מבוא

יום 'הושענא רבה', החותם את חג הסוכות, מוזכר כבר במשנה - בה הוא מכונה: 'יום שביעי של ערבה'¹- כיום מיוחד:

בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת [...] ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים [...]. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצידי המזבח, ואתו היום נקרא: 'יום חיבוט חריות'.²

לעומת שאר ימי החג, בהם היו מקיפים את המזבח פעם אחת, ביום השביעי היו מקיפים שבע פעמים, בהתאם להקפות שעשו ישראל סביב העיר יריחו כדי לכובשה (כמבואר באריכות במבוא לחלק א). דבר נוסף שייחד יום זה בזמן המקדש הוא, שמצוַת נטילת הערבה במקדש, שהיא 'הלכה למשה מסיני', ובה היו זוקפים ענפי ערבה סביב המזבח, ולאחר מכן נוטלים אותם וחובטים בהם - התקיימה בכל יום מימי החג מלבד בשבת; רק אם באותה שנה חלה השבת ביום 'הושענא רבה' - קיימו מצוה זו על אף השבת.³

בימינו, המאפיין ההלכתי המרכזי של יום זה הוא חיבוט הערבה. בגמרא מבואר⁴ כי דבר זה הוא 'מנהג נביאים'; הנביאים ("נביאים אחרונים: חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה")⁵ הנהיגו את ישראל לחבוט ערבות ביום 'הושענא רבה' בכל מקומות מושבותיהם, זכר לערבה שניטלה בימי החג בבית המקדש הראשון כ'הלכה למשה מסיני'. זאת, בדומה ללולב שניטל בזמננו גם בימי חול המועד, אף על פי שמן התורה חיוב נטילתו מחוץ למקדש הוא רק ביום הראשון, משום עשיית 'זכר למקדש', כדברי המשנה: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש - שבעה, ובמדינה - יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש".⁶ אלא שישנו הבדל בין הלולב לערבה: בעוד שללולב אנו עושים 'זכר למקדש' בכל יום, לערבה אנו עושים זכר רק ביום השביעי, אף על פי שבמקדש שניהם נהגו בכל ימי החג. בטעם חילוק זה מבארת הגמרא (להבנת רוב המפרשים), כי לערבה, שמן התורה אינה נוהגת במדינה כלל, די ביום אחד; אך ללולב, שאף מן התורה הוא נוהג במדינה ביום הראשון, דרושה תקנה רחבה יותר, ולפיכך הוא ניטל בכל שבעת הימים. הרמב"ם הבין אחרת את תשובת הגמרא: מצוַת הלולב היא חשובה יותר, הואיל והיא מפורשת בתורה, ולפיכך תיקנו לה זכר בכל ימי החג; אך למצוַת הערבה, שאינה מפורשת בתורה אלא נלמדת מ'הלכה למשה מסיני', הסתפקו בתקנה ליום אחד.⁷ לדעת הרמב"ם,⁸ ה'חיבוט' הוא הכאה בערבה 'על הקרקע או על הכלי', ואילו לדעת רש"י הוא נענוע הערבות.⁹¹⁰

מלבד נטילת הערבה וחבטתה, ישנם בימינו מאפיינים ייחודיים נוספים ליום 'הושענא רבא': א. מספר ההקפות – מקיפים את הבימה שבע פעמים, במקביל לשבע ההקפות שנעשו במקדש ביום זה. בגמרא נחלקו אמוראים האם בהקפות שנעשו במקדש המקיפים נשאו את הלולב או את הערבה;¹¹ על בסיס מחלוקת זו נחלקו הראשונים האם בזמננו ביום 'הושענא רבה' יש להקיף עם הלולב,¹² עם הערבות,¹³ או עם שניהם.¹⁴ המנהג כיום הוא להקיף עם הלולב בלבד.¹⁵ וכך מתאר המדרש הקפות אלו:

וכיוון שהגיע יום 'הושענא רבה', נוטלין ערבי נחל, ומקיפין שבע הקפות, ומלאך הכנסת עומד כמלאך אלוהים וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח, שכך שנו רבותינו: "בכל יום מקיפין את המזבח, ואומרים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא" (תהילים קיח ה), וביום השביעי היו מקיפין שבע פעמים".¹⁶ וכן מפורש על ידי דוד מלך ישראל, שנאמר: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה'" (שם כו ו). ומיד מלאכי השרת שמחים ואומרים: "ניצחו ישראל, ניצחו ישראל!" – "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א' טו כט).¹⁷

ב. ריבוי בתחנונים על המים – נאמר במשנה: "ובחג [הסוכות] נידונין על המים".¹⁸ מכיוון שיום זה חותם את החג, הרי שבו נחתם הדין על הגשמים בשנה החדשה; משום כך, נהגו להרבות בו בתפילות ובתחנונים על הגשמים, ועל מחילת העוונות - שעשויים להטות את הדין לרעה ולמנוע את ירידתם. וכך כתב ה'רוקח' בפירושו לשורת הפתיחה לפיוט 'אז כעיני עבדים', המשובצת גם בסליחות לתפילת 'נעילה': "רַחֶם נָא קְהַל עֲדַת יְשֻׁרוּן, סְלַח וּמְחַל עֲוֹנָם, וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ" – "לפי שבחג יושב ודן על המים, לפיכך אנו מבקשים ומחננים, כמו ביום הכיפורים". וכן כתב ה'טור': "שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החיתום, וכל חיי האדם תלויין במים".¹⁹

ג. חיתום הדין - על פי הזוהר והאר"י, חיתום הדין ב'הושענא רבה' אינו רק על הגשמים, אלא על גזר הדין הכללי של האדם והעולם:

ביום השביעי של החג, הוא סיום הדין של העולם, והפתקים יוצאים מבית המלך [...] בזה היום פוקד המלך לתת את הפתקים לממונה, ומסתיימים הדינים [...] ביום הראשון של החודש – התחלת הדין הוא, וסיומו הוא בזה היום.²⁰

עיקר הדין שנידון העולם עתה הוא, להימסר הפתקין שנחתמו בנעילת יום הכיפורים [על] אותם שלא חזרו בתשובה כל הימים שמן יום הכיפורים עד 'הושענא רבה', ונמסרין ביד השלוחין לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב. אבל אף על פי שנמסרו הפתקים בידם, לא ניתן רשות לפעול המשפט והעונש הכתוב באותם הפתקים עד שמיני עצרת, כדי לתת עוד זמן אל החוטאים שישובו בתשובה ביום ההוא של 'הושענא רבה', יום אחרון של לולב וסוכה, ואם ישובו יחזרו לקחת הפתקים מידם. [...] ולכן כל יום 'הושענא רבה' יש בו קצת דינין, אף על פי שנגמר הדין בחצות הראשון של לילה; והטעם הוא: לפי שעדיין הדין תלוי עד יום שמיני עצרת, לראות אם ישובו בתשובה.²¹

בהתאם לכך, ישנם מנהגים רבים ביום זה המקבילים למנהגי יום הכיפורים, המשווים לו אופי של יום דין, ובנוסף לכך גם אופי של יום-טוב:

ביום שביעי שהוא 'הושענא רבה' נוהגים להרבות בו במזמורים כמו ביום-טוב. [...] ואומרים [בהוצאת ספר התורה]: 'אֵין כָּמוֹךָ', שְׁמַע יִשְׂרָאֵל', כמו ביום טוב, ואומרים קדיש שלאחר תפילת מוסף בניגון יום-טוב. ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבית הכנסת [ויש נוהגים להסיר מעצמן אפילו הכיס של מעות – 'משנה ברורה']. ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים. והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר כמו בערב יום הכיפורים, ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום כיפור, לפי שבחג נידונים על המים [...] ומקיפים שבע פעמים, ומרבים תחנונים על המים.²³²²

על פי כל הדברים האמורים, מובן פשר הכינוי 'יום הושענא רבה' [=יום הושענא הגדול] – יום זה הינו בעל משקל רב וחשיבות יתירה, באשר בו מוכרע דינו של העולם כולו. לפיכך, יום זה מיועד לתשובה; על האדם לבחון בו את עצמו האם עמד בהתחייבויותיו מיום הכיפורים. הגר"א²⁴ מסביר כי מימד 'יום הדין' שב'הושענא רבה' ומימד ה'יום-טוב' שבו, אינם סותרים זה את זה; אדרבה – השמחה והחגיגיות של היום נובעות מחמת היותו יום דין. זאת, על פי דברי הגמרא:

בנוהג שבעולם, אדם שיש לו דין - לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשין לבנים ומתעטפים לבנים, ומגלחים זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים – יודעים שהקב"ה עושה להם ניסים.²⁵

אצל ישראל ימי הדין הם ימי שמחה, באשר הם בטוחים בכך שאם ישובו בתשובה ויתפללו – תשובתם ותפילתם תתקבלנה ברצון, כפי שאנו אומרים בתפילת יום הכיפורים: "וְעַל הַתְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ הִבְטַחְתָּנוּ, וְעַל הַתְּשׁוּבָה עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת לָך". אימת הדין והשמחה בו, התפילה והתשובה, חוברות כולן יחדיו ויוצרות את האופי המרומם והנשגב של מערכת ימי הדין, אותה חותם יום 'הושענא רבה' – 'יום החותָם הגדול'.²⁶

ביום השביעי מקיפים שבע פעמים את הבימה שספר התורה עליה, והם תיקונים גדולים נפלאים ונוראים בעולמות העליונים הקדושים. ואפס קצהו תראה במה שצריך האדם לידע, שכל תיקונים הגדולים הנעשים בעולמות העליונים הקדושים על ידי שבע הקפות אלו של לולב, נעשים על ידי שלוש בחינות: 'אדם', 'דיבור', 'מעשה'. והיינו: על ידי בחינת ה'אדם' המקיף בגופו את הבימה, והבחינה הב' הוא בחינת 'דיבור' מ'הושענות' בעת הקפה. והבחינה הג' הוא בחינת ה'מעשה' של הלולב והאתרוג למיניהם שביד האדם המקיף. ושלוש בחינות אלו סימנם אד"ם, נוטריקון: 'אדם דיבור מעשה'.²⁷ ועל ידי כל בחינה ובחינה נעשה תיקון גדול בעולמות העליונים הקדושים. ומזה האדם יפיק תבונה, שגודל מעלת אמירת ה'הושענות' היא דווקא בשעת ההקפה, כי אז נעשות שלוש בחינות ביחד 'אד"ם' [...]. וייזהר האדם מאוד שלא יקח ההושענא [=הערבות] ביד בשעת ההקפה עם הלולב, אלא ימתין מליקח ההושענא עד שעת החבטה (האר"י ז"ל). [...] עוד כתב, שלא יהיו בערבה [אלא] רק חמישה בדים לא פחות ולא יותר, ולא יחבוט [אלא] רק חמש חבטות ולא יותר, והוא על פי סוד.²⁸