הקדמה

חיבור זה עוסק בפרשת העקידה – הניסיון העשירי שהתנסה בו אברהם אבינו, ופסגת חייו הרוחנית. אותו ניסיון הכיל מרכיבים רבים שהגדילו את הקושי לעמוד בו, כביכול נרקם כך שימצה את תכלית הקושי האפשרי, ויעמיד את אברהם במבחן הגדול ביותר. אברהם עמד בו, הן בהיענותו המעשית לדרישה שהוצבה בפניו, והן ברגשותיו החיוביים שליוו אותה – עם כל כוחות נפשו הוא נרתם לקיים את רצון ה', מתוך אהבה ושמחה, ובכך הוכיח בצורה המובהקת ביותר את נאמנותו העמוקה ומסירותו המוחלטת לקב"ה. וכך כתב המלבי"ם, בתחילת פירושו לפרשייה זו: "שאחרי הדברים הקודמים שבהם עלה אברהם בניסיונותיו מדרגה אחר מדרגה, בא לנסותו בניסיון היותר גדול, שבו נתראה איך גדלה יראת ה' ואהבתו אצלו בתכלית מה שאפשר לצייר".

אברהם, אבי האומה, משמש דוגמה ומופת לדורי דורות באישיותו ובדרכי חייו, לאומץ ונחישות, אמונה ומוסר, גמילות חסד, קדושה וקרבת ה'. מעשה העקידה, שבו מתבטאים ומתמצים אישיותו ומידותיו של אברהם, מהווה הדגל של כל סיפור חייו; ניסיון זה הוא לו כ'נס' להתנוסס – ומתוך התבוננות והעמקה בסיפור התורה אודותיו, ניתן לחשוף את צפונות אישיותו הכבירה של "'הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים' (יהושע יד טו) – זה אברהם" (בראשית רבה יד ו), ולשאוב ממנו העצמה רוחנית והעמקת כוחות הנפש במסגרת חיי עבודת ה'. וכך כתב האברבנאל: "הפרשה הזאת היא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמיים, ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום, ומפני זה ראוי להפליג בה העיון והחקירה יותר מבשאר הפרשיות".

מפני חשיבותה ומרכזיותה של פרשייה זו, יש שנהגו לאמרה בכל יום בתפילת השחר, כפי שכתב ה'טור' (או"ח סי' א): "וטוב לומר פרשת העקידה", וכתב שם ה'בית יוסף': "כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה, וגם להכניע יצרו לעבודת ה' יתברך כמו שמסר יצחק נפשו". ואם כך היא המידה בקריאת פסוקי הפרשייה, על אחת כמה וכמה שעיסוק והעמקה בהם עשויים לעורר את זכות האבות, ולהוות צוהר להכרת דרכיהם ומידותיהם, וכדברי הנביא: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיהו נא א-ב); אבות האומה הם צור המחצב של עם ישראל, כך שצאצאיהם דומים להם בתכונותיהם, ומידותיהם של האבות גנוזות בטבע זרעם. מתוך היכרות מעמיקה עם סיפור חייהם, והיחשפות לגודל האמונה, לעוצמת האישיות, לעומק האהבה והנאמנות לה', הטבועים לאורך סיפור זה לפרטיו – יוכל כל אחד מזרעם לגלות בתוכו את הניצוץ החבוי מתכונות אלו, להעלותו ולשכללו, ולהוציא אל הפועל את היותו מ"זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (שם מא ח).

ההתחברות לדרכם ולאישיותם של האבות, המעוררת בקרבנו את ערכיהם, הטבועים בנו, ומביאה אותם לידי ביטוי – היא המעוררת את זכות האבות ומביאה לקיום הברית לבני בניהם, וכפי שכתב הראי"ה קוק בפירושו לסידור 'עולת ראיה', על התחינה הנאמרת לפני פרשת העקידה: "ואותה האהבה הקדושה של הקדמונים, שאנו כל כך אחרונים נגדם – הנה היא נמשכת כחוט השני גם בנו, מיסוד שורשה הקדום; שבזה הננו בטוחים לבקש מאלוהי קדם ברוך הוא: וּזְכֹר לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים".

החיבור מיוסד ברובו על דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים, ועל הפירושים שנכתבו לאורך הדורות; ועם זאת, אינו 'מַאסף פירושים' גרידא, אלא בוחן ומנתח, מאחד ומפריד, משווה ומחדד, חודר ומעמיק, ויוצר תמונת פסיפס עשירה ומגוונת של הפירושים השונים, בתוספת נופך של "פשטות המתחדשים בכל יום" (כלשון רשב"ם בראשית לז ב), המתלכדים יחד למארג אחדותי המאיר את הפרשייה באור חדש.

באופן מיוחד ילווה את החיבור פירושו הייחודי, העמוק והפיוטי, של הראי"ה קוק, בפירושו לסידור התפילה 'עולת ראיה'; הראי"ה, הנושא את שמותיהם של האב ושל הבן, מעמיק את המבט בפרשייה זו ומתווה קו פרשני פנימי הנוגע בגובה הרוחני האופף אותה.¹ מתוך התבוננות מדוקדקת בלשון הכתוב וברוח הנסוכה בו, במנגינה שקוצב הכתוב בשירת הקודש של פרשת העקידה,² ניתן להתקרב להבנת האופן המדוייק שבו התורה משקפת לעינינו את המעשה הנשגב והמרומם, כפי שהיא מתווכת לשכל האנושי את המעמד שהינו כה רחוק ממנו ומהשגתו; וכך כתב הראי"ה קוק שם, בפירושו לשתי המילים החותמות את התחינה הנאמרת לפני פרשת העקידה בתפילת השחר: "וּזְכָר לָנוּ [...] וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ":

לא יש כל אפשרות של שום שכל, ושום רגש אנושי, גם המקודש שבמקודשים, והעליון שבעליונים, לָמוֹד את הערך הגדול הזה, של האהבה הקדושה והטהורה האלוהית, וכל מחמדיה הגנוזים, באור הגדול של המפעל הקדוש והנורא של העקידה. על כן אי אפשר לתארו בשום אופן אחר, ובשום הרצאה אחרת, כי אם לדרוש מעל ספר ד', מקור האורה ומעיין החיים של יסוד הקדושה והדבקות האלוהית, הנערצה לנצח, שממעיינה אנו יונקים תמיד, כל הדורות, וכל התקופות, כל החיים וכל האישים, כל אחד ואחד מכפי מה שהוא ראוי לדלות מִיָּם הקדוש הזה, אשר "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא ט).

עקידת יצחק קשורה בקשר הדוק לראש השנה; היא מהווה תוכן הקריאה בתורה בבית הכנסת ביום השני של ראש השנה, ומעלה לפני ה' את זכרון זכות האבות, כפי שכתב רש"י (מגילה לא ע"א): "ועקידת יצחק מזכירין, כדי שתיזכר לנו היום במשפט". גם השופר, מצוותו המרכזית של יום זה, 'יום תרועה', מתקשר בדברי חז"ל לעקידת יצחק: "אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפניי בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי" (ראש השנה טז ע"א). זכרון העקידה גם מופיע במקום מרכזי בברכת הזכרונות שבתפילת המוסף: "וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנו עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם [...] כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אָתָּה הוּא מֵעוֹלָם וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר".

שני מאפיינים מרכזיים לראש השנה – יום הדין, ויום המלכת ה'; ושניהם קשורים ואחוזים זה בזה ובעניינה של פרשת העקידה. קבלת מלכות ה', על ידי עם ישראל בכללותו ועל ידי כל אדם ואדם – כוללת הכרה בכך שמטרת החיים, הכוחות והרצונות, אחת היא – להיות רתומים לקיום רצון ה' וקידום מגמתו בעולם. הכרה זו התבטאה בשיא תוקפה על ידי אברהם ויצחק במעשה העקידה, בנכונות המוחלטת למסירות הנפש והקרבת עצם החיים, מתוך התבטלות והתמסרות לרצון האלוהי; היא מהווה שורש וסמל לייסוד מלכות ה' בעולם על ידי עם ישראל, זרע אברהם ויצחק, שתכונת מסירות הנפש של האבות הוטבעה בו. מכוח הכרתנו בתכונה זו הגנוזה בטבענו, והוצאתנו אותה אל הפועל במעשינו ובארחות חיינו, מתוך הנכונות המוחלטת ללכת בדרכי האבות ולרתום את כל האישיות וכוחות החיים למגמה האלוהית, לקיום רצון ה' והופעת מלכותו ורצונו בעולם – יעלה זכרוננו לטובה לפני ה', וזכות האבות תעמוד לנו, מכוח היותנו שייכים בעצמנו לאותה הזכות, לאותה המסירות, ותזכה אותנו בדין. וכך נאמר במדרש (ויקרא רבה כט ט):

עמד אברהם אבינו בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, בשעה שאמרת לי "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ" (בראשית כב ב), היה בליבי מה להשיבך, והיה בליבי מה לאמר: אתמול אמרת לי "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם כא יב), ועכשיו אתה אומר לי "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה"?! אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך, "כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו" (תהלים לח יד), כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם, ועמוד מכיסא הדין לכיסא רחמים ותתמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותהפוך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי? "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (ויקרא כג כד).

אדם הראשון, נברא בראש השנה – ובו ביום חטא באכילה מעץ הדעת טוב ורע (פסיקתא דרב כהנא, כג); מתוך העדפת הרצון האישי האנוכי על פי השמיעה לצו האלוהי – התנכר האדם לעצמיותו ולמחוייבותו, ועבר על האיסור היחיד שהוטל עליו – ובכך הביא מוות ונפילה לעולם כולו. אברהם, במעשה העקידה – ביטא את ההפך הגמור: הוא היה נכון להקריב את בנו יחידו היקר לו מכל, שבו תלויות כל תקוות העתיד שלו – מתוך התמסרות לרצון ה'; מכוח זאת הוא הביא להתעלות ולריבוי חיים לעולם כולו, כפי שנשבע לו המלאך בשם ה': "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ [...] וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב יז-יח). בכך מעשה העקידה היווה כעין תיקון לחטא הקדמון, כפי שנאמר במדרש (בראשית רבה יד ו):

"'הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים' (יהושע יד טו) – זה אברהם. למה קורא אותו גדול? שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקב"ה: שמא יקלקל ואין מי שיבוא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחילה, שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו.

לפיכך, ביום זה של ראש השנה אנו מעלים על נס את זכרון מעשה העקידה ומתחברים לערכיו ומסריו, ובכך מהווים חוליה בשרשרת ההיסטורית של תיקון החטא הקדמון. התקיעה בשופר, קרנו של האיל, מזכירה את אילו של יצחק, אשר "מלאך הביאו מגן עדן, ותחת עץ החיים היה רועה ושותה מן המים שעוברין תחתיו" (ילקוט שמעוני, וירא קא); מעשה העקידה, בהיותו יסוד לתיקון חטאו של אדם הראשון, נוגע בשורשי המציאות הקדומה שלפני החטא, בגן עדן ובעץ החיים – ומכוח זכות מעשה זה, אנו מבקשים להיזכר לחיים.

יהי רצון שנזכה להיזכר לטובה, להיכתב ולהחתם לחיים טובים ולשלום בתוך כל ישראל, ולהתקיימות הדברים, הנאמרים בתחינה שלאחר פרשת העקידה בתפילת השחר:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ, וְיָגֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִמָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּמִדַּת הַחֶסֶד וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ, וְקַיֶּם לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ כָּאָמוּר: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו מב).

תמוז תשפ"ג, ירושלים עיה"ק תובב"א שלמה מונדשיין