שער ד · תולדות ישמעאל

וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם: בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם, וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא, חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.

"וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם"

המילה 'תולדות' עשויה להתפרש במובן של צאצאים, הנולדים מן האדם, וכן במובן של קורות – כפי שפירש אבן עזרא על הפסוק "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ" (לעיל ו ט): "'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת' – כמו הקורות, כטעם 'מַה יֵּלֶד יוֹם' (משלי כז א), וכמוהו 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב' (בראשית לז ב)";³⁴⁷ הימים כביכול 'יולדים' את הקורות שמתרחשות בהם, וההתרחשויות שאירעו לאדם במשך חייו הן 'תולדותיו' – דהיינו תולדות הזמן הנוגעות לו.

הרמב"ן שם נחלק על אבן עזרא, ולדעתו המילה 'תולדות' עשויה להתפרש רק במובן של צאצאים: "ואינו נכון בעיניי, כי אין קורות האדם תולדותיו! והנכון שהוא כמשמעו, כמו 'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ' (לעיל י א), 'וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל'".³⁴⁸ לכאורה תמיהת הרמב"ן אינה מובנת, שכן פירוש אבן עזרא אינו מבוסס על הנחה ש"קורות האדם תולדותיו", ואדרבה הרי הזכיר את הפסוק "מַה יֵּלֶד יוֹם", כלומר היום הוא ש'יולד' את הקורות, וייחוסן לאדם אינו מפני שנולדו ממנו, אלא מפני שהן במסגרת סיפור חייו; ונראה שהרמב"ן מניח כי מפני שהמילה 'תולדות' מציינת שהן נולדו, הכרחי שלאחריה יבוא איזכור מי שהן נולדו ממנו; אך לפי אבן עזרא מילה זו קיבלה מעמד עצמאי, שבו מובן שמדובר על תולדות הימים, ואין צורך להזכירם – אלא את האדם שאלו הם ימיו.

בפסוקנו קיים לכאורה קושי לפרש כשיטת הרמב"ן, שכן בפסוק הבא נאמר "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" – ואם משמעות המילה 'תולדות' בפסוקנו היא 'צאצאים', לשם מה חוזר הכתוב שנית ואומר "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל", לאחר שכבר נאמר בפסוקנו "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל"? אולם ניתן ליישב זאת בכך שמפני שבין הפתיחה "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם" לבין הזכרת שמות בניו הפסיק הכתוב בתיאור ייחוסו של ישמעאל, באריכות יחסית – במילים "אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם", חזר הכתוב שנית ואמר "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" בסמיכות להזכרת שמותיהם.³⁴⁹

לעומת זאת, לפי הפירוש השני קושי זה אינו עולה, שכן המילים "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל" מתייחסות לקורות חייו באופן כללי – שבכללן ישנה הולדת שנים עשר בניו, וגם מה שיסופר לאחר מכן – על פטירתו; ונראה שגם התיאור הקצר של קורות צאצאיו, שייאמר בהמשך הפסוקים – "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם [...], וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" (טז-יח), אף הוא בכלל 'תולדותיו', שכן גם פרטים אלו, אף על פי שאינם מתארים דברים שקרו במסגרת חייו שלו – ניתן לייחס אותן לו כ'תולדותיו', שכן אלו הן תולדות האומה שיצאה ממנו וקרויה על שמו. וכך כתב ר' נפתלי הרץ ויזל:

מילת 'תולדות' בארנוהו בפרשת נח, שאינן הבנים שהוליד [ב]לבד, אלא קצת מאורעותיו, אותן שרצה הכתוב להזכיר; ובכלל המאורעות הם לידת בניו ובני בניו. [...] ונראה ברור כי "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל" – על כלל הסיפור שסיפר ממנו בפרשה; וחילק העניין לשלושה חלקים: בחלק ראשון סיפר מספר בניו ושמותם ומעלתם, ובחלק שני יספר ימי חיי אביהם, ומה היה בסופו, ובשלישי יספר מה קרה לבניו ובני בניו אחרי מות אביהם; וכל אלה הם מאורעות של ישמעאל, מה שאירע לו ולזרעו, כי מאורעות האלה לאביהם ייחשב.

בטעם הדבר שהאריך הכתוב בהזכרת בני ישמעאל והתפתחות משפחותיהם, כתב בעל מדרש 'שכל טוב': להודיע שקיים הקב"ה מה שאמר לאברהם: 'וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ [וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד, שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל]' (לעיל יז כ)", וביתר הרחבה כתב רלב"ג: "וסיפר אחר זה תולדות ישמעאל בעבור כבוד אברהם, ולהודיע האומות הרבות שנסתעפו ממנו, ושכבר הוליד שנים עשר נשיאים, כמו שייעד ה' יתעלה לאברהם".

"אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם"

הכתוב מוסיף מילים אלו המתארות את ייחוסו של ישמעאל, על מנת להדגיש את מעמדו השולי לעומת יצחק; וכך כתב רשב"ם:

"אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית" – כלומר: אין זה בנו הנקרא על שם זרעו, אלא בן שפחה. אבל ביצחק כתיב לפנינו: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" (להלן פס' יט), כיצד היה בנו? "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (שם), כלומר: זה הוא עיקר הולדתו של אברהם, כמו "פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן" וגו' (רות ד יח).³⁵⁰

הכתוב מדגיש כי ישמעאל אינו בנו העיקרי של אברהם, ושגם התיאור שבו יפרט להלן את תולדותיו של ישמעאל – אינו מעיד על היותו ממשיכו של אברהם; ישמעאל אינו מכונה כאן "בן אברהם" ואינו מיוחס אליו ישירות – אלא לאימו השפחה, "הָגָר הַמִּצְרִית, שִׁפְחַת שָׂרָה", שילדה אותו "לְאַבְרָהָם". רשב"ם עורך השוואה ניגודית בין פסוקנו לבין הפסוק המקביל אודות יצחק, הפותח את הפרשה הבאה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"; יצחק מכונה בכתוב "בֶּן אַבְרָהָם" – הוא בנו העיקרי, וכפי שמבהיר זאת הפסוק בחציו השני, כאומר: את מי הוליד אברהם, מיהו ממשיך השושלת בדור שלאחריו? "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם"

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" – לעיל (בביאור לפסוק הקודם) התבאר על פי השיטות השונות, מדוע חוזר כאן הכתוב ואומר מילים אלו, לאחר שכבר נאמר שם "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל"; אולם עלינו להבין – מה פשר הוספת המילה "בִּשְׁמֹתָם" על גביהן? ומה פירוש "לְתוֹלְדֹתָם"?

נראה כי המילה "בִּשְׁמֹתָם" אינה עומדת בפני עצמה, שאם כן היא אכן חסרת משמעות, אלא מצורפת למילה שלאחריה, כך שהן יוצרות יחד את הביטוי "בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם"; וכך פירש רש"י: "'בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם' – סדר לידתן זה אחר זה", דהיינו שהכתוב מציין כי פירוט שמות בני ישמעאל דלהלן הוא לפי הסדר הכרונולוגי של לידתם. הנצי"ב ב'העמק דבר' מסביר מדוע נצרך הכתוב לציין זאת: "'בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם' – כמו שנולדו, ולא מונה כאן כפי גדולתם כמו שמצינו בבני יעקב כמה פעמים, וגם בבני עשו מבואר להלן פרק ל"ו דמונה כפי גדולתם, אבל כאן מונה והולך 'לְתוֹלְדֹתָם' (וכיוצא בזה בספר שמות ו טז)".³⁵¹

במקומות אחרים במקרא שמופיעה בהם המילה "לְתֹלְדֹתָם" היא מתפרשת באופן פשוט במובן של שלשלת דורות, שבה כל דור הוא תולדה של הדור שלפניו; לפי מובן זה, המילה עשויה להתפרש בגוונים שונים: היא ניתנת להתפרש כמציינת שהפירוט שבדברי הכתוב כולל את תולדותיהם, דהיינו צאצאיהם, של אבות המשפחות; כך בסוף הפירוט של צאצאי בני נח, נאמר "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (לעיל י לב), וכן לאחר פירוט בניהם של בני לוי: "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם" (שמות ו יט);³⁵² והיא ניתנת גם להתפרש במובן של ייחוס לפי סדר הדורות, כמו בפסוקים: "וְאֶחָיו לְמִשְׁפְּחֹתָיו בְּהִתְיַחֵשׂ לְתֹלְדוֹתָם" (דברי הימים א' ה ז), "וְהִתְיַחְשָׂם לְתֹלְדוֹתָם רָאשֵׁי בֵּית אֲבוֹתָם" (שם ז ט). אולם בפסוקנו לא ניתן לפרש כך, שהרי לא פורטו כאן שמות בניהם של בני ישמעאל – ואם כן הרי שהם אינם נזכרים כאן "לְתֹלְדוֹתָם", דהיינו תוך פירוט התולדות שנולדו מהם, אלא "בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם" – שמותיהם מנויים בפסוק לפי תולדותם, דהיינו הסדר שנולדו בו.

באופן אחר פירש ר' נפתלי הרץ ויזל את הביטוי "בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם", ולפיו משמעותו היא ש"שְׁמֹתָם" של בני ישמעאל המשיכו להיות נקראים גם "לְתוֹלְדֹתָם" – על צאצאיהם, דהיינו שמכל אחד מבני ישמעאל יצא שבט שנקרא על שמו; ואלו דבריו:

לפי שכל נולד ייקרא בשם, ובו ייקרא בחייו, אבל במותו לא ייקרא שמו עוד על בניו ובני בניו, שלכל אחד מהן שמו הוא שנתנו לו בהוולדו. על כן אחר שאמר "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" פירש שאין השמות הללו כשמות אנשים שיישכח במותם, אבל שמותם נקראו על תולדותם שהן בני בניהם לדורות עולם התייחשו על שנים עשר אבות הללו, והיו נקראים המשפחות כן תמיד, כמו משפחת נביות, משפחת קדר, וכן כולם.

"בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת"

מאחר ופירש הכתוב שסדר הזכרת השמות הוא "לְתוֹלְדֹתָם", דהיינו כסדר הלידה (לפי רש"י), מובן מאליו שנביות – הנזכר בראשונה – הוא הבכור; ואם כן, לשם מה מדגיש כאן הכתוב "בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת"?

ייתכן שבכך מלמד הכתוב כי מעבר לעצם העובדה שנביות נולד ראשון, הוא גם היה בפועל בעל מעמד של 'בכור' – החשוב והבולט מבין האחים; כך ניכר גם מלשון הכתוב המספר על נישואי מחלת בת ישמעאל לעשו: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (להלן כח ט), וכן בפסוק: "וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת" (שם לו ג)³⁵³– מפני שהיה נביות דמות ידועה וחשובה, ייחס הכתוב את מחלת כ"אֲחוֹת נְבָיוֹת", וכפי שכתב שם רד"ק: "כי היה נביות בעל השם". בתלמוד (מגילה יז ע"א) הוסבר עניין זה באופן שונה: "ממשמע שנאמר 'בַּת יִשְׁמָעֵאל', איני יודע שהיא 'אֲחוֹת נְבָיוֹת'?! מלמד שקידשה ישמעאל [לעשו] ומת, והשיאה נביות אחיה" – אולם גם מדרשה זו ניתן ללמוד על מעמדו של נביות כבעל האחריות והסמכות בבית ישמעאל.

אם כן, ייתכן שבעקבות מעמדו החשוב של נביות – גם השבט שיצא ממנו היה בעל מעמד גבוה יותר משל שאר שבטי ישמעאל, והכתוב רומז לכך בלשונו "בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת", כחלק מתיאור התפתחות תולדות ישמעאל – שבכללו, מן העניין לציין גם את הבדלי המעמדות שהיו בין שבטים אלו.³⁵⁴

אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם, שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם.

"אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל"

באופן פשוט כוונת הכתוב במילים אלו היא לסכם את הרשימה שפורטה לפניו, וכפי שפירש רד"ק: "כלל אחר הפרט, וכן מנהג הכתוב במקומות רבים, והיא תוספת ביאור". באופן דומה פירש ר' נפתלי הרץ ויזל, אלא שהוא מוסיף להסביר גם מהו החידוש שבסיכום זה:

לפי שתחילה אמר "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם", הייתי אומר כי אותן שנים עשר שמנה הם נשיאים שנקראו כל תולדותיו בשמותם, וחוץ מאלה הוליד עוד בנים שלא יצאו מהן משפחות שנקראו שמותם עליהם, אלא נמנו בני בניהם בין י"ב משפחות הללו; [לפיכך] חזר ואמר: "אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" כולם, שלא הוליד יותר.

אולם, נראה שישנו קושי בהבנה זו; שכן בהמשך הפסוק נאמר: "וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם", דהיינו שגם כשהתיישבו השבטים צאצאי ישמעאל בחצרים ובטירות (ובפירוש מושגים אלו נעסוק להלן), המשיכו לשאת את שמות אבותיהם, וכפי שפירש המלבי"ם: "שלרוב בעת שנעשו אומה שלימה ישנו שמם לשם אחר, אבל בני ישמעאל גם אחר שנתברכו וכל אחד מבניו נעשה אומה בפני עצמה ונשיא מושל עליהם – לא שינו את שמם, על זה אמר: [...] 'אֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם' – בעת שהתרבו וישבו בחצרות וטירות, ובעת שנעשו שנים עשר נשיאים, נשארו שמותם כמו שהיו".³⁵⁵ אם כן, הרי שמילים אלו אינן מתייחסות לבניו הישירים של ישמעאל, אלא לצאצאיהם – "וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם", שמותם של השבטים היו כ"אֵלֶּה" – דהיינו כמו השמות שפירט הכתוב לעיל – בהיותם "בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם". אם כך, מתבקש לפרש גם את המילים שבתחילת הפסוק – "אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" – כמתייחסות לאותו הנושא, דהיינו השבטים צאצאי ישמעאל, ולא לבניו הישירים של ישמעאל כהבנת המפרשים דלעיל.

אם כן, נפרש כי כוונת המילים "אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" היא לומר שאותם השמות שמנה הכתוב כשמותם של בני ישמעאל הישירים, "אֵלֶּה הֵם" גם שמותם של "בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" במובן הרחב, דהיינו השבטים שיצאו ממנו; והכתוב מבהיר זאת יותר במילים שלאחר מכן – "וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם", שמותם של בני ישמעאל היו גם לשמותם של השבטים צאצאיהם, והם נקראו בשמות אלו גם בהיותם אומות היושבות בחצרים ובטירות. אם כן, איפוא, רשימת השמות שבפסוקים אלו היא בעלת משמעות כפולה: היא מציינת גם את שמות בני ישמעאל הישירים, וגם את שמות השבטים שיצאו מהם; לפני הצגת הרשימה מציין הכתוב כי היא עתידה לפרט את שמות בני ישמעאל הישירים – "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם", דהיינו לפי סדר לידתם (כפירוש רש"י) – דבר שניתן להאמר רק ביחס לבנים עצמם ולא ביחס לשבטים,³⁵⁶ ולאחר הצגתה מציין הכתוב כי "אֵלֶּה הֵם [גם שמותם של השבטים] בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל", וכאמור בהמשך – "וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם".

"וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם"

כאמור לעיל, משמעות מילים אלו היא שגם בשלב שבו רבו צאצאי ישמעאל והתיישבו בחצרים ובטירות משלהם, עדיין הם נקראו בשמות אבותיהם, וכך לכל אורך תקופת המקרא – וכפי שאכן כמה משמותיהם של שבטים אלו פזורים במקרא בתקופות מאוחרות יותר, כגון: "כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ" (ישעיהו ס ז), "יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד" (ישעיהו כא יד), "בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה [...] וַיַּעֲשׂוּ מִלְחָמָה עִם הַהַגְרִיאִים וִיטוּר וְנָפִישׁ וְנוֹדָב" (דברי הימים א' ה יח-יט).

את המילה "בְּחַצְרֵיהֶם" פירש רש"י כך: "כרכים שאין להם חומה, ותרגומו 'בפצחיהון', שהם מפוצחים, לשון פתיחה, כמו 'פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ' (תהלים צח ד)". בהתאם לכך, מסתבר לפרש ש"טִירֹתָם" היינו כרכים המוקפים חומה, ואכן כך תרגם אונקלוס "ובכרכיהון", וכך פירש רלב"ג: "והיו לאחד אחד מהם ערים מוקפות חומה ובלתי מוקפות חומה". ביתר פירוט פירש בדרך זו בעל 'הכתב והקבלה':

תרגם אונקלוס "ובכרכיהון", והם ערי מבצר; "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת" (דברים א כח) תרגמו "(וכרכין) [וכריכן]". ובלשון יווני עיר מוקפת חומה נקרא כרך, וכן [המיוחס ל]יונתן בן עוזיאל תרגם "טִירֹתָם" – "קסטרוותהון", והוא בלשון רומי מבצר [...]; לדעתו יהיה "טִירֹתָם" מעניין "נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א ו), לשון שמירה. ונקראה עיר מבצר 'טירה', להיותה משומרת מן השלל והביזה, גם על ידה משתמרת כל המדינה ממלחמת האויבים.

לעומת זאת, אבן עזרא פירש: "'טִירֹתָם' – ארמונים, כמו: '[אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ] טִירַת כָּסֶף' (שיר השירים ח ט), וכך פירש גם שם: "'טִירַת' – כמו ארמון". אולם אין בכך הכרח, וגם שם המילה עשויה להתפרש במובן של עיר מבוצרת, וכפי שפירש רש"י שם: "נהיה לה לעיר מבצר ולכתר ולנוי" – ולפי זה משמעות הכתוב עשויה להתפרש כך: אם חומה היא, נוכל לבנות בתוכה עיר שתהיה 'טירה', מבוצרת, שהרי יש סביבה חומה.

מילה זו מופיעה במקרא גם במקומות נוספים, שבהם היא עשויה להתפרש בשתי הדרכים, כגון בפסוק האמור במלחמת מדין: "וְאֵת כּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (במדבר לא י), בנבואת יחזקאל על בני עמון: "לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ" (יחזקאל כה ד), ובתפילת דוד על אויביו: "תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה, בְּאהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב" (תהלים סט כו); אולם נראה שבפסוק "וְאֵלֶּה מוֹשְׁבוֹתָם לְטִירוֹתָם בִּגְבוּלָם לִבְנֵי אַהֲרֹן" (דברי הימים א' ו לט) – בהכרח מילה זו מתפרשת במובן של ערי מבצר, שכן פסוק זה פותח את רשימת הערים שנחלו הכהנים.

ייתכן ש'טירה' הוא שם כללי למקום נטור – שמור ומבוצר, וככזה הוא עשוי להתייחס הן לעיר מבוצרת, כפירוש התרגומים ורש"י, והן לבניין מבוצר, כפירוש אבן עזרא; אולם בענייננו נראה שמסתבר יותר לפרש כאפשרות הראשונה, שכן המילה "טִירֹתָם" באה כהשלמה ניגודית ל"בְּחַצְרֵיהֶם" דהיינו ערים פרוזות, כאמור.

"שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם"

ניתן להבין כי שנים עשר בני ישמעאל הישירים נהיו בעצמם לנשיאים, כל אחד נשיא למשפחתו, וכפי שמשמע בפשטות מלשון הבטחת ה' לאברהם: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ [...] שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" (לעיל יז כ); וכך פירש רד"ק: "'שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם' – למשפחותם, כל אחד מהנזכרים היה נשיא וראש למשפחה גדולה שיצאה ממנו והיתה אותה המשפחה נקראת על שמו".

אולם ניתן גם להבין שבני ישמעאל עצמם לא היו לנשיאים, שהרי בחייהם משפחתם טרם הספיקה להתרחב לכדי אומה שייתכן שיהיה לה 'נשיא', אלא שבדורות הבאים – כשכל משפחה התרחבה ונהייתה לשבט – כל שבט העמיד לעצמו נשיא. בפסוקנו לא נאמר שבני ישמעאל עצמם היו "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם", אלא שבמציאות היו "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם" – ולא נאמר מי הם היו; וגם מלשון הבטחת ה' לאברהם אין קושי על הבנה זו, שכן ניתן לפרש את המילים "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד" כך שאינן מציינות הולדה ישירה אלא עקיפה – עתידים לצאת ממנו כעבור דורות "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם".

הבנה מחודשת מופיעה בדברי רלב"ג, שמשמע מהם כי אמנם בני ישמעאל הישירים היו לנשיאים, אך פירש שנשיאותם לא היתה על צאצאיהם בלבד, אלא גם על בני עמים אחרים: "וסיפר אחר זה תולדות ישמעאל בעבור כבוד אברהם, [...] ולזה אמר שמבני ישמעאל היו במעלה גדולה אצל אנשי הארץ שהיו שם, עד שֶׁשָּׂמוּ אותם נשיאים עליהם". ייתכן שפירש כך מחמת הקושי האמור – שבחייהם של בני ישמעאל משפחותיהם טרם התפתחו לכדי אומה, וייתכן שפירש כך על מנת להסביר מהי משמעותו של פרט זה, וכיצד הוא מוסיף לכבודו של אברהם. אך מלשון הכתוב "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם" – לא משמע כפירושו, אלא שעיקר משמעות הנשיאות היתה בהיותם נשיאים לאומותם שלהם, ולא לאחרים; ומכל מקום, גם בכך ישנה משמעות של חשיבות – שכן עצם העובדה שלשבטים אלו היו 'נשיאים' מלמד על חשיבות מסויימת שהיתה להם, ומציין זאת הכתוב לכבודו של אברהם, "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (לעיל יז ד).

וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל: מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

בטעם הדבר שפירש הכתוב את מניין שנות חייו של ישמעאל, הגם שלכאורה אינו נמנה בין הצדיקים, כתב רש"י (על פי דברי התלמוד, מגילה יז ע"א):

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב – מן שנותיו של ישמעאל למדנו ששימש יעקב בבית עבר ארבע עשרה שנה כשפירש מאביו קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפירש יעקב מאביו מת ישמעאל [...] כמו שמפורש בסוף מגילה נקראת.³⁵⁷

על דרך הפשט, פירש רשב"ם:

ולפי הפשט: לכבודו של אברהם; הואיל ונתפרש שעת לידתו – "וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל" (לעיל טז טז), וגם שעת מילתו, כדכתיב: "וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה [בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר ערְלָתוֹ]" (לעיל יז כה), חזר עתה ופירש כל ימי חייו.

מלשון רשב"ם משמע שבדבריו טעם אחד;³⁵⁸ אולם ניתן גם להבינם כשני טעמים נפרדים, שכן נראה כי גם אילו לא היה מזכיר הכתוב לעיל את שעת לידתו ושעת מילתו, היה מכבד את זכרו של אברהם בהזכרת שנותיו של ישמעאל, שכן בכך הוא חולק כבוד וחשיבות לישמעאל בשל היותו בן אברהם, וזהו כבודו של אברהם, וכפי שכתב רד"ק: "זכר שנותיו לכבוד אברהם".

הרמב"ן הסביר זאת בשני טעמים נוספים:

"וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל" – הקרוב בדרך הפשט, כי הכתוב יספר בבני הצדיקים תולדותם ומספר חייהם להודיע כי זרע צדיקים יבורך. ולא סיפר ימי עשו, כי חיה יותר מיעקב, וכבר נשלם הסיפור במות יעקב ולא רצה לחזור אל חיי עשו, שכבר הזכיר תולדותיו במקום הראוי להם.³⁵⁹

ובמדרשי רבותינו בסיפור ימי ישמעאל טעמים רבים, והנכון שבהם – שהיה צדיק בעל תשובה, וסיפר בו כדרך הצדיקים.

ר' נפתלי הרץ ויזל פירש זאת באופן נוסף:

שכל הנזכרים לברכה בפרשת המילה נזכרו מניין שנותיהם ומותם, ועל ישמעאל כתוב: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ" (לעיל יז כ); לכן אחר שאמר שנתקיימה ההבטחה שהוליד שנים עשר נשיאים ושיצאו מהם אומות שלמות, זוכר עתה שנתקיימה בו [גם] מאמר "בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ", שהיא ברכה בגוף ונפש.

"וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" – לעיל בפסוק ח התפרשו ביטויים אלו בהרחבה, ראה שם; וכתב רלב"ג:

וסיפר שכבר מת ישמעאל בן מאה ושלושים ושבע שנה בזולת צער [-"וַיִּגְוַע"], ושכבר היה לו חלק בהשארות הנפש [-"וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו"], לפי שכבר השיג מהשלמוּת שיעור־מה, ואם הוא מעט; והנה הודיענו זה לכבוד אברהם.

כלומר, הביטויים "וַיִּגְוַע" ו"וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" שנאמרו על ישמעאל מלמדים על מעלה מסויימת שהיתה לו, שכן "לא נאמר גויעה אלא בצדיקים" (רש"י כאן, וראה לעיל בביאור לפסוק ח בעניין זה), וכן הלשון 'היאספות אל עמיו' מורה על הישארות הנפש בעולם הבא – והכתוב מציין כל זאת לכבוד אברהם, להורות על כך שגם בנו ישמעאל היה בעל מעלה, על כל פנים בסוף ימיו, כדברי רבי יוחנן בתלמוד (בבא בתרא טז ע"ב): "ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו".

וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל.

"מקומו של פסוק זה אחר תיאור מות ישמעאל ― משום שרק אחרי מות ישמעאל התפרשׂו צאצאיו במידה רבה כזאת" (רד"צ הופמן); ולפיכך פסוקנו מופיע כאן, ולא לעיל בסמוך ליתר הפסוקים שעסקו בבני ישמעאל ובהתפתחותם הלאומית.

"וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה"

כמבואר לעיל, פסוק טז – "אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם" – מתייחס ל"בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל" במובן הרחב, דהיינו צאצאי ישמעאל, ולא לבניו הישירים; הפסוק הקודם הזכיר את מותו של ישמעאל עצמו, ופסוקנו חוזר לעסוק בצאצאי ישמעאל, ומציין את התוואי של המרחבים שבהם התפרשׂו.

ניתן לזהות בדרכים שונות את ארץ החוילה הנזכרת בפסוקנו, ובהתאם לכך גם את התוואי שמתאר הכתוב כולו. בתולדות בני נח נזכרים שניים בשם 'חוילה': אחד מבני כוש בן חם – "וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה" (לעיל י ז), ואחד מבני יקטן, מצאצאי שם – "וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה" (שם פס' כט), ובהתאם לכך היו שתי ארצות שונות שנקראו 'חוילה' על שמם – אחת באסיה, בנחלת בני שם, ואחת באפריקה, בנחלת בני חם. התרגום המיוחס ליונתן תרגם כאן "חֲוִילָה" כ"הנדקי", דהיינו הודו,³⁶⁰ ואם כן נראה שהכתוב מתאר תוואי ממזרח למערב – "מֵחֲוִילָה" שבמזרח, "עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם" – שבמערב, וממנו לצפון – עד "בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה", דהיינו סמוך לאשור. אולם מתוך השוואה למקום נוסף במקרא שבו מופיע תוואי זה, נראה שקשה לפרש כך, שכן נאמר בעניין מלחמת שאול בעמלק: "וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם" (שמואל א' טו ז) – ולא מסתבר ששאול הגיע עד הודו במלחמתו בעמלק; ואמנם אין הכרח לפרש שבשני המקראות הללו מדובר באותה ה'חוילה', אולם לאור הדמיון שביניהם מסתבר לפרש כך.

אם כן, נראה לפרש שמדובר כאן בארץ החוילה שבאפריקה, ארצו של חוילה בן כוש; לפי זה, הכתוב מציין תוואי מדרום לצפון ביבשת אפריקה – מחוילה, שדרומית למצרים, עד שור שעל פני מצרים; ומשם והלאה הוא מציין תוואי נוסף ביבשת אסיה, ממערב למזרח: משור שעל פני מצרים, ועד "בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה" – סמוך לארץ אשור, או סמוך לעיר הבירה שלה, שנקראת אף היא 'אשור';³⁶¹ וייתכן גם שהכוונה למקום אחר בשם זה, ושמא זוהי ארצם של ה"אַשּׁוּרִם" מבני קטורה שנזכרו לעיל בפסוק ג, ושולחו ל'ארץ קדם';³⁶² אולם אפשרות זו כפופה להבנה ש"אַשּׁוּרִם" הנזכר שם הוא שם אומה (ראה שם).

"עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל"

בשונה מתחילת הפסוק שנוסחה בלשון רבים – "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה", ומתייחסת לצאצאי ישמעאל, סוף הפסוק מנוסח בלשון יחיד, אף על פי שגם הוא מתייחס אליהם – וזאת מפני שהזכיר הכתוב את "אֶחָיו" של ישמעאל, דהיינו צאצאי אחיו בני קטורה, ולא יכול היה לומר "על פני כל אחיהם נפלו", שהרי צאצאי בני ישמעאל לא היו אחיהם של צאצאי אחי ישמעאל.

"עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" – "אֶחָיו" הם בני קטורה ('בכור שור'), ומתאר הכתוב כי ישמעאל, דהיינו העם שיצא ממנו, "נָפָל" על פני כל השטח הרב שבו שכנו צאצאי בני קטורה, ולא שכן רק במקומות משלו, אלא התערב בעמים של בני קטורה ושכן במקומותיהם.

את המילה "נָפָל" פירש רש"י כך: "שכן, כמו: 'וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק' (שופטים ז יב)"; וכך פירש רשב"ם: "שכן, כדכתיב: 'וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן' (לעיל טז יב)". הפסוק שציטט רשב"ם מדברי המלאך להגר על אודות ישמעאל אכן מהווה סמך להבנה זו, שכן הפסוקים האמורים בענייננו מעידים על התקיימות ההבטחות שנאמרו על ישמעאל, כמבואר לעיל, ומאחר ושם נאמר "יִשְׁכֹּן" וכאן נאמר "נָפָל" – ניתן להניח שמשמעות שווה לשני פעלים אלו. אולם מכל מקום, אין הכרח לומר שמבחינה מילולית הפעלים 'נפל' ו'שכן' שווים זה לזה – ואדרבה, ההשואה בין הפסוקים עשויה לעורר קושי על פירוש רש"י ורשב"ם, שכן אם ישנה משמעות שווה לשני הפעלים – מדוע שינה הכתוב בלשונו ולא השתמש גם כאן בלשון 'שכן'? רש"י התייחס לכך בהמשך דבריו, וכתב (על פי בראשית רבה מה ט; סב ד): "כאן הוא לשון נפילה, ולהלן הוא אומר: 'עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן'; עד שלא מת אברהם – ישכון, משמת – נפל", דהיינו ש"נפל ממעלתו, לפי שפסק ממנו זכות האב" ('עץ יוסף' על המדרש), אולם הסבר זה הוא על דרך דרש. בנוסף, קשה למצוא קשר בין לשון 'נפל' במובן המקובל לבין המובן 'שכן', והדעת נותנת שקיים קשר מסויים בין המשמעויות השונות של הפועל 'נפל'.

לפיכך, נראה לפרש פועל זה במשמעות שונה, כך שהוא מציין התפרשות על פני שטח; לשון זו מושאלת מהמובן הרגיל של הפועל 'נפל' – כשם שהנופל עובר ממצב עמידה, שבו הוא תופס את מקום עמידתו על רגליו בלבד, למצב שבו הוא שוכב ותופס את כל מקום גופו על פני הארץ, כך התפרשות של קיבוץ פרטים על פני שטח רב נקראת 'נפילה'. במובן זה ניתן לפרש גם את הפסוק שהזכיר רש"י: "וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב" – הם התפרשו על פני העמק ומילאו שטח רב, שכן היו "כָּאַרְבֶּה לָרֹב"; וכך גם מסתבר, שכן מדובר שם על מחנה ארעי של לוחמים ולא על מגורים לזמן ממושך, ומשכך המובן 'שכן' אינו מיושב היטב באותו הקשר.

לפי פירוש זה ניתן להסביר את שינוי הלשון שבין האמור בהבטחת המלאך להגר – "וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן", לבין האמור כאן – "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל": המלאך אינו מתאר את ההתרחשות כפי שאירעה בפועל, אלא מציין בלשון כללית את שיארע בעתיד – שמקום משכנו של ישמעאל יהיה "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו"; אולם פסוקנו מתאר את התקיימות הדבר בפועל, ולפיכך הוא נוקט בלשון המפרשת את אופן אותה ההשתכנות וצורתה, שהיתה ב'נפילה', בצורה של התפרשות על פני שטח רב.³⁶³

אבן עזרא כתב: "'נָפָל' – חלקו, או גורלו. או שרוב בני ישמעאל נוסעים ממקום אל מקום, כטעם 'אֶל הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל' (ירמיהו לז יג)". לפי פירושו הראשון משמעות הכתוב היא "נפל גורלו", במובן מושאל מחלוקת נחלות על פי גורל; אולם נראה שפירוש זה רחוק במידת מה מפשט הכתוב, וגם אינו מתיישב עם הפסוק הנזכר האמור בעניין צבא מדין, שכן נאמר בו "נֹפְלִים" בלשון רבים, וגם מדובר בו על חניית מחנה לוחמים ולא על נחלה.

לפי פירושו השני של אבן עזרא, משמעות הפועל "נָפָל" האמור כאן הוא בדומה למקומות אחרים במקרא שבהם הוא מופיע במובן של הגעת יחיד או יחידים אל קבוצה, והצטרפות אליהם; כך בפסוק שציטט אבן עזרא, מדברי יראייה בן שלמיה לירמיהו: "אֶל הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל" – בכוונתך לצאת מירושלים הנצורה ולהצטרף אל הכשדים; וכך במקומות נוספים: "לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם" (מלכים ב' ז ד), "מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל" (ישעיהו נד טו), "וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דָּוִיד" (דברי הימים א' יב כ). לפי זה, כוונת הכתוב לומר שצאצאי ישמעאל היו נודדים ממקום למקום, ובכל מקום שהגיעו אליו היו 'נופלים' אל צאצאי אחי ישמעאל ששכנו שם. אולם מלשון הכתוב "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" משמע שמדובר על תיאור מצב מתמשך, כמו לפי הפירושים שהובאו לעיל – 'שכן' או 'התפרש', ולא על תיאור של פעולה, שאם כן היה מתאים יותר לכתוב "אל כָל אֶחָיו נָפָל" וכדומה, בציון היעד שאליו היתה ה'נפילה', וכמו בפסוקים שהובאו כאן.

סיכום הפרשה חילופי הדורות ובירור הפרי

פרשתנו מהווה חוליית המעבר מהדור הראשון של האבות לדור השני: עיקרה של הפרשה עוסק בחילופי הדורות בציר האימהות – ראשיתה בפטירת שרה, והמשכה במציאת אישה ליצחק, רבקה – אשר מילאה את מקומה של שרה ועמדה תחתיה; וסוף הפרשה מתאר את חילופי הדורות בציר האבות – פטירתו של אברהם, וברכת אלוהים את יצחק בנו – כמי שנעמד במקומו.

כחלק מתיאור תהליך המשכיות דורות האבות, מתייחס הכתוב גם להפרדת הפרי מהקליפה – אברהם משלח מעל יצחק בנו את בני הפילגשים, וישמעאל – שכבר שֻׁלַּח בעבר מבית אברהם – פרה ורבה כברכת המלאך להגר, מוליד שנים עשר נשיאים, ופורש את משכנותיו למרחקים; בכך מתאר הכתוב את התקיימות הברכות שנאמרו לגביו, ומסיים את העיסוק בעניינו. מכאן ואילך, יתמקד הכתוב ב'פרי', ממשיכו של אברהם אשר ירש ממנו את 'העניין האלוהי',³⁶⁴ הסגולה הפנימית, ובכך תפתח הפרשה הבאה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם".