הלל

לאחר סיום סיפור גאולת מצרים וקריאת חלקו הראשון של ההלל המתאר את הניסים שנעשו אז, אנו נושאים עינינו למרחוק אל הגאולה העתידה, וקוראים את חלקו השני של ההלל המתאר את צרות הגלות והישועות מהן, עד הגאולה העתידה המתוארת בסופו. על אף שהמזמורים נכתבו שנים רבות לפני הגלות, המשורר חזה את קורות העתיד ברוח הקודש וחיבר מזמורים אף אודותיהם (כמו גם מזמור עט המתאר בפירוש את חורבן בית המקדש, ומזמור קלז המתאר בפירוש את גלות בבל. להרחבה בנושא ראה סוף הקדמת המלבי"ם לתהילים). את קריאת ההלל פותחים בתפילת "שפוך חמתך", ומתפללים על כך שהקב"ה ימהר את הגאולה, ואז ישפוך את חמתו על הגויים שהצרו לישראל. המנהג לפתוח בשלב זה את הדלת לאליהו הנביא ולמזוג לו את הכוס החמישית, "כוסו של אליהו", נועד לבטא את ציפייתנו הממשית לגאולה.

טעם נוסף¹⁴³ לאמירת תפילה זו כאן הוא, שהפסוק "לא לנו" נסמך על המזמור "בצאת ישראל" שלפניו (כמבואר להלן), ומפני שהופרדו, נתקנה כאן תפילת "שפוך חמתך" שתהווה פתיחה לפסוק לא לנו: כיון שהגויים לא ידעוך והם מצרים ליעקב, אנו מתפללים שפוך חמתך אל הגויים, ה', לא כדי שלנו לא תהיינה צרות, אלא לשמך תן כבוד, שעכשיו הגויים לא ידעוך, ואומרים איה נא אלוהיהם, אבל כשתעניש את אויבינו ידעו כל יושבי תבל שאלוהינו בשמים, כל אשר חפץ עשה.

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב - מעבר מלשון רבים ללשון יחיד, לרמוז על כך שהם מתאחדים כדי להרע לישראל¹⁴⁴, וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ - החריבו את מקדשו ועשאוהו שממה.

המזמורים בחלקו השני של ההלל עשויים להתפרש כתפילתו של איש פרטי על צרותיו וישועותיו מהן, וגם כתפילתם של כלל ישראל על צרותיהם בגלות והישועות מהן, עד הגאולה העתידה המתוארת בסופו.

במזמור הבא¹⁴⁵ המשורר מתפלל שיעשו גם עתה ניסים, שיוכיחו לגויים את גדולת ה' ואפסיות אליליהם:

לֹא לָנוּ, יְהֹוָה, לֹא לָנוּ למעננו, אנו מתפללים שתעשה לנו ניסים וישועות, כמו הניסים שעשית ביציאת מצרים, כמתואר במזמור הקודם, אלא כדי לתת כבוד לשמך, וגם עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ - בעבור מידת החסד שלך, ובעבור ההבטחה שהבטחת במידת האמת שלך, שלא יטוש ה' את עמו.

יְדֵיהֶם קיימות, אבל לֹא יְמִישׁוּן = לא יוכלו למשש בהן, רַגְלֵיהֶם קיימות, אבל לֹא יְהַלֵּכוּ בהן.

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם - כשם שהפסלים הם חסרי יכולת, כך גם עושיהם שמאמינים בהם, שמשום שאינם בוטחים בקב"ה, אינו נותן להם כוח ויכולת. יש מפרשים¹⁴⁶ שזו תפילה למפלתם של הרשעים עובדי האלילים.

בֵּית אַהֲרֹן - הכֹהנים, שיש לכם מעלה מיוחדת על פני שאר ישראל, בִּטְחוּ בַיְהֹוָה יותר, כראוי למעלתכם, וכן אתם יִרְאֵי יְהֹוָה, בִּטְחוּ בַיְהֹוָה באופן מיוחד ועמוק יותר, כראוי למידת יראת השמיים שלכם.

חלקו השני של המזמור מתאר את ברכת ה' על ישראל:

יְהֹוָה זְכָרָנוּ לטובה, ולכן יְבָרֵךְ: יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן יותר מאת שאר ישראל, כשם שבוטחים בו יותר מהם; יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהֹוָה יותר מכולם, בהתאם לרמת בטחונם בו, הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים - שהגדולים במעלה יתברכו כראוי להם, והברכה שיקבלו תתפשט גם על הקטנים מהם, ואז יֹסֵף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם - על הגדולים ברכה נוספת, שהרי הם ראויים ליותר מהקטנים, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם, שגם תוספת הברכה תתפשט על הבנים הקטנים, ושוב יוסיף ברכה על הגדולים, וכך תתווסף הברכה עד בלי די.

בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְהֹוָה, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ - שתמיד משפיע עליכם את ברכותיו, כשם שבכל רגע מקיים את השמים והארץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְהֹוָה - כל הנעשה בשמיים ואינו נוגע למה שקורה בארץ, נתון ביד הקב"ה לבדו, אבל את הָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, שהם יכולים להשפיע על מה שיקרה בה, ע"י מעשיהם, לטוב ולמוטב.

דוּמָה - קבר, מלשון דממה.

וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ - לאחר שהמזמור תיאר את ברכת ה' על ישראל, מסיים בברכתם של ישראל כלפיו, כך שהברכה היא הדדית, ושני כיווני הברכה תלויים זה בזה, שע"י שישראל מכירים בו כמקור הברכה ומייחסים אותה אליו, גורמים לו להוסיף ולהשפיע להם עוד מברכתו וטובו, וחוזר חלילה, ולכן כך יהיה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּיָהּ - (את ההפסקה יש להטעים אחרי המילים "מעתה ועד עולם" ולא לפניהן, כיון שהן מתייחסות לתחילת הפסוק).

במזמור הבא המשורר מודה לקב"ה על רפואתו ממחלתו:

אָהַבְתִּי¹⁴⁷ כִּי יִשְׁמַע = שישמע יְהֹוָה אֶת קוֹלִי ואת תַּחֲנוּנָי, ולא רק בגלל קבלת מבוקשי על ידם, אלא כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי, שזה מבטא את אהבתו כלפי, ולכן אפילו בְיָמַי הטובים, שאז אינני צריך להתפלל כדי להינצל מצרה, אֶקְרָא ואתפלל אליו; וכל שכן שבזמן שאֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי - הקיפוני ייסורי מוות ואני נמצא בתוך מצרי הקבר, ואהיה במצב של צָרָה והרגשה של יָגוֹן, בְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא ואתפלל אליו. שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְהֹוָה - אנשים שלא נוהגים בחכמה ולא הולכים בדרך הראויה, הקב"ה מביא עליהם ייסורים כדי להחזירם למוטב וע"י כך שומר עליהם מלהענש בעולם הבא, ולכן: דַּלֹּתִי (=חליתי), כדי שאתקן את מעשיי, וכיון שעשיתי זאת, לִי יְהוֹשִׁיעַ - יושיעני מהמחלה.

(המשורר פונה אל נפשו:) ועתה כשנרפאתי, שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי – למנוחתך מהמחלה, כִּי יְהֹוָה גָּמַל עָלָיְכִי = עלייך, נתן לך גמול טוב וריפאך מהמחלה. (המשורר פונה אל ה':) כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת - שהיה יכול להיגרם ע"י המחלה, וכמו כן חילצת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה שהייתה בעיני מחמת ייסורי המחלה, וכן אֶת רַגְלִי חילצת מִדֶּחִי - מלהידחות ולנטות מדרך ההתנהגות הראויה, ועוררת אותי לתקן את מעשיי, ומעתה אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהֹוָה -בעבודתו בתורה ותפילה, שהרי לשם כך ריפאני, בְּאַרְצוֹתיהם של האנשים הַחַיִּים, ולא עם המתים, כפי שהיה לולא נרפאתי.

הֶאֱמַנְתִּי - אני מאמין במה שאֲדַבֵּר עכשיו: מה שאמרתי שכָּל הָאָדָם כֹּזֵב, דהיינו שמציאות האדם בעולם הזה היא כזב ושקר ואין בה תועלת רוחנית מצד עצמה, היה בְחָפְזִי, אמרתי זאת בחופזה מבלי להתבונן בדבר כראוי, בזמן שאֲנִי עָנִיתִי מְאֹד, כשהייתי מעונה בייסורי המחלה ולא יכולתי לתפקד כראוי בעבודת ה', והייתי מאוכזב מחיי העולם הזה והמפעל הרוחני המצומצם שאפשר לפעול בהם. ועכשיו, האמנתי שאין זה כך, אלא בכל רגע מחיי האדם בעולם הזה שמנוצל לעשייה חיובית, בהתאם ליכולותיו באותו מצב, הוא מתקדם בהשלמתו הרוחנית ובקרבתו לקב"ה; ואף יש מעלה בעולם הזה שאינה קיימת בעולם הבא, והיא - שרק בו אפשר להודות לקב"ה ולהללו, ולכן:

מָה אָשִׁיב לַיְהֹוָה, מה אחזיר לו, כביכול, על כל הטובות שגמל עלי, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא - אשא כוס יין בסעודת ההודיה ואספר אז את הישועות שעשה לי, או: אשא כוס יין לנסך על המזבח יחד עם זבח התודה שאזבח על הישועות שעשה לי, וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא להודות לו ולהתפלל על העתיד. ואת נְדָרַי - הקרבנות שנדרתי להקריב, לַיְהֹוָה אֲשַׁלֵּם (יש לשים לב לפסק באופן הנכון ע"פ הטעמים: "נדרי - לה' אשלם" ולא "נדרי לה' - אשלם"), נָּא (=מיד, עכשיו¹⁴⁸), נֶגְדָה לְכָל עַמּוֹ - מול כל עמו, לפרסם את ההודאה, ואומר להם שיָקָר בְּעֵינֵי יְהֹוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו, דבר כבד הוא בעיני ה' להמית את חסידיו ואינו עושה זאת במהרה, ומשום כך ריפאני מהמחלה. אָנָּא יְהֹוָה, עזרני והושיעני גם בעתיד, כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ - ואני ראוי לכך מצד מעשיי, שהרי אני עובד אותך (כפי שאמר חזקיהו המלך בתפילתו (מלכים ב' כ ג): "זְכָר-נָא אֵת אֲשֶר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךּ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי"), וגם כי אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ - כי אני שייך לעם ישראל שהם עבדיך, וכמו שעתה פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי - הסרת מעלי את הייסורים, כן גם בעתיד עזרני והושיעני מהצרות, ואז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה - על הטובות שתעשה עמי בעתיד, וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא להודות לך ולהתפלל עוד על העתיד, ונְדָרַי שאדור בצרות העתידיות אם תהיינה, לַיְהֹוָה אֲשַׁלֵּם אותם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ - אז מיד, מול כל עמו, בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה - המקדש, בְּתוֹכֵכִי = בתוכך יְרוּשָלַיִם, הַלְלוּיָהּ.

במזמור זה המשורר פונה אל העמים ומצוום להלל את ה' על הטובות שעשה לישראל:

הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים - גויים הם עמים ללא דת (מלבי"ם, ישעיהו יז יב), והם יהללו את ה', בדיבור חיצוני, אבל אומים הם עמים בעלי דת שיש להם הכרה באלוהות, והם ישבחוהו, בדיבור שנובע מתוך הכרה בשבחו ומעלתו.

כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ - הטובות שעשה עמנו מצד מידת החסד, גברו עלינו, כלומר: היו רבות יותר מכפי זכויותינו, וֶאֱמֶת יְהֹוָה לְעוֹלָם - והבטחתו שהיא אמת, קיימת לעולם ואינה מתבטלת, ואת הטובות שהבטיח לעשות עמנו, עשה מצד מידת האמת, כקיום הבטחה¹⁴⁹. ע"י הטובות שמושפעות על ישראל, בין הגשמיות ובין הרוחניות, מתברכים גם כל הגויים, ולכן ראוי שאף הם יהללוהו וישבחוהו על הטובות והברכות שמשפיע לישראל¹⁵⁰.

במזמור זה המשורר מודה לקב"ה על הצלתו מאויבים:

הוֹדוּ¹⁵¹ לַיְהֹוָה כל הגויים כִּי הוא טוֹב, או: כִּי טוֹב להודות לו, כִּי לְעוֹלָם הוא משפיע את חַסְדּוֹ על בריותיו, יֹאמַר נָא = עכשיו, עם יִשְׂרָאֵל, שקיבל מהקב"ה טובות רוחנית וגשמיות יותר ממה שקיבלו הגויים, והם מכירים את חסדו יותר, שלְעוֹלָם חַסְדּוֹ (בפסוק הקודם: "כי לעולם חסדו" - סיבה להודיה, בפסוק זה והבאים אחריו: "כי לעולם חסדו" - תוכן האמירה). יֹאמְרוּ נָא בֵּית אַהֲרֹן, שזכו לקדושה יותר משאר עם ישראל, שלְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְהֹוָה, שהם קרובים אליו במיוחד ומתבוננים יותר בחסדו והטבתו, שלְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וכל אחד יספר חסדו של הקב"ה בהתאם להשגה שיש לו בזה.

טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְהֹוָה - טוב לבטוח בה' וע"י כך ממילא להיות חסוי בצילו והגנתו, שהרי מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ (שמואל ב' כב לא), מאשר לבטֹחַ בָּאָדָם, שאולי לא ירצה להציל ואז אין תועלת מהביטחון בו, וגם טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְהֹוָה מאשר לבטֹחַ בִּנְדִיבִים, על אף שהנדיבים בוודאי ירצו להציל את הבוטח בהם, אבל סוף סוף גם הם בני אדם בעלי יכולות מוגבלות וייתכן שלא יוכלו להציל, ואם כן, גם מהביטחון בהם אין תועלת. לכן - כשכָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי להילחם בי, אבטח בְּשֵׁם יְהֹוָה, כִּי אֲמִילַם - שיתן לי כוח ואני אכריתם, ואף כשסַבּוּנִי = סבבוני, גַם סְבָבוּנִי - היקפי חיילות רבים, ופעמים רבות, אבטח בְּשֵׁם יְהֹוָה, כִּי אֲמִילַם - שיתן לי כוח ואני אכריתם. גם כשהגויים סַבּוּנִי כִדְבֹרִים מאיימות, איני ירא מהם והם נחשבים בעיניי כאילו כבר נכרתו ודֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים שדועכת במהירות (שהרי הקוצים נשרפים בקלות), משום שאבטח בְּשֵׁם יְהֹוָה, כִּי אֲמִילַם - שאכריתם, ולכן מלכתחילה אני בטוח שבוודאי אנצחם והם יכרתו וידעכו. דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל, אתה האויב, אבל יְהֹוָה עֲזָרָנִי כשנלחמתי בך. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה - העוז והשבח של יה (כלומר: מידותיו שבהן הוא מצילני, חסד, רחמים, גבורה וכד', שעליהן מזמרים לו ומשבחים אותו. ורש"י מפרש¹⁵² "זמרת" מלשון זמירה = חיתוך, השמדת האויבים), היו לי לישועה, והושיעוני ממך באופן סופי ע"י שניצחתיך. (השלב הראשון, בפסוק הקודם, הוא ה'עזרה' - הצלחת הלחימה, והשלב השני הוא ה'ישועה' - תוצאת המלחמה). קוֹל רִנָּה וקול הודאה לה' על הישׁוּעָה נשמעים בְּאָהֳלֵי הצַדִּיקִים, (ותוכן הקול:) "יְמִין יְהֹוָה היא העֹשָׂה חָיִל – חיל אנשינו שיצאו להילחם, ימין ה' היא זו שמכינה אותם למלחמה ומפיחה בהם רוח גבורה; יְמִין יְהֹוָה רוֹמֵמָה - נמצאת במרומים ומשם מנהיגה את העולם כרצונה, ועֹשָׂה שיהיה בנו חָיִל וגבורה לנצח". (ה'חיל' הראשון - חיילים, והשני - כוח וגבורה). לֹא אָמוּת, כִּי = אלא אֶחְיֶה, כדי שאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ, (ותוכן הסיפור:) "יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ אך רק כדי למרק את עוונותי וכדי שאתקן את מעשיי, ולכן, מאחר שעשיתי זאת, לַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק - שערי המקדש, אָבֹא בָם, אוֹדֶה יָהּ ואביא קורבן תודה. זֶה הַשַּׁעַר שהבאים בו מתקרבים לַיְהֹוָה, וכשבאים לבית המקדש מזככים את מחשבותיהם ורצונותיהם, ונעשים צדיקים יותר - צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ (ולכן נקראים 'שערי צדק'). אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי - כי ענית לתפילתי, וַתְּהִי = והיית לִי לִישׁוּעָה. אֶבֶן שמָאֲסוּ אותה הַבּוֹנִים כי היתה נראית להם חלשה, נהייתה חזקה והָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה - הונחה בראש הבניין (כלומר: התחלת הבניין, הבסיס) להיות אבן הפינה המחזיקה עליה את כל הבניין; זהו משל לעם ישראל שהיה חלש בגלות והעמים ביזוהו, ובגאולה יהיה ראש ויסוד לאנושות כולה.

מֵאֵת יְהֹוָה הָיְתָה ישועה זֹּאת, היא נִפְלָאת = מופלאה, לא מובנת, בְּעֵינֵינוּ - כי היתה ניסית ועל-טבעית. זֶה הַיּוֹם שעָשָׂה אותו יְהֹוָה לנו ליום ישועה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ - בה', על קרבתו אלינו שהתגלתה עכשיו באופן מיוחד ע"י הישועה (גיל - מתחדש, ושמחה - מתמשכת- מלבי"ם ישעיהו ט ב); וכמו שהושעתנו והצלתנו עתה, כן גם בעתיד :אָנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא יְהֹוָה הַצְלִיחָה נָּא.

הכֹהנים מברכים את מביאי קרבנות התודה לבית ה': בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהֹוָה, בֵּרַכְנוּכֶם מהברכה האלוהית השורה בבֵּית יְהֹוָה. אֵל = חזק ותקיף הוא יְהֹוָה, וַיָּאֶר לָנוּ - הוא האיר לנו ע"י ישועתו, לכן אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים - קישרו את קורבן התודה בחבלים (כדי שלא יתנועע בשחיטה) והעלו את אבריו עַד האש שליד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵלִי אַתָּה ועל עצם כך אוֹדֶךָּ - אודה לך, וכן על כך שהגנת עלי והצלתני בחוזקך וגבורתך ('אל' - לשון חוזק, ראה בראשית לא כט: "יֶש לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע"; יחזקאל יז יג: "וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח"), אֱלֹהַי אתה, שקידשתני בקדושתך האלוהית וייעדתני לעובדך, ועל כן אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַיְהֹוָה כִּי הוא טוֹב, או: כִּי טוֹב להודות לו, כִּי לְעוֹלָם הוא משפיע את חַסְדּוֹ על בריותיו.

המשורר מצווה להודות לקב"ה על נפלאותיו בבריאת העולם ובבריאת עם ישראל ביציאת מצרים:

הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים - לקב"ה שהוא אלוהי המלאכים ואיתני הטבע ('אלוהים' במשמעות: בעל כוח). הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים - לקב"ה שהוא אדון המלכים והשרים. לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם - שיצר מרקעים = משטחים של יבשה מעל פני המים. לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים - הפסוק נכתב בלשון הווה ולא בלשון עבר, ללמד שקיום הבריאה תלוי בקב"ה והוא עושה אותה בכל רגע מחדש, כמו שכתוב (סוף ברכת 'יוצר המאורות'): "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, כָּאָמוּר: לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (אפשר להקשות, הרי במזמור זה ישנם פסוקים נוספים הכתובים בלשון הווה, שאותם לא ניתן לפרש כך: "לְמַכֵּה מִצְרַיִם", "לְגוֹזֵר יַם-סוּף", "לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ", ו"לְמַכֶּה מְלָכִים", ואם כן מוכח שלא זה הוא הטעם שהפסוק נכתב בלשון הווה, אלא כי "עֹשֶׂה", "מַכֶּה", וכן השאר, באים כתואר ולא כפועל, ויכולים להתייחס גם למעשה שנעשה בעבר. ייתכן שהפסוק מתהילים מובא שם כרמז בלבד, והוא איננו הבסיס לקביעה התיאולוגית). וכן אמר נחמיה בתפילתו (נחמיה ט ו): "אַתָּה עָשִׂיתָ (בעבר) אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶר עָלֶיהָ, הַיַמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם - וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת-כֻּלָּם (בהווה)"¹⁵³.

לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם - שהיכה את מצרים, בכך שהמית את בכוריהם. ובדרך דרוש פירשו פסוק זה על מרד הבכורות, או על המגפה שפשטה במצרים ע"י האוויר שהזדהם מהבכורות המתים (כמובא לעיל בהרחבות על הפיסקה: "ועברתי בארץ מצרים").

בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה - בואר לעיל (בפיסקה: "עבדים היינו", ובפיסקאות: "ביד חזקה זו הדבר" ו"ובזרוע נטויה זו החרב").

לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים... וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים - שהם סיחון ועוג הנזכרים בסמוך. פירוש נוסף בדרך דרוש: הם מלכי עמון ומואב שהקב"ה היכם ע"י סיחון, ונתן את ארצותיהם לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, ואח"כ הקב"ה היכה והרג לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן

ע"י ישראל, וְנָתַן אַרְצָם של סיחון ועוג וגם של עמון ומואב לְנַחֲלָה, נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ, וכך ירשו ישראל חלק מארצות עמון ומואב על אף שנאסר עליהם להילחם בהם¹⁵⁴.

נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר - המשורר בחר לסיים את המזמור בשבח זה, שאינו מעניין בריאת העולם ולא מעניין בריאת עם ישראל, אלא מעניין הנהגת הברואים כולם, והוא נעלה מכל השבחים שנאמרו עד כה, מפני שהוא מתמיד בכל רגע וכולל את כל בני האדם ובעלי החיים, שלכל אחד הקב"ה מזמן את מזונותיו בדרך מיוחדת¹⁵⁵.

נִשְׁמַת כָּל חַי - קומתו הרוחנית של האדם מורכבת מנפש, רוח, ונשמה. הנפש היא המנפישה את הגוף ונותנת בו חיים, והיא קיימת גם בבעלי החיים; הנשמה היא עצמיות רוחניותו של האדם, והיא שייכת לצד הרוחני העליון של המציאות; הרוח היא הממצעת ביניהם. אנשי המעלה הדבקים ברוחניות, שאצלם מתגלה יותר הנשמה השייכת לחיי הנצח, יש להם השגה והבנה בשמו של הקב"ה עצמו, והם יברכוהו, ישבחוהו על כך שהוא מקור הברכה הרוחנית והגשמית בעולם; הם מכירים אותו כ"ה' אלוהינו", דהיינו: מצד אלהותו וקדושתו. לעומתם, האנשים הפחותים מהם שאצלם מתגלה יותר הרוח, שהיא מקושרת בבשר הגוף, אין להם השגה והבנה בשמו של הקב"ה עצמו, אלא רק בזכרו, דהיינו יצירותיו ופעולותיו המזכירות אותו, הם יפארו וירוממו את זכרו של הקב"ה, יפארוהו - ע"י תיאור פאר הבריאה המשקף את פארו, וירוממוהו - לומר שבאמת הוא נעלה ומרומם מעל כל שבחים אלו, שהרי הקב"ה הוא אין-סופי וכל פה לא יוכל לספר שבחו. הם מכירים אותו כ"מלכנו", דהיינו מצד מלכותו ושלטונו עליהם¹⁵⁶.

מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, בעולם הזה ובעולם הבא¹⁵⁷ אַתָּה לבדך הוא האֵל החזק המושל על העולם, וּמִבַּלְעֲדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶך שהוא גּוֹאֵל - מצד הקירבה אלינו (כפי שכתוב בויקרא כה מח, לגבי גאולת קרובים: "אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ") וּמוֹשִׁיעַ - מפני צרה הקרובה לבוא, פּוֹדֶה - אותנו מאויבינו, ע"י שאתה גורם להם שיניחו לנו מעצמם (ה'פדייה' נעשית ברצון הַשׁוֹבֶה), וּמַצִּיל - אותנו מאויבינו, בעל כורחם, וּמְפַרְנֵס, וְעוֹנֶה לתפילותינו וּמְרַחֵם, בְּכָל עֵת צָרָה - איום חיצוני, וְצוּקָה מצוקת הנפש (ראה מלבי"ם, ישעיהו ח כב).

אֵין לָנוּ מֶלֶך עוֹזֵר למי שנמצא בצרה וְסוֹמֵך את מי שנוטה ליפול לצרה, אֶלָּא אַתָּה.

אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים שייחדת השגחתך על הדורות הראשונים שהיו בעלי מעלה רוחנית גבוהה, וְאתה הוא אף אלוהי הדורות הָאַחֲרוֹנִים הפחותים מהם במעלתם הרוחנית, שאף עליהם אתה מייחד השגחתך, כיון שאתה אֱלוֹהַ כָּל בְּרִיּוֹת, שאת כולם בראת, וממילא יש לך קשר אליהם והשגחה עליהם, ואפילו על בעלי החיים, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, שהן הצומח והדומם שנולדו מהארץ, הַמְהֻלָּל בְּרֹב הַתִּשְׁבָּחוֹת - בריבוי התשבחות, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד - הנהגתו הכללית של העולם היא במידת החסד, לפנים משורת הדין, וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים - מנהיג את בריותיו ברחמים, שמרחם על כל ברייה וברייה מצד עצמה¹⁵⁸.

וַיְהֹוָה עֵר - רואה ומשגיח תמיד, הִנֵּה לֹא יָנוּם אפילו נמנום קל, וְכל שכן שלֹא יִישַׁן שינה קבועה. הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים - ומחזיר בכל יום את נשמות הברואים בקִרבם, שזהו נס וחסד גדול. ייתכן שאחד מבין שני הביטויים מתייחס לתחיית המתים; וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים - מרפא אילמים ונותן בהם יכולת לדבר, וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים - שיודע את כל סתרי החכמה העמוקים, וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים - מפני שגם טובות שנעשות לנו ע"י בני האדם, הן מסוּבבות על ידך.

וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה = מרננת (כמו בתהילים קט ד: "וַאֲנִי תְפִלָּה" = מתפלל) רננות רבות, וזמן רב, כַּהֲמוֹן גַּלָּיו - כמו המיית גלי הים הרבים, ההומים בכל שעה מאז בריאת העולם, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח - תשבחנה כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ - כמו מרחבי הרקיע הפרושים על כל העולם, ומשבחים את הקב"ה בכך שבני האדם רואים אותם ומכירים על ידם את גדולת מי שבראם (כמו שכתוב בתהילים יט ב: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" וגו'), וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ - ורואות היטב את כל הדברים שעליהם יש לשבח את הקב"ה, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - ויכולנו לעוף או לרוץ כמותם לכל מקום בעולם, וע"י כך לראות את כל נפלאות ה' שבו, ולהודות ולשבח עליהן¹⁵⁹. פירוש נוסף¹⁶⁰: וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת - בעלות יכולת העמקה בלימוד התורה; וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת - ויכולנו לעובדך בקיום המצוות בזריזות ובכוח רב, וכן לעובדך בלימוד התורה בעמקות רבה, שדברים אלו הם עצמם הודאה לך, כיון שבהם אנו מקיימים את רצונך, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ במידה מספקת, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ (ואף על עצם זה שאתה אלוהינו ואלוהי אבותינו, דהיינו שבחרתנו להיות עם סגולתך, אנחנו צריכים להודות לך), וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ (ואף על עצם זה שאתה מלכנו ומשפיע עלינו ברכה כמלך לעמו, אנחנו צריכים לברך את שמך¹⁶¹), אפילו עַל טובה אַחַת מתוך אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת - ורבבות של רבבות הפְּעָמִים שעשית טּוֹבוֹת טבעיות, נִסִּים וְנִפְלָאוֹת – על-טבעיים, עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ.

מִלְּפָנִים: מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ - גאולה פיזית מארץ מצרים, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ - פדית את נשמותינו; שבמצרים נשמות ישראל היו משועבדות לתרבות מצרים והשפעתה, ואף שלא אצל כולם הדבר התבטא באופן מעשי, מכל מקום האומה בכללותה חסרה את החרות הנשמתית, שהיא הדבקות האלוהית (השווה לכתוב לעיל בברכת 'גאל ישראל': "על גאולתנו, ועל פדות נפשנו": הגאולה - פיזית, והפדות - רוחנית); בְּרָעָב זַנְתָּנוּ - כשהלכו בני ישראל במדבר¹⁶². פירוש נוסף: בשנות רעבון שהיו במשך ההיסטוריה, כמו הדברים שבהמשך, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ - שהיו לנו יכולות כלכליות ליהנות מהשבע שבעולם.

וּמֵחֳלָיִם רָעִים וְרַבִּים וְנֶאֱמָנִים לקב"ה לקיים את שליחותם¹⁶³, או: חזקים ומתמשכים¹⁶⁴, דִּלִּיתָנוּ - הרמת אותנו. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ - מידת חסדך שבה אתה נוהג עם בריותיך, היא תמידית ולא עזבה אותנו, וכשהיינו זקוקים לעזרה מיוחדת, ריחמת עלינו ועזרתנו¹⁶⁵.

עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ - שחילקת אותם בגופנו, כל אבר במקומו המתאים לו, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ - הנפש לא נזכרת כאן, כיון שהנפש (כמבואר לעיל), היא זו שמנפישה ונותנת חיות באיברי הגוף, ואם כן הודאת האיברים שמוזכרת כאן היא היא הודאת הנפש¹⁶⁶.

הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ - יאמרו שאתה הוא מקור הברכה, וִישַׁבְּחוּ - יספרו את שבחך ומעלתך וִיפָאֲרוּ - יתארו את פארך המשתקף בפאר הבריאה, וִירוֹמְמוּ¹⁶⁷ - יאמרו שמצד האמת אתה מרומם ונעלה מכל שבח ומכל השגה והבנה, וְיַעֲרִיצוּ - יכירו בכך שאתה עריץ וחזק, כל יכול, וְיַקְדִּישׁוּ - יכירו בכך שאתה קדוש = נבדל ומופרש מהגשמיות ומגבלותיה, וְיַמְלִיכוּ - יקבלו עול מלכותך עליהם, אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, תָּמִיד.

וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ - הקרב מבטא את הצד הגשמי של האדם, והכליות מבטאות את הצד המוסרי - מחשבתי, וכשאדם משתמש בשני צדדים אלו של אישיותו לעבודת ה', בעצם דבר זה, הרי הוא מודה לו¹⁶⁸, כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב, כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה: "יְהֹוָה, מִי כָמוֹךָ! שאשתמש בכל אבריי לעבודתך ועל ידי כך הם יודו לך, כביכול; מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ – שפוגע בגופו, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ" - שפוגע בממונו.

שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע - כשהעניים הענווים (פעמים רבות במקרא "עניים" מזוהה עם "ענווים" ולהיפך, בעיקר בחילופי קרי וכתיב) ישוועו אליך בתפילה, היא מיד תישמע באזניך; צַעֲקַת הַדָּל - שצועק בינו לבין עצמו (אבל לא מתפלל, כי אינו עניו המכיר בשפלותו לעומת גדולת ה') תַּקְשִׁיב - גם אליה תטה את אזניך, על אף שאיננה תפילה, וְאת שניהם תוֹשִׁיעַ¹⁶⁹.

קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ - בוראם להיות קנייניו¹⁷⁰. נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ, כָּאָמוּר: "לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה, וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ" - הנפש מכירה את ה' בעצמו והיא ראויה לברכו; לעומת זאת, הגוף מכיר רק את 'שם קדשו', כלומר: את הדברים שעל ידם קדושתו מתגלה בעולם הגשמי המוּכר לגוף (כמו שם של אדם או של חפץ, המבטא את הופעתו כלפי אחרים), והוא יברך את 'שם קדשו'¹⁷¹.

עתה מפרטים¹⁷² את השבח שנאמר קודם: "האל, הגדול, הגיבור, והנורא, אל עליון". המשפט: "נהללך... ונברך את שם קדשך" מופיע בינו לבין המשפט הבא, משום שבעצם הוא מהווה פתיחה לפירוט זה. השבח המתומצת: "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון" -מתאר את מידותיו של הקב"ה כפי שהן, ואילו תוכן הפירוט דלהלן הוא: כיצד מידות אלו מופיעות בעולם; אופני הופעה אלו, הם הנקראים 'שמו' של הקב"ה, כמבואר לעיל. משום כך, כפתיחה לתיאור המפרט את אופני הופעות המידות, אנו אומרים: "ונברך את שם קדשך", ומזכירים את הפסוק מתהילים בו מוזכרת ברכה כפולה: לקב"ה, ול'שם קדשו'¹⁷³.

הָאֵל = החזק¹⁷⁴, שחוזקך מתגלה ונראה בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ - בדברים עוצמתיים שבטבע העולם, הפועלים בעוז, כגון רעידות אדמה, פעילות הרי געש, סופות וסערות; הַגָּדוֹל - שגדולתך מתגלה ונראית בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ - התואר 'גדול' ביחס לקב"ה מבטא שהוא מקור כל הדברים הקיימים, הגשמיים והרוחניים, והוא עצמו 'גדול' וכולל את כולם בתוך עצמיותו; המילה 'כבוד' באה לפעמים במשמעות של 'ריבוי' (ראה נחום ג ג); 'שמו' של הקב"ה הוא הדברים שדרכם הוא מתגלה, כמבואר לעיל. משמעות הדברים כאן היא, שגדולתו של הקב"ה מתגלה בריבוי המושגים הגשמיים והרוחניים הברואים על ידו וכלולים בעצמותו, שדרכם הוא מתגלה בעולם¹⁷⁵; הַגִּבּוֹר לָנֶצַח - שגבורתו מתגלה ונראית ע"י ניצוחו על כל מערכות הבריאה ('ניצוח' במובן של שליטה והנהגה, כמו 'למנצח' שבספר תהילים, דהיינו: מנצח על מקהלה, וכן בעזרא ג ט: "לְנַצֵּחַ עַל עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה"¹⁷⁶), וכן שגבורתו קיימת לנצח, ולא כגבורת בשר ודם שהולכת ומתמעטת¹⁷⁷; וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ - שהברואים יראים ממך ע"י ראיית יצירותיך ופעולותיך המעוררות יראה מפניך, כגון אלו המפורטים לעיל (בפירוש "תעצומות עוזך"); הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא המשפט, לשפוט את העולם ולהנהיגו, ואתה 'יושב' – כלומר: קבוע ובלתי משתנה¹⁷⁸ (וזהו פירוט התואר 'אל' (השני), שמשמעותו היא: חוזק ויציבות), ואתה הוא רָם וְנִשָּׂא (וזהו פירוט של התואר 'עליון') - רם - מצד עצמו, ונישא - בפי הבריות¹⁷⁹.

שׁוֹכֵן עַד - קיים לעד, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ - מרומם ומופרש מהגשמיות ומגבלותיה.

וְכָתוּב: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה - שמחו בה' ובקרבתו אליכם ורננו על כך, לַיְשָׁרִים - נָאוָה נאה וראויה תְהִלָּה" - להלל לה', ולכן: בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם וכו'- לשונות השבח השונים בוארו לעיל. ישר הוא מי שישר בטבעו, וליבו לא נוטה כלל מדרך היושר; צדיק הוא הנוהג במעשיו בפועל ע"פ הצדק, ואף אם ליבו ורצונותיו נוטים לדרכים שליליות הוא מתגבר עליהם¹⁸⁰; חסיד הוא הנוהג במידת חסידות, דהיינו לפנים משורת הדין - בין בדברים שבינו לבין המקום ובין בדברים שבינו לבין חבירו; קדוש הוא המופרש ונבדל מענייני העולם הזה, ושם את כל מעייניו בעניינים נעלים.

וּבְמִקְהֲלוֹת - בהתקהלויות של רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בבתי הכנסיות, בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ... עַל ידי¹⁸¹כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ - שנמשח למלוכה בשמן המשחה. פירוש נוסף: חובת כל היצורים להודות ולהלל וכו' יותר מכל דברי השירות והתשבחות שאמר דוד¹⁸²; ואע"פ שמבחינה מעשית אין הדבר אפשרי, מכל מקום, מצד האמת זוהי חובת כל היצורים, אלא שבפועל אין זה מתאפשר, וכאמור לעיל: "אין אנחנו מספיקים" וכו'¹⁸³. פירוש נוסף: חובת כל היצורים להודות ולהלל עִם כל דברי השירות והתשבחות שאמר דוד, כלומר: להוסיף שירות ותשבחות משלהם, ולהלל בהם לקב"ה יחד עם שירי דוד (על= עִם, כמו בשמות לה כט: "וַיָבוֹאוּ הָאֲנָשִים עַל הַנָּשִים")¹⁸⁴.

וּבְכֵן = וע"י כך, שכל היצורים יודו ויהללו וישבחו וכו', יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד, מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ - המולך בשמיים ובארץ. אפשר לפרש שבמשפט זה קיימת הקבלה: הגדול - בארץ, והקדוש – בשמיים; גדולתו כוללת גם את הארץ הגשמית (כמבואר לעיל בביאור "הגדול בכבוד שמך") והוא עצמו קדוש ונבדל, וכביכול נמצא בשמיים. ניתן גם לפרש שהמילים "בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" מוסבות על "יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ" - בשמיים – בפי המלאכים, ובארץ – בפי בני האדם¹⁸⁵.

כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת, וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר - ה'הודאה' היא לה' בעצמו, שהוא מקור הכל, וה'זמר' הוא ל'שמו', דהיינו אופני התגלותו בעולם: מידותיו וברואיו; באמצעות הזמירות על שבחם ומעלתם של אלו, אנו משבחים את הקב"ה.

חֵי הָעוֹלָמִים - שמחייה את כל העולמות (חֵי - פועל יוצא); ולפי הניקוד חַי הָעוֹלָמִים - שהוא חי וקיים בעולם הזה ובעולם הבא (חַי - תואר).