נרצה

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח - שורות אלו לקוחות מהקרובה ל'שבת הגדול': "אלוהי הרוחות לכל בשר" לר' יוסף טוב-עלם מבעלי התוספות, המפרטת באריכות את הלכות הפסח. היא מסתיימת בשורות אלו, שפירושן הוא: סיימנו כעת לסדר את אמירת סדר הלכות הפסח שבפיוט, כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ - הלכות שטעמן מובן, וְחֻקָּתוֹ - הלכות שטעמן אינו מובן¹⁸⁶, כגון האיסור לאכול את הפסח בשני מקומות (שמות יב מו), וההלכה המקבילה לזו בזמננו, שאסור לאכול את מצת האפיקומן, שהיא זכר לפסח, בשני מקומות. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ - עכשיו באמירה, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ - בפועל בליל הסדר.

כשהשורות נאמרות בסיום עריכת ה'סדר' הן מקבלות משמעות שונה: חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח -סיימנו את סידור מצוות הפסח כְּהִלְכָתוֹ, כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ - עכשיו בפועל, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ - שנה הבאה בבית המקדש.

זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה - שוכן במעונו שבשמיים, קוֹמֵם - הקם והולך קוממיות = בקומה זקופה¹⁸⁷, את קְהַל עֲדַת ישראל שנאמר עליהם: "מִי מָנָה עפר יעקב". ייתכן שהשימוש בכינוי זה רומז לכך שכעת מצבם של ישראל מושפל עד עפר¹⁸⁸.

בְּקָרוֹב נַהֵל = הנחֶה והולך את נִטְעֵי כַנָּה - הם עם ישראל שניטעו בארץ ישראל שהיוותה עבורם כַּן ובסיס (ע"פ הפסוק בתהילים פ טז: "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ"), כשהם פְּדוּיִם מהגלות, לְצִיּוֹן, בְּרִנָּה.

שני הפיוטים הבאים מתארים את הניסים שנעשו לישראל במשך הדורות, וחותמים בתפילה על הגאולה העתידה, שכעת, לאחר סיום קריאת ההגדה הכוללת את כל השתלשלות ההיסטוריה, אנו נושאים עינינו אליה, לחזות בשוב ה' לציון ברחמים ובתיקון העולם במלכותו.

פיוט זה מקורו בקרובות ליו"ט ראשון של פסח; חיברו ינאי רבו של הפייטן ר' אלעזר הקליר, והוא מפרט ניסים שנעשו לישראל בלילה, כדברי המדרש ¹⁸⁹: "כל הניסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים - בלילה היה", ורובם אף אירעו בליל הפסח, כמבואר בכתוב או במדרשים:

וּבְכֵן – מילה זו היא פתיחה מצויה לפיוטים הנאמרים בתפילה, וייתכן¹⁹⁰ שמשמעותה היא אימות הדברים וחיזוקם, כמו (במדבר כז ז): "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", כלומר¹⁹¹: דבריהן אמתיים ונכונים. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה – זהו לשון הפסוק שנאמר על מכת הבכורות (שמות יב כט), וכאן הוא מהווה פתיחה לכל בית מהפיוט¹⁹², שהרי אף הניסים המפורטים בו אירעו בלילה.

אָז - במשך כל ההיסטוריה רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה, בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרֶת זֶה הַלַּיְלָה - הלילה מתחלק לארבעה חלקים הנקראים 'משמרות' (כדעת רבי, ברכות ג:) וחצות הלילה הוא ראש האשמורה השלישית. גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה - עזרת לאברהם אבינו לנצח במלחמתו נגד ארבעת המלכים (בראשית יד), כשחילק את אנשיו לשני ראשים בלילה, כמו שכתוב (שם פס' טו): "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה". לפי זה הפועַל "נחלק" מתייחס לאברהם, המילה "לו" נלווית לפועל זה, ו"לילה" הוא תיאור הזמן. אפשר לפרש באופן שונה ע"פ המדרש המובא ברש"י שם¹⁹³: "שנחלק הלילה: ובחצות הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים"; לפי זה, הפועל "נחלק" מתייחס ללילה, והמילה "לו", פירושה: בשביל אברהם, שכביכול הכוח הניסי הטמון באותו לילה נחלק לשניים, ובחציו 'השתמש' אז אברהם (יש שהגיה: "הנצחתו", כראוי ע"פ הדקדוק¹⁹⁴).

דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר - אבימלך, כשלקח את שרה, בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה - כמו שכתוב (שם כ ג): "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל". הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי - לבן, כשרדף אחרי יעקב בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה - בחשכת הלילה (ראה איוב ל ג). כמו שכתוב (בראשית לא כד): "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע". וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל לְמַלְאָךְ שנאבק בו, וַיוּכַל לוֹ לַיְלָה - כמו שכתוב (שם לב כה): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר", וכן (הושע יב ה): "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל".

זֶרַע בְּכוֹרֵי פַּתְרוֹס = מצרים (ראה בראשית י יב-יג) מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. את חֵילָם לֹא מָצְאוּ אבותיהם של הבכורות בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה - "חילם" היינו הבכורות, מלשון כוח ואוֹן, כמו שכתוב (תהילים עח נא): "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם". טִיסַת נְגִיד חֲרשֶׁת - מרוצתו המהירה של צבא יבין מלך כנען שמלך במקום הנקרא "חרושת הגויים", שהונהג ע"י סיסרא שר צבאו, סִלִּיתָ הכנעת והשפלת (כמו באיכה א טו: "סִלָּה כָל אַבִּירַי") בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה - כמו שכתוב (שופטים ה כ): "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא", ופירשו חז"ל¹⁹⁵ שנעשה אז נס והכוכבים פלטו חום רב שגרם לחיילי סיסרא לרחוץ במי נחל קישון, וכשנכנסו לשם - טבעו. נס זה ארע בלילה, כמבואר במדרש¹⁹⁶.

יָעַץ מְחָרֵף - הוא סנחריב מלך אשור, ששלח את רבשקה שר צבאו לומר באוזני יושבי ירושלים דברי חירוף כלפי הקב"ה ולשכנעם להיכנע לו (מלכים ב' פרק יח), לְנוֹפֵף להניף ידו להכות את ירושלים, שהיא אִוּוּי (= מושא התאווה) של הקב"ה, כמו שכתוב (תהילים קלב יג): "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ", הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו - גרמת להם בושה, או: ייבשת אותם¹⁹⁷, שהמתת אותם בַּלַּיְלָה - כמו שכתוב (מלכים ב' יט לה): "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים". כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה - בספר דניאל (פרק ב) מסופר שנבוכדנצר מלך בבל ראה בחלומו צלם מתכת גדול שקרס והתפורר; ועל פי פתרונו של דניאל, ראשו של הצלם מסמל את מלכות בבל; שאר גופו, המורכב משלושה חלקים, מסמל את שלוש המלכויות ששלטו אחריו (מדי ופרס, יוון, ואדום); וקריסתו מסמלת את מפלת המלכויות הנזכרות, כל אחת בזמנה. "בֵּל" הוא אלילם של הבבלים (ראה ישעיהו מו א). פירוש שורה זו: בחלום שראה נבוכדנצר בְּאִישׁוֹן לַיְלָה = בחשכת הלילה¹⁹⁸, כָּרַע וקרס ראש הצלם המסמל את האומה הבבלית ואלילה בֵּל, עִם מַצָּבוֹ - דהיינו גוף הצלם שעליו ניצב הראש, המסמל את שאר המלכויות¹⁹⁹. לְאִישׁ חֲמוּדוֹת – הוא דניאל, כמו שכתוב (דניאל י יא): "וַיֹּאמֶר אֵלַי: דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת", נִגְלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה - התגלה לו סוד פתרון החלום הנזכר, בחזיון הלילה.

מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ בַּלַּיְלָה - בספר דניאל (פרק ה) מסופר שבלשאצר מלך בבל עשה משתה גדול, ושתה יין בכלֵי המקדש, כדי לבטא את כפירתו בכך שישראל ישובו לארצם כנבואת ירמיהו; במהלך המשתה, הותקף ע"י צבא דריווש המדי ונהרג ("בּוֹ בַּלַּיְלָה" - באותו לילה שבו השתכר בכלי קודש, נהרג, כעונש מיידי). נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה - הוא דניאל, המכונה כך כיון שפתר לנבוכדנצר חלומות מבעיתים שחלם בלילה, ופירש לבלשאצר את הכתובת הסתומה שנכתבה ע"י פיסת יד נעלמת על הקיר במהלך המשתה, שהבעיתה אותו, כמסופר בדניאל שם. ושם (פרק ו) מסופר שדריווש המדי השליך את דניאל לגוב האריות כיון שעבר על גזירתו שאסרה להתפלל, ודניאל נושע ע"י שבא מלאך וסגר את פיות האריות. שִׂנְאָה נָטַר אֲגָגִי - הוא המן, שנטר בליבו את השנאה הטבעית של העמלקים לישראל ואת שנאתו האישית למרדכי, וְכָתַב סְפָרִים להשמיד את היהודים, בַּלַּיְלָה.

עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו – פעלת את נצחונך על המן בְּנֶדֶד שֵׁנַת לַיְלָה - ע"י נדידת שינתו של אחשוורוש, כמתואר במגילת אסתר (פרק ו).

כאן הוא סיום תיאור הניסים, והפיוט חותם בתפילה על הגאולה העתידה:

פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה – 'פורה' היא גת ענבים, והיא משל למלכות אדום שלעתיד לבוא הקב"ה ידרכם וישמידם, כמו שכתוב (ישעיהו סג ג-ד): "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי... וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי... כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה", וזה יהיה בעבור עם ישראל ששומר = ממתין לסוף הגלות, ודואג מה יהיה מהלילה = הגלות (ע"פ ישעיהו כא יא: "אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה"). צָרַח כְּשׁוֹמֵר וְשָׂח אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה - עם ישראל, בזמן שהוא שׁוֹמֵר = ממתין לסוף הגלות, צָרַח בצער, ותוכן צעקתו הוא: היה נראה שכבר אָתָא = בא הבֹּקֶר, דהיינו הגאולה, אך תוחלתנו נכזבה וְגַם עכשיו עדיין הוא לַיְלָה = גלות (ע"פ הפסוק שאחרי הנ"ל: "אָמַר שֹׁמֵר: אָתָא בֹקֶר - וְגַם לָיְלָה")²⁰⁰.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה - כמו שכתוב (זכריה יד ז): "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר"; לעתיד לבוא יזרח האור הרוחני, שבעוצמתו הרבָּה יאפיל על אור השמש הגשמי, ולכן לא תהיה משמעות לחילופי הימים והלילות. רָם! - פנייה לקב"ה - הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם שייך, אַף לְךָ הַלַּיְלָה שייך, שתודיע ותגלה לכל באי עולם שאתה לבדך הוא מקור כל הכוחות, אף אלו המנוגדים זה לזה כיום ולילה. ניתן לבאר, כי "היום" רומז למאורעות הטובים, ו"הלילה" למאורעות הרעים, ולעתיד לבוא יתגלה כיצד כל המאורעות שקרו במשך ההיסטוריה הם "לך", כלומר שכולם היו לטובה, דבר שכעת אינו מובן בשכל אנושי, וכיצד כולם הביאו להתקדמות תהליך תיקון העולם²⁰¹. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה - הפקד מלאכים שיעמדו על משמרתם להזכיר לך, כביכול, לבנות את ירושלים עירך, כמו שכתוב (ישעיהו סב ו): "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד, לֹא יֶחֱשׁוּ, הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' - אַל דֳּמִי לָכֶם". תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה - את חשכת הגלות, תאיר באור הגאולה.

כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה = ראוי, לומר עליו שבח זה: "לך ולך" וכו'. בבית הראשון של הפיוט - השבח נאמר ע"י המלאכים ("גְּדוּדָיו"), ובשני - ע"י ישראל ("וָתִיקָיו"), וכן הלאה, לסירוגין. בָּחוּר - שעושה בעולם מעשי גבורה, כבחור. גְּדוּדָיו - גדודי המלאכים, יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ המלוכה על העולמות הרוחניים, וּלְךָ הממלכה על העולם הגשמי, לְךָ הממלכה כִּי רק לְךָ היא ראויה, לְךָ הממלכה בעולם הזה, אַף לְךָ הממלכה בעולם הבא, לְךָ יְהֹוָה הַמַּמְלָכָה - סיום זה מפרש שכל ה'לְךָ' שנאמרו, מתייחסים ל'מַמְלָכָה' – כלומר: המלוכה על הבריאה כולה. דָּגוּל בִּמְלוּכָה - שיש תחת מלכותו דגלים ומחנות רבים של כוחות רוחניים וכוחות טבע²⁰². וָתִיקָיו - ישראל הענווים ומחבבי המצוות²⁰³. זַכַּאי בִּמְלוּכָה - זך ונקי מכל עוול בהנהגת ממלכתו. חֲסִין - מפני שינוי בעצמותו או השפעה עליו. טַפְסְרָיו = שריו (ראה ירמיהו נא כז), והם המלאכים. לִמּוּדָיו - הם ישראל, כמו שכתוב (ישעיהו נד יג): "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ", דהיינו שלומדים את ענייני ידיעת האלוהות. נוֹרָא - שיראים ממנו. סְבִיבָיו - הם המלאכים, כמו שכתוב (תהילים פט ח): "וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו". עָנָיו בִּמְלוּכָה - כמו שאמרו חז"ל²⁰⁴: "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו... כתוב בתורה: (דברים י יז-יח): "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא... עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". שִׁנְאַנָּיו - הם המלאכים, כמו שכתוב (תהילים סח יח): "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן". תְּמִימָיו - ישראל ההולכים בדרכו בתמימות.

הפיוט הבא כולו תפילה לקב"ה שיבנה במהרה את ביתו, בזכות כל מידותיו המפורטות בפיוט, ומבחינה זו הוא גולת הכותרת של ה'נרצה'.

רוב התארים המופיעים בפיוט מובנים, או שכבר בוארו לעיל. לָמוּד - מורגל, דהיינו שאין בו שינוי ולא בדרכי הנהגתו, ואע"פ שהן מתגלות באופנים שונים, הכול הוא על פי אותם חוקים אלוהיים, שהוא מורגל מאז ומעולם לנהוג על פיהם²⁰⁵ (מפרשי ההגדה התקשו, כיצד ניתן לומר על הקב"ה את התואר 'למוד' שמשמעו: למד ממישהו אחר, ויש שהציע²⁰⁶ להגיה: 'לוחם', אך לפי הפירוש שהוצג אין כל קושי). שַׂגִּיב - חזק, כמו (דברים ב לו): "לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ". שַׁדָּי – שֶמְּשַׁדֵּד = שולט במערכות הבריאה ומנהיגן כרצונו²⁰⁷.

הפיוט הבא נאמר כעת לכבוד ליל הולדתו של עם ישראל, ובו מפורטות המעלות שזכה להן:

בחלק מהדברים, לא מובן במבט ראשון מהי המעלה הרמוזה בהם, וכל אחד מהם יבואר במקומו. שְׁלשָׁה אָבוֹת, אַרְבַּע אִמָּהוֹת - שעם ישראל, בזכות שיצא מחלציהם, זכה לתוספת מעלה רוחנית²⁰⁸. שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא - המילים "ימי שבתא" אמורות כאן במובן של: "ימי השבוע". לכאורה, רק יום השבת הוא מיוחד לישראל, ולא כל שבעת ימי השבוע, ואם כן, ניתן לשאול: מדוע הזכיר הפייטן את כל שבעת ימי השבוע כעניין המיוחד לישראל? נראה לתרץ, כי אין הדבר כן, אלא מפגשו של האדם בשבת עם המשמעות הרוחנית של הבריאה, מרומם את כל ימי השבוע שלאחריו, על אף היותם ימי מעשה, ובשל כך גם הם מופיעים אצל ישראל באופן נעלה ומשמעותי יותר מאצל האומות²⁰⁹. שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה - לכאורה קשה, הרי אין קשר בין שמונת הימים שעד המילה לבין המילה, ואין בהם איזה שהוא תוכן מיוחד, ואם כן מדוע הם מופיעים כאן כ"שמונה ימי מילה"? ייתכן לבאר, כי במהלך שמונת הימים שעד המילה, נפרד מנפשו של התינוק הפן השלילי הרוחני המתבטא בערלה, עד היום השמיני שבו התהליך נגמר ע"י הסרת הערלה עצמה, וזהו הטעם לכך שהמילה צריכה להתבצע דווקא ביום השמיני ולא קודם לו. משום כך, כל שמונת הימים נקראים "ימי מילה"²¹⁰. תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה - ניתן להקשות, הרי דבר זה אינו מיוחד דווקא לעם ישראל, ואם כן מדוע הוזכר בפיוט? ייתכן כי דווקא בכך טמון החידוש, שאצל עם ישראל, שכל מגמתו היא לגלות את רצון ה' בעולם, אף הדברים הטבעיים הקיימים גם אצל האומות, מקבלים משמעות נעלה יותר; כדוגמה לזה הובא עניין הבאת החיים לעולם, שאצל ישראל עניין זה הוא בעל משמעות רוחנית ואידיאל של ריבוי החיים ויישוב העולם, ואילו אצל האומות הוא מבטא חומרנות ויצריות²¹¹. עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא - אין הכוונה לעשר הדברות שנכתבו על הלוחות, שהרי כבר הוזכרו בפיוט "שני לוחות הברית", אלא לשמיעתן בהר סיני; דבר זה היה חוויה רוחנית מאין כמותה, כמו שכתוב (דברים ד לג): "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי"²¹². אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא - שראה יוסף בחלומו שמשתחווים לו (בראשית לז ט), והם מסמלים את השבטים. ואף שנמנו כאן "שנים עשר שבטיא", כאן המעלה שמתכוון אליה הפייטן היא עצם זה שנמשלו ישראל לכוכבים, ומשמעות הדבר היא, שכשהם עולים, עולים עד לרקיע, לפסגת ההצלחה (ראה רש"י, אסתר ו יג)²¹³. שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא - חלוקת עם ישראל לשנים עשר שבטים אינה חלוקה טכנית בלבד, אלא עניין מהותי המהווה מעלה ויתרון לעם ישראל, שכן כל שבט מגלה פן רוחני שונה, ובאיחוד כל הגוונים מתקבלת תמונתו השלימה של עם ישראל בכללותו²¹⁴. שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא - מידות הרחמים של הקב"ה, האמורות בפסוק (שמות לד ו): "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" וגו'. אף עם האומות נוהג הקב"ה במידות אלו, כדברי יונה הנביא על כך שהקב"ה ביטל את גזירתו להפוך את העיר נינווה, בירת אשור (יונה ד ב): "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה"; מעלתם המיוחדת של ישראל היא, שלהם גילה הקב"ה את הסוד, שע"י שיזכירו מידות אלו בתפילה, תתקבלנה תפילתם ותשובתם, כדברי חז"ל²¹⁵: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה [של י"ג מידות]; אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפנַי כסדר הזה ואני מוחל להם... אמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם"²¹⁶.

חַד גַּדְיָא - סיפור הפיוט בתרגום מילולי: אבא קנה (או: מכר; ע"פ הדקדוק הארמי - "זבין" = מכר, ו"זבן" = קנה. אך נראה שהפייטן לא דייק בזה, וכוונתו: קנה, שהרי אם מכר את הגדי, מה אכפת לו שהוא נאכל) גדי אחד בשני זוזים, בא חתול ואכל את הגדי, בא כלב ונשך את החתול, בא מקל והיכה את הכלב, באה אש ושרפה את המקל, באו מים וכיבו את האש, בא שור ושתה את המים, בא השוחט ושחט את השור, בא מלאך המוות והמית את השוחט, בא הקב"ה וביטל את מלאך המוות. לפיוט זה נכתבו ביאורים ורמזים רבים, וכאן הוא יתבאר²¹⁷ כמתאר את השתלשלויות מאורעות ההיסטוריה, והדמויות המופיעות בפיוט הן האומות הנלחמות אלו באלו, ומחליפות כל אחת את קודמתה בשלטון על העולם. הפיוט מתחיל מאז שישראל נקנו, כביכול, ע"י הקב"ה להיות עם סגולתו, ומסתיים בגאולה העתידית שאז יבטל הקב"ה מהמציאות את מלאך המוות, כמו שכתוב (ישעיהו כה ח): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ", שזה כולל את ביטולם של כל החסרונות הקיימים בעולם, והבריאה תגיע לתכליתה ושלמותה. באופן פשוט יותר, הפיוט מבטא שהקב"ה ניצב בראש שרשרת העליונות הכוחנית בעולם, ומושל בו כרצונו.

חַד גַּדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי - בני ישראל נקנו, כביכול, ע"י הקב"ה להיות עם סגולתו, ואח"כ ירדו מארצם - ארץ כנען, לארץ מצרים (אם במשל האבא מכר את הגדי – הרי שהנמשל הוא שעם ישראל נמכרו, כביכול, ע"י הקב"ה לצרות הגלות). עם ישראל נמשל לגדי מפני קטנותו וחולשתו ביחס למעצמות שעמדו (ועומדות) על במת ההיסטוריה.

בסוף כל בית חוזרים על המילים: "חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא", לרמוז שעל אף כל זאת, עם ישראל נשאר קיים תמיד לאורך ההיסטוריה²¹⁸.

וְאָתָא שׁוּנְרָא וְאָכְלָה לְגַדְיָא - העם המצרי שיעבד ועינה את ישראל. העם המצרי נמשל כאן לחתול, משום שהחתולים - בין חיים ובין מפוסלים - היו מאליליהם, כנודע מהמקורות ההיסטוריים. המשל הוא 'אכילה', משום שעם ישראל היה 'בלוּע' בתוך המצרים ודבק בטומאתם ובמעשיהם, ולכן על יציאתם משם נאמר (דברים ד לד): "לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי", כאילו היו בתוך הקרביים של האומה המצרית.

וְאָתָא כַּלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא - ממלכת אשור כבשה את מצרים, והאשורים לקחו מהם שבויים, כמתואר בישעיהו (פרקים יט-כ). העם האשורי נמשל לכלב המסמל נבזות (ראה שמואל ב' ג ח, ושם ט ח) ואכזריות (ראה ישעיהו נו יא), משום שכנודע מהמקורות ההיסטוריים, האשורים הצטיינו באכזריותם לעמים הכבושים תחתיהם. משום כך גם ניבא עליהם הנביא נחום (ג יט): "כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ [=שמועת מפלתך] תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ [=מחאו כף בשמחה] כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד". כאן המשל הוא 'נשיכה', משום שממלכת מצרים המשיכה להתקיים גם לאחר מכן, כמו שהחתול ממשיך לחיות לאחר שהוא ננשך.

וְאָתָא חוּטְרָא וְהִכָּה לְכַלְבָּא - ממלכת בבל בהנהגת המלך נבו-פלאסר כבשה את נינווה בירת אשור ונטלה ממנה את השלטון על האימפריה, כמסופר בספר נחום (כל פרקי הספר). כאן המשל הוא הכאת מקל, שהיא הכאת בזיון (ראה מיכה ד יד), בהתאם למה שנאמר שם (ג ה-ו) שהכובשים הבבלים ביזו את האשורים הכבושים והשפילו אותם.

וְאָתָא נוּרָא וְשָׂרַף לְחוּטְרָא - ממלכת מדי בהנהגת המלך דריווש הראשון, כבשה את בבל שמלך בה אז בלשאצר, ונטלו ממנה את השלטון על האימפריה, כמסופר בדניאל (פרק ה). כאן המשל הוא שריפה, משום שבבל נחרבה אז כליל, כמו שכתוב (ישעיהו יג יט): "וְהָיְתָה בָבֶל, צְבִי מַמְלָכוֹת, תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים - כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה".

וְאָתָא מַיָא וְכָבָה לְנוּרָא - כשדריווש הראשון נהרג במלחמה, המליכו תחתיו את חתנו כורש הפרסי, ומאז השלטון על האימפריה נותר ביד הפרסים. העם הפרסי נמשל למים, מפני שהמים מסמלים את החומריות, באשר הם נשארים תמיד במצב של חומר ולא מסוגלים לקבל צורה (ראה מהר"ל מפראג, גבורות ה' פרק יח), וכמו כן הפרסים היו ידועים במשתאות ראווה ורדיפת תאווה, כדברי חז"ל²¹⁹: "אלו הפרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב".

בשאר התקיפות המוזכרות בפיוט, ישנן שתי דמויות שכל אחת מהן עומדת לעצמה, והן משל לשתי ממלכות שונות שהאחת נוטלת מהשנייה את השלטון. אך במשל זה, כשהמים מכבים את האש, האש איננה, והמים עומדים במקומה, וזהו משל לכך שהפרסים לא נטלו את המלוכה ממדי ע"י שנלחמו בהם והדיחו אותם ממעמדם, אלא ע"י התחלפות המלכים, ומלכי פרס ישבו על אותו כסא המלוכה של מלכות מדי. ניתן לומר סיבה נוספת להמשלת מדי ופרס לאש ומים, והיא - שעל אף שהן אומות שונות, התאחדו כדי לתקוף את בבל, וע"י כך התקיימה התוכנית האלוהית על מפלת בבל ועונשה; זאת, בדומה לברד שירד במצרים שהיה עשוי מאש ומים, כמו שכתוב (שמות ט כד): "וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד", וכתב שם רש"י: "נס בתוך נס: האש והברד מעורבין, והברד - מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם".

וְאָתָא תּוֹרָא וְשָׁתָה לְמַּיָא - ממלכת יוון בהנהגת המלך אלכסנדר מוקדון, כבשה את ממלכת פרס ונטלה ממנה את השלטון על האימפריה, כפי שראה דניאל בחזיון הצפיר והאיִל (דניאל פרק ח). מלכות יוון נמשלה לשור, משום שהיא נרמזת בפני השור שבמרכבה שראה יחזקאל בחזיונו (יחזקאל א, וראה מלבי"ם שם, פסוק י). במדרש²²⁰ נאמר, שהיוונים גזרו על ישראל שיכתבו על קרן השור: "אין לנו חלק באלוהי ישראל". מהר"ל מפראג²²¹ מפרש את דברי המדרש, ששיטתם של היוונים, לפיה אין קשר בין הקב"ה לבין עם ישראל ויתר העמים, תואמת לעניינו של חטא העגל; חטא זה ביטא נתק משמעותי בין עם ישראל לקב"ה, מפני שכל מאורע המתרחש בתחילתו של תהליך, מורה על עניין מהותי; היוונים טענו כי חטא העגל, שהתבצע מיד לאחר לידתו של עם ישראל, הוכיח כי לא קיים קשר בינו לבין הקב"ה. דבר זה מהווה טעם נוסף להמשלת מלכות יוון לשור.

וְאָתָא הַשּׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא - ממלכת רומא, כבשה את יוון ונטלה ממנה את השלטון על האימפריה. מלכות רומא היא המלכות הרביעית שממשיכה למשול בעולם עד ימינו, בגלגוליה השונים, והיא כוללת את כל העמים שקיבלו עליהם את אמונת הנצרות, אותה קיבלה עליה מלכות רומא בימי הקיסר קונסטנטין. לדעת חלק ממפרשי ספר דניאל (ראה אברבנאל ומלבי"ם שם, פרק ב) המלכות הרביעית כוללת גם את הישמעאלים, ששולטים בעולם במקביל לרומא. הטעם להמשלתה ל'שוחט' מובן מאליו, וכדברי מהר"ל מפראג²²²: "וזה היה עיקר כוונתם של מלכות רביעית, שכל כוונתם - ההריגה". מלכות זו מתאפיינת ברצחנות בהיקפים שאין להם אח ורע, מאז מלכות רומא העתיקה ועד מסעות הצלב, האינקוויזיציה השואה, וארגוני הטרור המוסלמים הפועלים ברחבי העולם; וכך מתוארת החיה הרביעית שראה דניאל בחלומו, המסמלת את המלכות הרביעית (דניאל ו ז, בתרגום מארמית): "והנה חיה רביעית נוראה ואיומה ותקיפה מאוד, ושיניים של ברזל לה גדולות, אוכלת וטוחנת, והשאר ברגלה רומסת, והיא משונה מכל החיות שלפניה".

וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט - לעתיד לבוא במלחמת גוג ומגוג תהיה מפלתם של מלכויות אדום וישמעאל. מפלתה של המלכות הרביעית נמשלת לשחיטה שמתבצעת ע"י מלאך המוות, על מנת לציין את עוצמתה, שכביכול אין שום כוח אנושי טבעי שיוכל לגבור עליה, אלא מלאך המוות בעצמו. אותה מלחמה מתוארת ביחזקאל (פרקים לח-לט) ובזכריה (פרקים יב-יד) כמלחמה ניסית ועל-טבעית, ומשום כך היא מצטיירת בפיוט כנעשית ע"י מלאך המוות.

וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת - לאחר מלחמת גוג ומגוג וביעור הרשעים מן העולם, תגיע הגאולה העתידה, שאז יבטל הקב"ה מהמציאות את מלאך המוות, כמו שכתוב (ישעיהו כה ח): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ", שזה כולל את ביטולם של כל החסרונות הקיימים בעולם, ואז תגיע הבריאה לתכליתה ושלמותה.

דומה כי אין מתאים מפיוט זה להאמר בסיומו של הסדר, שכן עניינה של ההגדה אינו רק עיסוק ביציאת מצרים, אלא בתהליך תיקון העולם, תוך התמקדות בנקודת הציון המשמעותית ביותר שבו, שהיא יציאת מצרים. אנו מזכירים אף את ימי החושך הרוחני בהם העולם עוד היה בגולמיותו - "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ודרך כל מאורעות ההיסטוריה: ירידת יעקב ובניו למצרים, היציאה משם, קבלת התורה, ירושת ארץ ישראל, בניין בית הבחירה (הנזכרים ב'דיינו' שבסוף ה'מגיד'), חורבנו הרמוז בברכת 'גאל ישראל', וצרות הגלות המתוארות בתפילת 'שפוך חמתך' ובמזמורי ההלל, מגיעים לסיום הסדר עם ציפייה לגאולה העתידה והשלמת תהליך התעלות הבריאה.

פיוט זה, המתאר את השתלשלות ההיסטוריה, מקפל בתוכו את כל תהליך זה, וחותם בתיאור המציאות השלימה שתהיה לעתיד לבוא, כש"יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ" (דברי הימים א' טז לא), "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא ט). ויהי רצון מלפני אבינו שבשמיים לכונן את בית חיינו, ולהשיב שכינתו לתוכנו, במהרה בימינו, אמן.