וַיְכֻלּוּ - כלו ונשלמו הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם - שהוא ריבוי הפרטים שבהם, הכוכבים - בשמיים, והדומם והצומח, החי וְהַמְדַבֵּר - בארץ. וַיְכַל אֱלֹהִים - כילה והשלים את מלאכת הבריאה עם כניסת היום השביעי, ובַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עצמו, שבת ממלאכתו1. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי - עשה אותו להיות מקור הברכה לכל ימי השבוע, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ - הפריש ורומם אותו מיתר ימי השבוע במשמעותו הרוחנית, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ - כיון שהיום השביעי מהשבוע של הבריאה הוקדש לשביתה ממלאכה, אלוהים ברך וקידש את כל הימים השביעיים שיהיו בעתיד, מפני שמהותם נובעת ממנו. אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת - כדי שהבריאה תמשיך לעשות ולהתפתח2, בצמיחת הצומח, בהעמדת דורות חדשים, ובעבודת האדם ופיתוחו את העולם. פירוש נוסף: אשר ברא אלוהים את עצם החומר, יש מאין, לעשות ממנו את צורות הברואים3.
בָּרוּך - מקור הברכה בעולם, כמו 'רחום' - מקור הרחמים. בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן - בחר מתייחס לעצם הבחירה האלוהית בעם ישראל, ורוממנו - מתייחס למה שנעשה בעקבות הבחירה, שהקב"ה נתן לנו את תורתו, וע"י כך רוממנו מכל לשון. המילה לשון רומזת על עניין הדיבור, שבו ניכרת רוממותו של עם ישראל על פני שאר כל אומה ולשון, הן מצד שדיבורו בלשון הקודש, והן מצד שדיבורו בענייני תורה וחכמה, ומלבד זאת, גם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו4.
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן - המילה שמחה מציינת את הרגשתה הפנימית של השמחה, והמילה ששון מציינת את גילוייה החיצוניים (מלבי"ם, ישעיהו לה א). 'מועד' הוא זמן הקבוע למפגש, כמו (שמות כה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם", וכן (עמוס ג ג): "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ", ו'חג' מציין את העלייה לרגל בריקודים והקרבת הקרבנות (מקור השם 'חג' הוא מלשון 'חוג' דהיינו מעגל סיבובי, על שם מחולות השמחה שבו, כמו שכתוב (תהילים מב ה): "בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג", וכן הקרבנות שמקריבים בו מכונים 'חג' כמו שכתוב (תהילים קיח כז): "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים"). המועדים נקראים כך, משום שהם מהווים זמן של מפגש בין האדם לקב"ה, ונקראים גם חגים על שם מחולות השמחה שבהם, כאמור. על פי זה יתפרש: מועדים לשמחה - המפגש האישי של האדם עם הקב"ה גורם לו לשמחה פנימית, חגים לששון - ריקודי השמחה והקרבת קרבנות החג, מבטאים את השמחה ומראים אותה כלפי חוץ, וזמנים לששון - גם בימינו שאין "חגים לששון" כי אין קרבנות, ואף למי שאין אצלו "מועדים לשמחה" כי אינו במדרגה שחש מפגש עם הקב"ה, יש "זמנים לששון", דהיינו: מחמת עצם זה שעכשיו הוא זמנו של החג, והתורה ציוותה (דברים טז יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", מבצעים פעולות המבטאות שמחה, דהיינו: "ששון", וע"י כך יימשכו הלבבות לשמחה פנימית אמיתית5.
אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה - בטעם הדבר שנקרא החג דווקא על שם המצות, ראה לקמן בביאור הפיסקה "מצה זו שאנו אוכלים". מִקְרָא קֹדֶשׁ - כלשון הפסוק (ויקרא כג ב): "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶש"; ופירש רשב"ם שם: "אשר תזמנו אותם זמני קודש. כל לשון קריאה שאצל מועדים - לשון קביעת זמן הוא"; ורמב"ן פירש שם: "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל". לרשב"ם, הפירוש הוא: זמן שנקבע להיות קדוש, ולרמב"ן: זמן התאספות.
[וְשַׁבָּת] וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ [בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן] בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ - האהבה והרצון הם מצד הקב"ה, שנתן לנו את השבת באהבתו אותנו וברצונו בנו ("רצון" במובן של נחת רוח והארת פנים, ראה רש"י תהילים ה יג), והשמחה והששון הם מצידנו, שהקב"ה נתן לנו את המועדים כך שאנו נחווה אותם בשמחה ובששון. הסבר זה מתאים לכך שקדושת השבת מגיעה מהקב"ה, שהרי היא קבועה וקיימת כל שבעה ימים מאז בריאת העולם, ואילו קדושת המועדים מגיעה מעם ישראל, שכן הם אלו הקובעים, ע"י קידוש החודש, מתי יחולו ראשי החודשים, ולפיהם נקבעים ממילא ימי המועדים. משום כך, לגבי הנחלת השבת אנו מציינים את מידותיו של הקב"ה, ולגבי הנחלת המועדים - את שמחתנו אנו בהם6.
גם בתפילה נאמר נוסח דומה, אך בנוסח של בקשה: "וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ [בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן] בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן [שַׁבָּת וּ] מוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ". ההבדל בין שתי הבקשות הוא, שכאן מדובר על מושג השבת ומושג המועדים באופן כללי, שאותם כבר נחלנו בקבלת התורה, ואילו הבקשה שבתפילה היא על שבת זו וימי השבת הבאים עלינו, שנרגיש בהם את אהבתו של הקב"ה כלפינו ואת רצונו בנו, ונחווה את ימי המועדים הבאים עלינו, בשמחה ובששון.
הִנְחַלְתָּנוּ - 'נחלה' היא ירושה נצחית, כמו שכתוב (ויקרא כה מו): "וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם... לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" (ראה מלבי"ם, ירמיהו ג יט).
שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ – "קיום" הוא מלשון קימה, כלומר עמידה ביציבות, וקיימנו מוסיף על שהחיינו, שלא זו בלבד שהקב"ה החייה אותנו, אלא גם נתן לנו התקיימות יציבה ומתמשכת7. פירוש נוסף: שהחיינו - נתן בנו נשמה, וקיימנו - שסיפק לנו את צרכי הגוף8.