הָא לַחְמָא עַנְיָא – תרגום: זהו (הכוונה למצה) לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. הכינוי 'לחם עוני' למצה, מקורו מהנאמר בתורה (דברים טז ג): "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי", ונקראת כך כיון שדרכם של עניים לאכול מצות, מפני שהן משביעות יותר; או שהמצה עצמה היא 'ענייה' ביחס לחמץ, כיון שלא תפחה9.יש מפרשים שהמצה עצמה היא 'ענייה', כיון שע"פ ההלכה אין להוסיף לבצק שממנו עושים את המצות תוספות למיניהן, כמו שמן ודבש10.
דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם - בליל ט"ו ניסן, עם אכילת קורבן הפסח (וראה ב'הרחבות').
כֹּל דִכְפִין וכו' - תרגום: כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך (להקריב קורבן פסח) יבוא וישתתף בקורבן הפסח (וראה בהרחבות). המשפט הקודם: "הא לחמא עניא", נאמר כחלק מהזמנת העניים לשולחן הסדר; על מנת למעט בתחושת אי-הנעימות שלהם, אנו מזכירים כי אבותיהם של כולנו היו עבדים במצרים, ללא הבדלי מעמדות11.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל; הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין – תרגום: השנה (אנחנו) כאן, לשנה הבאה (נהיה) בארץ ישראל; השנה (אנחנו) עבדים, לשנה הבאה (נהיה) בני חורין. ייתכן שנוסח זה הוא הרכבה של הנוסח שהיה נאמר בבבל (הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל), עם זה שהיה נאמר בארץ ישראל (הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין)12.
ניתן לפרש אמירה זו באופן הרלוונטי אף לימינו: על אף שאנו בארץ ישראל, אנו מצפים לכך שעם ישראל כולו ידור בה; על אף שאיננו עבדים, אלא תחת שלטון עצמאי - אנו מצפים שעצמאות זו תמומש כראוי, והשלטון היהודי בארץ ינהג בזקיפות קומה ולא יהיה כפוף בכי הוא זה לאומות העולם ורצונותיהן13.
את הקשר בין משפט זה לבין קודמו ניתן להסביר ע"פ דברי חז"ל14: "גדולה צדקה, שמקרבת את הגאולה" – אנו מצפים שבזכות הזמנתנו את העניים להצטרף אלינו לשולחן הסדר, נזכה להיגאל במהרה15.
הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר - ואף שאכלו גם את ירק הכרפס, מכל מקום הוא רק מין אחד, ואין ריבוי מיני ירקות כבכל הלילות; גם עצם אכילת המרור היא דבר שונה מכל הלילות, שבהם לא אוכלים מרור כלל.
הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים – שהן: טיבול הכרפס במי המלח, וטיבול המרור בחרוסת. ועל אף שעדיין לא התבצע טיבול המרור, ואם כן קשה: מניין הבן יודע שמטבילים שתי פעמים; מכל מקום, החרוסת כבר מונחת על שולחן הסדר וממנה מבין השואל שיתבצע טיבול נוסף. בנוסף לכך, כפי שבואר ב'הרחבות', נוסח זה נתקן עבור גדול ששואל, והוא יודע את מנהגי הסדר16.
הקדמה בעניין מבנה ההגדה
מצוַת סיפור יציאת מצרים מכונה בדברי חז"ל בלשון 'סיפור', כמו שכתוב (לקמן בהגדה) "מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים", וכן: "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה", וכלשון הפסוק (שמות י ב) "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ" וגו'; הואיל וכך, יש מקום לשאול: מדוע ההגדה נקראת 'הגדה', ולא 'סיפור'? דבר זה יובן ע"פ שיטת בעל הפירוש 'מדרש הגדה' בהבנת מבנה ההגדה, והיא - שסדר הנושאים בהגדה מבוסס על הפסוק (שמות יג ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", כך שכל מילה או צמד מילים בפסוק, רומז לנושא של אחד מחלקי ה'מגיד' על פי סדר המילים, וכפי שנפרט בהמשך הדברים. זהו הטעם שההגדה נקראת כך, ואף חלקהּ העוסק בסיפור יציאת מצרים נקרא 'מגיד'. הסבר זה מיישב קשיים רבים שהקשו המפרשים לאורך ה'מגיד'.
הפסוק מתחלק לשישה חלקים, באופן הבא: "והגדת לבנך, ביום ההוא, לאמור, בעבור זה, עשה ה' לי, בצאתי ממצרים". ששת חלקי ה'מגיד' הם:
חלק ראשון - "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ "
חלק זה נמשך מ"עבדים היינו", עד סוף הפיסקה "כנגד ארבעה בנים". חלק זה מהווה פתיחה למגיד, ועניינו הוא לבאר לקורא ההגדה את גדרה ועניינה של מצוַת סיפור יציאת מצרים עצמה, בטרם יתחיל בקיומה בפועל. הפיסקה "עבדים היינו... ואילו לא הוציא" וכו' מסבירה את חשיבותה של המצוה ואת חלותה על כולם; הפיסקה "מעשה בר' אליעזר" מביאה מעשה הממחיש זאת; והפיסקה "כנגד ארבעה בנים" מפרטת את אופני קיום המצוה המשתנים בהתאם לאופיו של הבן.
חלק שני - "בַּיּוֹם הַהוּא"
בחלק זה מבואר מהו אותו 'יום' שבו קיימת מצוַת סיפור יציאת מצרים, והוא כולל את הפיסקה: "יכול מראש חודש" בלבד.
חלק שלישי - "לֵאמֹר"
חלק זה הוא ה'אמירה', והוא כולל את סיפור יציאת מצרים עצמו, המורכב מפסוקי 'מקרא ביכורים' (דברים כו) והדרשות שדרשו עליהם חז"ל. מקור הדרשות הוא מדרש ה'ספרֵי' (דברים שם), ע"פ נוסחת הגר"א.
חלק רביעי – "בַּעֲבוּר זֶה"
חלק זה כולל את הפיסקה: "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו" וכו'. רבן גמליאל מלמדנו, על סמך מילות הפסוק "בעבור זה", כי מצוַת סיפור יציאת מצרים אינה מתקיימת בשלמותה, אם המספֵר לא פירט בדבריו בעבור מה אנו אוכלים את הפסח, המצה, והמרור. באמירת פיסקה זו עצמה, מקיימים את ציווי התורה: "והגדת לבנך... בעבור זה" ע"פ הסברו של רבן גמליאל, שכן בה מפורטים טעמיהם של כל אחד משלושה אלה.
חלק חמישי - "עָשָׂה ה' לִי"
חלק זה כולל את הפיסקה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", שכן דבר זה נלמד מתיבות אלו, שהרי בפסוק נאמר: "עשה ה' לי", ולא: "עשה ה' לאבותינו". חלק זה מהווה מעבר בין סיפור היציאה לבין ההודאה עליה, בו קורא ההגדה מביט במבט כולל ומקיף על כל ניסי יציאת מצרים שסיים לתאר זה עתה, ומתבונן כיצד לכל אלו ישנה השפעה, בסופו של דבר, על חייו שלו, כפי שנאמר (בפיסקה "עבדים היינו"): "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו, משועבדים היינו לפרעה במצרים", ונפשו מתעוררת להלל ולהודות לה'.
חלק שישי - "בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
חלק זה חותם את ה'מגיד', והוא כולל את שני המזמורים הראשונים של ההלל, שהשני פותח במילים: "בצאת ישראל ממצרים" וממשיך לתאר את הניסים שנעשו בזמן יציאת מצרים, את הפיסקה "לפיכך", המהווה פתיחה להלל, ואת ברכת "גאל ישראל", החותמת את ה'מגיד' כולו.