שער ט · אום נצורה

בפיוט זה אנו מתפללים לישועתו של עם ישראל בזכות שמירתו את השבת.

אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת – ישראל, שהם אומה הנצורה על ידי הקב"ה כבבת (=אישון) העין, כמאמר הכתוב: "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב י), וכן: "כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם – נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב יב). שמירה זו שזוכים לה ישראל, רומזת לשמירתם את השבת,³³¹ שכן על ידה שמירת הקב"ה והגנתו עליהם מתחזקת, כפי שכתוב בספר הזוהר:

כשמתקדש היום בערב שבת, סוכת שלום שורה ונפרסת בעולם [...] ואז העולם בשמירה עליונה ואיננו צריכים להתפלל על שמירה כגון: "שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד", שהרי זה ביום חול נתקן, שהעולם צריך שמירה; אבל בשבת – סוכת שלום נפרסת על העולם, ולכן בברכת היום מברכים: "הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם".³³²

בּוֹנֶנֶת בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת – מתבוננת בתורה, הנקראת 'דָּת',³³³ שהיא 'נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת' – משיבה את נפש הלומד, כמאמר הכתוב: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהילים יט ח). יום השבת נועד כדי שלאדם העובד במשך ימות השבוע, תהיה עצירה ממהלך חייו השוטף, בה יוכל 'להתאפס' על עצמו ועל מטרת חייו, ולהיפגש עם תוכן חייו האמיתי: הרוחניות. העבודה במשך השבוע אינה אלא אמצעי כדי להתקיים; אך תכלית החיים עצמה, עימה נפגש האדם בשבת, היא ההתקרבות לקב"ה. זאת, מתוך שבשבת, שהיא 'זכר למעשה בראשית', האדם נזכר בבריאת העולם, וזכירה זו מבהירה לו את משמעות חייו ואת מטרת מעשיו במשך ימי המעשה: קיום רצון ה' ומימוש מטרת הבריאה. מתוך העיסוק וההתבוננות 'בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת' – יֵדע כיצד ליישם זאת בפועל. בפרט התורה שנלמדת בשבת היא 'נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת'; במשך השבוע האדם טרוד בחייו המעשיים, ונפשו כאילו מתרחקת ממנו – הוא שקוע בענייני הגוף ואינו חש את נפשו, את הצד הרוחני שבו. בשבת, האדם עוצר משטף החיים ומפנה את מחשבתו לתורה ולרוחניות, וכך נפשו 'שבה' אליו – היא יכולה להרגיש אצלו בנוח, בהיותו עסוק בדברים המתאימים לה; וכך כתב מהר"ל מפראג:

כי השבת ניתן [כדי] שהאדם יהיה פנוי מן המלאכה, ויהיה פנוי אל התורה שהוא השלמת הנפש, כי בתורה ימצא הנפש מרגוע. ולכך הכול מודים שבשבת ניתנה תורה לישראל,³³⁴ וזה להשלמת נפש ישראל. ולכך אמרו: נשמה יתירה ניתנה לאדם בשבת,³³⁵ ומכוח זה יש לאדם הַשְׂכֵּל יותר.³³⁶

גּוֹמֶרֶת הִלְכוֹת שַׁבָּת – לומדת הלכות שבת (הפועל 'גּוֹמֶרֶת' אינו מלשון גמר וסיום, אלא נגזר מהפועל הארמי 'למיגמר' = ללמוד). מכיוון ש"הלכות שבת [...] הרי הן כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות"³³⁷ [=פסוקי התורה העוסקים באיסורי מלאכות שבת הם מועטים, בעוד שההלכות שבתורה שבעל פה העוסקות בכך הן מרובות] – השתמש הפייטן בפועל 'גּוֹמֶרֶת', המתייחס בעיקר ללימוד תורה שבעל פה.³³⁸

דּוֹרֶשֶׁת מַשְׂאַת שַׁבָּת – נושאת בשבת דרשות בהלכות השבת,³³⁹ כדברי המדרש:

אמר הקב"ה [למשה]: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה.³⁴⁰

פירוש נוסף: דורשת מפסוקי התורה את האיסור לשאת משא בשבת ברשות הרבים, וכן את האיסור להוציא משא מרשות הרבים לרשות היחיד ולהיפך.³⁴¹ איסור זה אינו מפורש בכתוב, אלא נדרש מהפסוק: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שמות לו ו) – משה מצווה את העם לחדול מהבאת תרומות לצורך המשכן, ועל פי דרשת חז"ל ציווי זה נאמר לפני יום השבת, ומשום האיסור לשאת בו משא.³⁴² יש מפרשים שהאיסור נלמד גם מהפסוק: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שם טז כט) – משה מצווה את העם לא לצאת בשבת ללקוט מן, וטעם ציווי זה הוא האיסור הכרוך בהוצאת הכלי מביתם לרשות הרבים ובנשיאתו שם.³⁴³

הַקּוֹבַעַת אַלְפַּיִם תְּחוּם שַׁבָּת – שקבעה את האיסור לצאת בשבת מחוץ לתחום, שהוא אלפיים אמה סביב העיר. הפייטן נקט כדעת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, הסבור כי איסור זה אינו מן התורה, אלא !קבע על ידי חכמי ישראל.³⁴⁴

וּמְשִׁיבַת רֶגֶל מִשַּׁבָּת – על פי לשון הכתוב: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ" (ישעיהו נח יג); הנביא מזהיר את ישראל להשיב את רגלם מהשבת, כלומר: לסלק מיום השבת הליכה שהיא לצורך עסקים וענייני חולין (כגון בשביל לראות דבר-מה כדי להחליט אם לקנותו לאחר השבת), על אף שאין בהליכה זו איסור מן התורה. בדבריו שם מתאר הנביא את צביונה הראוי של השבת:

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי (קרֵי: בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.³⁴⁵

מפסוקים אלו נלמדים רבים מדיני השבת שאינם נובעים מאיסורי המלאכות הרגילים, אלא מהמטרה לשמר על צביונה הראוי, ואחדים מהם יוזכרו בהמשך הפיוט. מטרת דין זה, המורה להימנע מהליכה לצורך ענייני חולין, היא שהאדם יישאר בתוך אווירת הקדושה של השבת, וינצל את הזמן בו הוא שובת ממלאכה כדי לתת לנפשו את המזון הרוחני שהיא זקוקה לו, כמבואר לעיל. אם גם בשבת הוא יהיה עסוק בעניינים בהם הוא עסוק בימות החול, הרי שהוא מפספס את עניינה המרכזי של השבת. המלבי"ם מפרש את המילים: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ" – אם הימנעותך מעסקים תהיה 'מִשַּׁבָּת' – מחמת מצוַת השבת, ולשם שמיים, ולא מחמת הרצון למנוחה גופנית גרידא – רק אז תזכה להבטחות האמורות. דבר זה אמור גם ביחס למצוַת עונג שבת הנזכרת בהמשך הפסוק, שאף היא צריכה להיעשות לשם שמיים, כדי להרחיב את הלב בעונג ושמחה ומתוך כך לחוש התרוממות רוחנית. לשון חז"ל היא: "המענג את השבת",³⁴⁶ ולא: "המתענג בשבת" – ללמדך, שעניינה של מצווה זו הוא לעשות את השבת עצמה ליום של עונג ורוממות. 'הַשָׁבַת הרגל' משבת, הנזכרת בפיוט, עשויה להתפרש גם כמתייחסת לאופן ההליכה הנדרש בשבת, כמבואר ב'שולחן ערוך':³⁴⁷"אסור לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה, כגון לבית הכנסת וכיוצא בו. הגהת רמ"א: ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת, אם אפשר לו בפחות". בשבת על האדם לעצור משטף מרוצת החיים, ולהיות במצב של עמידה והתבוננות. קצב הליכה מהיר משפיע על תחושת האדם ומכניס אותו לתודעה של עשייה והתקדמות; לעומת זאת, קצב הליכה איטי ונינוח, משרה על האדם רוגע ושלווה, ומאפשר לו להיות נתון במצב של חשיבה והתבוננות. אך הריצה לדבר מצוה מותרת, שכן המצוה עצמה שייכת לעשייה הרוחנית של האדם, והריצה אליה אינה משרה על האדם את התחושה של שטף חיי החול.

זָכוֹר וְשָׁמוֹר מְקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת – בעשר הדיברות שבפרשת יתרו כתוב: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ ח), ובאלו שבפרשת ואתחנן כתוב: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ו יב) – ואמרו חז"ל שבפועל שתי המילים נאמרו במקביל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".³⁴⁸ לכל אחד מהציווים משמעות שונה: 'זָכוֹר' – להזכיר את יום השבת על ידי אמירת הקידוש, ו'שָׁמוֹר' – להישמר בו מעשיית מלאכה.³⁴⁹ במדרש ה'מכילתא' למדו דין נוסף מפסוקים אלו:

"זָכוֹר וְשָׁמוֹר" – 'זָכוֹר' מלפניו ו'שָׁמוֹר' מלאחריו. מכאן אמרו: מוסיפין מחול על הקודש.³⁵⁰

כוונת המדרש היא למצות 'תוספת שבת': על האדם לומר בפיו זמן מה לפני כניסת השבת בשקיעת החמה, שהוא מקבל עליו את קדושת השבת, ולהימנע מאז מעשיית מלאכה; דין זה נלמד מ'זָכוֹר' – על האדם לזכור את בואה של השבת ולקבלה עליו קודם כניסתה. כמו כן, ישנו חיוב להוסיף על השבת ביציאתה, דהיינו להמשיך לשבות ממלאכה זמן מה לאחר צאת השבת;³⁵¹ דין זה נלמד מ'שָׁמוֹר' – על האדם לשמור (=לחכות)³⁵² ולהמתין בשביתה ממלאכה עד לאחר הזמן שעליו להוסיף ליום השבת.³⁵³ קדושת השבת היא כה עוצמתית עד שהיא מתפשטת גם לזמן שלפניה ולאחריה, וכפי שמבטא זאת המדרש בהמשך דבריו: "משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו".

חָשָׁה לְמַהֵר בִּיאַת שַׁבָּת – כמבואר לעיל,³⁵⁴ ישנו הבדל בין 'מהר' לבין 'חוש': המהירות היא הקדמת הפעולה, וההחשה היא ביצוע הפעולה עצמה בזריזות. עם ישראל מזדרז בהכנותיו לשבת, כדי שיוכל להקדים את כניסתה ולקיים בכך את דין 'תוספת שבת', כמבואר בשורה הקודמת.

טוֹרַחַת כֹּל מִשִּׁשָּׁה לַשַּׁבָּת – טורחת ומכינה את כל צורכי השבת בששת ימי השבוע, כמו שמסופר על שמאי הזקן: "כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת: מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השנייה ואוכל את הראשונה";³⁵⁵ ו"לא היה זכרון השבת זז מתוך פיו: לקח חפץ טוב, אמר: זה לשבת; כלי חדש, אמר: זה לשבת".³⁵⁶

יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד כְּלוֹת שַׁבָּת – יושבת וממתינה מלעשות מלאכה עד שתכלה השבת כולה, לרבות זמן תוספת השבת שצריך להוסיף ביציאתה.

כָּבוֹד וָעֹנֶג קוֹרְאָה לַשַּׁבָּת – על פי לשון הכתוב: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ע…!∆ג, לִקְדוֹשׁ ה' ¿מÀכ»בּד" (ישעיהו נח יג, הובא לעיל במלואו). 'עונג שבת' מתקיים במאכל, במשתה, ובמנוחת הגוף; 'כבוד שבת' מתקיים בלבישת בגדים מיוחדים, עריכת השולחן, הצעת המיטות, וכדומה.³⁵⁷ הפייטן הקדים 'כָּבוֹד' ל'עֹנֶג' אף על פי שבפסוק הסדר הוא הפוך, משום שדין 'עונג שבת' מתקיים רק ביום השבת עצמו, אך דין 'כבוד שבת' מתקיים כבר בערב השבת, בלבישת בגדי השבת וביצוע שאר ההכנות הנחוצות.

לְבוּשׁ וּכְסוּת מַחְלֶפֶת בַּשַּׁבָּת – כדברי הגמרא: "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול".³⁵⁸'לבוש' הוא הבגדים הפנימיים, ו'כסות' הוא הבגד העליון, שמכסה גם על שאר הבגדים,³⁵⁹ ואכן כתבו הפוסקים בשם האר"י³⁶⁰ שטוב שלא ילבש האדם בשבת בגדים שלובשם בימות החול, לרבות הלבוש הפנימי.

מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה מְכִינָה לַשַּׁבָּת, נֹעַם מְגָדִים מַנְעֶמֶת לַשַּׁבָּת – מכינה מאכל ומשתה ומיני מתיקה נעימים וערבים לצורך השבת. מושם כאן דגש על עצם פעולת ההכנה: הכנת צרכי השבת אינה רק אמצעי הכרחי כדי שהם יהיו קיימים, אלא בעלת ערך כשלעצמה, מפני שטירחת האדם בהכנות לשבת מבטאת את כבודה ואת חביבותה עליו; וכך כתב ה'שולחן ערוך':

ישכים בבוקר ביום שישי להכין צרכי שבת. ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו – ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, ורבי זירא היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן [=מסדר] הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול. ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: "לא אפגום כבודי", כי זה הוא כבודו – שמכבד את השבת.³⁶¹

סְעוּדוֹת שָׁלשׁ מְקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת – חיוב אכילת שלוש סעודות בשבת נלמד מהכתוב לגבי המן: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ היּוֹם, כִּי שַׁבָּת היּוֹם, לַה', היּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה" (שמות טז כה) – מהחזרה המשולשת על המילה 'היום', דורשת הגמרא³⁶² שישנו חיוב לאכול בשבת שלוש סעודות, כאילו כתוב: "אכלוהו היום", ושוב "[אכלוהו] היום", ושוב "[אכלוהו] היום". בהמשך הסוגיה שם נאמר: "כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג". אנו מתפללים שבזכות קיומנו את שלוש סעודות השבת, נזכה להיוושע, בפרט מדברים אלו.

עַל שְׁתֵּי כִכָּרוֹת בּוֹצַעַת בַּשַּׁבָּת – דין זה הוא זכר למן, עליו נאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד" (שם טז כב); אחד מהניסים שאירעו בירידת המן הוא שביום השישי ירדה כמות מן כפולה, וביום השבת לא ירד כלל, כמפורש בפסוקים שם, וזכר לנס זה בוצעים בכל אחת מסעודות השבת על שני כיכרות.³⁶³ רבי נתן מברסלב³⁶⁴ מסביר את הזיקה המהותית שבין המן לבין סעודות השבת:

שלוש סעודות של שבת הן בחינת התגלות הרצון, כי שלוש סעודות הן נלמדות מפסוק "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם" וגו' הנאמר במן. נמצא שאכילת שבת הוא זכר למן, שמשם אנו למדין השלוש סעודות. וכמבואר ב'שולחן ערוך' שראוי לעשות בסעודות שבת זכר למן, כגון לאכול מולייתא,³⁶⁵ וכן הפת בין שתי מפות כמו המן. נמצא, כשאנו אוכלין בשבת – אנו מעידין שאכלו ישראל את המן, שהיו בו אותות נוראות, שירד בששת ימים ובשבת לא ירד. ועל כן, על ידי אכילת שבת נתגלה הרצון – שהכול ברצונו יתברך, כי עיקר קדושת שבת הוא האכילה של שבת [...] ושבת הוא התגלות הרצון, כי שבת מורה על חידוש העולם, שה' יתברך ברא את העולם כרצונו [...] כי על ידי ביטול מלאכה לבד, אין ניכר כבוד שבת כל כך על ידי 'שב ואל תעשה', [אלא] רק על ידי כבוד שבת, דהיינו שלוש סעודות [...].³⁶⁶

השבת והמן נושאים מסר משותף: המן, בכך שירד רק בימות החול ולא בשבת, מעיד על כך שהקב"ה שולט על העולם ומנהיגו כרצונו. לסעודות השבת ישנם דינים שנועדו ליצור דמיון ביניהן לבין המן, כדי שעל ידן ניזכר במן ובמסר שהוא מביע בכך שירד במיוחד לצורך עם ישראל, ובפרט בכך שלא ירד בשבת: השגחת ה' על העולם. זהו גם המסר של השבת: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא יז). מתוך שביתתנו ביום השבת, אנו זוכרים את שביתת הקב"ה ביום השביעי לבריאה, ומחזקים אמונתנו בכך שהקב"ה ברא את העולם ומנהיגו כרצונו. המלבי"ם³⁶⁷ מסביר שזכירת שביתת הקב"ה ביום השביעי מחזקת את האמונה בהשגחתו על העולם, משום שבששת ימי המעשה נבראה מערכת הטבע, הפועלת על פי סדריה ללא קשר למעשי בני האדם, ובשבת – על ידי עצם השביתה בה – נבראה מערכת ההשגחה הניסית. מערכת זו, היא המשנה את מערכת הטבע ויכולה להשבית אותה ולשנותה בהתאם למעשי בני האדם. למשל, אף בזמן שבני האדם אינם זכאים לגשמים מכוח מעשיהם – מערכת הטבע עשויה להוריד גשמים כמנהגה, בזמנים המיועדים לכך; אך מערכת ההשגחה הניסית משביתה אותה מפעולתה ומונעת את הגשמים, כמאמר הכתוב: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא יז). משום כך, גם המזמור 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' (תהילים צב) עוסק בעניין השגחת הקב"ה על עולמו, ענישת הרשעים ומתן השכר לצדיקים.³⁶⁸

פּוֹרֶטֶת אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת בַּשַּׁבָּת – מפרטת בדיני הוצאה מרשות לרשות האסורה בשבת, ארבעה סוגי רשויות שהעברת חפץ מאחת מהן לחברתה עשויה להיות אסורה: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית, ומקום פטוֹר. רשות היחיד – מקום הרחב לפחות ארבעה על ארבעה טפחים, וגבוה עשרה טפחים או מוקף מחיצות בגובה זה. רשות הרבים – דרך העשויה להילוך הרבים, ורוחבה הוא שש עשרה אמה או יותר. העברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך – אסורה מן התורה. כרמלית – מקום שאינו מוקף מחיצות ואינו עשוי להילוך הרבים, כגון ים או מדבר. מן התורה אין איסור בהעברת חפץ מרשות אחרת לכרמלית או להיפך, אך מפני דמיונה לרשות הרבים, תיקנו חכמים שדינה יהא כרשות הרבים, ואסרו להעביר חפץ ממנה לרשות היחיד או להיפך, וכן לטלטל חפץ ארבע אמות בתוכה. מקום פטוֹר – מקום ברשות הרבים שאין בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים, וגבוה מקרקעה שלושה טפחים או שהוא מוקף מחיצות, וכן אויר של כרמלית ושל רשות הרבים מעל גובה עשרה טפחים מהקרקע. ההעברה ממקום פטור לרשות אחרת או להיפך, וכן הטלטול בתוכו ארבע אמות (כגון במקרה ששטחו ארוך מארבע אמות ורחב פחות מארבעה טפחים) – מותרים.³⁶⁹ מבין שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת, הפייטן מזכיר רק את מלאכת ההוצאה (בשורה זו, ובשורות ד,ה,ו), הכוללת את איסור ההוצאה מרשות לרשות, טלטול ברשות הרבים, ויציאה מחוץ לתחום; גם בפיוט זה וגם בפיוט שלאחריו, מלאכה זו זוכה למקום בולט במיוחד. בטעם הדבר ניתן להסביר, שמלאכה זו – דווקא משום שאינה מלאכה ממשית, שהרי אין בה יצירה כל שהיא – מבטאת את גודל קדושתה של השבת. אילו השבת היתה רק זכר לכך שהקב"ה שבת ממלאכה ביום השביעי, אכן לא היה מקום לאסור מלאכה זו. רק מחמת קדושת השבת, המחייבת מנוחה שלימה מצד האדם, נאסרה אף היא; דבר זה מלמד על כל שאר המלאכות, שאף איסורן אינו רק 'זכר', אלא ביטוי לקדושתה המוחלטת של השבת.³⁷⁰ ניתן לבאר זאת באופן נוסף, על פי הסברו של רש"ר הירש³⁷¹ למלאכת ההוצאה וליחס שבינה לבין שאר המלאכות האסורות בשבת:

אם נתבונן בסוגי המלאכות האלה, הרי מתברר שכולן פעולות יצרניות, כלומר: פעולות המביאות שינוי ממשי בדבר מסוייים. ביצירה מכוונת של שינוי זה מתגלה שלטון האדם על כל דבר גשמי, וההימנעות מיצירה זו ביום השבת עשויה, איפוא, לגלות את ההשתעבדות תחת עול הבורא והריבון האחד והיחיד, שהאדם השולט בעולמו אינו אלא ואסאל³⁷² שלו הכפוף לו והעובד אותו. אפילו לֶקֶט פירות מהארץ וצֵיד חיות בר, אם כי אינם מביאים שינוי בפרי ובחיה עצמם, הרי תוצאתם היא מַעֲבָר ממצב טבעי וחופשי אל תחום שלטונו וחזקתו של האדם, ודבר זה הוא עיקר מהותו ומשמעותו של מושג המלאכה, כפי שהסברנו.³⁷³

כל מלאכות השבת – מלבד מלאכת ההוצאה – מבטאות את שלטון האדם על הבריאה בפועל; מטרתה של השביתה ממלאכות אלו בשבת היא להזכיר לאדם כי הוא כפוף לקב"ה, ועל כל פעולותיו להיות מכוונות לקיום רצונו.

רק האחרונה מבין ל"ט המלאכות – הוצאה מרשות לרשות: מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, וכן המעביר ארבע אמות ברשות הרבים, 'מלאכה גרועה' היא³⁷⁴ וקשה לכלול אותה במושג המלאכות היצרניות. מלאכה זו לא היתה נלמדת ממלאכת המשכן אלמלא נדרשה בדרשה מיוחדת, ולא רק לגבי סוג המלאכה בכלל, אלא גם לגבי התולדות הנגררות אחריו. אף על פי כן, דווקא מלאכה זו, שהיא גרועה כל כך בחיצוניותה הממשית – רבה חשיבותה עד כדי כך שירמיהו הנביא, כאשר נצטווה בימי אחרית המדינה היהודית לבשר על דבר ישועתה, אף פריחתה ושגשוגה, בזכות שמירת השבת, תבע – מלבד השמירה הכללית של מצוות השבת – לשמור במיוחד על איסור ההוצאה: כֹּה אָמַר ה' אֵלַי: הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי עם (קרֵי: הָעָם) אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָםִ. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָםִ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה. כֹּה אָמַר ה': הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָםִ. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שומע (קרֵי: שְׁמוֹעַ) וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בה (קרֵי: בּוֹ) כָּל מְלָאכָה. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָםִ, וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם. וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַםִ וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה'. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת – וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַםִ, וְלֹא תִכְבֶּה.³⁷⁵ העתקנו כאן את כל דברי הנביא כדי להמחיש את המשקל הגדול שהנביא משווה לאיסור ההוצאה בשבת, ובמיוחד כדי שניווכח שאיסור הוצאה נראה כאן לא כחלק בלתי נפרד מאיסור מלאכה, כי אם כמושג העומד מצידו של איסור מלאכה הכולל. שמירת השבת מקיפה – לדברי הנביא – איסור הוצאה ואיסור מלאכה: "וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם [...] וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" (פסוק כב).³⁷⁶

איסור הוצאה מבטא רעיון נפרד, שיחד עם הרעיון שמבטאים איסורי שאר המלאכות, משלים את תמונתה הכללית של מטרת השביתה בשבת.

אם נבקש את המושג הכולל את כל שאר המלאכות, הרי כולן מציינות את מעמד השליט של האדם כלפי הדברים שבעולם הגשמי, ואילו עניין ההוצאה הוא אך ורק בתחום החברתי. דומה שאין לתאר את מלוא חיי המדינה תיאור שלם יותר מאשר זה: יחס היחיד אל כלל החברה, יחס כלל החברה אל היחיד, כלומר: תרומת היחיד לטובת הכלל ותרומת הכלל לטובת היחיד, ולבסוף – קידום ענייני החברה בתחום החברה. הרי אלו יחסים הבאים לידי ביטוי קולע בהוצאה ובהכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים, ובהעברה ארבע אמות ברשות הרבים. לפיכך, אם איסור שאר המלאכות משעבד את האדם לה' במעמדו בעולם הגשמי, הרי נראה שאיסור הוצאה מבטא את שיעבודו של האדם לה' במעמדו בעולם החברה. הראשון הוא ההשתעבדות לה' בטבע, והשני הוא ההשתעבדות בהיסטוריה. הראשון מעמיד תחת ריבונות הבורא את פועַל האדם בטבע, והשני – את פועַל האדם במדינה. כשם שרק הטבע והמדינה ביחד מהווים את המושג 'עולם', כן מצרף המושג של 'ריבונות ה' בעולם' את השגחתו ופקודתו בטבע ובהיסטוריה. מלכות ה' עלי אדמות שעל האדם לקיימה על ידי שמירת השבת, שלימה וממשית רק אם ישתעבד לרצון ה' בחייו הטבעיים והמדיניים כאחד.³⁷⁷

מלאכות ההוצאה השונות מסמלות את הפעילות החברתית והמדינית. השביתה מהן בשבת, מבטאת את השתעבדותה של החברה ככלל – לקב"ה.

ועתה אפשר לראות גם את שתי העובדות שהתורה מזכירה אותן כטעמים של מצוות השבת – בריאת שמיים וארץ, ויציאת מצרים – כעובדות המשלימות זו את זו במשמעותן העיקרית. בריאת העולם היא העובדה המעידה על ריבונות הבורא בטבע, ודבר זה בא לידי ביטוי בכל שאר המלאכות. יציאת מצרים היא העובדה המעידה על ריבונות הבורא בחיי המדינות, ודבר זה בא לידי ביטוי באיסור הוצאה. איסור הוצאה מעמיד, איפוא, את המדינה היהודית: את מעשי היחיד בישראל לטובת הכלל, את מעשי הכלל לטובת היחיד, וכן את מעשי המושלים בתחום המדינה – תחת ריבונות הבורא התובע ציות. מכאן אנו מבינים מדוע דברי הנביא שהבאנו למעלה, מתנים את קיום המדינה בראש ובראשונה בשמירת השבת על ידי איסור הוצאה, ומבשרים את חורבן המדינה בגלל חילול השבת על ידי הוצאה. איסור הוצאה מטביע את חותם ה' על כל חיי המדינה, והוצאה ביום השבת קורעת 'פרוטומה של מלך'³⁷⁸ מעל פני המדינה ומעל פני חיי החברה במדינה.³⁷⁹

לאור דברים אלו ניתן להסביר, שעם בקשתנו לישועה ולהשבת סדרינו הלאומיים על כנם, אנו מזכירים את זכותנו בהימנעות ממלאכות ההוצאה, ובמשמעות העומדת מאחוריהן – שיעבודנו לקב"ה כאומה, והתמסרותנו לקיום רצונו גם במישור הציבורי.

צִוּוּי הַדְלָקַת נֵר מַדְלֶקֶת בַּשַּׁבָּת –כדברי הגמרא: "הדלקת נר בשבת – חובה".³⁸⁰ בעל השל"ה³⁸¹ מבאר שבריאת האור הקדום ביום הראשון של הבריאה – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג) – כוללת בתוכה את כל הדברים שנבראו לאחר מכן, וכולם כלולים באותו אור; בשאר ימי הבריאה הדברים רק יצאו אל הפועל באופן סופי וקיבלו את צורתם המוגמרת. בדומה לזה כתב רש"י: "וכן כל תולדות שמיים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו".³⁸² על פי זה מסביר השל"ה, שנר השבת רומז לאותו אור קדום, הכולל את כל הבריאה; בכניסתה של השבת, שהיא עדות ואות על בריאת העולם, אנו מציינים זאת על ידי הדלקתו.³⁸³

קִדּוּשׁ הַיּוֹם מְקַדֶּשֶׁת בַּשַּׁבָּת – מצוַת קידוש יום השבת נלמדת מהכתוב: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ ח), ודרשו חז"ל בברייתא: "זוכרהו על היין".³⁸⁴ באמירת הקידוש אנו מעידים על בריאת העולם, בפרשת 'וַיְכֻלּוּ', ומצהירים על היות השבת 'זִכָּרוֹן לְמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית' ו'זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם'. בכך אנו מממשים את מטרתה של השבת, שהיא להוות עדות על חידוש העולם ועל יציאת מצרים, כך שמתוך קיומה – עם ישראל לדורותיו יזכור יסודות אמונה אלו: חידוש העולם, כמו שכתוב: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא יז), ויציאת מצרים, כמו שכתוב: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה טו). בעדותה של השבת על מציאות ה' ועל חידוש העולם, הרי היא מקדמת את מטרת הבריאה, שהיא הכרת הברואים את בוראם; אם הם שוכחים זאת או שאינם מכירים בכך, הרי שמטרה זו מוחטאת. כשאנו מעידים בפינו על בריאת העולם – אנו משתתפים עם השבת בעדות זו, ובכך מממשים את אותה מטרה. על ידי כן נעשים אנו, כביכול, שותפים לקב"ה במעשה בראשית; על כך נאמר בגמרא:

אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר 'וַיְכֻלּוּ' – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב''ה במעשה בראשית, שנאמר 'וַיְכֻלּוּ' – אל תקרֵי: 'וַיְכֻלּוּ', אלא: 'וַיְכַלּוּ' [הקב''ה, וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת – רש"י].³⁸⁵

תפקיד השלמת מעשה הבריאה מוטל על בני האדם; על ידי הכרתם את הקב"ה באמצעות הופעתו בפרטי הבריאה, ועבודתם אותו – הרי הם מכלים ומשלימים את בריאת העולם, בכך שמממשים את מטרתה.

רֶנֶן שֶׁבַע מְפַלֶּלֶת בַּשַּׁבָּת – מתפללת בתפילת העמידה של שבת, שבע ברכות שהן רננות ושבחים, ולא בקשות. בשבת על האדם להסיח את דעתו מטרדותיו ומצרכיו הגשמיים, להתעלות מעל רובד החומר בו הוא עסוק במשך השבוע, ולהתמקד בצד הרוחני של חייו. משום כך, תפילת העמידה בשבת אינה כוללת את ברכות הבקשה השגרתיות של ימות החול, וכל הברכות עוסקות בשבח לקב"ה; אף הבקשות שבסוף הברכה האמצעית, אינן מתייחסות לצרכים גשמיים אלא לשאיפות רוחניות: "רְצֵה נָא בִּמְנוּחָתֵנוּ, קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבָךָ, וְשַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ, וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדֶּךָ בֶּאֱמֶת".

שִׁבְעָה בַדָּת קוֹרְאָה בַשַּׁבָּת – קוראת בתורה, הקרויה 'דָּת',³⁸⁶ את פרשת השבוע עם שבעה עולים. תקנת קריאת התורה בשבת נקבעה על ידי משה רבינו, וקריאתה על ידי שבעה עולים היא תקנת חז"ל.³⁸⁷ מספר זה של העולים לתורה הוא הגדול ביותר מבין הימים בהם קוראים בתורה; דבר זה מבטא את מעלתה של קדושת השבת על פני קדושת שאר המועדים, שכן מספר העולים נתקן בהתאם למעלתו של היום.³⁸⁸

תַּנְחִילֶנָּה יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת – בקשה זו מבוססת על לשון המשנה בסוף מסכת תמיד (הנאמרת בנוסח האשכנזים לאחר סדר פיטום הקטורת במוסף של שבת), המפרטת את המזמורים שהיו נאמרים על ידי הלווים במקדש בכל אחד מימי השבוע: "[...] בשבת היו אומרים: 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' – מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". המשנה מסבירה כי 'יוֹם הַשַּׁבָּת' האמור במזמור הוא המציאות העתידית, שבה העולם יגיע לשלמותו הרוחנית וכולו יהיה קודש לערכים אלוהיים, בדומה ליום השבת, שעניינו הוא שביתה מחיי החולין ועיסוק בענייני הרוח; אז יאבדו כל אויבי ה' והצדיקים יפרחו וישגשגו, כמתואר באותו מזמור (תהילים צב). בסיום פיוט זה, המתאר את שמירת עם ישראל על קיום דיני השבת, שהיא מעין התגלות בזעיר אנפין של אותה מציאות נעלית, בתוך המציאות ההווית – אנו מוסיפים בקשה זו, בה אנו מבקשים שהאומה תזכה במהרה להגיע לאותה מציאות עתידית, ושבניה יהיו זכאים וראויים לחיות בו.

הציר המרכזי של הפיוט הוא תיאור הקפדת עם ישראל על שמירת דיני השבת: ההכנות לקראתה, לימוד הלכותיה, הימנעות מעשיית מלאכות, עינוגה, וכיבודה. אנו מתפללים שבזכות זאת נזכה לישועה במהרה. לשמירת השבת סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה, כדברי הגמרא:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים שנאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי" וגו', וכתיב בתריה [=וכתוב אחריו]: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי [וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים]" (ישעיה נו ד,ז).³⁸⁹

כפי שראינו, השבת היא הלב הרוחני של השבוע כולו, המשפיעה מאורה על האדם גם במשך ימי המעשה, ומכוונת את חייו לכיוון הנכון. לפיכך, כשישראל שומרים את השבת כהלכתה, הרי שכל חייהם ופעלם מתעלים, והם מתקרבים יותר למצב בו הם יהיו מתאימים ברמתם הרוחנית למציאות המרוממת שתהיה בעת הגאולה; על ידי כך, מכשירים הם את ביאתה.