שער ח · כהושעת אלים

בפיוט זה אנו מתפללים שעם ישראל יוושע, מכוח זאת שאף שכינת ה' נמצאת עימו בגלותו, כביכול, ובגאולתו תיגאל אף היא.

אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא – בתיאור המשנה את סדר העבודה במקדש בחג הסוכות, נאמר: "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: 'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא' (תהילים קיח כה). רבי יהודה אומר: 'אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא'".²⁷⁰ הפייטן נקט כדעת רבי יהודה, שזהו נוסח הבקשה שהיה נאמר במקדש, ולפיכך שיבצו בתחילת פיוט זה ובסופו. פירוש בקשה זו על דרך הפשט הוא: הושיעה נא את 'אֲנִי' = ישראל, ואת 'הוּא' = הקב"ה עצמו, שכן הוא נמצא, כביכול, עִם ישראל בגלותם, כמו שכתוב: "בְּכָל צָרָתָם לא (קרֵי: לוֹ) צָר" (ישעיהו סג ט), וכן: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהילים צא טו); תפקידם של ישראל הוא לייצג את הקב"ה בעולם, וכשהם בגלות ומצבם הלאומי בשפל המדרגה, הרי שגם שכינת הקב"ה בעולם אינה מופיעה ומיוצגת כראוי. רעיון זה הוא החורז את הפיוט, וייתכן שהסיבה שהוא נאמר בכל יום היא, שהמסר היסודי שהוא מעביר צריך ללוות אותנו בתפילותינו לאורך כל ימי החג; הדבר העיקרי שצריך לעמוד לנגד עינינו אינו מטרותינו האישיות, אלא גאולת השכינה – הגדלת כבוד ה' בעולם.²⁷¹ בעניין השילוב הבולט של לשון נוכח ונסתר בנוסח זה, כתב רבינו בחיי:

"אֲנִי וָהוּ" [...] – מפני שהוא יתברך נסתר ונעלם מהשגת כל משיג, ו"הוֹשִׁיעָה נָּא" – לנוכֵחַ, לבאר שאף על פי שהוא נסתר ונעלם – נגלה הוא ונמצא בלבבות, והוא כעניין נוסח הברכות שתיקנו "בָּרוּך אַתָּה" – לנוכח, ו"אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ" – נסתר. וגם בכאן: "הוֹשִׁיעָה נָּא" –לנוכח, "אֲנִי וָהוּ" – נסתר, לפי שאין ידוע מקומו, כעניין שכתוב: "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג יב).²⁷²

בעל 'ספר חרדים'²⁷³ כתב פירוש נוסף לתפילה זו, על דרך הדרוש והמוסר:

"אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא" – רוצה לומר: כי כשאני והוא לבדנו בהתבודד לעת מצוא [אז זוכים ל'הושיעה נא'], כדכתב בספר חובת הלבבות;²⁷⁴ דבר אחר: אפילו כשאני בין העם – כיוון שאין רואה סתר לבבי אלא הוא לבדו, ועוד אין משגיח בי להיטיב לי אלא הוא לבדו, ואין מי שיוכל להציל אותי מצרתי זולתו – לכן לא יפסיקו ביני לבינו הנבראים, כי כולם כאין נגדו ואני הוא לבדו עומדים, והיינו דכתיב: "חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו" (מלכים ב' ה טז), וכתיב: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" (בראשית יז א).²⁷⁵

בנוסף לפירושים אלו, הראשונים פירשו נוסח זה באופנים שונים על דרך הרמז והסוד, לפיהם 'אֲנִי' ו'וָהוּ' הם שמות ה'²⁷⁶ (וכך מובן מדוע המילה 'וָהוּ' נכתבת ללא א'), ואף בספר הזוהר²⁷⁷ מופיעה התייחסות להזכרת שמות אלו בעת ההקפות. שמות אלו הם שניים מבין שבעים ושניים שמות הקודש היוצאים משלושת הפסוקים המופיעים בעניין קריעת ים-סוף: "וַיִסַּע", "וַיָּבֹא", "וַיֵּט" (שמות יד יט-כא), כשאותיותיהם נכתבות בסדר מסויים המשלב את הפסוקים יחד (וישנן כמה שיטות מהו אותו סדר). אנו פונים לקב"ה בשני שמותיו אלו, ומבקשים: 'הוֹשִׁיעָה נָא'. בטעם הדבר שנבחרו דווקא שמות אלו נאמרו מספר טעמים (מלבד הטעם הפשוט – שכך הנוסח יכול להתפרש גם כבקשה על 'אני והוא', כמבואר לעיל): א. 'אֲנִי וָהוּ' עולה בגימטריה: "אָנָּא ה'" (כך שהנוסח של רבי יהודה כולל

באופן זה גם חלק מהנוסח של חכמים).²⁷⁸

ב. שני שמות אלו כוללים את משמעותם הרוחנית של שאר שבעים

השמות הרמוזים באותם שלושה פסוקים.²⁷⁹

ג. כתב רבינו בחיי:

מוּדעת זאת לכל בעלי השמות, כי שם בן ע"ב נחלק לחלקים ידועים, ויש לכל חלק וחלק כוח ידוע לפעולה ידועה. [...] ושני שמות אלו, כל אחד ראש לחלקו הידוע להם: זה לקרב פזורים, וזה לאהבה. וכיוון שכן, מה נעים ומה טוב שנזכירם בתוך תפילתנו, לבקש בהם רחמים מאת ה' יתברך, שיקרב את פזורינו ושיאהב אותנו כימי קדם.²⁸⁰

ונסיים בדברי בעל ה'רוקח' בפירושו ל'הושענות': "יש לכוון לומר יותר בכוונה: 'אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא', כי הוא עיקר התפילה".

כְּהוֹשַׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד – כשם שהושעת את ישראל ממצרים עִמָּךְ – שכביכול אף אתה היית עימם בגלות זו, בְּצֵאתְךָ לְיֵשַׁע עַמָּךְ – כשיצאת לחולל ישועה לעמך. ישראל מכונים כאן 'אֵלִים' = חזקים;²⁸¹ על פי דברי הגמרא שישראל הם העזים שבאומות.²⁸² לכאורה, דווקא כינוי זה אינו מתאים לזמן יציאת מצרים, שכן אז ישראל היו בעלי אופי של עבדים, הכפופים ומשועבדים לאדוניהם; אך מצד האמת – טבע זה של העזות המוטבע בעם ישראל היה קיים גם אז,²⁸³ אלא שלא יכל לצאת אל הפועל. עזות זו היא שאיפשרה לעם ישראל לדבוק באמונתו ובתורתו על אף הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו לאורך ההיסטוריה. 'לוּד' – כינוי לארץ מצרים, על פי הכתוב: "וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים" (בראשית י יג). 'בְּצֵאתְךָ לְיֵשַׁע עַמָּךְ' – על פי לשון הכתוב: "יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ" (חבקוק ג יג); 'יציאה' זו היא יציאה מהנהגה במידת הדין להנהגה במידת הרחמים, כדברי הגמרא: "'כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ' (ישעיהו כו כא) – תני בשם רבי מאיר: יוצא לו ממידה למידה: יוצא ממידת הדין, למידת רחמים על ישראל".²⁸⁴²⁸⁵

כְּהוֹשַׁעְתָּ גּוֹי וֵאלֹהִים – שורה זו, וכן שלוש השורות שלאחריה, מתארות אף הן את גאולת מצרים: כשם שהושעת את עם ישראל ויחד עימו הושעת את עצמך, כביכול, כמאמר הכתוב: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם, וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ, מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם, גּוֹיƒם ו≈אל…»היו" (שמואל ב' ז כג) – הקב"ה פדה ממצרים את ישראל, הנקראים 'גּוֹיִם' = עמים, כלומר שבטים, 'וֵאלֹהָיו' – אותו עצמו,²⁸⁶ שהיו דְּרוּשִׁים (=נצרכים) לְיֵשַׁע אֱלֹהִים – על פי לשון הכתוב: "אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תהילים נ כג). הפייטן מדגיש כי עם ישראל היה זקוק דווקא 'לְיֵשַׁע אֱלֹהִים', דהיינו ישועה הנעשית באופן ישיר על ידי הקב"ה, ולא כזו הנעשית בדרך טבעית. זאת, משום שעם ישראל היה שקוע בטומאת מצרים, ואילו היה נגאל באופן טבעי – אף על פי שהיה יוצא לחירות פיזית, לא היה יכול לממש את תפקידו כעם ה', בהיותו דבוק בטומאת מצרים. משום כך, הוא נזקק גם לגאולה רוחנית שתגאל את נשמתו ותטהרנה מהסיגים הרוחניים שדבקו בה בהיותו במצרים; פעולה רוחנית זו, יכולה להעשות רק על ידי הקב"ה עצמו. על פי זה, ניתן לראות קשר הדוק בין תחילתה של שורה זו לבין סופה: 'כְּהוֹשַׁעְתָּ גּוֹי וֵאלֹהִים' – אלוהים עצמו נזקק, כביכול, לישועה ממצרים, שכן הופעתו בעולם תלויה בעם ישראל; מחמת סיבה זו, היו 'דְּרוּשִׁים לְיֵשַׁע אֱלֹהִים' – נזקקו דווקא לישועה רוחנית, כדי שיהיו זכים וטהורים, וכך שם ה' יוכל להופיע על ידם בעולם.

כְּהוֹשַׁעְתָּ הֲמוֹן צְבָאוֹת, וְעִמָּם מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת – כשם שהושעת ממצרים את המוני צבאות ישראל, ויחד עימם הושעת את מלאכיך ('צְבָאוֹת' השני – שם ה'); על פי לשון הכתוב: "וְהוֹצֵאתִי אֶת ƒצב¿א…תי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ז ד), וכן: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ »כּל ƒצ¿באוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם יב מא). על הפסוק השני נאמר במדרש: "'צִבְאוֹת' – אלו ישראל, 'כָּל' – לרבות מלאכי השרת".²⁸⁷ את משמעות יציאת המלאכים עם ישראל ממצרים, ניתן לבאר על פי פתגמו של הראי"ה קוק לחודש ניסן: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו",²⁸⁸ וכפי שביאר בנו הרצי"ה בשמו רעיון זה:

["וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם "] – אאמו"ר זצ"ל היה אומר, כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים לחירות עולם, למתן תורה, הרי כל העולם כולו, וכל סדר חיי האדם – היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכן היה נשאר השיעבוד לאותו פרעה במצרים.²⁸⁹

כל ההתקדמות המוסרית והתרבותית שהתקדם העולם במשך אלפי השנים שעברו מאז יציאת מצרים – לא היתה מתרחשת לולא יצא עם ישראל לחירות וקיבל את התורה. כל ערכי החופש והשיוויון, המוסר והצדק, שבמהלך ההיסטוריה קנו להם שביתה בתודעת האנושות, בחוקי אומות העולם ובמוסכמותיהן החברתיות – לא באו אלא מכוחם של ישראל, של התורה, ושל דברי הנביאים. השפעה זו נעשתה גם באופן רוחני ונסתר, וגם באופן גלוי, כפי שניתן לזהות בשלבי התפתחות ההיסטוריה: בימי קדם שלטה בעולם האלילות, שבהשפעתה חיי החברה התקיימו מתוך שחיתות מוסרית, גסות ופראיות; האלילות חלפה מרוב העולם בהשפעתן של שתי הדתות הגדולות – הנצרות והאיסלאם, שקידמו בכך את העולם כברת דרך משמעותית. שתי דתות אלו, שאבו את יסודותיהן מהיהדות; שכן, מתוך עולם אלילי לא יכלו לצמוח דתות אלו, המתבססות על 'נבואה' ועל 'רוח הקודש'. וכך כתב הרמב"ם:

אך מחשבות בורא העולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל הישמעאלי שעמד אחריו – אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט). כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה [...]. וכשיעמוד מלך המשיח באמת, ויצליח וירום ונישא – מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.²⁹⁰

גם ספר התנ"ך, שהוא הספר הנפוץ ביותר בעולם, השפיע על התקדמות האנושות; רבים מאנשי הרוח, הוגי הדעות, האמנים, הסופרים, והמשוררים, שקמו לאומות העולם ועיצבו את פני החברה – הושפעו ממנו, ובהשראתו הגו את רעיונותיהם. וכך כתב רמב"ן:

יש לידע, שכל מה שהנבראים יודעים ומבינים – כולם פירות התורה או פירי פירות שלה. [...] וכן תראה היום באומות הרחוקות מארץ התורה והנבואה, יושבי הקצוות [...] שאינם מכירים את הבורא, וסבורים שהעולם קדמון, וגם אינם מחשבין כלל: לא בקדמותו ולא בחידושו, ואם הגלגל מניע עצמו או זולתו מניעו. [...] ואל תשתבשו באומות שאף הם נוחלי תורה, הם הקרובים לאמצע היישוב [=העולם המיושב], כי טוב, כגון הנוצרים והישמעאלים, לפי שהעתיקו התורה ולמדוה, וכשגברה רומי על קצת הקצוות [=הארצות הרחוקות] למדו ממנה תורה, ועשו חוקים ומשפטים דוגמה של תורה²⁹¹[...] והאומות מתחילה כך אמרו, שנאמר: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת"²⁹²– למדנו שלא היה באותו זמן אומה ולשון בעולם שיהא להם נימוסים טובים וישרים יישובי המדינות כישראל, [...] וכל שכן ה'חֻקִּים' שהם המצוות החקוקות בעולם.²⁹³

על פי זה יובן, שה'מלאכים' שיצאו עִם ישראל ממצרים הם אותם האידיאלים האלוהיים והערכים המוסריים והחברתיים שהתקבלו בעולם בעקבות גאולתו של עם ישראל, שנשאה עימה את הבשורה הגדולה של תיקון העולם והאנושות.²⁹⁴

כְּהוֹשַׁעְתָּ זַכִּים מִבֵּית עֲבָדִים – כשם שהושעת ממצרים את ישראל, שהיו זכים וטהורים, ועל אף שהיו ב'בֵּית עֲבָדִים' – משועבדים למצרים ומוקפים בתרבותם הקלוקלת – שמרו על זַכּוּתָם ועל נאמנותם לקב"ה. רובו הגדול של עם ישראל, שלא שמר על זַכּוּתוֹ ונטמע בין המצרים, מת בשלושת ימי מכת החושך,²⁹⁵ ואלו שבפועל יצאו ממצרים היו 'זַכִּים'. אף בין היוצאים היו כאלו שלמדו ממעשי המצרים, ואף עבדו עבודה זרה (כפי שיבואר בשורה הבאה), אך גם הם – בפנימיותם היו 'זַכִּים'. אלו שמתו לפני היציאה ממצרים היו הרשעים חסרי התקנה, ואלו שהיו בעלי פוטנציאל לעזוב את מעשיהם הרעים בעתיד – נחשבו מכלל ה'זַכִּים' ויצאו ממצרים.

חַנּוּן בְּיָדָם מַעֲבִידִים – המצרים העבידו בידם, כביכול, את ה'חַנּוּן' = הקב"ה, שהרי הוא משתתף עם ישראל בצרתם וצערם, כדברי המדרש על התגלות הקב"ה למשה מתוך הסנה:

"בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג ט) – אמר לו הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויים בצער, הוֵי יודע: ממקום שאני מדבר עימך מתוך הקוצים, כביכול אני שותף בצערן.²⁹⁶

הקב"ה מכונה כאן כך, כיוון שהשתתפותו בצערם של ישראל נובעת מכוח מידת 'חַנּוּן', כפי שהתבאר לעיל.²⁹⁷

כְּהוֹשַׁעְתָּ טְבוּעִים בְּצוּל גְּזָרִים – כשם שהושעת את ישראל מהמצרים שרדפו אחריהם, בכך שבקעת להם את הים, ולאחר מכן הושעתם מתוך 'צוּל גְּזָרִים' = מצולות הים שבין גזרי ים-סוף. מכיוון שבכל רגע המים היו עשויים ליפול עליהם, הרי שכאילו היו 'טְבוּעִים' בתוך הים; מַעֲבָר ישראל בשלום בים-סוף לא היה מובן מאליו, כדברי המדרש:

והיו מלאכי השרת תמהין לומר: בני אדם עובדים עבודה זרה מהלכין ביבשה בתוך הים?! ומניין שאף הים נתמלא עליהם חימה? שנאמר: "וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה" (שמות יד כט) – אל תקרי 'חֹמָה' אלא 'חֵימָה'.

מי גרם להם לישראל להינצל? "מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שם) – 'מִימִינָם' – בזכות התורה שעתידין לקבל, שנאמר: "מִימִינוֹ אשדת (קרֵי: אֵשׁ דָּת) לָמוֹ" (דברים לג ב), 'וּמִשְּׂמֹאלָם' – זו תפילה. דבר אחר: 'מִימִינָם' – זו מזוזה, 'וּמִשְּׂמֹאלָם' – זו תפילין.²⁹⁸

מלאכי השרת מייצגים כאן (כמו גם במקומות נוספים בהם הם טוענים כלפי הקב"ה), את העמדה הפשוטה והישירה ביחס למציאות: רבים מעם ישראל הם עובדי עבודה זרה, חייהם אינם מכוונים לעבודת ה' – וממילא הם חסרי ערך;²⁹⁹ הואיל וכך, אינם ראויים להצלה זו. "אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה"³⁰⁰– לאחר שנבקע הים, והם היו "מהלכין ביבשה בתוך הים", במצב מסוכן ולא טבעי, יכל הקיטרוג להשפיע בשיתוף פעולה עם הנסיבות של המציאות המסוכנת. ממשיך המדרש: "ומניין שאף הים נתמלא עליהם חימה? שנאמר: 'וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה' – אל תקרי 'חֹמָה' אלא 'חֵימָה'" – מלבד הקיטרוג שהתעורר עליהם מחמת שהיו עובדי עבודה זרה, גם הטבע עצמו היה נגדם; שכן, לא בקיעת הים לבדה היתה מוגדרת כנס, אלא אף כל רגע ורגע שהים המשיך לעמוד כחומה מימינם ומשמאלם, שהרי מצד חוקי הטבע המים היו עשויים לשוב למקומם ברגע שתיפסק התערבותו הניסית של הקב"ה. המדרש מוסיף בכך, שאף ללא קיטרוג המלאכים על כך שבני ישראל ראויים לטבוע מחמת מצבם הרוחני הירוד, היה ראוי להיות כך על פי הטבע – שהרי ללא סיבה מוצדקת להמשיך להעמיד את חומות המים, היו טובעים לאחר שכוח המשיכה היה משיב את המים למקומם הטבעי. ה'חימה' מופיעה אצל אדם בזמן שהמציאות אינה תואמת לרצונו, והיא הכעס האצור בלב, אף אם אינו מתבטא בפועל.³⁰¹ הים 'נתמלא חימה' על ישראל, דהיינו שכל רגע שהוא עמד כחומות, היה זה נגד רצונו וטבעו – ולפיכך בכל רגע ישראל היו מצויים בסכנה מתמדת; רק הנס הוא שהמשיך להעמידו, ובכך גרם ל'חימה' של הים להישאר אצורה בתוכו, ולא לצאת לפועל בנפילת חומות המים. על פי הסבר זה, מובנת הזיקה בין המילה המקורית ('חֹמָה') לבין אופן הניקוד שלה על פי הדרשה ('חֵימָה'): עמידת המים כ'חֹמָה' בניגוד לטבעם, היא זו שגרמה לכך שהים 'יתמלא עליהם חֵימָה'. עד כאן עסקנו בחלקו הראשון של המדרש, ממנו ניתן להבין מדוע ישראל מכונים בפיוט 'טְבוּעִים', וכן מדוע יציאתם בשלום מתוך הים נחשבת 'ישועה'. חלקו השני של המדרש מסביר מדוע אכן הם זכו לישועה זו. ההסבר הראשון הוא: בזכות 'מִימִינָם' – התורה שעתידים לקבל ולקיים, ובזכות 'מִשְּׂמֹאלָם' – התפילה, הנובעת מקירות הלב הממוקם בשמאלו של גוף האדם. ההסבר השני הוא: בזכות 'מִימִינָם' – המזוזה, הנקבעת בימין הפתח, ובזכות 'מִשְּׂמֹאלָם' – התפילין, הנקשרים על יד שמאל. אף הפייטן הזכיר את הסיבה שגרמה להם להינצל: יְקָרְךָ עִמָּם מַעֲבִירִים – ישראל הם המייצגים את הקב"ה, ולפיכך כשעברו את הים העבירו עימם, כביכול, את יקרו וכבודו; אילו היו טובעים ואובדים אז, גם יקרו של הקב"ה לא היה יכול להופיע בעולם. ייתכן שזוהי גם כוונת המדרש: עם ישראל מייצג את הקב"ה ומפרסם את שמו בעולם, באמצעות ארבעת הדברים המוזכרים:

א. על ידי התורה, כמאמר הכתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד ו), וכן: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה

בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב ג).

ב. על ידי התפילה – שילמד את העמים לפנות אל הקב"ה בתפילה, כמאמר הכתוב: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל

הָעַמִּים" (שם נו ז).

ג. על ידי התפילין, כמאמר הכתוב: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" (דברים כח י), "ותניא: רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין

שבראש".³⁰²

ד. על ידי המזוזה, הקבועה בפתח הבית מבחוץ, ובכך מהווה מעין אמירה של הבית היהודי כלפי כל רואה – אמירה של אמונה, של קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות. ההסבר הראשון במדרש מדגיש את הצד הרוחני המופשט: התורה והתפילה, וההסבר השני מדגיש את

ההתבטאות שלו ברמה המעשית: התפילין והמזוזה.

כְּהוֹשַׁעְתָּ כַּנָּה – כשם שהושעת את עם ישראל המכונים 'כַּנָּה', מלשון כַּן (=בסיס), כיוון שהם הבסיס הרוחני של העולם כולו,³⁰³ כלשון הכתוב: "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ" (תהילים פ טז); מְשׁוֹרֶרֶת וַיּוֹשַׁע – לאחר שנושעו מהמצרים ומִסַכָּנַת ים-סוף, שוררו את שירת הים, המכונה 'שירת ויושע'³⁰⁴ על שם תחילת הפסוק של ההקדמה לשירה: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" (שמות יד ל).

לְגוֹחָהּ מְצֻיֶּנֶת – 'כַּנָּה' זו, היתה מצויינת (=מסומנת)³⁰⁵ לקב"ה, שהוא גוחהּ = מוציאהּ ממצרים,³⁰⁶ כלומר שהיה ניכר עליה שהיא שייכת לו ומייצגת אותו (כחפץ המסומן על ידי בעליו, שכך ניכר שהוא שייך לו), ולפיכך: וַיִּוָּשַׁע – הקב"ה עצמו נושע, כביכול, בישועה זו של ישראל, שהרי הוא מייצג אותו; דבר זה רמוז במילה "וַיּוֹשַׁע", שאפשר לנקדה: "וַיִּוָּשַׁע".

כְּהוֹשַׁעְתָּ מַאֲמַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם – כשם שהושעת את ישראל ממצרים, והבטחת להם על ידי משה: "לָכֵן אֱמ…ר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', ו¿הוֹ≈צאƒתי ∆א¿תכ∆ם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו ו).

נָקוּב וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם – 'מַאֲמַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם' כולל משמעות נוספת, כשהוא 'נָקוּב' (=מפורש)³⁰⁷ על פי ניקוד שונה: 'וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם' – הקב"ה עצמו יוצא מגלות מצרים יחד עִם ישראל.

כְּהוֹשַׁעְתָּ סוֹבְבֵי מִזְבֵּחַ, עוֹמְסֵי עֲרָבָה לְהַקִּיף מִזְבֵּחַ – כשם שהושעת את ישראל, על ידי עבודת המקדש שהורידה לישראל ולעולם שפע ברכה וישועה; העבודה הנזכרת כאן היא ההקפות שעשו במקדש בכל יום מימי חג הסוכות סביב המזבח (בדומה למה שאנו נוהגים להקיף את הבימה בבית הכנסת), ואחזו אז בידיהם את אגודת ארבעת המינים, או – לדעה אחרת בגמרא – ענפי ערבות ארוכים; לאחר ההקפה היו זוקפים את הערבות סביב המזבח. 'עוֹמְסֵי עֲרָבָה' – שהיו עומסים (=נושאים) ערבות, 'לְהַקִּיף מִזְבֵּחַ' – לזוקפן סביבו כך שיהיה מוקף בהן. לפי הדעה שבזמן ההקפות אחזו בערבות, ניתן גם לפרש: עומסים את הערבות בידיהם, 'לְהַקִּיף מִזְבֵּחַ' – ללכת עימן סביב המזבח. וכך מתוארת במשנה מצוַת הערבה:

מצוַת ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא 'מוצא'. יורדים לשם ומלקטים משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא" (תהילים קיח כה). רבי יהודה אומר: "אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא". ואותו היום [=הושענא רבה] מקיפין את המזבח שבע פעמים.³⁰⁸

נוסח התחינה שהיו אומרים בזמן ההקפות לדעת רבי יהודה: "אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא", מבטא את הרעיון החורז פיוט זה: 'אֲנִי' – ישראל, 'וָהוּ[א]' – הקב"ה עצמו – את שניהם 'הוֹשִׁיעָה נָּא'; וזוהי השייכות של שורה זו לפיוט. הראשונים נחלקו בשאלה מי היו המקיפים: לדעת רש"י³⁰⁹ ו'תוספות'³¹⁰ רק הכוהנים היו מקיפים, אך לשאר ישראל אסור היה להיכנס לשטח שבין אולם המקדש למזבח, ואילו לדעת רי"ץ גיאת,³¹¹'חזקוני',³¹² ו'אור זרוע',³¹³ וכך משמע גם בדברי הרמב"ם³¹⁴– כל ישראל השתתפו בהקפות.³¹⁵

לשם הבנת השורה הבאה יש להקדים את המסופר בספר שמואל (פרקים ד-ו), שישראל לקחו עימם את ארון הברית למלחמה בפלישתים, מתוך הנחה שבכך הם 'מכריחים' את הקב"ה לעזור להם לנצח. אך תוחלתם נכזבה, והם הובסו בקרב; ארון הברית נשבה בידי הפלישתים, שהציבוהו באשדוד, בתוך בית דגון אלוהיהם. למחרת ראו הפלישתים שפסל דגון נפל לפני הארון, והעמידוהו במקומו; כעבור יום נוסף ראו ששוב נפל פסל דגון לפני הארון, וראשו ושתי כפות ידיו כרותים. לאחר מכן תושבי אשדוד לקו במחלת הטחורים, ובשל כך העבירו את הארון לעיר גת; כשאף תושבי גת לקו במחלה זו, העבירוהו לעיר עקרון; משתושבי עקרון נזעקו מיד: "הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲמִיתֵנִי וְאֶת עַמִּי" (שם ה י) – החזירו את הארון בכבוד לבית שמש היהודית. על פי זה יתפרש: כְּהוֹשַׁעְתָּ פִּלְאֵי אָרוֹן כְּהֻפְשַׁע – כשם שהושעת את ארון הברית על ידי הפלאות שחוללת על ידו, בזמן ש'הֻפְשַׁע' = שפשעו בו: ישראל – בכך שלקחוהו למלחמה, והפלישתים – בכך שלקחוהו אליהם; צִעֵר פְּלֶשֶׁת בַּחֲרוֹן אַף וְנוֹשַׁע – הארון נושע מהפלישתים על ידי שציערם במחלת הטחורים, בחרון אפו של הקב"ה. בשונה משאר השורות בפיוט, בהן מוזכרות ישועות שנעשו לישראל מצרותיהם והימצאותו של הקב"ה עמהם, כאן מוזכרת ישועה שעשה הקב"ה לעצמו – לארון הברית שמייצג אותו. לאור זאת ניתן לשאול, מדוע אכן נכתבה בפיוט שורה זו, שאינה נושאת עימה את המסר המשותף לכל שאר השורות? ייתכן שמטרתה של שורה זו היא להמחיש את המסר של הפיוט: כשם שבשביית ארון ה' על ידי הפלישתים ניתן לראות בבירור את חילול השם הכרוך בכך, כך גם כשישראל נמצאים בגלות הרי זה חילול שם שמיים, שכן עם ישראל מייצג את הקב"ה בעיני העמים לא פחות מאשר ארון הברית; על כן אנו מתפללים: 'כֵּן הוֹשַׁע נָא' – אותנו מהגלות, ועל ידי כן יתקדש שמך; וכך ניבא יחזקאל:

וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת, כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.³¹⁶

כְּהוֹשַׁעְתָּ קְהִלּוֹת בָּבֶלָה שִׁלַּחְתָּ – כשם שהושעת את קהילות שבטי יהודה ובנימין שגלו לבבל לאחר חורבן בית ראשון, בכך שחזרו לארץ ברשיון כורש מלך פרס ובנו את בית המקדש השני. ישועה זו היתה, כביכול, אף עבורך, שכן: רַחוּם לְמַעֲנָם שֻׁלַּחְתָּ – אתה ה' הרחום, נשלחת עִם ישראל לגלות בבל, כדברי הגמרא:

תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב''ה, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן, שנאמר: "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם" וגו' (שמואל א' ב כז). גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר: "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה" (ישעיה מג יד). ואף כשהן עתידין ליגאל – שכינה עמהן, שנאמר: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל ג), "והשיב" לא נאמר, אלא "וְשָׁב" – מלמד שהקב''ה שב עמהן מבין הגלויות.³¹⁷

רבי שמעון בן יוחאי דורש את הפסוק: "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה", כאילו כתוב "שֻׁלַּחְתִּי"; כאן מופיע פן נוסף במשמעותה של גלות הקב"ה עִם ישראל: לא העדר הופעת השכינה בלבד, אלא השגחה פרטית מאת הקב"ה לשמרם ולהיטיב להם. בכך ניכרת חביבותם לפניו – אף כשהם גולים מפני רוע מעשיהם, עינו עליהם לטובה; וכך ניבא ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה, כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, לְטוֹבָה. וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס, וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה', וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם.³¹⁸

על כך יסד הפייטן: "רַחוּם, לְמַעֲנָם שֻׁלַּחְתָּ" – מכוח מידת רחמנותך, שילחת את עצמך עמהם לבבל.

כְּהוֹשַׁעְתָּ שְׁבוּת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, תָּשׁוּב וְתָשִׁיב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב, וְהוֹשִׁיעָה נָּא – כשם שהושעת את 'שִׁבְטֵי יַעֲקֹב' שגלו לבבל, הלוא הם יהודה ובנימין,³¹⁹ והשבת אותם לארץ בימי עזרא, כך 'תָּשׁוּב' בעצמך כביכול, מהגלות הנוכחית, על ידי שתָשִׁיב את 'אָהֳלֵי יַעֲקֹב' = כל שבטי ישראל, לארצם; בין את אלו מיהודה ובנימין שטרם שבו לארץ, ובין את עשרת השבטים, כלשון נבואת ירמיהו על הגאולה העתידה: "כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת »א√הל≈י יעקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב" (ירמיהו ל יח).

כְּהוֹשַׁעְתָּ שׁוֹמְרֵי מִצְוֹת וְחוֹכֵי (=מְחַכֵּי) יְשׁוּעוֹת אֵל לְמוֹשָׁעוֹת, וְהוֹשִׁיעָה נָּא³²⁰ – כשם שהושעת לאורך הדורות את שומרי המצוות, שכן "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" (קהלת ח ה), ו"שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ" (משלי יט טז), וכן את הבוטחים בך ומחכים לישועותיך, שכן "הַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהילים לב י) – "אפילו רשע בוטח בה' – חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ"³²¹– כך היֵה גם לנו 'אֵל לְמוֹשָׁעוֹת', 'וְהוֹשִׁיעָה נָּא'.³²²

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ, וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ – עם ישראל, שהוא נחלתו של הקב"ה,³²³ וּרְעֵם – רעֵה אותם, וְנַשְּׂאֵם – נשא ורומם אותם, עַד הָעוֹלָם – לעולם. פסוק זה חותם את מזמור כח בספר תהילים, ופירש שם המלבי"ם:

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ – שתעשה זה בעבור ישראל להושיע אותם, וגם ברכם בתוספת ברכה מצד שהם נַחֲלָתֶךָ, ששם 'נחלה' מציין שבחרם לנחלה לו לדור דורים, ועל ידי כך הם קדושים ומיוחדים לאלוהיהם וצריך הוא לברכם בברכה יתירה, וּרְעֵם – מצד שהם 'עמך', וְנַשְּׂאֵם עוד יותר מצד שהם 'נחלתך', וזה יהיה עַד הָעוֹלָם.

בסוף סדר אמירת ה'הושענות', בהן התפללנו רבות על הישועה, כאן אנו מבקשים על קומה נוספת, עליונה יותר: לא רק הצלה וישועה מן הצרות ההוות או העלולות לבוא בעתיד, אלא תוספת ברכה והתנשאות כבודם הלאומי של ישראל.

וְיִהְיוּ דְּבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה', קְרוֹבִים אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ – פסוק זה ושלאחריו מופיעים בברכה שבירך שלמה את העם במעמד חנוכת בית המקדש:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת, קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו, וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם. וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר, לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ. יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ, אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ. לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ. וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה', קְרֹבִים אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה; לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד. וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה.³²⁴

שלמה מתפלל ש'הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת' שנשא קודם לכן, תהיינה קרובות אל הקב"ה יומם ולילה, כלומר שהן תפעלנה תמיד את פעולתן כאילו הוא ממשיך להתפלל אותן בכל רגע, וכך יספק הקב"ה את צרכיהם הרוחניים והגשמיים³²⁵ של 'עַבְדּוֹ' – שלמה, ושל 'עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל', 'דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ' – שבכל יום יבחן מחדש למה הם זקוקים. אף אנו, בסיום תפילת ה'הושענות', מתפללים שדברינו אלה אשר התחנַנּוּ לפני ה', יפעלו תמיד את פעולתם כאילו הם נישאים תמיד על שפתינו, ומכוחם נקבל מאת ה' את צרכינו דבר יום ביומו, הן את הצרכים הקבועים, הן את הצרכים המתחדשים. אמירה זו בסיום התפילה, מבטאת את עומק רצונו של המתפלל: אילו היה יכול – היה מתפלל בכל עת, וכך היה דבק באלוהיו תמיד ומשפיע על נפשו את ההשפעות החיוביות שיוצרת התפילה,³²⁶ כדברי רבי יוחנן בגמרא: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו".³²⁷ כשהמתפלל נותן ביטוי לרצונו באמירה מעין זו, הרי שהיא עצמה מעמיקה בתודעתו ובנפשו את הרוממות, ההתעלות, והמבט האמיתי על חייו, אותם חווה בתפילה. כך, במובן מסויים, הוא מתקרב למצב של 'יתפלל אדם כל היום כולו', אף על פי שבשאר זמנו הוא עוסק בחובותיו האחרות. כשהאדם משתדל שהתפילה תעמוד במרכז חייו ותקרין על שאר הזמנים והמצבים שבסדר יומו, בבית ומחוץ לו, בלילה וביום – היא אכן יכולה להיות קרובה אל ה' יומם ולילה, 'דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ'.

לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד – כאן מציין שלמה את המטרה של הבקשות שהזכיר לפני כן: על הרוחניות – "יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ, אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ; לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ", ועל הצרכים הגשמיים – "מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". על ידי דבקותו של עם ישראל בדרכי ה', ועל ידי סיפוק צרכיו הגשמיים שיסייעו לו בכך – הוא ייצג כראוי את שם ה' בעולם, וכך ידעו כל עמי הארץ: "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד".

בקשה זו מתאימה במיוחד לחג הסוכות, שאחד ממאפייניו הוא ההשפעה על אומות העולם; בין השפעה הפועלת באופן רוחני – הקרבת שבעים הפרים עבורם, ובין השפעה מעשית – בזמן בית ראשון, האומות היו עולות לרגל בחג הסוכות ולומדות מישראל את תורת האמונה היהודית, וכך יהיה גם בבית המקדש השלישי, כמתואר בנבואת זכריה, וכפי שכותב הנצי"ב:³²⁸

כתב בספר זכריה (יד)³²⁹ דלעתיד יהיו גם אומות העולם באים בחול המועד סוכות לעמוד על קורבנם, היינו בשביל שיכירו גם המה את 'מֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת', ויהיו יודעים דפרנסתם תלויה במוספי החג שישראל מביאים בשבילם, ואם לא יעלו – לא יבוא עליהם הגשם. וכך היה המנהג בימי שלמה, ומשום הכי [=ומשום כך] היה שלמה מגיד קהלת בחול המועד סוכות לפני חכמי אומות העולם, [...] ומזה אנו נזהרים דור דור לקרוא קהלת בחג הסוכות.³³⁰

סיום זה של סדר תפילת ה'הושענות' נעוץ בתחילתו, והוא סוגר את המעגל – המטרה שניצבת נגד עינינו היא: "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד" – "לְמַעַנְךָ אֱלֹהֵינוּ הוֹשַׁע נָא".