מבוא

מנהג ההקפות, בו המתפללים מקיפים את הבימה בבית הכנסת, כשבידיהם ארבעת המינים, ונושאים תפילות על הישועה – מנהג קדום הוא, שנהג בכל תפוצות ישראל. אף כי לא נזכר בתלמוד שבידינו,² מופיע הוא כבר בספרות הגאונים,³ וכן במדרש 'ילקוט שמעוני':

"אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה'" (תהילים כו ו) - כדתנינן: "בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת". וכיצד הוא סדר ההקפה? כל ישראל, גדולים וקטנים, נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית, ואתרוגיהם בידיהם השמאלית, ומקיפין פעם אחת. ואותו היום [=הושענא רבה] היו מקיפין שבע פעמים. אמר רבי חייא: זכר ליריחו. הא תינח [=דבר זה אפשרי] בזמן שיש מזבח; בזמן הזה - חזן הכנסת עומד כמלאך האלוהים, וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת מזבח.⁴

על פי המדרש, מנהג זה נתקן כזכר, או כהמשך, למנהג ההקפות סביב המזבח שהתקיים בזמן המקדש. וכך מתארת המשנה הקפות אלו:

בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא" (תהילים קיח כה). רבי יהודה אומר: "אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא". ואותו היום [=הושענא רבה] מקיפין את המזבח שבע פעמים.⁵

אך מהו יסוד מנהג ההקפות בבית המקדש? התשובה שמביא המדרש⁶ בשם רבי חייא היא: "זכר ליריחו". בכיבוש העיר יריחו בזמן הכניסה לארץ, הקיפו ישראל - על פי ציווי ה' - את חומת יריחו במשך שבעה ימים, כשבששת הימים הראשונים הקיפוה פעם אחת, וביום השביעי – שבע פעמים. בתום ההקפה האחרונה ביום השביעי נפלה החומה, וכך התאפשר כיבוש העיר.

רבינו בחיי⁷ מסביר את הקשר בין אותן הקפות לבין ההקפות שנעשו במקדש כזכר להן:⁸

וידוע כי [...] שבעים פרים [שמקריבים בסוכות] - כנגד שבעים אומות עכו"ם, שיהיו מתמעטים והולכים, והנה ההקפה לרמוז להם כלייה והכרתה מן העולם.⁹ רֶמז לַדָבר: יריחו, וכן אמר שבכל יום ויום היו מקיפין את העיר פעם אחת, וכתיב: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים, רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים ... וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ" (יהושע ו טו,כ). ובזמן שהיה בית המקדש קיים, היו מקיפין את המזבח בכל יום פעם אחת, ובשביעי שבע פעמים. [...] נמצאת למד, שההקפה שהיו ישראל מקיפים את יריחו בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים - הכול היה רמז לשכינה שהיא כלולה משש קצוות, ולכך חלה מידת הדין על יריחו ונפלה החומה תחתיה. וכן היו ישראל במקדש מתכפרים על ידי המזבח, ומידת הדין היתה חלה על האויבים ולא היה להם רשות לבוא כנגד ישראל. וכן לעתיד, תחזור השכינה לבית קודשי הקודשים, ותחול מידת הדין בשונאיהן של ישראל אשר הציקום ושיעבדו בהם. וההקפה שאנו עושין בזמן הזה, הוא סימן ורמז לעתיד שתיפול חומת אדום, ויהיו כלים ואבודים מן העולם.¹⁰

על פי הסבר רבינו בחיי, מספר ההקפות שהקיפו ישראל את יריחו, רומז לשכינה; באמצעותן הם כביכול 'מיקדו' את השכינה, דהיינו את מבט ההשגחה האלוהית - על יריחו, ובכך עוררו עליה את מידת הדין. זוהי אף מטרתן של ההקפות שנערכו בבית המקדש: החלת מידת הדין על שונאיהם של ישראל, וממילא – הגנה על ישראל עצמם. גם ההקפות שאנו עורכים היום בבתי הכנסת, נועדו לעורר את מידת הדין על אומות העולם המצרות לישראל, ומתוך כך – להחיש את ישועתנו השלימה. הרדב"ז,¹¹ בהמשך לקו רעיוני זה, מרחיב יותר את משמעותן של ההקפות:

וכן בכל מקום שתמצא בדברי רבותינו ז"ל הקפה, כגון הקפת המזבח שהיו מקיפין בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים, וכן עשה יהושע בעיר יריחו, וכן אנו מקיפין את התיבה והתורה בתוכה בחג הסוכות בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים, [...] והכול רמז אחד ועניין אחד [...] - להבריח כוחות הטומאה.¹²

שני הסברים אלו אחוזים הם זה בזה, שכן כוחות הטומאה והרוע העולמיים פועלים באמצעות אומות העולם, ובהכנעתם אנו מבטלים את כוחן הרוחני של האומות המצרות לישראל. בעל 'ילקוט מעם לועז'¹³ אכן כורך את הדברים יחד:

הטעם להקפות אלו, כדי להצילנו משִבעים השרים. כי לכל אחת משבעים האומות יש שר למעלה, ושבעת ימי המועד הם כנגד שבעים האומות, שכל יום כנגד עשר אומות. ובכל ימי הסוכות אנו מתפללים ואומרים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא", ועושים הקפה אחת, שיושיענו ושיצילנו מעשרה שרים שלמעלה. ובהקפות אלו אנו ניצולים גם מן החיצונים והקליפות הרעות של שבעת כוחות הטומאה. [...] ולכן ישתדל האדם לומר התפילות בחג הסוכות בהכנעה, ויועילו לו להינצל באותה שנה מהרבה פורענויות רעות.¹⁴

מהרי"ץ¹⁵ מסביר מדוע חג הסוכות הוא העיתוי המתאים לפעולה רוחנית זו:

כמו שחומת יריחו הפילוה על ידי ההקפות, שהיתה בנויה על ידי כישוף וכוחות הטומאה, וכדי להפילה ראתה חכמתו יתברך שיעשו ישראל שבע הקפות, שאז הכוחות הטמאים ההם יכרעו ויפולו לארץ ויתבטלו לגמרי. [...] וזה עצמו טעם הקפות דסוכות [... כי] בהיות כשאדם חוטא בשאר ימות השנה - נברא קטיגור אחד ורוח רע מאותו עוון או פשע למעלה; וביום הכיפורים, שנתכפרו ישראל ודחו הקטיגורים וכוחות הטומאה ההם - נדחו מלמעלה. אולם עדיין נשארו באוויר, לפי שעדיין לא נחתמו ישראל עד יום 'הושענא רבה', ועדיין יסברו ויחשבו לעלות למעלה לקטרג כבראשונה. וכדי להפילם למטה לארץ ולבטלם מכל וכול - על כן נקיף הבימה עם הספר תורה בכל יום פעם אחת כמו שעשו ביריחו [...] ועל כן ננענע ב"הושיעה נא" ונצעק לקב"ה שיושיענו מהם.¹⁶

לדבריו, פעולת ההקפות מהווה המשך למחילת העוונות ביום הכיפורים. העוונות הם אלו שמעוררים את כוחות הרוע והטומאה בעולם, ועל ידי הכפרה הכללית לעם ישראל ביום הכיפורים – מאבדים הם את כוחם. אך מכיוון שהדין אינו נחתם לגמרי עד יום 'הושענא רבה', אותם כוחות שליליים שנבראו מהעוונות עודם קיימים במציאות, ועל ידי ההקפות ותפילות ה'הושענות' אנו מבטלים אותם מכל וכול. משמעותם המעשית של דברים אלו תובן על פי דברי ה'שם משמואל',¹⁷ המדגיש את הפן המוסרי שבהשוואה בין הקפות החג להקפות יריחו:

ונראה לפרש, דהנה יריחו נקראת על שם הריח [...] וריח הוא פנימיות הדבר [...] וחומת יריחו היא קליפה קשה שאינה מנחת לבוא אל הפנימיות. [...] ודוגמא לזה הוא שמיני עצרת, שהוא הנקודה הפנימית מכל הימים שעברו: ראש השנה, יום הכיפורים, וסוכות, והוא קבלת עול מלכות שמיים באמת ובלב תמים ובייחוד הכוונה לה' יתברך בלי שום עירוב כוונה, וזה תכלית הכול. וכבוד קדושת זקני זצללה"ה מקוצק הגיד, כי יותר נוח לגוף לקבל על עצמו כל מיני סיגופים שבעולם מלקבל על עצמו עול מלכות שמיים, ואין סיגוף גדול לגוף יותר מלהיות תחת עול מלכות שמיים להתנהג בכל ענייניו רק על פי התורה - עד כאן תורף דבריו. ובאשר שזה תכלית הכול, עומדים כנגד זה כל כוחות החיצונים לבלבלו לערבו להממו ולהבהילו, והם סובבים את זו הנקודה מכל צד בכל טצדקי, למנוע את האדם מלזכות לנקודה זו. וזוהי דוגמת חומת יריחו. ובהקפות של סוכות, וב'הושענא רבה' שבע פעמים – מפילין את החומה, ובא הזמן היותר נכון לקבל עליו עול מלכות שמיים שלימה.¹⁸

לדבריו, ההקפות מבטאות את השאיפה להגיע לנקודה הפנימית של עבודת ה', המאחדת ומלכדת סביבה את כל הפרטים: קבלת האדם על עצמו שיעבוד מוחלט לקיום רצון ה', והקדשת כל מעשיו וכל רגע מרגעי חייו למטרה זו. גם אם בימי אלול ובעשרת ימי התשובה האדם תיקן את מעשיו ושב מחטאיו, עדיין נדרש ממנו לתקן את השורש של כל אותם הכישלונות: חסרונה של נקודה פנימית זו. בהקפות אנו יכולים להפיל את החומות החוצצות בינינו לבין הקב"ה,¹⁹ על ידי שנקבל על עצמנו להפנים נקודה יסודית זו בתוכנו ולכוון את כל חיינו על פיה. מתוך אותה עבודה רוחנית, נגיע ביום 'שמיני עצרת' לתכלית תהליך ההתעלות של מערכת מועדים זו, ולכך ש'יתייחד העובד עם המלך במסיבו'.²⁰²¹ נוכל להסביר שזוהי אף כוונת הדברים שהביא מהרי"ץ: אם האדם תיקן את חטאיו בפועל, אך לא את השורש שלהם, הרי שאותם מקטרגים שנבראו מהם 'עדיין עומדים באוויר', כלשונו, והם יכולים לקטרג בעת חתימת הדין הסופי ביום 'הושענא רבה'. על ידי ההקפות, והעבודה המוסרית שהן מבטאות, כפי שביאר ה'שם משמואל' – אותם מקטרגים נעלמים כליל מן המציאות, שהרי השורש ממנו נבראו אינו קיים עוד, ואין להם כל מקור רוחני לינוק ממנו את כוחם.

ראינו, איפוא, שלושה הסברים להשוואה בין הקפות יריחו לבין הקפות החג: הכנעת כוח האומות, ביטול המלאכים המקטרגים וכוחות הרוע העולמיים, והפלת החומות המבדילות בינינו לבין הנקודה הפנימית של עבודת ה' שאליה אנו שואפים להגיע. שלושה דברים אלו תלויים הם זה בזה: על ידי עבודתם המוסרית של ישראל וקבלתם על עצמם עול מלכות שמיים בשלימות – הרי הם מבטלים את המקטרגים ואת כוחות הרוע והטומאה; מתוך ביטולם של אלו – לא יהיה כוח לאומות העולם להרע לישראל. אליבא דשיטה זו, הטעם לנטילת ארבעת המינים בעת ההקפות מתבאר היטב על פי דברי המדרש:

משל לשניים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא [=ואיננו יודעים מי ניצח, אלא מי שאוחז כידון בידו – אנו יודעים שהוא המנצח]. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעים דישראל אינון נצוחייא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא כג מ).²²

על פי המדרש, ארבעת המינים מסמלים את ניצחונו של עם ישראל על אומות העולם ושריהן המקטרגים עליו. לאור זאת, נטילתם בעת ההקפות מתבקשת מאליה, שכן הן מהוות הכנעה סופית של האומות, של כוחות הרע והטומאה, ושל היצר הרע, השייכים כולם לאותו מחנה, כמבואר לעיל. בטעם הדבר שההקפות נעשו דווקא סביב המזבח ניתן לומר, שמכיוון שעליו הוקרבו שבעים הפרים הרומזים להתמעטות כוחן של אומות העולם, כמבואר בדברי רבינו בחיי, מקומו מסמל – לצורך העניין – את האומות, וכך ההקפות סביבו הן כעין ההקפות סביב יריחו; אלו ואלו נועדו להכניע את כוח הרע שניצב במרכזן. ניתן גם להסביר, שההקפות סביב המזבח מזכירות לפני הקב"ה את זכות עבודת המקדש והקרבת הקורבנות, ומכוחה אנו מייחלים לזכות לישועה ולהגנה מפני אומות העולם. על פי הסבר זה ניתן לומר, שמנהגנו כיום להקיף את הבימה כשעל ידה ספר התורה, נועד להזכיר לפני הקב"ה את זכות לימוד התורה ושמירתה, ומכוח זאת לזכות לאותם דברים.²³

בעל ה'ערוך לנר'²⁴ מסביר באופן נוסף את ה'זכר ליריחו' שבהקפות:

משום שעיקר שמחת החג היא להודות ולהלל לקב"ה על חסדיו ונפלאותיו [...] ועיקר שבח הקב"ה הוא על הניסים שנעשו בארץ ישראל, שלכך אמרינן: "אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ".²⁵ ולכן מזכירין נס זה של יריחו, שהיה נס ראשון שעשה הקב"ה לישראל אחר שעברו הירדן ונכנסו לארץ ישראל.²⁶

לעומת ההסברים דלעיל, שהדגישו את מימד התפילה וההשפעה על העתיד שבהקפות, הסבר זה מדגיש את מימד ההודאה על העבר הרמוז בהן. ההקפות, שהן מעין שחזור של טקס כיבוש יריחו, מסמלות את שמחתנו והודאתנו לקב"ה על כל הטובות והניסים שעשה עימנו מאז ועד עתה, ובפרט בארץ ישראל. דברים אלו משתלבים יפה עם דברי הרמב"ם, המפרש כי נטילת ארבעת המינים (שאותם אנו אוחזים בעת ההקפות) מסמלת את שמחתנו על כך שזכינו לשבת בארץ ישראל:

ואשר נראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהיא שמחה וששון על יציאתם מן המדבר, שהיה "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ ה), אל מקום עצי פרי ונהרות. לפיכך נלקח לזיכרון לכך: הנאֶה שבפירותיה ובעל הריח הטוב, והעלים הנאים, וגם הנאה שבעשבותיה, כלומר: ערבי נחל.²⁷

מלבד הטעם שהובא בירושלמי – 'זכר ליריחו', מצינו טעם נוסף למנהג ההקפות, בדברי ה'לבוש':²⁸

ונוהגים להקיף המגדל פעם אחת בכל יום ומניחים ספר התורה על התיבה כשמקיפין אותה כדי להקיף הספר תורה, משום שמחה [...]. וביום השביעי מקיפין שבע פעמים [...] משום שמחת החג, שנקרא 'זמן שמחה'.²⁹

לפי טעם זה, ההקפות הן כעין ריקודים ומחולות של שמחה,³⁰ בהם התנועה היא סיבובית, וכך מופיע בצורה מפורשת ב'תרגום שני' על אסתר, בתוך דברי המן לאחשוורוש (בתרגום מארמית):

בחמישה עשר בו [...] באין לבתי כנסיות שלהם [...] ושמחים ומתפללים ומקיפים ב'הושענא', ומרקדים כגדיים.³¹

לפי שיטה זו ניתן לומר, שההקפות נעשו דווקא סביב המזבח, משום שהשמחה המיוחדת בחג הסוכות נובעת מהיות ישראל זכים וטהורים לאחר מחילת עוונותיהם ביום הכיפורים, וכפרה זו באה על ידי עבודת הכוהן הגדול, שכללה הקרבת קורבנות על המזבח. הקפות אלו ביטאו את השמחה על כפרה זו, ועל מה שמכפרים המזבח והקורבנות על ישראל במשך השנה כולה.³² על פי הסבר זה ניתן לומר, שמנהגנו כיום להקיף את הבימה כשעל ידה ספר התורה, מבטא את שמחתנו בתורה ובמצוותיה. אין במבט זה על ההקפות, הרואה בהן מחולות של שמחה, בכדי לגרוע ממימד התפילה שבהן; ההקפות ואמירת ה'הושענות' מהוות שילוב של שמחה ותפילה, המעצימות זו את זו. כל אחת מהן מרוממת את נפש האדם בנתיבה המיוחד, ויחד הן משתלבות ומביאות את האדם להתעלות וקירבת ה'. בגמרא נאמר כי "אין עומדין להתפלל [...] אלא מתוך שמחה של מצוה",³³ וכתב על כך הראי"ה קוק: "השמחה היא השלימות הפנימית שנפש הישר מרגשת בהיותה משגת שהיא הולכת בדרך ישרה וטובה, וההשלמה הפנימית היא תכלית לתפילה".³⁴ לאחר שהאדם תיקן את מעשיו ואת דרכיו בימי התשובה, בחג הסוכות נפשו יודעת 'שהיא הולכת בדרך ישרה וטובה', ואת השמחה הגדולה שהיא חשה בעקבות זאת, מבטא האדם בהקפות שמחה אלו; מתוך שמחה עליונה זו – הוא נושא על שפתיו את תפילות ה'הושענות' המרוממות.

פיוטי ה'הושענות' הנאמרים בעת ההקפות, הרי הם כעין התפילות על הישועה שנאמרו במקדש בעת ההקפות סביב המזבח: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא", ולדעת רבי יהודה: "אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא". בדברי ה'ילקוט שמעוני' שהובאו לעיל, 'חזן הכנסת' העומד במרכז ואוחז בספר התורה מדומה ל'מלאך האלוהים', ומהווה 'תחליף' למזבח שאותו הקיפו בבית המקדש; הוא מייצג את השכינה המצויה עימנו בעת זו, שכביכול מצויה יחד איתנו בצרותינו, ואף עליה אנו מתפללים: "אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא" – את 'אֲנִי' = ישראל, 'וָהוּא' = הקב"ה, 'הוֹשִׁיעָה נָּא'.³⁵ וכך כתב ה'מחזור ויטרי':³⁶ "מקיפין את הבימה [...] ונותנין עליה ספר תורה, לומר: שֵם שמיים אנו סובבים".³⁷ מלבד זאת, יש מהראשונים שכתבו שאמירת פיוטים אלו מהווה גם זכר למצוַת 'ניסוך המים'. על פי דברי הגמרא, מטרתה של מצוַה זו היא להשפיע ברכה בגשמי השנה: "ומפני מה אמרה תורה: נַסְּכוּ מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה".³⁸ פיוטי ה'הושענות', בכך שמכילים הם בקשות על המים, אם בפירוש ואם בכלל הבקשה הכללית לישועה, מהוות זכר למצוַה זו. וכך כתב ב'מחזור ויטרי': "כל ימות החג מתפללים 'הושענות' לאחר תפילה, זכר לניסוך המים שהיה בא כל שבעה לרַצות על המים".³⁹

פיוטי ה'הושענות' הנהוגים בקרב קהילות אשכנז, חוברו על ידי גדול הפייטנים רבי אלעזר הקליר, כפי שעולה מדברי רבותינו הראשונים.⁴⁰ מאות פיוטים חוברו על ידו, לתפילות של הימים הנוראים, שלושת הרגלים, שבתות מיוחדות, פורים, ותשעה באב; סליחות וקינות, ופיוטי גשם וטל. בשאלת זהותו וזמן פעילותו רבו הדעות; לא נאריך בנושא זה, שכבר נכתב עליו רבות, ונסתפק בסקירה כללית: הראשונים שיערו שרבי אלעזר הקליר הוא תנא: ה'תוספות'⁴¹ והרא"ש⁴² נקטו שהוא התנא רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, והרשב"א⁴³ כתב ש"אומרים עליו שהוא רבי אלעזר בן ערך". יש מרבותינו האחרונים שהקשו על זיהויים אלו,⁴⁴ והוכיחו כי חי סביב תקופת הגאונים; כך היא הגישה הרווחת כיום, גם בקרב החוקרים.⁴⁵ רבי יעקב עמדין⁴⁶ כותב בשם האר"י כי ברבי אלעזר הקליר היה ניצוץ מנשמתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון. על פי דעה זו ניתן לגשר בין שתי הגישות הנזכרות, ולומר כי אף שבפועל חי בתקופה מאוחרת, מעלת נשמתו היתה גבוהה במיוחד, והיה בה ניצוץ ממדרגתם של התנאים. להלן מובאות מדברי גדולי הדורות בדבר גודל מעלתו וחשיבות פיוטיו:

ושמעתי מאבא מרי זלה"ה, ששמע מרבותיו: כשפייט רבי אלעזר קליר: "וְחַיּוֹת אֲשֶׁר הֵנָּה מְרֻבָּעוֹת לַכִּסֵא"⁴⁷– ביַעַר היה, וליהטה אש סביבותיו, ומפי רבותיו גאוני לותיר העיד כן.⁴⁸

דע לך כי מורי [האר"י] ז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסידרו האחרונים [...] אבל היה אומר התפילות והבקשות ופזמונים שתיקנו הראשונים [...] וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן רבי אלעזר הקליר, הלוא המה במחזור האשכנזים, לפי שכל אלו הראשונים תיקנו דבריהם על פי חוכמת האמת.⁴⁹

וכל דבריו מיוסדים על פי מדרשות, אגדות, ורזי התורה, וגדולי רבותינו רש"י ו'תוספות' סמכו דבריהם עליו.⁵⁰

מי שיש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע, עיניו תראינה ובלבבו יבין שכל דברי הקליר מלאים זיו החוכמה ומפיקים נוגה התבונה, וברוח פיו אגדות ומדרשות סתומות ומפורשות [...] ומה שכל דבריו מלאים אגדות וחוד חידות - הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, ערבים עליו דברי דודים רבותינו בעלי האגדה, והתעטף באורם הגדול כשַׂלמה, ועשה מליצות משובצות זהב סביב, והבהיק מזיוום והדרם, שיהיו כולם כדאים להשתמש באור הגדול.⁵¹

[...] גאוני עולם וקדושי עליון כרבי אלעזר הקליר ורבינו שמעון הגדול, ורוח הקודש שורה עליהם; [...] ומי לא יראה שעל כל דבריהם שורה קדושה ויראה והשתפכות הנפש. ותיפח רוחם של הכסילים האומרים שלשונם מגומגם, הלוא אנו רואים התפילות של הקלירי בראש השנה ויום הכיפורים וטל וגשם, קלים ונוחים להבין, וקדושה וטהרה חופפת עליהם; וזה שעשו כמה פיוטים בלשונות חדים ומסותרים - עשו בכוונה, לדעתי, מפני שגילו בהם סודות נוראים, ולכן הסתירו דבריהם הקדושים כדרכם בקודש.⁵²

הגדיל לעשות רבי אלעזר מגרמייזא בעל ספר ה'רוקח',⁵³ שבפירושו על פיוטי ה'הושענות' אף מונה את תיבותיו של כל פיוט, וכותב על כך סודות ורמזים שונים, דבר המעיד על החשיבות הרבה שייחס לפיוטים אלו. הארכנו בעניין זה על מנת להבהיר את גודל החשיבות הקיימת בהתבוננות מעמיקה בלשונותיהם של פיוטי הקליר, ובתוכם ה'הושענות'; על ידי כך, ניתן לחשוף רעיונות עמוקים ונשגבים הגנוזים בתוכם. מתוך התבוננות באופן ניסוח הדברים ובדרך סידורם, ובפרט מתוך התחקות אחר מקורות הביטויים המשובצים בהם, אם במקרא ואם בדברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים, עולות ומאירות הבנות חדשות השופכות אור על הפיוט, ומרוממות את כוונת המתפלל לגבהי מרומים, בשעת רצון מיוחדת ונשגבה זו של ההקפות ואמירת ה'הושענות'.

בעניין סדרם של פיוטי ה'הושענות' ואופן חלוקתם לימי החג, רבו חילוקי המנהגים בין הקהילות השונות בזמן הראשונים; בימינו קיים מנהג אחיד בקרב כל קהילות יוצאי אשכנז,⁵⁴ על פי ספרי המנהגים של רבי אברהם קלויזנר ותלמידו רבי אייזיק טירנא,⁵⁵ שדבריהם הובאו ב'מגן אברהם' וב'לבוש'.⁵⁶ סדר זה מבוסס על ארבעה כללים:

א. בשני הימים הראשונים של החג, שבחוץ לארץ הם יום טוב, אומרים את הפיוטים: 'למען אמיתך' – העוסק בכבוד השכינה, ו'אבן שתייה' – העוסק בבית המקדש. מפני חשיבות נושאים אלו, ראוי להזכירם

בימים המקודשים ביותר שבחג.⁵⁷

ב. את הפיוט 'אערוך שועי' יש להסמיך ליום הכיפורים ככל האפשר, כיוון שתוכנו עוסק בעבודתו הרוחנית של האדם ביום הכיפורים; אך לא

ניתן לאומרו ביום-טוב או בשבת, מפני שהוא דומה לווידוי.

ג. את הפיוט 'אדון המושיע', המכיל בקשות לגשמים, יש לומר רק סמוך לסוף החג, ביום שלפני 'הושענא רבה', מפני שירידת גשמים בסוכות

היא סימן קללה.

ד. הפיוט 'אום נצורה', העוסק בעניין השבת, תמיד יֵאמר בשבת.

ביום שאינו מחוייב לאחד מכללים אלו, ייאמר הפיוט 'אל למושעות', ואם יש יום נוסף כזה – ייאמר בו הפיוט 'אום אני חומה'. על פי יסודות אלו, נפרט את הסדר הנהוג:

א. כשיום-טוב חל ביום שלישי בשבוע - מתקיימים כל הכללים הנ"ל, ובשנה כזו הסדר הוא: 'למען אמיתך', 'אבן שתייה', 'אערוך שועי', 'אל

למושעות', 'אום נצורה', 'אדון המושיע'.

ב. כשיום-טוב חל ביום חמישי בשבוע - גם כן מתקיימים כל אותם כללים, אלא ש'אערוך שועי' נדחה ליום הרביעי של החג, שהרי היום השלישי הוא שבת; בשנה כזו הסדר הוא: 'למען אמיתך', 'אבן שתייה',

'אום נצורה', 'אערוך שועי', 'אל למושעות', 'אדון המושיע'.

ג. כשיום-טוב חל בשבת - נדחה כלל א מפני כלל ד, ו'אבן שתייה' נדחה ליום הרביעי; בשנה כזו הסדר הוא: 'אום נצורה', 'למען אמיתך', 'אערוך שועי', 'אבן שתייה', 'אל למושעות', 'אדון המושיע'. מכיוון שממילא בשנה זו 'אבן שתייה' לא נאמר ביום-טוב, מוטב לדחותו

לאחר 'אערוך שועי', כדי לקיים את כלל ב.

ד. כשיום-טוב חל ביום שני בשבוע - אין אומרים כלל 'אדון המושיע', שהרי היום הסמוך ל'הושענא רבה' הוא שבת, והקדמת פיוט זה אינה אפשרית, כמבואר בכלל ג; במקומו נאמר הפיוט 'אום אני חומה', ובשנה כזו הסדר הוא: 'למען אמיתך', 'אבן שתייה', 'אערוך שועי', 'אום

אני חומה', 'אל למושעות', 'אום נצורה'.

ה'לבושי שרד' העיר, שלכאורה כלל א אינו תקף בארץ ישראל לגבי היום השני, שכן בה היום השני של החג הוא חול המועד, ואם כן ראוי היה לומר בו 'אערוך שועי', על פי כלל ב, אך הוא כותב כי 'לא מלאני ליבי לשנות המנהג'. ניתן ליישב את תמיהתו על פי ההסבר המופיע בספר 'אוצר דינים ומנהגים'⁵⁸ וב'ספר התודעה',⁵⁹ לפיו הפיוט 'אערוך שועי' צריך להיאמר דווקא ביום השלישי של החג, מפני שהוא חל באותו יום בשבוע שבו חל יום הכיפורים. טעם זה תקף גם בארץ ישראל, ולפיכך גם בה הסדר זהה לסדר שבגלויות.

"נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (איכה ג מא); תפילתנו, שמתוך לימוד מעמיק והבנה של משמעות ההקפות ונוסח תפילות ה'הושענות', שספר זה פותח להם פתח - תפילות חג הסוכות יהוו עבור הקורא חוויה של רוממות הרוח והתעלות הנפש, שיאצילו מהודן על השנה כולה.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מֶלֶךְ רַחֲמָן, שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי, וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם, וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה, וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.⁶⁰