שער א · אדם ובהמה

בפיוט זה אנו מתפללים על ישועתם והעצמתם של האדם והעולם, כדי שגדולת הקב"ה תוכל להופיע על ידם באופן שלם.

אָדָם וּבְהֵמָה – ניתן לבאר שורה זו כפשוטה, כבקשה לכלכלה ולבריאות עבור האדם ובעלי החיים; בשורות שבהמשך הפיוט יוזכרו גילוייו השונים של הקב"ה בעולם: האדם והצומח, וה'בהמה' הנזכרת בשורה זו מצרפת גם את מדרגת ה'חי'. ניתן גם לבאר שהמילה 'בהמה' נכללת אף היא בתחום ה'אדם', על פי דברי הגמרא:

והכתיב: "אָדָם וּבְהֵמָה – תּוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים לו, ז), ואמר רב יהודה אמר רב: אלו בני אדם שהן ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה.²⁹

הגמרא מפרשת את הפסוק בתהילים כמתייחס לישועתם של אלו המשלבים בתוך עצמם 'אדם ובהמה' = חכמה וענווה: ערמומיים = חכמים – כאדם, אך עם זאת מחשיבים עצמם כבהמה – משפילים את רוחם בענווה לפני אלוהים ואדם; על פי זה, ניתן לפרש כך גם שורה זו בפיוט. ניתן לבאר באופן שלישי, על פי דברי הגמרא:

לא קרא ולא שנה [=לא למד מקרא ולא משניות], עליו הכתוב אומר: "וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה" (ירמיהו לא כו) [כלומר: החכמים והבורים, כולם אזרעם לפרותם ולרבותם – רש"י, חולין ה:].³⁰

הראי"ה קוק מסביר, ש'בהמה' אינו מופיע כאן ככינוי גנאי, אלא מסמל את העיסוק בצד החומרי של העולם. ישנם אנשים העוסקים בענייני הרוח והקדושה, המיוחדים לאדם, ועל שם זאת מכונים 'אדם', וישנם אנשים העוסקים בפיתוחו החומרי של העולם, ועל שם זאת מכונים 'בהמה', משום שהיא מסמלת את היכולות החומריות:

סדר הגאולה ותחיית האומה בארץ ישראל, צריך ללכת על פי סדרי הנבואה של "וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה" – זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד. שלימות הצורה מוכרחת להיברא. הנפשות הנוטות לבניין מעשי, ליישוב ארצי ולשאיפה מדינית, מוכרחות להתייצר בכל הגוונים החזקים הצריכים למידה זו; והאנשים בעלי הנפשות האציליות, מחיי הרוח ומעדני הנשמה, המודיעים ומזריחים את אור ה' העליון על האומה והעולם, גם הם יֵצאו אל הפועל בכל מילואיהם. דווקא טיפוסים מלאים משפיעים יפה אלו על אלו ומתחברים יחד ליצירת גוויה לאומית אורגנית גדולה, שאור חיי נשמה קדושה כבירת כוח זורח עליה.³¹

'שלימות הצורה' היא הצורה השלימה שבו עם ישראל צריך להופיע, המורכבת מבניינו הרוחני ומבניינו החומרי גם יחד. גם 'הנפשות הנוטות לבניין מעשי', המכונות 'זרע בהמה', וגם 'האנשים בעלי הנפשות האציליות', המכונים 'זרע אדם', צריכים להתאזר בגבורה ולהוציא את יכולותיהם אל הפועל על הצד הטוב ביותר. כשכל אחד מהם ימלא את תפקידו במסירות, והם יהיו 'טיפוסים מלאים' בתוכן ערכי המתאים להם, הם יהיו 'משפיעים יפה אלו על אלו', וכך ירכיבו יחד את תמונתו השלימה של עם ישראל, המאחדת בתוכה שלימות רוחנית וגשמית כאחד.

[...] הגלות לא היתה יכולה להוציא אל הפועל טיפוסים שלמים. לא המון גיבור, כי הלא מקול עלה נידף מוכרח הוא להיות נרעד, ולא חכמים קדושים ברום עוזם, כיוון שנסתלקה הנבואה וסר רוח הקודש, גם שרידי הקדושה שנשארו – צפונים ניצוצי גבורתם בקרבם פנימה כגחלים עוממות. כעת כבר הקיץ הקץ, ביאה שלישית הוחלה, הטיפוס של 'זרע בהמה' הולך ונוצר לעינינו, אבל לא יוכל לבא לשלימות גבורתו, וקל וחומר לספוג רוח עדינותו הפנימית ומגמת חיבורו להעמיד גוי איתן, כי אם על ידי זרע אדם, שהם קרואים להיווצר על ידי גדולת עוז קודש.³²

בזמן הגלות, עם ישראל לא יכל להצמיח מתוכו טיפוסים המממשים בשלימות את אחד הצדדים – הרוחני או הגשמי. הוא לא בנה את עצמו מבחינה חומרית, בהיותו מפוזר בין העמים ללא איחוד לאומי, ואף הטיפוסים של 'זרע אדם' לא יכלו להוציא אל הפועל את כוחות הקדושה הגנוזים בהם ולהאיר בהם לעם ולעולם באופן שלם, כפי המתאפשר רק בהימצאות נבואה ורוח הקודש. בימינו, עִם שיבת ישראל לארצו, תקומתו הלאומית, ובניין הארץ – הצד של 'זרע בהמה' הולך ומתפתח. אך הערך האמיתי של הבניין החומרי יתממש רק כאשר יהיה מאוחד עם התוכן הרוחני; אי אפשר להסתפק במדרגה של 'זרע בהמה' בלבד. לפיכך, על בוני החומר להיות מושפעים מאצילותם וקדושתם של בוני הרוח, וכך עם ישראל יופיע במצבו השלם. על פי אפשרות זו, בשורה זו בפיוט אנו מתפללים לישועתם ולהצלחתם של שני סוגים אלו של בוני העם והארץ. על גבי הביאורים דלעיל, ניתן לבאר באופן רביעי, שנראה כי הוא המתאים ביותר להקשרה של שורה זו בפיוט. הביטוי 'אדם ובהמה' מבטא שני צדדים הקיימים באדם עצמו (בדומה למה שנתבאר על פי הדרך השנייה, אך לא במובן של חכמה וענווה, ואף לא כביטוי המתייחס לסוג אנשים מסויים); הוא מתייחס למין האדם באופן כללי, בו קיימים צד רוחני וצד גשמי – נשמה וגוף (בדומה ל'זרע אדם וזרע בהמה' אצל כלל האומה, על פי הדרך השלישית). כל אחד מצדדים אלו מהווה גילוי אלוהי במדרגה שונה, ושילובם יחד הוא היצירה הפלאית – האדם, המאחד בתוכו את המימד הגשמי והמימד הרוחני של הבריאה.

["רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת" –] שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי; והכול הוא על ידי שהוא 'רוֹפֵא כָל בָּשָׂר', כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו.³³

השורות שבתחילת הפיוט (א-ז) מתארות את שני הפנים הללו שבאדם: 'אָדָם' – הנשמה, 'וּבְהֵמָה' – הגוף: 'בָּשָׂר' לעומת 'רוּחַ וּנְשָׁמָה', 'גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה' לעומת 'דְּמוּת וְצֶלֶם', וכן הלאה. אנו מתפללים על בריאותו ושלימותו של כל אחד מהם בפני עצמו, ועל גבי זה – על הצלחת השילוב ביניהם. בשילוב זה קיימים יחסי גומלין בין הנשמה והגוף, וחולשתו של אחד הצדדים משפיעה אף על משנהו. מחד גיסא, כשהאדם אינו ממלא את תפקידו הרוחני והוא חש בעקבות זאת תחושת חיסרון פנימי ודכדוך, הדבר משפיע גם על בריאות הגוף. מאידך, הגוף צריך להיות בריא כדי שהנשמה תופיע בתוכו במלוא עוצמתה, כדברי הראי"ה קוק:

המעלה העליונה ביותר היא לבוא למידת השלום, שלא תפריע הגופניות כלל את הזוהר הנפשי, ואדרבה, בכל אשר יוסיף הגוף אומץ – יאדיר הכוח הרוחני. [...] שעצם ההפרעה שהגופניות מפריעה את הנפשיות איננה באה מצד חיזוק הגוף בעצם, כי להיפך, שהגוף צריך ומוכרח להיות בריא ושלם לצורך ההזרחה הנפשית, אלא עיקר הדבר תלוי בקישור הרעיוני אשר עם הגופניות [=בשיעבודו של האדם לרצונותיו החומריים].³⁴

וזאת, משום ש:

החלישות והעייפות הינן מבוא לכל המידות הרעות. הן מעוררות את העיצבון, והעצבות מביאה את הכעס ואת הגאווה, את הקנאה ואת המשטמה, ואת כל הנטיות היותר שפלות. לזאת – ההנהגה של בריאות, של האומץ הגופני, היא עבודת הקודש בעד הכלל ובעד הפרטי. [...] האומץ הגופני המספיק, מניח הוא את כוחות הנפש ללכת בעצמם במרוצתם ומעופם, ועל ידי חיים מוסריים במעשה, על ידי אור תורה ונר מצוה, הינם הולכים ושוטפים בשבילי האורה, מנשאים את האידיאלים הגנוזים במעמקי הלב, ומעוררים את הרצון לשאוף אל הקודש, אל הנשגב והטוב, ומדריכים על ידי זה את כוחות החיים והמעשה אל כל טוב ונחמד. [...] וכמו שהדבר נוהג באישיות יחידית, כך הוא נוהג בקיבוצים, ובאומה בכללה.³⁵

כשהגוף חלש, האדם מרכז את האנרגיות הנפשיות שלו בשמירה על גופו, וצמצום זה של כוחות נפשו מונע מהם להעפיל למחוזות מרוממים יותר, וכך להתקדם במהלך חייו הרוחניים. חולשת הכוחות הפיזיים, יוצרת רפיון בכוח הרצון של האדם הדוחף אותו קדימה. לעומת זאת, כשהגוף בריא ואיתן, הרי זה משפיע רעננות ומרץ על הנפש, כוחותיה מתחזקים, והאדם יכול לנתב אותם לאפיקים הרצויים, לעשייה והתקדמות אישית-רוחנית. על כך אנו מבקשים: 'הוֹשַׁע נָא אָדָם וּבְהֵמָה' – שהגוף (-'בְּהֵמָה') יהיה בריא, וכך יחזק את כוח הנשמה (-'אָדָם'), וכן שהנשמה תתעצם ותאיר אף את הגוף, בכך שהאדם ירתום לעבודת ה' את כל צדדי אישיותו, הרוחניים והגשמיים, וכך יגיע למצבו האידיאלי.

בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה, גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה, דְּמוּת וְצֶלֶם וְרִקְמָה – שורות אלו מתארות את דמותו של האדם – נזר הבריאה, כאמצעי לבקשת רחמים עליו; ניתן ללמוד על עומק משמעותה דרך תפילה זו מפנייתו של איוב לקב"ה, כתפילה\טענה על ייסוריו:

זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי, וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי. הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי, וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי. עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי, וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי. חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי. וְאֵלֶּה צָפַנְתָּ בִלְבָבֶךָ, יָדַעְתִּי כִּי זֹאת עִמָּךְ. אִם חָטָאתִי וּשְׁמַרְתָּנִי, וּמֵעֲוֹנִי לֹא תְנַקֵּנִי?!³⁶

איוב מתאר את החסד שעשה ה' עם האדם בבריאת גופו המורכב והפלאי, וטוען: "ואיך, אם כן, תחבל מעשה ידיך, הנעשה בחכמה נפלאה ובשלימות רב?".³⁷ תוכן הטענה הוא, שבשל מורכבותו הפלאית של האדם, נוכחותו בעולם מהווה הופעה של חכמת ה' ומקדשת את שמו, ולפיכך ראוי לקב"ה, כביכול, לרחם עליו ולהעניק לו חיים ובריאות. ניתן להסביר באופן עמוק יותר; דברי התיאור של איוב, וכן הבקשות שבשורות אלו של הפיוט, נועדו לעורר אצל הקב"ה, כביכול, תחושת הזדהות עם האדם – יציר כפיו, ומתוך כך לעורר את רחמיו כלפיו. באופן טבעי, כל יוצר חש רגש עמוק של הזדהות עם היצירה שיצר והשקיע בה את מיטב כישרונותיו ורוחב תבונתו. איוב מתאר כיצד הקב"ה 'השקיע מחשבה' בפרטים הקטנים של גוף האדם, שזה מעיד על הקשר הנפשי, כביכול, הקיים ביניהם. מלבד זאת, קיימת הזדהות מיוחדת מצד זה שהאדם נברא ב'צלם אלוהים'. את כל מרחבי הבריאה: הדומם, הצומח, והחי, ברא הקב"ה באופן מדויק ומושקע; אך רק האדם הוא 'בָּשָׂר – וְרוּחַ וּנְשָׁמָה' – רק לו יש אישיות רוחנית, שמצידה הוא נקרא 'צלם אלוהים'. הרמב"ם מסביר בספרו 'מורה נבוכים' שה'צלם' אינו תוארו החיצוני של הדבר, אלא מהותו ועניינו.³⁸ האדם נברא בצלם אלוהים, כלומר: עניינו וייעודו הוא להידמות לאלוהים כמה שיותר. אלוהים עצמו, הוא המודל, כביכול, אליו צריך האדם לשאוף; האדם יכול להתעלות עוד ועוד לכיוון האלוהים, ללא הגבלה כל שהיא. בנקודה זו טמון היסוד המשותף, כביכול, בין האלוהים והאדם: יסוד האין-סוף, המרחב הבלתי-מוגבל, שהוא חלק מהגדרת האלוהות – טמון בפוטנציאל של האדם.³⁹ דברי איוב מכילים את שני הגורמים להזדהות האלוהית עם בני האדם: בשלושת הפסוקים הראשונים בציטוט שהובא, מתוארת בריאת גוף האדם, שבוצעה בידי הקב"ה בתבונה ותוך דיוק בפרטי הפרטים; זהו הגורם הראשון – הזדהות היוצר עם יצירתו. הגורם השני – הזדהות הקב"ה עם האדם שנברא בצלמו, רמוז בפסוק הרביעי – "וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי"; החלק הרוחני שבאדם, עצמיות אישיותו, היא ה'צלם אלוהים' שבו. גם בשורות אלו בפיוט אנו מזכירים את שני הגורמים הללו (ואף ניתן להבחין בכמה ביטויים המשותפים להן ולפסוקים באיוב – הודגשו לעיל): בריאת הגוף – 'גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה' (=עור, כלשון הפסוק: "וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר" [יחזקאל לז ו]), והיסוד הפנימי המשותף – 'דְּמוּת וְצֶלֶם וְרִקְמָה', כפי שיבואר בקטע הבא. הביטוי דּ¿מוּת ו¿∆צל∆ם מבוסס על הכתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א כו). הרמב"ם⁴⁰ מסביר שהמושג 'דמות' הוא מלשון 'דימוי', ועניינו הוא דמיון הקיים בין שניים בצד מסויים; האדם הוא בדמותו של אלוהים, כלומר: בעל יכולת השגה שכלית מופשטת, בדומה לאלוהים שהוא עצמו רוחני ומופשט. רƒ¿ק»מה – על פי לשון הכתוב לגבי בריאת האדם: "אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר, רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ" (תהילים קלט טו) – הפסוק מדמה את יצירת האדם לרקימת רקמה – גוף האדם עשוי בדקדוק ובמורכבות כרקמה עדינה. ביטוי זה מוזכר כאן יחד עם 'דמות וצלם' המבטאים את הצדדים הרוחניים שבאדם, מפני שגם לצורת הגוף ישנה משמעות רוחנית, שכן היא בנויה על פי צורתה הרוחנית של הנשמה, כפי שכתב המלבי"ם על הפסוק הנזכר:

כי הגוף הוא לבוש אל הנפש ונמדד כמידתה, שכל עניינים הנפשיים המתחקים [=החקוקים] בכוחותיה פנימה, הם מתחקים גם כן על הגוף, כאילו האחד דפוס [=תבנית] לחבירו, זה ציור לזה; בשגם למה שכתבו האלוהיים שבנפש יש רמ"ח איברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים, רצוני לומר: כוחות מתייחסות אל אברי וגידי הגוף [...] כי הלבוש עשוי ומתוקן כמידת המתלבש.

מילה זו מופיעה במקרא בדרך כלל במובן של רקמה המקשטת בגד – "וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (קרֵי שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה" (יחזקאל טז יג), או בהשאלה, במובן של קישוט ופאר – "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה, אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה" (שם יז ג). על פי המבואר לעיל, ייתכן שגם כאן ביטוי זה רומז לקישוט ופאר – יופיה הרוחני של נשמת האדם המתבטא בצורת הגוף החיצונית.

הוֹד לַהֶבֶל דָּמָה – על פי לשון הכתוב: "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תהילים קמד ד); הפסוק מדמה את האדם להבל פה, שאין לו קיום וממשות והוא חולף בין רגע; כך גם האדם ('הוֹד' – יופיו של גוף האדם) – על אף שהוא חי בעולם הזה שנים רבות, הן נחשבות כרגע לעומת העולם הבא הנצחי.

וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה – על פי לשון הכתוב: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (שם מט יג); האדם לא ילין בקבר יחד עם ה'יְקָר' = הכבוד והממון שיש לו בעולם הזה, והוא נמשל במותו לבהמות במיתתן, שהרי מצד מיתת הגוף אכן אין הבדל ביניהם. את המילה 'נִדְמוּ' (או בפיוט: 'נִדְמָה') יש שפירשו מלשון דימוי – האדם דומה לבהמה, ויש שפירשו שהוא לשון מיתה.⁴¹ הנוקטים באפשרות הראשונה מסבירים כי 'נִמְשַׁל' מבטא רק דמיון קלוש, ו'נִדְמָה' מוסיף על כך, שהדמיון הוא מוחלט.⁴² ניתן לבאר את הכפילות באופן שונה: ישנו צד שבו האדם אכן 'נִדְמָה' ממש לבהמה, והוא, כמבואר לעיל – מיתת הגוף; מלבד זאת, קיים צד נוסף שבו האדם רק 'נִמְשַׁל' לבהמה, והוא – נטייתו אחר יצרו ותאוותיו הגשמיות.⁴³ הבהמה מתנהגת תמיד על פי נטיותיה הגופניות, שהרי אין בה דבר מלבדן, אך באדם קיימת התמודדות תמידית בין נטיותיו הגופניות לבין נפשו האלוהית; לפיכך, גם כשהוא נוטה אחר רצונותיו הגשמיים, הוא רק 'נִמְשַׁל' לבהמות ואינו ממש כמותן. התנהגותה של הבהמה מעידה על מהותה – אין בה דבר מלבד נטיותיה הגשמיות הטבעיות; אך התנהגות שלילית של אדם אינה מעידה על מהות כְּזוֹ של הבהמה – מהותו היא רוחנית – 'צלם אלוהים', ואין כאן אלא השפעה חיצונית מצד יצרו הרע. על פי הביאור האחרון, בביטוי 'וְנִמְשַׁל' אנו מזכירים הבחנה זו, המאירה את האדם באור חיובי, ומתוך כך מבקשים עליו רחמים. שורה זו וקודמתה מתארות את ארעיותו של האדם בעולם, כאמצעי לבקשת רחמים עבורו. ניתן ללמוד על משמעות דרך תפילה זו, מתפילתו של משה רבינו בספר תהילים, במזמור 'תפילה למשה', הנושאת אף היא תוכן דומה:

כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ, וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ. שת (קרֵי: שַׁתָּה) עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ, עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ. כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ, כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה. יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן, כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה. מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ, וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ. לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע, וְנָבִא לְבַב חָכְמָה.⁴⁴

המשורר מציג כלפי הקב"ה טענה הקובלת על כך שימיו של האדם ספורים, ואינו מספיק במשך חייו הקצרים לתקן כראוי את מעשיו ומידותיו, ולכן 'כָלִינוּ בְאַפֶּךָ'– בני האדם כלים ועוברים מן העולם באפו ובחמתו של ה' על מעשיהם, שהרי 'שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ' – הקב"ה משית (=שָׂם) נגד פניו את עוונות בני האדם, אף את אלו הנעלמים והנסתרים ('עֲלֻמֵנוּ'). כך, כל ימינו ושנותינו פונות וחולפות במהירות 'כְמוֹ הֶגֶה' = הברה, היוצאת מהפה ובין רגע כבר איננה במציאות. 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ', אף אם נמשכים שבעים או שמונים שנה, מלאים הם במעשים חסרי משמעות – 'עָמָל וָאָוֶן', ואיננו מספיקים לעשות בהן עשייה חיובית במידה המצופה מאיתנו, 'כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה' – ימינו חולפים במהירות וביעף. 'מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ' – איננו יודעים את חומרת העוונות וענישתך עליהם, כך שיראת העונש תוכל לדרבן אותנו להתמסר לעבודתך, וכיוון שכך – אנו מבקשים: 'לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע' – הודע לנו כיצד נוכל למלא את כל ימינו בעשייה חיובית כרצונך, כך שיהיה ראוי למנות אותם במניין הימים המשמעותיים, וכך כשנגיע לעולם הבא נביא איתנו 'לְבַב חָכְמָה' – לב מלא בחכמת התורה והמידות.⁴⁵ על פי זה נוכל להבין את משמעות הבקשה שבשורות אלו בפיוט: כיוון שימיו של האדם ספורים – 'לַהֶבֶל דָּמָה', והוא נמשך בהם אחר יצרו ותאוותיו הגופניות – 'וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה', חייו חולפים מבלי שיספיק למלא את תפקידו ולתקן את אישיותו. על כך אנו מתפללים: 'הוֹשַׁע נָא' אותנו מהיצר הרע, שלא נלך שולל אחרי עצותיו, ועזור לנו לנהל את חיינו על פי רצונותינו האמיתיים, וכן שחסרונותינו לא ימנעו ממנו לזכות לישועה המיוחלת.

זִיו וְתֹאַר וְקוֹמָה – שורה זו היא האחרונה בחלקו הראשון של הפיוט, העוסק באדם. עד כה הוזכרו ביטויים המתארים את גוף האדם, או את נשמתו; שורה זו מתיייחדת בכך שהיא מתארת את המיזוג שביניהם – מראהו החיצוני של האדם המשקף את התכונות הרוחניות שבו. התוֹאר = המראה, והקוֹ»מה = הגובה של האדם, מבטאים תכונות רוחניות מסויימות הקיימות בנפשו. בספרות הפנימיות ישנו עיסוק נרחב בעניין הדימיון וההשוואה הקיימים בין ה'תוֹאַר' – מבנה גוף האדם ופניו, לבין מושגים רוחניים מופשטים; זהו אחד המובנים של 'צלם אלוהים' שבאדם. גם ה'קוֹמָה' של האדם מבטאת את ייחודו הרוחני: בעלי החיים, המהלכים על ארבע, אינם בעלי קומה – ראשם וכל גופם נמצאים באותו גובה. דבר זה מבטא את מהותם: הראש – המבטא את המחשבה, והלב – המבטא את הרצון, אינם מרוממים מעבר לגוף עצמו; כל מחשבותיהם ורצונותיהם נובעים מהמשיכה הגופנית. לעומתם, האדם עומד בקומה זקופה, ראשו נמצא מעל הגוף, מתחתיו – הלב, ומתחת שניהם – הגוף עצמו. סדר זה מבטא את מהותו של האדם: אצלו השכל שולט בכוחות הגוף ומנהיגם על פי היושר והמוסר, ואף הלב, המבטא את רגשותיו ורצונותיו הייחודיים של האדם – כפוף לו. גם ללב– הרגש, יש מקום בהנהגת האדם, ואף הוא ניצב מעל הגוף. קומתו של האדם מבטאת, אם כן, את הנפש האלוהית שבו, שהיא המבדילה אותו מבעלי החיים. זƒיו – הוא החן שבהבעה האנושית הנסוכה על פניו של האדם, בשונה מבעלי החיים; בדומה ל'תֹאַר וְקוֹמָה', אף הוא דבר הנראה בגוף האדם הגשמי, אך מבטא את הנפש האלוהית החיה בקרבו. כך עולה מהמסופר בספר דניאל על נבוכדנצר מלך בבל, שבשל התרברבותו נענש משמיים ונהיה דומה לבהמה, ובמשך שנים עשר חודשים שכן עם חיות השדה והתנהג כמותן. בתום תקופה זו חזר להיות כבתחילה, ועל שלב זה אמר: "בֵּהּ זִמְנָא מַנְדְּעִי יְתוּב עֲלַי, וְלִיקַר מַלְכוּתִי הַדְרִי ו¿זƒיוƒי יְתוּב עֲלַי" (דניאל ד לג) (תרגום: באותו זמן דעתי שבה אלי, ולכבוד מלכותי חזרתי, הדרי וזיוי שבו אלי). אף הפועל 'שינוי זיו הפנים' מופיע מספר פעמים בספר דניאל⁴⁶ כתיאור לחרדה קיצונית, המשנה את ההבעה האנושית הטבעית בפניו של האדם.

חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה – מכאן מתחיל חלקו השני של הפיוט, העוסק בבקשות על העצמתו ופריחתו של העולם. לפני הבקשות שבשורות הבאות, המתייחסות לפרטים מתוך עולם הצומח, פותחת שורה זו בבקשה כללית: 'חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה', המבוססת על לשון הכתוב: "תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן, וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה" (תהילים קד ל). יש שפירשו שפסוק זה מתייחס לתחיית המתים,⁴⁷ ויש שפירשוהו כמתייחס לבריאת כל דור ודור, ולחידוש פני האדמה בדורות חדשים של בני אדם ובעלי חיים הקיימים עליה.⁴⁸ כאן משמעות הביטוי אינה כבמקור, שהרי זוהי תפילה על צמיחת הצומח ולא על לידות או על תחיית המתים, אלא על חידוש פני האדמה ב'דור חדש' של עולם הצומח. בתחילת השנה החקלאית החדשה אנו מתפללים שלאחר ימות הגשמים, בהם עולם הצומח שרוי בתרדמה, יתחדשו פני האדמה בכרמים, שיחים, פרחים, וצמחים, כמפורט בהמשך. ייתכן שהפייטן בחר דווקא בביטוי זה, המתייחס במקורו לדורות חדשים של אנשים ובעלי חיים (לפי הפירוש השני), כדי לרמוז על השוואה מסויימת בינם לבין הצומח, וזהו גם הקשר בין חלק זה של הפיוט לבין חלקו הראשון. ביטוי זה משקף מבט על עולם הצומח כדבר חי ואנושי, המוליד מידי שנה דור חדש; כשם שבני האדם מהווים התגלות אלוהית רבת גוונים ועשירה בתכנים רוחניים – כך גם עולם הצומח, על אף שאין בו דעת אנושית, מהווה מרחב התגלות אלוהית כשלעצמו. עצי הסרק ועצי הפרי, השיחים, הפרחים, התבואה, והעשבים, המורכבים מאלפי סוגים שונים, משקפים את היופי והעושר הכלולים באלוהות. זהו מה שמבדיל פיוט זה מפיוטים אחרים העוסקים בבקשה על עולם הצומח (כגון 'אָדוֹן הַמּוֹשִׁיעַ' ו'אֲדָמָה מֵאֶרֶר'). פיוטים אלו מכילים בקשות על עולם הצומח מצד התועלת המעשית הנובעת ממנו – פרנסה לאדם; בפיוט 'אָדוֹן הַמּוֹשִׁיעַ' מודגשת התכלית – 'תַּשְׂבִּיעַ' (כמבואר שם), ובפיוט 'אֲדָמָה מֵאֶרֶר' מפורטים ענפי החקלאות שהאדם ניזון מהם. לעומת זאת, הפיוט שלפנינו מכיל בקשות על עולם הצומח כדבר בעל ערך בפני עצמו, ולא לשם התועלת המופקת ממנו. דבר זה מודגש במיוחד בשורות נ-צ (ראה שם בביאור). למשל, אנו מבקשים בהמשך: 'פְּרָחִים לְהַעֲצִימָה' – גם על הפרחים, שאין בהם תועלת מעשית אלא הנוי שבהם, שירבו ויפרחו כך שהופעתם תהיה עוצמתית – שתהווה גילוי עוצמתי של היופי האלוהי. רעיון זה מתחזק יותר לאור הפירוש הראשון, לפיו הפסוק בתהילים מתייחס לתחיית המתים. במציאות שתהיה לאחר תחיית המתים, "תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה', כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם" (חבקוק ב יד) – המציאות תהיה רצופה כולה באור האלוהי ובדעת אלוהים, ללא הפגמים והחסרונות הקיימים במציאות כיום, בפרט בתוך המרחב האנושי. אז, כמופיע בהמשך המזמור: "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" (תהילים שם לא) – ה' ישמח בבני האדם שיגיעו למצבם השלם: חיים מתוך דבקות ודעת אלוהים. לאור זאת, נוכל להבין את ההשוואה בין מציאות עתידית נשגבה זו לבין עולם הצומח – אף הוא מהווה, במידה מסויימת, גילוי אלוהי שלם, ללא חיסרון; בשונה מבני האדם, שכעת קיימים בהם וביחסים שביניהם חסרונות ופגמים – עולם הצומח הוא טבעי, כפי שהקב"ה בראו, ללא חיסרון ופגם. לפיכך, ההתגלות האלוהית שבו היא בהירה ועוצמתית יותר; זוהי הסיבה לכך שהמפגש עם הטבע והצומח משמח ומרגיע את נפש האדם,⁴⁹ כיוון שבתוך תוכה היא חשה קירבה לקב"ה, אליו היא משתוקקת תמיד, דרך התגלותו והופעתו באותו מראה טבעי. על הופעה אלוהית זו אנו מתפללים: "הוֹשַׁע נָא חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה".

טִיעַת עֲצֵי נְשַׁמָּה – תצמיח ותחזק את מטעי העצים הנטועים באדמה נשמה (=שוממה); ניתן גם לפרש שזו בקשה לנטיעת עצים חדשים באדמה הנשמה.⁵⁰ כאן מופיעה לראשונה בקשה מפורשת על ארץ ישראל, המבוססת על לשון הכתוב בנבואת יחזקאל:

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים, וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה – הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְּשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת – בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה; אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.⁵¹

על אף שאנו מתפללים על העולם כולו, תפילתנו מכֻוונת באופן מיוחד לארץ ישראל; לפיכך, לפני הבקשות המפורטות שבשורות הבאות, אנו מזכירים אותה בפני עצמה, ומתפללים לנטיעתה. בקשה זו מתפרשת בין במובן המצומצם של הצלחת נטיעת העצים בשנה הקרובה, ובין במובן הנרחב, עליו ניבא יחזקאל, של "בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם" – גאולת עם ישראל, שיבתו המלאה לארצו, ובניין הארץ ונטיעתה.

יְקָבִים וְקָמָה – כאן מתחילות הבקשות המפורטות: תחילה אנו מזכירים את ענפי החקלאות, באשר בהם תלויים חייו של האדם, ולאחר מכן – את פריחת עולם הצומח בכללותו. 'קָמָה', במובן הפשוט, היא שיבולי הדגן, אם כי ניתן לפרש שהיא כוללת כל צמח שהוא בעל קומה, כמבואר בגמרא.⁵² מיוחדת היא בקשתנו על היקבים, שכן איננה מתייחסת לגדילת הענבים בלבד (המוזכרים בשורה הבאה), אלא להצלחת האדם בפעולותיו להפיק מהם יין. איננו מבקשים רק על הדברים שאינם תלויים בנו כלל, והקב"ה מטפל בהם באופן ישיר, כמו ירידת הגשמים וצמיחת הצמחים, אלא גם על הפעולות שאנו עושים בעצמנו; זאת, משום שאף בהן לא נוכל לפעול מאומה ללא עזרת הקב"ה – "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח יח).

כְּרָמִים וְשִׁקְמָה – שורה זו ממשיכה את פירוט הצמחים השימושיים לאדם; עץ השקמה משמש לאכילת פירותיו ולשימוש בגזעו ובענפיו.⁵³

לְתֵבֵל הַמְּסֻיָּמָה – המילה 'תֵבֵל' מציינת את המקומות המיושבים;⁵⁴ משום כך היא מכונה 'הַמְּסֻיָּמָה' – מקומות היישוב הם בנויים ומסויימים (מלשון סיום), לעומת המקומות הבלתי מיושבים, שנותרו כמות שנבראו, ולא נתקנו על ידי אדם. שורה זו חותמת את הבקשות המתייחסות לגידולים שהם לצורך האדם, הגדלים במקומות היישוב – 'יְקָבִים וְקָמָה, כְּרָמִים וְשִׁקְמָה'.

מִטְרוֹת עֹז לְסַמְּמָה – הגשמים מכונים 'מִטְרוֹת עֹז', כלשון הכתוב: "וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ" (איוב לז ו), ועל פי המשנה בתחילת מסכת תענית: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים [='משיב הרוח ומוריד הגשם']". הגמרא מסבירה שהטעם לניסוח זה במשנה הוא: "מפני שיורדים בגבורה"⁵⁵– הגשמים יורדים בעוצמה ומהווים בכך גילוי של גבורת ה'. 'לְסַמְּמָה' הוא מלשון 'סַם' = משחה או תרופה (בלשון חז"ל); אנו מתפללים שהגשמים יועילו לאדמה ולצמחים, כמו סם המועיל לגוף.

נְשִׁיָּה לְקַיְּמָה – נְשִׁיָּה = שכוּחה;⁵⁶ אדמת שממה שהיתה נראית שכוחה ועזובה, שלא טיפלו בה, אנו מתפללים שהקב"ה יקיימה, כלומר: יתן לה קיום משמעותי, שתישא יבול וצמחייה. ניתן גם לפרש ששורה זו מתייחסת לארץ ישראל, שהיתה עזובה מבניה במשך שנות הגלות הרבות. על פי אפשרות זו, המילה 'נְשִׁיָּה' מתפרשת במובן של הסרת הדבר ממקומו;⁵⁷ ארץ ישראל נקראת 'נְשִׁיָּה' על שם כך שבניה גלו וסרו ממנה. כשם שהיא הוזכרה בפני עצמה בשורה: 'טִיעַת עֲצֵי נְשַׁמָּה', שפתחה את הבקשות על ענפי החקלאות, היא מוזכרת בפני עצמה גם בשורה זו, הפותחת את הבקשות על עולם הצומח בכללותו. בדומה למה שנתבאר שם, גם שורה זו היא בעלת משמעות כפולה: המשמעות המצומצמת – 'לְקַיְּמָה' בשיחים, פרחים, וצמחים, כמפורט בהמשך, והמשמעות הרחבה – 'לְקַיְּמָה' בהתיישבות יהודית ובבניין הארץ בתחומיו השונים. הביטוי 'לְקַיְּמָה' מתאים למה שנתבאר, ששורה זו היא פתיחה לבקשות על עולם הצומח בכללותו, ולאו דווקא על הצמחים המביאים תועלת מעשית לאדם. זוהי בקשה על 'קיום' – עולם הצומח הוא בעל זכות קיום מצד עצמו; עצם קיומו הוא ערך כשלעצמו, בשל ההתגלות האלוהית המיוחדת הקיימת בו, כמבואר לעיל.

שִׂיחִים לְקוֹמְמָה – בין שיחים שהם נושאי פרי ובין שאינם נושאי פרי, אנו מתפללים שהקב"ה יקוממם = יגביה את קומתם. בקשה זו כוללת, הן את הריבוי הכמותי הן את הריבוי האיכותי – שהשיחים יהיו בריאים וחזקים ויוכלו לעמוד בקומה זקופה.

עֲדָנִים לְעָצְמָה – שהקב"ה יעצים ויחזק את ה'עֲדָנִים' = שם כולל לעצים וצמחים נאים המעדנים את הנפש בראייתם – "כָּל עֲצֵי ≈עד∆ן, מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן, כָּל שֹׁתֵי מָיִם" (יחזקאל לא טז).

פְּרָחִים לְהַעֲצִימָה – שהקב"ה יעצים ויחזק את הפרחים, פרחי האילנות ופרחי השדה – על אף שאין בהם תועלת מעשית אלא הנוי שבהם, אנו מבקשים שהם ירבו ויפרחו כך שהופעתם תהיה עוצמתית – שתהווה גילוי עוצמתי של היופי האלוהי.

צְמָחִים לְגָשְׁמָה – שורה זו מהווה מעבר בין השורות דלעיל, שפירטו את הצמחים לסוגיהם השונים, לבין השורות הבאות, המתמקדות בגשמים המצמיחים אותם. בסיום פירוט סוגי הצמחים, אנו כוללים את כולם יחד תחת הכותרת 'צְמָחִים', ומבקשים שיקבלו גשמים במידה המספקת לצמיחתם וגדילתם.

קָרִים לְזָרְמָה – אנו מבקשים לא רק על ירידת הגשמים, אלא גם על כך שלאחר ירידתם יזרמו למקומות הנכונים וישקו את הצמחים. הביטוי 'קָרִים' מבוסס על לשון הכתוב: "אִם יִנָּתְשׁוּ מַיִם זָרִים קָרִים נוֹזְלִים" (ירמיהו יח יד); יש שפירשו שהוא מלשון 'קור',⁵⁸ ויש שפירשו שהוא מלשון 'מקור' – מים היוצאים ממקורם, שהם נקיים וצלולים.⁵⁹ נראה שהפירוש השני מתאים יותר לנושא הפיוט, ולפיו אין זו תפילה רק על מי הגשמים, אלא גם על מקורות המים השונים, כנחלים ומעיינות, שמימיהם ירבו ויזרמו על סביבתם, וירוו את האדמה והצמחים.

רְבִיבִים לְשַׁלְּמָה – יש מפרשים ש'רְבִיבִים' הם טיפות הגשם, ומכונות כך כיוון שהן נורות כחיצים, מלשון: 'רוֹבֶה קַשָּׁת' (בראשית כא כ),⁶⁰ ויש מפרשים שהם טיפות הגשם הגדולות, מלשון 'רב'.⁶¹ הפועל 'לְשַׁלְּמָה' (=לשלם) מציין נתינת תשלום על ידי בעל חוב (או על ידי קונה, שמתחייב לשלם עבור המקח), והוא מלשון 'שלימות' – החוב הוא מציאות של חיסרון אצל נמען התשלום, והתשלום יוצר שלימות בכך שהוא ממלא את החיסרון. לאור זאת, מובן מדוע השתמש הפייטן בפועל זה ביחס להורדת הרביבים: אצל האדמה והצמחים קיים חיסרון – הצָמָא למים, והרביבים המשקים אותה משלימים חיסרון זה.

שְׁתִיָּה לְרוֹמֵמָה – רומם את אדמת העולם בכך שתצמיח עצים ותבואה.⁶² האדמה נקראת 'שְׁתִיָּה' כיוון ששותה את מי הגשמים,⁶³ או מלשון 'יסוד',⁶⁴ שכן היא הבסיס לכל היישוב והצומח. ניתן גם לפרש באופן שונה: 'שְׁתִיָּה' הוא כינוי לאבן השתייה, תשתית העולם, העומדת בתוך מקום קודש הקודשים.⁶⁵ לאחר שסיימנו לבקש על האדם והצומח בעולם, אנו מבקשים על המקום ממנו מושפעים אליהם השפע והברכה – בית המקדש. בית המקדש מכונה כאן על שם אבן השתייה שבתוכו, משום שכשם שממנה נשתת (=נברא) העולם, כך גם השפע והברכה המקיימים אותו לאחר מכן, מושפעים אליו מהקב"ה דרך בית המקדש. בבקשה זו: 'שְׁתִיָּה לְרוֹמֵמָה', אנו מתפללים שהקב"ה יבנה וירומם את בית המקדש, כמאמר הכתוב: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב ב). קיומו של בית המקדש והעבודה בו, יגבירו את השפע והברכה מאת הקב"ה לעולמו – "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה, חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהילים קלג ג).⁶⁶

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה – הפיוט חותם בביטוי הכולל את העולם כולו, המבוסס על לשון הכתוב: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי-מָה" (איוב כו ז).⁶⁷ הקב"ה תולה את העולם כולו על לא-כלום; רק כוח המשיכה של מרכז כדור הארץ, המופעל על ידי הקב"ה, מלכד סביבו את הכדור.

ביטוי זה מהווה חתימה הולמת לפיוט: הוא מדגיש את תלותו המוחלטת של העולם כולו בקב"ה, ואת הנגזר מכך – שהעולם וכל הפרטים שבו: האדם, החי, והצומח, מהווים – בעצם קיומם – גילוי כבוד ה', ומשום כך אנו מתפללים על קיומם והעצמתם, כפי שבואר לאורך הפיוט.

בפיוט זה אנו משקיפים על העולם מנקודת מבט גבוהה יותר – אנו רואים בכל דבר את הגילוי האלוהי שבו, ולא רק את חיצוניותו. האדם ובעלי החיים, העצים והצמחים, כולם יוצרים מארג אחדותי וססגוני, המשקף את היופי והעושר הכלולים באלוהות. מתוך שאיפה להתגלות מלאה של כבוד ה' בעולם, אנו מתפללים על 'אָדָם וּבְהֵמָה', ובפרט על האדם – נזר הבריאה, שנברא בצלם אלוהים ומאחד בתוכו נשמה אלוהית וגוף גשמי – 'בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה, גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה, דְּמוּת וְצֶלֶם וְרִקְמָה', ובכך מבטא יותר מכל את הנוכחות האלוהית בעולם. אנו מבקשים עליו רחמים, שעל אף שהוא 'הוֹד לַהֶבֶל דָּמָה, וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה' – חייו חולפים במהירות, והם רצופים ניסיונות ותמורות – יצליח למלא את התפקיד לשמו נשלח לעולם, ולחיות את חייו באופן הנכון, כך שנשמתו תהיה הגורם הדומיננטי באישיותו ותאיר על כולה – 'זִיו וְתוֹאַר וְקוֹמָה'. בחלק השני אנו מתפללים על עולם הצומח כולו, שיתחדש בשנה זו במלוא החיוניות והרעננות – 'חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה', בכל העולם – 'תֵּבֵל הַמְּסֻיָּמָה', ובפרט בארץ ישראל – 'טִיעַת עֲצֵי נְשַׁמָּה'; בין על ענפי החקלאות – 'יְקָבִים וְקָמָה, כְּרָמִים וְשִׁקְמָה', ובין על צמחיית העולם בכללותה – 'שִׂיחִים לְקוֹמְמָה, עֲדָנִים לְעָצְמָה, פְּרָחִים לְהַעֲצִימָה, צְמָחִים לְגָשְׁמָה'; שיקבלו גשמים כפי צרכם – 'קָרִים לְזָרְמָה, רְבִיבִים לְשַׁלְּמָה', שיפרחו ויצמחו, יגדלו ויתעצמו, וכך יאדירו את הופעת ה' בעולם. כל השפע עליו אנו מתפללים יתעצם שבעתיים עם הגאולה העתידה ובניין בית המקדש, מקור השפע האלוהי – 'שְׁתִיָּה לְרוֹמֵמָה', ואז יבוא העולם, על כל רבדיו – הגשמיים והרוחניים, לתיקונו השלם, ויכירו וידעו כל יושבי תבל, שהקב"ה לבדו מקיים את העולם – "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי-מָה", ומלכותו בכל משלה –" וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט).