שער ב · אדמה מארר

בפיוט זה אנו מתפללים על מניעת מחלות ומזיקים שונים מהאדם, מהחי, ומהצומח. חלק משורות הפיוט בנויות על פי א"ב כפול.

אֲדָמָה מֵאֶרֶר – הושע נא את האדמה מקללה; על פי לשון הכתוב בדברי הקב"ה לאדם הראשון:

וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.⁶⁸

בעקבות חטא אדם וחווה, נתקללה האדמה בכך שתצמיח יבול רק לאחר עבודה ממושכת ומאומצת של האדם; על אף שלעת עתה קללה זו אינה עשויה להיפסק, אנו מבקשים שבשנה זו השפעתה תהיה פחותה, והאדמה תתן יבולה בשפע, וללא צורך בעמל רב מצידנו. בקשתנו זו כוללת גם תפילה על הישועה העתידה, שאז תוסר מעל האדמה אותה הקללה הקדומה, והיא תצמיח את יבולה ללא כל מאמץ מצד האדם, כדברי הגמרא: "עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום [...] עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת [=מיני מאפים ובגדים]".⁶⁹ בקשה זו מזכירה למתפלל להתרחק מהחטא שגרם את קללת האדמה: חווה ראתה "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג ו) – דברים שהם חיוביים, לכאורה; אך מוטל היה עליה ועל אדם לקיים את ציווי ה' בתמימות, ולא לעשות חשבונות מסוג זה. גם בחיינו אנו נפגשים במקרים בהם קיימת התנגשות בין הציות התמים לרצון ה' לבין חשבונות מפותלים שמציג היצר, ועלינו לזהות את הדרך הנכונה וללכת בה בישרות – "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז כט).

בְּהֵמָה מִמְּשַׁכֶּלֶת – הושע נא את הבהמות מלשכל את ולדותיהן, כמאמר הכתוב: "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ" (שמות כג כו), ופירש רש"י: "מפלת נפלים או קוברת את בניה קרויה 'מְשַׁכֵּלָה'"; הבטחה זו כוללת בין את בני האדם ובין את בהמותיהם, כפי שכתב שם רמב"ן: "וטעם 'בְּאַרְצֶךָ' – להכניס [=לכלול] את הבהמות". בקשה זו מזכירה למתפלל לקיים את התנאי שהוקדם להבטחה זו: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם שם כה). מצווה זו כוללת את כל חיי האדם; אין עניינה עשיית מעשה מסויים כזה או אחר, אלא שמגמת האדם בכל רגעי חייו תהיה לעשות את רצון ה', כפי שפירש 'אבן עזרא' (שם): "ועבודת ה' היא לעשות כל אשר ציווה: לאהבה אותו, ולדבקה בו, ולהישבע בשמו, ולהתפלל אליו [...]".

גֹּרֶן מִגָּזָם – הושע נא את הגורן = מקום אסיפת התבואה, מ'גָּזָם' = מין ארבה, הקרוי כך כיוון שהוא גוזז וגוזם את התבואה,⁷⁰ ונזכר בנבואת יואל: "אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל ו¿הגּ»ז»ם" (יואל ב כה). בקשה זו מזכירה למתפלל את הדרכת הנביא לבני דורו כיצד להינצל ממתקפת הארבה שהתעתדה לבוא עליהם: "וְגַם עַתָּה נְאֻם ה': שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם, כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה" (שם שם יב-יג).

דָּגָן מִדַּלֶּקֶת – הושע נא את הדגן מ'דַּלֶּקֶת', שהיא מין מחלה העשויה להזיק לתבואה,⁷¹ או: התייבשות התבואה,⁷² או: דליקת אש.⁷³

הוֹן מִמְּאֵרָה – זוהי בקשה כללית על הממון שלא תהיה בו 'מְאֵרָה' = חיסרון, ההיפך מברכה. 'ברכה' היא ריבוי שלא תמיד ניתן לזהותו 'אחד לאחד' ולראות כיצד הוא חל; דבר זה מתבטא בהלכה הבאה:

הנכנס למוד [=למדוד] את גורנו אומר 'יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שתשלח ברכה בכרי הזה'. [...] מדד ואחר כך בירך – הרי זו תפילת שווא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.⁷⁴

'מְאֵרָה' היא ההפך מכך: חיסרון הנובע מסיבה שאינה נראית לעין; וכך מתואר בנבואת חגי, שהוכיח את העם על השתהותם מלבנות את בית המקדש, והצביע עליה כגורם למארה שחלה בגידוליהם:

הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?! [...] פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה – וְהִנֵּה לִמְעָט, וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ; יַעַן מֶה, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב, וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. [...] וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה': מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים – וְהָיְתָה עֲשָׂרָה, בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה [=מידת נפח] וְהָיְתָה עֶשְׂרִים.⁷⁵

גם הנביא מלאכי, כמה שנים מאוחר יותר, מוכיח את הכוהנים על זלזולם בעבודת הקורבנות, ומאיים עליהם במארה: "וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים. אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה, וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם, וְגַם אָרוֹתִיהָ, כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב" (מלאכי ב א-ב). מכיוון שבית המקדש הוא מקור הברכה המושפעת לעולם,⁷⁶ הזילזול בבניינו או בעבודתו גורם להֶפכה – המארה, ומובן שהמארה מתחזקת במציאות של ימינו, בה בית המקדש אינו קיים. במציאות זו, אנו יכולים להגביר את הברכה בעולם על ידי הציפייה והתפילה לבניין המקדש, ועל ידי השתפרות במידות ובמעשים, שתקרב זאת.

וְאֹכֶל מִמְּהוּמָה – הושע נא את הפירות והתבואה מכל מהומה שעלולה לפגוע בהם, כגון מכת ארבה או רוחות סערה.

זַיִת מִנֶּשֶׁל – הושע נא את עצי הזית מלהשיל (=להשיר) את פירותיהם טרם זמנם, כפי שכתוב בפרשת התוכחה: "זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ, וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יƒשּׁל ז≈י∆תךָ" (דברים כח מ).

חִטָּה מֵחָגָב, טֶרֶף מִגּוֹבַאי – 'טֶרֶף' – שם כולל למזון האדם, כמו: "וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ" (משלי לא טו). 'גּוֹבַאי' – מין ארבה, הנזכר בפסוק: "מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה, וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גּ…»בי" (נחום ג יז), ושמו רומז על כך שהקב"ה שולחו כדי 'לגבות' את חובו מאלו הראויים להיענש.⁷⁷

יֶקֶב מִיֶּלֶק – שלא ייאכלו הענבים והיין על ידי ה'יֶלֶק' = מין ארבה, הקרוי כך כיוון שהוא מלקק ומלחך את הכול,⁷⁸ ונזכר בפסוק: "אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, היּ∆ל∆ק, וְהֶחָסִיל, וְהַגָּזָם" (יואל ב כה).

כֶּרֶם מִתּוֹלַעַת – שלא יאכלו תולעים את העצים והענבים שבכרמים, כפי שכתוב בפרשת התוכחה: "¿כּר»ƒמים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ, וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר, כִּי תֹאכְלֶנּוּ התּ…ל»עת" (דברים שם לט).

לֶקֶשׁ מֵאַרְבֶּה – 'לֶקֶשׁ' – התבואה שמתאחרת מלהבשיל עד סוף העונה (כמו 'מלקוש' – המטר שמתאחר מלרדת עד אז), כמו שכתוב: "כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה, וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ" (עמוס ז א).⁷⁹

מֶגֶד מִצְּלָצַל – הושע נא את המגדים (=שם כללי לפירות מתוקים),⁸⁰ מ'צְּלָצַל' – מין ארבה, הקרוי כך על שם הקול הדומה לצילצול שמשמיע בכנפיו,⁸¹ או על שם הצל הנראה תחתיו, כשלהקת הצלצל מכסה את עין הארץ,⁸² ונזכר בפסוק: "כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל" (דברים שם מב).

נֶפֶשׁ מִבֶּהָלָה – זוהי בקשה על נפש האדם, והיא התכלית של שאר הבקשות שבפיוט; הושע נא את נפש האדם מהבהלה והצער העמוק שעלולים לאחוז בו אם יראה את כל עמלו יורד לטמיון על ידי ארבה או מחלת תבואה. מלבד זאת, אנו גם מתפללים למצב של שבע שבו האנשים יהיו שלווים ויציבים, לעומת מצב של רעב, שבו – מלבד הקושי הפיזי – גם הנפש מבוהלת וחסרת שלווה, דבר המשפיע באופן שלילי על כל תחומי החיים והחברה, הן הגשמיים הן הרוחניים.

שֹׂבַע מִסָּלְעָם – הושע נא את המזון, המביא שובע לאדם, מ'סָּלְעָם' = מין ארבה, הקרוי כך כיוון שדרכו לשכון בסלעים,⁸³ ונזכר בפסוק: "אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ, וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ" (ויקרא יא כב).

עֲדָרִים מִדַּלּוּת – הושע נא את עדרי הצאן והבקר מלהיות דלים; הן בכמותם – שלא יפחתו, הן באיכותם – שבהמות העדרים תהיינה חזקות ובריאות, ולא "דּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר" (בראשית מא יט).

פֵּרוֹת מִשִּׁדָּפוֹן – הושע נא את הפירות מ'שִּׁדָּפוֹן' = מין מחלה המזיקה לגידולים, הנגרמת מחמת רוח מזרחית שנושבת עליהם ומייבשת אותם.⁸⁴

צֹאן מִצְּמִיתוּת – הושע נא את הצאן מ'צְּמִיתוּת' = כריתה, כלייה, כמו: "וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם, יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ" (תהילים צד כג). ניתן גם לפרש ש'צֹאן' הוא משל לעם ישראל⁸⁵– "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי" (יחזקאל לד לא).

קָצִיר מִקְּלָלָה – הושע נא את היבול שנקצור, שלא תשלוט בו קללה = חיסרון מכל סיבה שהיא, בין הנראית לעין ובין שאינה נראית, כמו ה'מְאֵרָה'.⁸⁶

רוֹב מֵרָזוֹן – הושע נא את היבול הרב שיצמח, מ'רָזוֹן' = כחישות ודלות (מלשון 'רזה', כמו: "לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן" [ישעיהו י טז]) – בכמות או באיכות.

שִׁבּוֹלֶת מִצִּנָּמוֹן – הושע נא את שיבולי התבואה מ'צִּנָּמוֹן' = מין מחלה המזיקה לתבואה, כמו שכתוב: "וְהִנֵּה שֶׁבַע ƒשׁ√בּלƒים ¿צ$Àמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם" (בראשית מא כג). מחלה זו גורמת לשיבולים להיות יבשות כסלע (='צונמא' בארמית),⁸⁷ או: ממעיטה את כמות הגרגרים בכל שיבולת,⁸⁸ או: גורמת לשיבולים להיות קטנות.⁸⁹

תְּבוּאָה מֵחָסִיל – הושע נא את התבואה מלהאכל על ידי ה'חָסִיל' = מין ארבה, הקרוי כך כיוון שמחסל את כל התבואה,⁹⁰ ונזכר בפסוק: "אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, הַיֶּלֶק, וְהֶחָסִיל, וְהַגָּזָם" (יואל ב כה).

בפיוט זה אנו מתמקדים בתפילה על מזון האדם וצרכיו, המופקים מגידולי הקרקע ומעדרי הבהמות – 'אֲדָמָה מֵאֶרֶר, בְּהֵמָה מִמְּשַׁכֶּלֶת'. מציאות של שבע היא בסיס הכרחי לחיים תקינים, הן ברמת הפרט הן ברמה הציבורית; כשהאדם סובל מרעב, ויחד עם זאת גם טרוד בחיפוש אחר דרכים להשגת מזון – כל מחשבותיו וכוחותיו הנפשיים מצטמצמים והוא שקוע כולו בעצם ההישרדות. במצב כזה, אין לו יכולת להוסיף פעילות ועשייה חיוביות, גשמיות או רוחניות, בין במרחב האישי, בין במרחב המשפחתי, ובין במרחב הציבורי. גם יחסי בני האדם זה לזה מושפעים באופן שלילי ממצב של רעב ומחסור – כל אחד שקוע בדאגה להישרדותו שלו ואין לו פנאי לחשוב על זולתו, ולעיתים גם ישנן תופעות של פשע ו'איש את רעהו חיים בלעו'.⁹¹ בשונה מפיוטים אחרים בהם ביקשנו על עצם צמיחת היבול, כאן אנו מתמקדים בבקשות על מניעת נזקים מהיבול לכשיהיה קיים. נזק המכלה את היבול לאחר שכבר צמח, מהווה פורענות קשה הרבה יותר מאשר אי צמיחתו; אין להשוות את צערו של מגדל היבול במקרה שהתבואה לא צמחה, לצערו במקרה שלאחר שצמחה וכבר דימה בנפשו להיות 'נושא אלומותיו', כלתה כלא-היתה על ידי מחלה או מכת ארבה. על כך יוחדה הבקשה: 'הוֹשַׁע נָא נֶפֶשׁ מִבֶּהָלָה'. מבין עשרים ושתיים הפורענויות המוזכרות בפיוט, ישנן שמונה המתארות מכות ארבה לסוגיו השונים. מכת ארבה, מלבד מימד הענישה הקיים בה, היא גם מחנכת את בני האדם להכיר ביכולתו הבלתי-מוגבלת של הקב"ה ובחוסר האונים שלהם נגדה. חטאי האדם נובעים מהסתכלות מוטעית על היחס בינו לבין הבורא; במקום לראות את עצמו כעבד לבוראו ולציית לדבריו באופן מלא מתוך הכנעה והתבטלות כלפיו, הוא רואה את עצמו כישות העומדת בפני עצמה ומרשה לעצמו לנהוג כרצונו, אף בניגוד לציווי בוראו. במכת ארבה, האדם עומד חסר אונים מול המוני יצורים קטנים, שרק דבר ה' הוא המאחד אותם לכדי היותם כוח מזיק ברמה כזו, ומכוון אותם לשדהו של אותו אדם – "מֶלֶך אֵין לָאַרְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ" (משלי ל כז). יצורים אלו מכלים ברגעים ספורים את היבול שהוא השקיע בו את כל זמנו ומרצו במשך העונה כולה. כך לומד האדם, בדרך הקשה, את אפסיותו מול הקב"ה ואת ההכרח להתבטל כלפיו ולקיים את רצונו בהכנעה ובענווה. משום כך, מכת הארבה שימשה בעשר מכות מצרים, בסידרת המכות האחרונה (מבין שלוש הסדרות: דצ"ך עד"ש באח"ב), שתפקידה היה לחנך את פרעה ועמו להכיר ביכולתו הבלתי-מוגבלת של הקב"ה, כמו שאמר משה לפרעה לפני מכת הברד – המכה הראשונה בסידרה זו – "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט יד). הפיוט מזכיר לנו, המתפללים, מסר זה: כל קיומנו והוויתנו תלויים בקב"ה, וכמו כן גם הצלחת כל המרץ והעמל שנשקיע – נתונה, בסופו של דבר, בידיו; אם נזכור זאת, ונחיה מתוך מגמה תמידית לקיים את רצונו בשלימות, לא נהיה זקוקים לתזכורות מעין אלו, ועמלנו יישא פרי וברכה.