שער י · אומן ישעך

פיוט זה חותם את סדר ה'הושענות', והוא מתאר בלשון רבת שגב את המאורעות שיבשרו על ביאת הגאולה: קיבוץ הגלויות, תחיית המתים, ומלחמת גוג ומגוג – שעתידה להתרחש ביום הושענא רבה.⁴³⁹ לאחר תפילותינו במשך שבעת ימי החג, ובפרט ביום זה, על הגאולה העתידה, מתוכן התרוממנו לציפייה לבואה ממעמקי הלב – כאן אנו מגיעים אל השיא, וכאילו כבר רואים בעיני רוחנו את התממשות הגאולה, ושומעים באוזנינו את הקול המבשר ואומר: "אֹמֶן יֶשְׁעֲךָ בָּא, קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא!".

קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר – על פי לשון הכתוב: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן: מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו נב ז); קול המבשר, מבשר ואומר לישראל שהגיעה עת גאולתם,⁴⁴⁰ והוא אליהו הנביא שיבוא לפני ביאת המשיח ויבשר את בשורת הגאולה,⁴⁴¹ כמו שכתוב: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג כג). שורות הפיוט מתארות את שלבי הגאולה השונים, והן הבשורות שיבשר אליהו לישראל:

אֹמֶן יֶשְׁעֲךָ בָּא⁴⁴²– האמונה שהאמנת בישועתך שתבוא, באה ומתממשת; על פי לשון הכתוב: "הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ: אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא" (ישעיהו סב יא); שכן קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא! – כלשון הכתוב: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" (שיר השירים ב ח); הקב"ה בא לגאלכם ו'מדלג' על השנים שנותרו עד הקץ;⁴⁴³– מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר כך.

בָּא הקב"ה להילחם בגוג ומגוג, בְּרִבְבוֹת כִּתִּים – עם רבבות כתות מלאכים, כמאמר הכתוב: "וּבָא ה' אֱלֹהַי, כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ" (זכריה יד ה),⁴⁴⁴לַעֲמוֹד עַל הַר הַזֵּיתִים – כמאמר הכתוב: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה [...] וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם" (שם שם ב-ד) – המלחמה תתקיים בהר הזיתים, והקב"ה ירד בעצמו לעמוד שם, דהיינו שישמיד באופן ניסי את הגויים שיעמדו שם בהילחמם על ירושלים.

גִּשְׁתּוֹ בַּשּׁוֹפָר לִתְקַע – הקב"ה ייגש לתקוע בשופר לקיבוץ הגלויות, כמאמר הכתוב: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כז יג), ואז תַּחְתָּיו הַר הזיתים יִבָּקַע – כמו שכתוב בהמשך נבואת זכריה: "וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד" (פסוק ד). ניתן ללמוד על משמעותה של תקיעת השופר שלעתיד לבוא, מתקיעת השופר של ראש השנה, שבין טעמיה הרבים שמונה רב סעדיה גאון, הוא כותב:

העניין הראשון – מפני שהיום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו. וכן עושים המלכים, שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות – להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו. וכן אנו ממליכים עלינו הבורא יתברך ביום זה, וכן אמר דוד: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהילים צח ו).⁴⁴⁵

לעתיד לבוא מלכות ה' תופיע בגלוי לעיני כל באי עולם, וכולם יקבלוה על עצמם; זוהי התחלתו של שלב נוסף ונעלה יותר באופן גילוי מלכותו, והתחלה זו מצויינת על ידי תקיעת השופר.

העניין השני – כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשינו, כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב – ישוב [...] וכן עושין המלכים – מזהירין תחילה העם בגזירותם, וכל העובר על האזהרה – אין שומעין לו טענה.⁴⁴⁶

כדי לעבור ל'שלב הבא' – לעידן שאחרי הגאולה, נדרש מהאדם לשוב בתשובה – להתאים את אורח חייו, מעשיו, ורצונותיו, לרמה הרוחנית המתאימה לאותה מציאות נעלית. כשהעולם מתעלה – אף על האדם להתעלות עימו כדי להמשיך להתקיים בו; על כך מתריע קול השופר הגדול: "כל הרוצה לשוב – ישוב".

דָּפַק – הקב"ה דפק על פתחיהם של ישראל, דהיינו שעורר אותם לשוב בתשובה; על פי לשון הכתוב: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי" (שיר השירים ה ב), וְהֵצִיץ – ולאחר מכן הציץ, כלומר: הופיע על ישראל בהתגלות מועטת; על פי לשון הכתוב: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שם ב ט); ועכשיו, יאמר המבשר, וְזָרַח – זרח על ישראל במלוא זיוו והדרו, כמו שכתוב: "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה [...] וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם, וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ" (ישעיהו ס ב,יט); וּמָשׁ חֲצִי הָהָר – כשיעמוד הקב"ה על הר הזיתים, העומד מִמִּזְרָח לחומות ירושלים, והוא ייבקע, כל אחד מחצאיו ימוש (=יזוז) ויתרחק מחציו השני, כמו שכתוב שם בנבואת זכריה: "וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה".

הֵקִים מִלּוּל נוֹאֲמוֹ – הנה מקיים הקב"ה את דברי נבואות הנחמה שמִלֵּל ונאם לישראל על ידי הנביאים, וּבָא הוּא וְכָל קְדֹשָׁיו עִמּוֹ – ויבוא עם כל מלאכיו להילחם בגוג, כמו שכתוב: "וּבָא ה' אֱלֹהַי, כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ" (זכריה שם ה). ניתן להסביר ש'מלאכים' אלו הם כל אותם האידיאלים האלוהיים וערכי הקדושה, המוסר, והצדק, שאומות העולם נלחמו בהופעתן על ידי עם ישראל מראשית ההיסטוריה ועד ימינו;⁴⁴⁷ לעתיד לבוא, יבואו כל 'מלאכים' אלו ויתנקמו בהן, דהיינו שעוון זה של הגויים יגרום למפלתם והשמדתם.

וּלְכָל בָּאֵי עוֹלָם, בַּת קוֹל יִשָּׁמַע בָּעוֹלָם – אז תישמע בת קול לכל באי עולם, שתאמר את השורות הבאות בפיוט (ח-כ). כך עולה מתוך דברי המדרש שעליו מבוסס פיוט זה:

נהרי גן עדן מעלין גלויותיהם של ישראל מכל מקומות מושבותיהם, והקב"ה עושה להם מחילות בעפר, ומעלה אותם תחת הר הזיתים. והקב"ה עתיד לעמוד על ההר, וההר נבקע מתחתיו, שנאמר: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַםִ מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ", וישראל יוצאין מן ההר כוולד שיוצא ממעי אימו, שנאמר: "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה, בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר" (ישעיהו סו ז). ובת קול משמעת בעולם ואומרת: "מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה, הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד, אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת, כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ?!" (שם שם ח), וירושלים תמֵהה באותה שעה, שנאמר: "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ: מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל? הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?" (שם מט כא). והקב"ה משיבהּ: אלו הן בנייך, בני גלויותייך, הם שיצאו ממך, שנאמר: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, אַל תַּחְשֹׂכִי, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (שם נד ב).⁴⁴⁸

נראה שמדרש זה מתבסס על הפסוק המופיע לפני שני הפסוקים הראשונים המובאים בו: "קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר, קוֹל מֵהֵיכָל, קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו" (ישעיהו סו ו). לפי הבנת המדרש, ה'קוֹל' הראשון והאחרון הנזכרים בפסוק הם קול ממשי שיישמע 'מֵעִיר' = ירושלים, קולה של מלחמת גוג ומגוג, שבה הקב"ה 'מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו', ואילו ה'קוֹל מֵהֵיכָל' הוא בת הקול שתישמע אז בעולם. כפי שבואר לעיל,⁴⁴⁹'בת קול' היא קול פנימי שהאדם שומע מתוכו, כעין נבואה ורוח הקודש; קול זה הוא 'קוֹל מֵהֵיכָל' – מסר שמעביר הקב"ה לברואיו דרך היכל בית המקדש, שהוא מקום שכינתו בעולם, וכביכול דרכו הוא מקיים קשר עם יושביו. בעת הגאולה, תתחדש במחשבת האנושות הכרה פנימית בייחוד ה' ובמעלת עם ישראל, כמפורט בשורות הבאות בפיוט; זוהי 'בת הקול' שתישמע בעולם.

זֶרַע עֲמוּסֵי רַחְמוֹ – זרע ישראל, שהקב"ה עמסם ונשאם ברחמו, כאם הנושאת ברחמה את עוברה; על פי לשון הכתוב: "בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן, הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם" (ישעיהו מו ג), נוֹלְדוּ כְּיֶלֶד מִמְּעֵי אִמּוֹ – כמתואר במדרש שהובא, שהמתים יקומו לתחייה מתוך הר הזיתים, כוולד היוצא ממעי אימו. ישראל בעודם בגלות דומים לעוּבר, שכן אינם יכולים אז להוציא את כוחותיהם ויכולותיהם אל הפועל; הם עסוקים בעצם ההישרדות, ואינם פועלים כאדם חי שיצא לאוויר העולם, שביכולתו לעשות וליצור, לממש את רצונותיו, ולהשיג את יעדיו. בתקופה זו, הקב"ה נושא אותם ברחמו, דהיינו שומר ומשגיח עליהם ומספק את צרכיהם. בעת תחיית המתים וגאולת ישראל, העם יוולד מחדש, ויחיה חיים של עשייה ויצירה, בניין ופריחה.

משמיעה בת הקול: חָלָה וְיָלְדָה – ציון, ש'חָלָה' = היו לה צירי לידה, שהם מלחמת גוג ומגוג, 'וְיָלְדָה' את בניה – שהגולים שבו אליה, והמתים קמו בה לתחייה,⁴⁵⁰ כלשון סוף הפסוק המובא במדרש: "כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ", מִי זֹאת? – לשון התפעלות – כמה גדולה וחשובה היא זו;⁴⁵¹מִי שָׁמַע כָּזֹאת – מי שמע על נס גדול כזה?

טָהוֹר – הקב"ה הוא שפָּעַל כָּל אֵלֶּה הניסים והנפלאות, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה? ניתן לפרש ש'כָּל אֵלֶּה' אינם רק הניסים שייעשו בעת הגאולה, אלא כל המאורעות, התמורות, והתהפוכות, שאירעו במשך ההיסטוריה; לעתיד לבוא, יבינו כל באי עולם שיד ה' היא זו שהניעה את 'כָּל אֵלֶּה', ושלכל אותם מהלכים היה תפקיד חיוני בהתקדמות העולם והתעלותו אל תיקונו השלם. אז יתברר ש'כָּל אֵלֶּה' היו טובה מוחלטת, גם אלו שממבט אנושי היו נראים שליליים,⁴⁵² וש'טָהוֹר פָּעַל כָּל אֵלֶּה' – הקב"ה שפעל את כל אלה, הוא 'טהור' מכל תכונה שלילית שניתן היה לייחס אליו מתוך מבט שטחי על הופעות הרוע בעולם.⁴⁵³ וכך נאמר בגמרא:

"וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט) – אטו האידנא לאו [=וכי עכשיו לא] 'אֶחָד' הוא? אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה – על בשורות טובות אומר: 'ברוך הטוב והמטיב', ועל בשורות רעות אומר: 'ברוך דיין האמת'; לעולם הבא – כולו 'הטוב והמטיב'. 'וּשְׁמוֹ אֶחָד' – מאי 'אחד', אטו האידנא לאו 'שְׁמוֹ אֶחָד' הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה – [שם ה'] נכתב ביו''ד ה''י, ונקרא באל''ף דל''ת; אבל לעולם הבא – כולו אחד, נכתב ביו''ד ה''י ונקרא ביו''ד ה''י.⁴⁵⁴

לעתיד לבוא יתגלה כיצד כל פעולותיו של הקב"ה נבעו מחמת היותו 'הטוב והמטיב', גם הדברים שכעת אנו מברכים עליהם 'דיין האמת'. זוהי אחדות הקב"ה שתופיע אז: יתברר באופן מוחשי כיצד המציאות אינה מתחלקת לכוחות טובים ורעים, אלא הקב"ה לבדו הוא השולט בכל הבריאה ומנהיג בה כל פרט על פי מידת טובו המוחלטת, האין-סופית. שם הוויה יהיה נקרא אז ככתבו: האמונה בהיות הקב"ה שורש כל ההוויה, המהוֶוה את הכול – גם את הטוב וגם את הנראה רע, תופיע אז בבהירותה בגלוי. וכך כתב הראי"ה קוק:

ונמצא שהכול הוא מידה טובה באמת [...] וזה יגלה ודאי לעתיד לבוא, שיברכו על הכול 'הטוב והמטיב', והשם יהיה נקרא כמו שנכתב.⁴⁵⁵

יֶשַׁע – אופן הישועה, וּזְמָן הישועה, הוּחָד – יוחדו על ידי הקב"ה, שהישועה תהיה באופן זה ובזמן זה, ולפיכך מלחמת גוג ומגוג תימשך יום אחד בלבד, שכן יום זה הוא הזמן המדוייק שיועד על ידי הקב"ה לישועה, ובאופן זה דווקא,⁴⁵⁶הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד – וכי דבר שגרתי הוא, שארץ סובלת צירי לידה = מלחמה, והם נמשכים יום אחד בלבד, כשם שבציון לא נמשכה מלחמת גוג ומגוג יותר מיום אחד?

כַּבִּיר – הקב"ה, שנקרא 'אֵל כַּבִּיר' (איוב לו ה) = חזק ובעל היכולות כולן, המושל על רוֹם וָתַחַת – ממרומי השמיים ועד העולם התחתון, הוא חולל ניסים אלו; אִם יִוָּלֶד גּוֹי פַּעַם אֶחָת – וכי דבר שגרתי הוא שעם נולד בפעם אחת, כשם שכל נפוצות ישראל שבו לארצם, וכל אלו שהלכו לעולמם במשך הדורות קמו לתחייה ונולדו מחדש, בבת אחת? כאמור, משמעות 'בת קול' זו היא התפשטות אוניברסלית של עיקרי האמונה בקב"ה: שהוא 'כַּבִּיר רוֹם וָתַחַת' – שולט בעולם כולו, ומנהיגו כרצונו בכוחו הבלתי מוגבל – 'טָהוֹר פָּעַל כָּל אֵלֶּה, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה', וכן של הכרה במעלת עם ישראל – 'חָלָה וְיָלְדָה – מִי זֹאת'. זהו האור הרוחני שיזרח בעולם בעת הגאולה, כמפורש בשורה הבאה:

לְעֵת יִגְאַל – כשיגאל את עַמּוֹ, נָאוֹר – הקב"ה, שהוא מקור האור, כלשון הכתוב: "נָאוֹר אַתָּה, אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף" (תהילים עו ה), ויאיר אז על ישראל באורו, כדברי הנביא: "וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם" (ישעיהו ס יט); באותה עת – וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר – כמו שכתוב בהמשך נבואת זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (שם ז) – בעת סוף הגלות, הדומה לערב, כשתתרבינה הצרות והחושך הרוחני – יפציע ויזרח בעולם אור הגאולה.⁴⁵⁷ האור הוא משל למציאות שתהיה בעת הגאולה, לעומת המצב ששרר לפניה: כשם שהעומד במקום חשוך אינו יכול לתפקד כראוי – כך טרם הגאולה, עם ישראל אינו יכול למלא את משימתו הרוחנית, מחמת הקשיים שמבית ומחוץ; כשם שבחושך האדם אינו רואה את שסביבו – כך טרם הגאולה, עם ישראל – והאנושות כולה – אינם רואים כיצד יד ה' היא המניעה את כל מהלכי ההיסטוריה. אך 'לְעֵת יִגְאַל עַמּוֹ נָאוֹר – יִהְיֶה אוֹר' – אז ישתנו שני דברים אלו: עם ישראל יבוא אל המנוחה ואל הנחלה, ויוכל לחיות את חייו הלאומיים והפרטיים בצורתם האידיאלית, וכן כל באי עולם יכירו בכך ש'טָהוֹר פָּעַל כָּל אֵלֶּה', ויבינו כיצד כל פעולותיו של הקב"ה היו לטובה.

כמדרגה נוספת על גבי אור זה, יופיע לעתיד לבוא האור הגנוז מבריאת העולם, כמאמר הנביא: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כּ¿אוֹר ƒשׁב¿עת היּ»ƒמים, בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (ישעיהו ל כו), וכדברי הגמרא:

אור שברא הקב''ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקב''ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם" (איוב לח טו); ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א ד), ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב" (ישעיהו ג י). כיוון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח, שנאמר: "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח" (משלי יג ט).⁴⁵⁸

'אור' זה הוא יכולת הבנה והשגה עמוקות בדעת אלוהים, בו אפשר לצפות 'מסוף העולם ועד סופו' – להבין את סודות הבריאה ומסתריה; אור זה אינו יכול להופיע במציאות הנוכחית, בה האנשים אינם במדרגה הראויה לכך, ולפיכך נגנז. אך לעתיד לבוא, כשהעולם יבוא למצבו השלם, יזרח אותו אור מופלא, ו"תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה', כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם" (חבקוק ב יד).⁴⁵⁹

מוֹשִׁיעִים יַעֲלוּ לְהַר צִיּוֹן – הם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד;⁴⁶⁰ על פי לשון הכתוב: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א כא), כִּי חָלָה – כיוון שכבר אחזוה חבלי לידה = מלחמת גוג ומגוג, גַּם יָלְדָה צִיּוֹן – 'אֶת בָּנֶיהָ' (כלשון הפסוק שהובא במדרש לעיל) – שהגולים שבו אליה, והמתים קמו בה לתחייה,⁴⁶¹ וכעת הוא הזמן המיועד להושיעה ולשפוט את אויביה יושבי הר עשו, ואז תהיה לה' המלוכה.

נִשְׁמַע בְּכָל גְּבוּלֵךְ, הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ – קול המבשר ישמיע לישראל בכל ארצם,⁴⁶² שירחיבו את מקום יישובם, כמו שכתוב: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, אַל תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" (ישעיהו נד ב-ג).

שִׂימִי עַד דַּמֶּשֶׂק מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ, קַבְּלִי בָנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ – קבלי את בנייך ובנותייך ששבו אלייך מהגולה, ואת המתים שקמו לתחייה, וכדי שתוכלי להכיל את כל אלה – התרחבי עד דמשק, כדברי המדרש:

עתיד הקב"ה לומר לה [לירושלים]: האריכי, הרחיבי, קבלי אוכלוסייך, "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ". אמר רבי יוחנן: עתידה ירושלים להיות מגעת לשערי דמשק [...] להיות מתרחבת ועולה, והגלויות באות ונינוחות תחתיה, לקיים מה שנאמר: "וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ" (זכריה ט א), ואין 'מנוחה' אלא ירושלים, שנאמר: "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד, פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהילים קלב יד); "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" (ישעיהו נד ג).⁴⁶³

התרחבותה הפיזית של ירושלים, מבטאת את התפשטות הרעיון הרוחני שהיא מייצגת: השראת השכינה והתגלות ה' בעולם. לעתיד לבוא, האנושות כולה תתעלה ותחסה בצל כנפי האמונה בקב"ה, כמאמר הנביא: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא ט). רעיון זה עולה גם מתוך דברי המלבי"ם על הפסוק שהובא במדרש זה: "מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ ו¿ד∆מּ∆שׂק ¿מנÀ»חתוֹ, כִּי לַה' עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל":

אז יימצא דבר ה' והנבואה גם בארץ 'חדרך', שהיא ארץ רחוקה מאוד, גם שם יהיה משא דבר ה'; והיהודי שנמצא שם – ישאלו ממנו את דבר ה', שיתפשט אז בכל האומה. ובדמשק תהיה מנוחתו, מה שעד עתה היתה מנוחתו בירושלים [...] תתפשט אז עד דמשק שיהיה קצה הגבול הצפוני של ארץ ישראל [...] ומבאר הטעם: שעֵין כל בני האדם תצפה לה', עם כל שבטי ישראל, שהם יצפו לה' בפרטות [=בייחוד].

עִלְזִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – עם ישראל, כלשון הכתוב: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיר השירים ב א). המלבי"ם (שם) מפרש ש'חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן' היא הפרח הנקרא 'חמנייה', שבמשך היום פונה הוא כלפי השמש ועלי הכותרת שלו נפתחים, ובלילה הם נסגרים. עם ישראל נמשל לפרח זה, באשר אף הוא – בזמן שמאיר עליו אור ה', מגלה הוא את יופיו ומוציא לפועל את כשרונותיו הרוחניים; אך בעת הסתר פנים, בהיותו גולה מעל אדמתו, כוחותיו מצטמצמים והוא מצטנף ומתכנס אל תוכו. המבשר קורא לישראל: 'עִלְזִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן' – פתחי לרווחה את עלייך הנאים, "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח"! (ישעיהו ס א). ה'רוקח' מפרש כינוי זה בדרך נוטריקון: 'חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן' – אומת ישראל, שהיא חבויה בצילו ('חֲבַצֶּלֶת') של הקב"ה, ואומרת לפניו שירה ('הַשָּׁרוֹן'). אף המדרש מפרש בדרך זו, באופן שונה:

"אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן" – אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצילן של מלכויות; למחר כשיגאלני הקב"ה מִצִילן של מלכויות – אני מרטבת [=מתרעננת] כשושנה, ואומרת לו שיר חדש, שנאמר: "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה, הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" (תהילים צח א).⁴⁶⁴

המבשר קורא לישראל, שעד עתה היו נתונים תחת שלטון המלכויות, לעלוז ולשמוח על גאולתם הקריבה, כִּי קָמוּ יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן – קמו לתחייה האבות הקבורים בחברון, שהם משבעת הרועים שינהיגו אתכם במלחמת גוג ומגוג ובעת הגאולה שתבוא לאחריה.⁴⁶⁵

המבשר יאמר בשם הקב"ה: פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ – פנו אלי בתפילה ובתשובה, ומיד תיוושעו, הַיּוֹם, אִם בְּקוֹלִי תִשְׁמָעוּ – על פי לשון הכתוב: "כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ, הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהילים צה ז); אם תשמעו בקול ה', היום תבוא הישועה, שבה יראו כל באי עולם 'כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ' ומשרה את שכינתו בתוכנו, ושאנחנו 'עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ' – עמו המונהג על ידו, וידו עלינו לטובה.

צָמַח אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, הוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ – על פי לשון הכתוב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה'. וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה', וְהוּא יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ" (זכריה ו יב-יג). כשם שקמו ישני חברון, קם לתחייה גם דוד המלך, המכונה בפסוק 'צֶמַח', והוא יבנה את המקדש וימלוך על ישראל. בטעם הדבר שדוד מכונה כך ניתן לומר, שביאת הגאולה דומה לצמיחת צמח: הצמח נובט באיטיות מתוך הזרע שנרקב, וכך גם תהליכי הגאולה מתקדמים קמעא קמעא, ופעמים שהם מתרחשים דווקא מתוך עומק צרות הגלות ומחשכיה. בגמרא מבואר כי דוד המלך, שיקום לתחייה, ו'משיח בן דוד' – שתי דמויות נפרדות הן, והם ימלכו יחד על ישראל, כש'משיח בן דוד' יהיה המלך, ודוד בן ישי יהיה מִשְׁנֶה לו:

אמר רב יהודה אמר רב: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דָּוִד אחֵר, שנאמר: "וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם, וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם" (ירמיה ל ט); 'הֵקִים' לא נאמר, אלא 'אָקִים'. אמר ליה רב פפא לאביי: והכתיב [=והרי כתוב]: "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז כה) [ומשמע מכך שמדובר על דוד הידוע]? כגון קיסר ופלגי קיסר [= מלך ושני לו; כן דוד החדש – מלך, כדכתיב: "דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים", ודוד המלך – שני לו, כדכתיב: "נָשִׂיא לָהֶם" ולא כתוב "מלך" – רש"י].⁴⁶⁶

קוּמוּ כְּפוּשֵׁי עָפָר – המתים הטמונים בעפר,⁴⁶⁷הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ לקב"ה, שׁוֹכְנֵי עָפָר – כלשון הכתוב: יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיהו כו יט).⁴⁶⁸

רַבָּתִי עָם – ירושלים, שלפני החורבן היתה מרובה בתושבים, כמו שכתוב: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם" (איכה א א), ופירש רש"י: "שהיה עמה רב", תשוב להיות 'רַבָּתִי עָם' בְּהַמְלִיכוֹ, מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ – בזמן שהקב"ה ימליך בה את 'אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, הוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ'. הקב"ה מכונה 'מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ', כלשון הכתוב: "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם" (שמואל ב' כב נא) – הקב"ה הוא כמגדל מבוצר המושיע את דוד 'מַלְכּוֹ' = המולך מטעמו. שתי השורות הבאות מבוססות אף הן על פסוק זה.

שֵׁם עֲדִינָה⁴⁶⁹לְהַאֲבִיד! – השמידו את מלכות אדום הרשעה – הנוצרים שונאי ישראל,⁴⁷⁰ היושבת לבטח ומתעדנת בעידונים; על פי לשון הכתוב: "וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עדƒינ»ה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ: אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה, וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל. וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד: שְׁכוֹל וְאַלְמֹן" (ישעיהו מז ח-ט).⁴⁷¹ וכך נאמר במדרש:

"וְעַתָּה שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח" – מה הקב"ה עתיד לעשות לה? "אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם" (דברים לב מב); ולא זאת בלבד, אלא שעתיד לדורכן, שנאמר: "פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי" (ישעיה סג ג); והוא עתיד לדרוך במנעלו לכל גדולי אדום, שנאמר: "עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" (תהלים ס י).⁴⁷²

עֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד – ולעומת השמדת מלכות אדום, יעשה הקב"ה חסד עם משיחו דוד (שנמשח למלוכה בשמן המשחה), וימליכנו על ישראל יחד עם המלך המשיח שהוא מזרעו. המלבי"ם מבאר את עניינו של אותו חסד: "כי 'חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים'⁴⁷³ היה מה שכרת לו ברית שלא תסור המלוכה מזרעו, שזה היה מצד החסד כמו שכתבתי בשמואל ב' פרק ז, וחסד זה ימשך עד עולם".⁴⁷⁴ בספר שמואל (שם) ביאר רעיון זה ביתר פירוט, בקשר למה שהבטיח הקב"ה לדוד על ידי נתן הנביא: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (פסוק טז):

"וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ" – רצה לומר: בהיות שנקרא שמך עליו [=על ביתך], והוא שכר צדקתך, כעניין: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" (ישעיהו נח ח), על כן הוא נאמן ולא יסור בשום פעם. וכן, הגם שהכיסא יופסק לפעמים בעיתי הגלויות, בכל זאת לא יופסק לעולם, ואם יופסק כיסא בניך לא יופסק כיסאך, על דרך שפירשתי מה שכתוב: "וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ" (תהילים פט ה) – שכיסא דוד עומד, שיֵשֵב עליו המלך דוד בעצמו לימות המשיח⁴⁷⁵[...] וזה שכתוב: כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם".

תְּנָה יְשׁוּעוֹת לְעַם עוֹלָם – לעם ישראל הקיים לעולם; כלשון הכתוב: "וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם" (ישעיהו מד ז), וכן 'תְּנָה יְשׁוּעוֹת' לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ – לצאצאיו, ובפרט למלך המשיח, שהוא מזרעו, והישועות תהיינה עַד עוֹלָם.

קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר, קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר, קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר – משפט זה נאמר פעם אחת כפתיחה לפיוט, ועליו נסמכות כל שורות הפיוט – שהן תוכן קולו של המבשר. בסיום הפיוט – חוזרים על משפט זה שלוש פעמים; כאן איננו אומרים מהו תוכן אותו קול ומהו הדבר עליו הוא מבשר; רוממותה ונשגבותה של המציאות העתידית בעידן הגאולה הן מעבר למה שאנו מסוגלים להבין ולבטא. אנו מותירים את חצי המשפט פתוח לרווחה: "קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: ...", פתוח לאמירה של בשורה גדולה, הפותחת שער למציאות של השראת השכינה בעולם, של נוכחות מורגשת של הקב"ה, של מדרגת חיים עליונה, מלאה קדושה ושגב, בחיי הפרט ובחיי הכלל. לאחר כל תפילותינו לקירוב הגאולה, בהן חיזקנו ואימצנו את רצוננו בה וציפייתנו אליה על פי מה שאנו יכולים להבין במהותה ועניינה, כאן אנו מגיעים לשיא השיאים, ונושאים עינינו אל הרובד הנעלה שבמציאות העתידית, הקיים מעבר להשגתנו, ומצפים לביאת המבשר, הנושא עימו את הבשורה הגדולה, שיבוא ו'ישלים' את המשפט – ואת מגמת הבריאה כולה. החזרה המשולשת על המשפט – מבטאת את המבט הזה, את הציפייה למה שמעבר. אמירה אחת מבטאת את עצם תוכנה; החזרה עליה מבטאת ריבוי ותוספת, והפעם השלישית מבטאת ריבוי מסוג אחר, משהו שמעבר למציאות המוכרת. כך עשויה להתפרש גם הקדושה המשולשת: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו ו ג) – קדוש, ועוד יותר קדוש, ועוד יותר – מעבר לריבוי שאנו מסוגלים להבין, ריבוי אין סופי. אנו חוזרים על הביטוי: "מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר" עשרים ושש פעמים (עשרים ושתיים בפיוט עצמו, פעם אחת לפניו, ושלוש לאחריו) – כמניין הגימטריה של שם הוויה. ייתכן שיש בכך רמז נוסף לרעיון זה; שם הוויה הוא השם הכמוס והנעלם, שיתגלה לעתיד לבוא – שאז מדרגת החיים תהיה תואמת לעומק הרב הגנוז בו, ונוכל להגות אותו ככתיבתו, כדברי הגמרא על הפסוק: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט) – "אטו האידנא לאו [=וכי עכשיו לא] 'שְׁמוֹ אֶחָד' הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה – [שם ה'] נכתב ביו''ד ה''י ונקרא באל''ף דל''ת; אבל לעולם הבא – כולו אחד, נכתב ביו''ד ה''י ונקרא ביו''ד ה''י".⁴⁷⁶ בשונה משאר שמותיו של הקב"ה, שמשמעותם נגזרת ממידות או פעולות שדרכן הוא מתגלה, שם הוויה מורה על עצמותו של הקב"ה, ללא תלות בדרך התגלות מסויימת; וכך נאמר במדרש: "עד שלא נברא העולם, היה הקב"ה ושמו בלבד"⁴⁷⁷– שם הוויה העצמי לו.⁴⁷⁸⁴⁷⁹ ויהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, לכונן את בית חיינו ולהשיב שכינתו בתוכנו, במהרה בימינו, אמן.