שער ו · תעינו כשה אובד

בפיוט זה אנו מתפללים לישועת ישראל, באמצעות תיאור מצבם העגום בהיותם בגלות, והקשר החי שהם מקיימים עם הקב"ה מתוך מצב זה.

אָנָּא אֵל נָא, הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא – הביטוי 'אֵל נָא', הפותח כל אחת משורות הפיוט, מבוסס על פתיחת משה לתפילתו על מִרְיָם: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב יג). השם 'אֵל' מבטא את חוזקו ויכולתו של הקב"ה;²¹⁰ באמצעות פתיחת התפילה בפנייה לקב"ה בשם זה, המתפלל מחזק בתודעתו את האמונה ביכולתו האין-סופית של הקב"ה, אמונה העומדת בבסיס עניינה של התפילה.²¹¹ על פתיחת משה במילה 'נָא' כתב רש"י (שם): "בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחבירו צריך לומר שניים או שלושה דברי תחנונים, ואחר כך יבקש שאלותיו". מלבד מידת דרך הארץ שבדבר, פתיחה בלשון תחנונים – כשהיא נאמרת בכוונת הלב – גם מעוררת את עומק רצונו של המתפלל, וגורמת לתפילתו לנבוע ממקום עמוק יותר. היא מעמידה אותו במקום האמיתי בו הוא צריך להיות בהרגשתו בעת התפילה, כדברי המשנה:

רבי שמעון אומר: הוֵי זהיר בקריאת שמע ובתפילה. וכשאתה מתפלל – אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר: "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יואל ב יג).²¹²

מפרש רבינו עובדיה מברטנורא: "קבע – כאדם שקבוע לו חוק לקרוא פרק אחד או פרשה אחת, שאומר אותה בקריאה בעלמא, ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים", וה'תפארת ישראל' מוסיף: "אלא רחמים ותחנונים לפני המקום – להתפלל אותה בדרך תחנונים, כעני העומד בפתח המלך בלב נשבר", וכפי שמורה הנביא לפני דבריו המצוטטים במשנה: "וְגַם עַתָּה נְאֻם ה': שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם שם יב-יג). רבי שמעון מבסס את דבריו על התואר 'חַנּוּן' שמשתמש בו הנביא, שמשמעותו היא: שומע תחנונים,²¹³ כמו שכתוב: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי – וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כב כו), ומכאן, שעל מנת שהתפילה תפעל את פעולתה – יש לאומרה בדרך תחנונים. כך פסק גם ה'שולחן ערוך': "יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח, ובנחת".²¹⁴

תָּעִינוּ כְּשֶׂה אֹבֵד – על פי לשון הכתוב: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד, בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ, כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" (תהילים קיט קעו). 'מצודת דוד' מפרש את דבריו אלו של דוד כמתייחסים לתעייה רוחנית:

תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד – רוצה לומר: כמו השה הזה, כשהוא אבוד מן העדר אינו יודע לחזור עד שיבקשו הרועה – כן תועה אני בדעתי, ולא אדע מעצמי כל תוכן כישרון הדרך [של עבודת ה']. לכן בַּקֵּשׁ אתה את עַבְדֶּךָ, וראה את הדרך אשר אלך בה, כי לֹא שָׁכָחְתִּי מִצְוֹתֶיךָ, והבָּא ליטהר הלוא מסייעין לו מן השמיים.

לפירושו, דוד חושש שמא דרכו בעבודת ה' אינה מנוהלת על ידו באופן הראוי והשלם, ולפיכך הוא מבקש מהקב"ה שיסייע בידו בכך. לעומת זאת, המלבי"ם מפרש שדבריו של דוד מתייחסים לתעייה פיזית:

וגם אם תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד ששכח את רבצו ותועה ואין לו מרעה, תהיה אתה הרועה המבקש את שיו הנידח; ורוצה לומר: באשר אני נרדף מפני שאול, תועה בחוץ לארץ – תבקשני ותשיבני לארץ ישראל, כי אף ששכחתי רבצי ומקום המרעה, לֹא שָׁכָחְתִּי מִצְוֹתֶיךָ, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי.

בקשתנו זו עשוייה לכלול את שני הפירושים: עם ישראל תועה ואובד בגלות, מפוזר ומפורד בין העמים, והוא תלוי בחסדי הקב"ה. מלבד זאת, בעת הגלות גם מצבו הרוחני של העם אינו כשורה – "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם – אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" (איכה ב ט), והוא תועה מדרך עבודת ה' הנכונה כשה אובד. לפיכך אנו מתפללים: "שְׁמֵנוּ מִסִּפְרְךָ אַל תְּאַבֵּד" – על אף שתעינו מדרך עבודתך מחמת צרות הגלות, הצילנו מהסכנות הנשקפות לנו מאויבינו הרבים מחמת היותנו תועים פיזית כשה אובד, ושְׁמֵנוּ מִסִּפְרְךָ אַל תְּאַבֵּד – אל תמחק את שמנו מספר החיים שלך, בו רשומים שמותיהם של האנשים שדינם לחיים, כמו שכתוב: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִַם" (ישעיהו ד ג).

רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה, קְצוּפָה וְעָלֶיךָ הֲרוּגָה – על פי לשון הכתוב: "וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה" (זכריה יא ז); הנהג את ישראל ושמור עליהם כרועה השומר על עדרו, שהרי הם נהרגים על ידי אויביהם הקוצפים עליהם, 'עָלֶיךָ' – מפני דבקותם בך,²¹⁵ כמו שכתוב: "כִּי »על∆יךָ ה…רג¿$וּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ ¿כּצ…אן ƒטב¿»חה" (תהילים מד כג).

צֹאנְךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ – על פי לשון הכתוב: "וְאַתֵּן צ…א$ƒי צ…אן מר¿ƒעיƒתי אָדָם אַתֶּם, אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה" (יחזקאל לד לא); פְּעֻלָּתְךָ וְרַעְיָתֶךָ – על פי לשונות הכתובים: "עַל בָּנַי וְעַל פּ…על י»די תְּצַוֻּנִי" (ישעיהו מה יא), "אֲחֹתִי ר¿עי»ƒתי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ה ב). מוצגים כאן ארבעה פנים ביחסים שבינינו לבין הקב"ה, שמצידם אנו מייחלים שיושיענו: מצד שאנו 'צֹאנְךָ' – עמך השייך לך ומייצג אותך בעולם. מצד שאנו 'צֹאן מַרְעִיתֶךָ' – צאן שאף אילו לא היה שלך, אתה הוא הרועה המופקד על שמירתו, מכוח בחירתך הנצחית בעם ישראל, שבועתך לאבות, והבטחותיך על ידי הנביאים. מצד שאנו 'פְּעוּלָתְךָ' – אתה בראת ויצרת אותנו, ומחמת זה ראוי שיתעוררו רחמיך עלינו.²¹⁶ ומצד שאנו 'רַעְיָתֶךָ' – האחדות הפנימית והמהותית שבינינו; נשמתם של ישראל חצובה מכיסא הכבוד,²¹⁷ דהיינו שהיא, כביכול, חלק מהקב"ה עצמו; וכך כתב רמב"ן:

["וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה] וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה [...] היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה; כי הנופח באפֵּי אחר – מנשמתו יתן בו. וזהו שנאמר: "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם" (איוב לב ח).²¹⁸

עֲנִיֵּי הַצֹּאן, שִׂיחָם עֲנֵה בְּעֵת רָצוֹן – כלשון הכתוב: "וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה, לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן" (זכריה יא ז) – ישראל בגלותם מצויים במצב של עוני כלכלי וכן ב'עוני' במובן של 'סבל';²¹⁹ מלבד זאת, הם עניים מקנייניהם הרוחניים: בית המקדש, השראת השכינה, הנבואה, והמלכות, ואף התורה והמצוות אינם יכולים להתקיים על ידם במציאות זו באופן שלם.²²⁰ אנו מבקשים מהקב"ה שישמע ויקבל את 'שִׂיחָם' = תפילתם, ויענה להם במילוי מבוקשם, 'בְּעֵת רָצוֹן' = בזמן שיתפללו לפניו לרצותו, כמו שכתוב: "כֹּה אָמַר ה': בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיהו מט ח), ופירש רש"י: "'בְּעֵת רָצוֹן' – בעת תפילה, שאתה מתרצה ומתפייס לפנַי".

נוֹשְׂאֵי לְךָ עַיִן – הושע נא את ישראל שנושאים לך עין בציפייה ובתפילה, ומבקשים שמִתְקוֹמְמֶיךָ יִהְיוּ כְאַיִן – אויבי ישראל המתקוממים עליהם, הרי הם 'מִתְקוֹמְמֶיךָ' – מתקוממים על הקב"ה, מפני ששנאתם לישראל נובעת מחמת היותו מייצג את הקב"ה ואת המוסר האלוהי בעולם; וכך מתאר זאת המשורר בספר תהילים:

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד, וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי, וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו, עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ.²²¹

ופירש המלבי"ם:

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן – אלה ההומים הם אויביך, ונגדך הומים [...] וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ – הנושאים ראש להרע בפועל הם משנאיך, ועליך באו [...]. מה שיַעֲרִימוּ סוֹד על ישראל הוא מצד שהם עַמְּךָ, וְיִתְיָעֲצוּ – ועיקר העצה שלהם ותכלית מגמתם הוא עַל צְפוּנֶיךָ – על ענייני האלוהות הצפונים, כמו על אמונת האחדות, ועל קשר אלהותך והשגחתך על ישראל, ועל התורה והמצוות שנתת להם, שרוצים לבטל זה מאיתם. אָמְרוּ זה לזה: 'לכו וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי כדי שלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד' – שרוצים לבטל שֵׁם 'ישראל', ששם זה מורה על שמונהגים למעלה מן הטבע, ושהם מושגחים מה', ששם זה לא ייזכר עוד. ואם כן, עיקר ביאתם הוא לבטל את האמונה, ועליך באו – על אלהותך הנודע בעולם על ידי ישראל.

לִמְנַסְּכֵי לְךָ מָיִם – הושע נא את ישראל, שניסכו לפניך מים במקדש בחג הסוכות, ובזמננו – מנסכים לפניך את מי דמעותיהם בתפילה ובתחנונים,²²² ומתפללים על גשמי השנה באמירת ה'הושענות', שהן זכר לניסוך המים, שכן אף הוא נועד להשפיע ברכה בגשמי השנה, כדברי חז"ל: "ומפני מה אמרה תורה: נַסְּכוּ מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה".²²³ וכך כתב במחזור ויטרי: "כל ימות החג מתפללים 'הושענות' לאחר תפילה, זכר לניסוך המים שהיה בא כל שבעה לרַצות על המים".²²⁴

כְּמִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה יִשְׁאֲבוּן מָיִם – אנו מבקשים שנזכה 'לשאוב' ישועות רבות 'מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה'; על פי לשון הכתוב: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו יב ג), ופירש 'מצודת דוד': "כמו השואב מים מן המעיין הנובע, הנה שואב הוא בששון, כי לא ידאג פן יכלו המים. כן תשאבו בששון את הישועה ממעייני הישועה, כי לא תופסק התשועה, כי יד ה' לא תקצר". תרגום יונתן מתרגם פסוק זה כך: "וּתְקַבְּלוּן אוּלְפַּן חֲדַת מִבְּחִירֵי צַדִּיקַיָּא" (=ותקבלו לימוד חדש מבחירֵי הצדיקים). בעת הגאולה, התורה תופיע בצורה חדשה, עליונה יותר, בה ייחשפו עקרונותיה הכלליים של התורה, העומדים ביסודם של פרטיה הנגלים. ככל שאנו מתקרבים לאותה עת, תורת הגאולה הולכת ומתגלה על ידי בחירי הצדיקים.²²⁵ בקשתנו מתייחסת, אם כן, אף לדבר זה – שנזכה לקבל את התורה בצורתה העליונה, כפי שהיא מופיעה בעת גאולת ישראל.

יַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים – על פי לשון הכתוב: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א כא), ופירש 'מצודת דוד': "המושיעים שבהר ציון, הם מלך המשיח ושריו, כאשר [הם] יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט על מה שהרעו לישראל – אז תהיה לה' המלוכה, רוצה לומר: אז הכול יודו במלכותו ויקבלוהו לאלוה".

טְפוּלִים בְּךָ – דבקים בך,²²⁶וּבְשִׁמְךָ נוֹשָׁעִים – מתוך דבקותם בך, הם קוראים בשמך בתפילה, ועל ידי כך נושעים מצרותיהם, ולפיכך, גם עתה – הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא אותם. על אופן ישועת ישראל בשמו של הקב"ה, עליה נאמר כאן 'וּבְשִׁמְךָ נוֹשָׁעִים', ניתן ללמוד מפסוקי המזמור הבא:

נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל – יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ, יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ, בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ. אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.²²⁷

המזמור מציג שני אופנים שבהם ישראל 'בְּשִׁמְךָ נוֹשָׁעִים': "וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל", ו"בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר": הפסוק הראשון מתייחס לכך שישראל רואים את עצמם כמייצגים את הקב"ה ונלחמים בשמו, החרוט על דגלם. הפסוק השני מתייחס לתפילתם לקב"ה ולביטחונם בו. לעומת דברים אלו – אין כל משמעות לרכב ולסוסים של האויב; אם ישראל ניגשים למלחמה מתוך תודעה שהם נלחמים בשם ה', ואף מודעים לתלותם המוחלטת בו, שמים בו בטחונם, ומתפללים אליו – אזי הוא נלחם לצידם, והניצחון מובטח להם.

חֲמוּץ בְּגָדִים – כינוי לקב"ה, כלשון הכתוב:

מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, צֹעֶה [=סוער] בְּרֹב כֹּחוֹ? – אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ.

מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת? פּוּרָה [=גת] דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי, וְיֵז נִצְחָם [=דמם] עַל בְּגָדַי, וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי, וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה.²²⁸

הפסוקים מתארים את נקמת הקב"ה באדום לעתיד לבוא, שאז יהיה 'חֲמוּץ בְּגָדִים' – "בגדים צבועים בדם, וכל דבר שהוא מתנאץ [=נמאס, מתקלקל] בריחו ובמראיתו – נופל בו לשון חימוץ" (לשון רש"י שם), ובדומה לזה פירש רד"ק: "חֲמוּץ = אָדוֹם". המלבי"ם פירש להיפך, שהקב"ה יהיה לבוש בגדים לבנים ונקיים – המסמלים את מידות החסד והרחמים, שיופיעו אז כלפי ישראל. אנו מבקשים מהקב"ה שיתגלה במהרה כ'חֲמוּץ בְּגָדִים', וינקום את נקמתו-נקמתנו מאדום ושאר שונאינו: זְעֹם לְנַעֵר כָּל בּוֹגְדִים – הוצא לפועל את זעמך על שונאי ישראל הבוגדים בך, ונער אותם מן העולם, כמאמר הכתוב: "לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ, ו¿יƒנּ»ערוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה" (איוב לח יג) – הקב"ה ינער את העולם מהרשעים כמו ניעור בגד, דהיינו מיגור מוחלט וטוטאלי של הרִשעה ונושאי דגלה מן המציאות.

וְזָכוֹר תִּזְכּוֹר, הַנְּכוּרֵי בְּלֶתֶךְ וָכוֹר – בספר הושע מסופר שהקב"ה ציווה עליו לבצע פעולות המסמלות את מערכת היחסים שבין הקב"ה לבין ישראל, ביניהן הציווי הבא: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים. וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים". הקב"ה מצווה על הושע לקחת לו אישה המנאפת תחת בעלה, כסמל לנישואי הקב"ה עם ישראל, הזונים אחרי העבודה הזרה. הושע כורה (=קונה, כלומר: מקדש) אותה בחמישה עשר כסף, ומתחייב לזון אותה בכמות של חומר ולתך שעורים; 'חומר' הוא מידת נפח של שלושים סאה, ו'לתך' – של חמש עשרה סאה. הגמרא מסבירה את הנמשל של פרטים אלו ביחסי הקב"ה עִם ישראל:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: [...] "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר" – זה ט''ו בניסן שבו נגאלו ישראל ממצרים. "כָּסֶף" – אלו צדיקים, וכן הוא אומר: "צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ" (משלי ז כ). "חֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים" – אלו ארבעים וחמישה צדיקים שהעולם מתקיים בהם [=בזכותם].²²⁹

לדברי הגמרא, קידושי הושע את האישה בכסף רומזים על כך שהקב"ה קנה את ישראל בזכות הצדיקים, וקניין זה ממשיך להתקיים בכל דור בזכות הצדיקים שבו. כמות השעורים – ארבעים וחמש סאה – רומזת למספר הצדיקים המיוחדים שישנם בכל דור, שבזכותם מתקיים העולם. אנו מבקשים מהקב"ה שיזכור צדיקים אלו, ובזכותם יושיע את עם ישראל כולו, שקנה לו לעם, שבכל אחד מהם טמון הפוטנציאל להיות נמנה על צדיקים אלו.

דּוֹרְשֶׁיךָ בְּעַנְפֵי עֲרָבוֹת – ישראל, שבאים היום לדורשך כשענפי ערבות בידם; ניתן גם לפרש: 'בְּעַנְפֵי עֲרָבוֹת' – באמצעותן, על ידי קיומם את מנהג חבטת הערבה הם דורשים אותך = מתפללים אליך ומבקשים להשיג את קרבתך;²³⁰ גַּעְיָם שְׁעֵה מֵעֲרָבוֹת – תפילתם, הנאמרת בזעקה מעומק הלב כגעִייה²³¹– הבט אליה וקבלהּ ברצון מ'עֲרָבוֹת' = הרקיע השביעי והעליון מבין שבעת הרקיעים. לשם הבנת עומק משמעותו של רקיע זה, נעיין בדברי הגמרא:

ריש לקיש אמר: שבעה [רקיעים יש], ואלו הן: 'וילון', 'רקיע', 'שחקים', 'זבול', 'מעון', 'מכון', 'ערבות' [...] 'ערבות' – שֶׁבּוֹ צֶדֶק משפט וצדקה, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות, וטל שעתיד הקב''ה להחיות בו מתים [...] שָׁם אופנים ושרפים וחיות הקודש, ומלאכי השרת וכיסא הכבוד, מלך אל חי רם ונישא שוכן עליהם ב'ערבות', שנאמר: "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ" (תהילים סח ה), [...] וחושך וענן וערפל מקיפין אותו, שנאמר: "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ, סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ, חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" (שם יח יב).²³²

הגמרא שם מפרטת את עניינו ומהותו של כל אחד משבעת הרקיעים, על ידי תיאור הדברים המצויים בו, כגון כוכבים ומזלות, בית המקדש העליון, מלאכים שאומרים שירה, אוצרות שלג וברד, סופות וסערות. כשדברים אלו מתפרשים בדרך אליגורית, רומזים הם לשבע מדרגות רוחניות בסדרי ההנהגה האלוהית של המציאות, שהן 'שבעת הרקיעים'. הרקיע השישי, הקיים מתחת ל'ערבות', הוא "'מכון' – שבו אוצרות שלג, ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים, וחדרה של סופה, ומערה של קיטור, ודלתותיהן אש", ומפרש רש"י, שכל דברים אלו מיועדים לפורענות. ה'מכון' הוא השורש הרוחני העליון של כוחות הרע בעולם; הרוע והסבל העולמיים אינם מתחילים בבני האדם – הם מוטבעים בתבנית הרוחנית היסודית של המציאות, ושורשם הוא גבוה מאוד – ברקיע השישי. בעולם הזה קיימת מלחמה מתמדת בין הטוב והרע, באדם הפרטי, בחברה, ובמציאות הכללית – משום שלשניהם קיים שורש רוחני בסדר ההנהגה האלוהית. לעומת זאת, הרקיע השביעי, 'ערבות' – הוא שורש כוחות הטוב שבמציאות: "גנזי חיים, גנזי שלום, וגנזי ברכה". רקיע זה עומד מעל הרקיע השישי, משום שאף על פי שהקב"ה ברא את העולם כך שכוחות הטוב והרע שקולים הם, בשורש הדברים – ישנו יתרון לכוח הטוב. ההטבה היא המגמה האלוהית שלשמה נברא העולם, ואילו הרע אינו אלא חֶסֶר, העדר. על כך אמר הנביא: "יוֹ≈צר אוֹר וּבוֹר≈א חֹשֶׁךְ, ע…∆שׂה שָׁלוֹם וּבוֹר≈א רָע" (ישעיהו מה ז) – לעומת האור והשלום, עליהם נאמר 'יוֹצֵר' ו'עוֹשֶׂה' – פעלים המציינים את יצירת הצורה וגמר העשייה, על החושך והרע נאמר 'בּוֹרֵא' – פועַל המציין בריאה גולמית. האור הוא 'בעל צורה': אפשר לשלוט בו ולכוונו, להפעילו ולהעלימו. החושך, לעומתו, אינו בעל ממשות מצד עצמו; הוא מופיע מאליו בכל מציאות של העדר אור. כך הוא גם לגבי הטוב והרע: הקב"ה לא ברא את הרע כמגמה בפני עצמה, אלא הוא מציאות של העדר טוב, ויש לו תפקיד מסויים הנצרך עבור התנהלות העולם באופן הראוי על פי החכמה האלוהית.²³³

הרקיע 'ערבות' מצוי מעל הרקיע 'מכון' לא רק מפני שהטוב עדיף על הרע, כמבואר לעיל, אלא מפני שהטוב הוא שורש הרע – כלומר: גם כוח הרע בשורשו הוא טוב, שהרי הקב"ה לא ברא דבר לשווא, וכל כוח בעולם משמש למטרה מסויימת, כך שבסופו של דבר הכול מצטרף למארג אחד שכולו טוב. על כך נאמר בסופו של אותו פסוק: "אֲנִי ה' ע…∆שׂה כָל אֵלֶּה" – גם החושך והרע, שייכים הם לעשייה של השלום – 'עֹשֶׂה שָׁלוֹם', אף הם מהווים חלק מהשלימות העולמית הכוללת.²³⁴ מכיוון שכוח הרע לא נברא אלא כדי לשמש את הטוב – לעתיד לבוא מובטחים אנו שהטוב ינצח את הרע; לא יהיה עוד צורך בו, והטוב ישלוט לבדו במציאות באופן גלוי – "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יֱהֹוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי ה' דִבֵּר" (שם כה ח). זוהי משמעותו של ה'טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים' המצוי אף הוא ב'ערבות': תחיית המתים מבטאת את הניצחון העתידי של הטוב על הרע, של כוח החיים על המוות והחיסרון. ברקיע השביעי יושב הקב"ה עצמו – "מלך אל חי רם ונישא שוכן עליהם ב'ערבות'" – ומשם מנהיג את כל הכוחות שתחתיו, על פי חכמתו העליונה; הוא העומד מאחורי כל גילויי הטוב וגילויי הרע הפועלים בעולם, מכוון אותם על פי השילוב המתאים, ומוליך את העולם בביטחה בדרכו אל תיקונו השלם.²³⁵ על כך אנו מבקשים: "גַּעְיָם שְׁעֵה מֵעֲרָבוֹת" – שתפילתנו תעלה עד לאותו רקיע עליון, לשורש הנהגת המציאות, תעבור את מסך ה'מכון' המעכבה מלהשפיע טוב לעולם, והקב"ה יריק לנו משם ברכה עד בלי די, מגנזי החיים, השלום, והברכה.

ניתן להסביר באופן נוסף את איזכור רקיע ה'ערבות' בבקשתנו זו לקבלת תפילתנו, על פי דברי הראי"ה קוק:

הדבקות האלוהית הבאה מתוך נטייה טבעית והכרה פנימית, או רגש טהור מוסמך מטֶבע הנפש – היא לעולם דבקות אמיתית אלוהית, אף על פי שאינה מעוטרת בחכמה ובדעת עליונה בגלוי, כי 'תומת ישרים תַּנחם'.²³⁶[...] היא יקרה מאוד לגבי כל אותם שהם מצד כִּשרון רוחם מוכרחים להסתפק בערבי נחל הללו, שאין בהם טעם וריח. "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ" (תהילים סח ה-ו).²³⁷

בפיסקה זו מסביר הראי"ה, כי לעומת האנשים המשכילים, שיכולים הם לבסס את הקשר הפנימי שלהם עם הקב"ה באמצעות השכל, אצל האנשים הפשוטים, הדומים ל'ערבי נחל הללו, שאין בהם טעם וריח' – הדבקות האלוהית יכולה להתבסס רק על הרגש הטבעי הפנימי שבנפשם. בהבאת הפסוקים המצוטטים בסוף הפיסקה, רומז הראי"ה על קשר מהותי בין אנשים אלו, הדומים לערבות, לבין הרקיע 'ערבות' הנזכר באותם פסוקים; על פשרו של קשר סמוי זה, ניתן ללמוד מתוך דברי הגמרא:

אמר רבי יוחנן: בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב''ה – אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים [...] משולש בכתובים, דכתיב: "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ", וכתיב בתריה [=וכתוב אחריו]: "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת".²³⁸

רבי יוחנן מראה כיצד בפסוקי המקרא, יחד עם גדולתו של הקב"ה מוזכרת גם ענוותנותו, שמחמתה הוא קרוב לכל ברואיו ומספק את צרכיהם. הפסוק בתהילים מתאר, מצד אחד, את הגדולה האלוהית, את שליטת הקב"ה על העולם מהרקיע העליון ביותר – ה'ערבות' ('רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת'), ומצד שני – את ענוותנותו של הקב"ה, המתבטאת בכך שהוא 'אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת'. בציון מידת ענוותנותו של הקב"ה, שוללים פסוקים אלו את הגישה הנוקטת כי בשל גדולתו ורוממותו אינו משגיח על הפרטים הקטנים שבבריאה. אך מלבד ציון מידה זו של הקב"ה, הם מזכירים אותה דווקא יחד עם גדולתו; ללמדך, שלא זו בלבד שהגדולה והענווה האלוהייות אינן סותרות זו את זו, אלא שהגדולה היא עצמה הסיבה לענווה. במושגי השכל האנושי, אכן קשה להבין כיצד אין סתירה בין השתיים; אך הקב"ה נעלה ומרומם הוא מעבר למושגים אלו, ודווקא מחמת גדולה אין-סופית זו – אין כל מניעה לגביו להיות גם 'רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' וגם 'אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת'. זהו, איפוא, הקשר שבין האנשים הפשוטים, המשולים לערבות, לבין הרקיע 'ערבות': בעלוֹת תפילתם של אנשים אלו לשמיים, עלולה היא להיתקל בשערים נעולים, שהרי אינה מלווה בתורה ובמצוות או בהבנות וידיעות בענייני האלוהות; אך דווקא היא, הנובעת מעומק טבעיות הנפש, יכולה להתקבל ברקיע העליון ביותר – ה'ערבות'. רקיע זה, המבטא את שיא הגדולה האלוהית, המתעלה מעל הקיטרוגים החיצוניים – בו מתגלה עוצמתה של נקודת האמונה הפנימית והטבעית של כל יהודי באשר הוא. על כך אנו מבקשים: "דּוֹרְשֶׁיךָ בְּעַנְפֵי עֲרָבוֹת – גַּעְיָם שְׁעֵה מֵעֲרָבוֹת": קבל את תפילתם של ישראל, הגועים לפניך בתפילה מעומק ליבם, מהרקיע 'עֲרָבוֹת', בו פתוחים השערים גם לתפילותיהם של אלו המשולים ל'עַנְפֵי עֲרָבוֹת'.²³⁹ דברים ברוח דומה מופיעים בספר 'סוד ישרים':²⁴⁰

איתא בזוהר הקדוש (קדושים פה:): "ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא [ולא אשכח מאן דיוליף ליה, והוא ברחימותא דאורייתא] לעי בה ומגמגם בה בגמגומא, דלא ידע – כל מילה ומילה סלקא, וקודשא בריך הוא חדי בההיא מילה, וקביל לה, ונטע לה סחרניה דההוא נחלא, ואתעבידו מאלין מילין אילנין רברבין, ואיקרון 'ערבי נחל'"²⁴¹– [...] איש המייגע עצמו בכל כוחו בדברי תורה, ואחר כל יגיעתו מבין שאי אפשר להשיג תכליתו [של הנלמד], לזה יש בליבו געגועים ותשוקה ורצון להשיג אותם, והולך תמיד עם אלו הגעגועים, ובכל זאת אינו יכול להשיג דברי התורה כי המה למעלה מתפישתו [...] – עיקר היקרות הוא באמת בזאת התשוקה ובאותן הגעגועים. כי אלו דברי תורה שיצאו כבר בהתגלות תפיסת אדם – אי אפשר שיהיה בהם כל כך יקרות, מאחר שכבר נגבלו ונצטמצמצו בתפיסה, ובמה נחשב כל תפיסת האדם, הלוא מצער היא [...] מה שאין כן התשוקה והרצון שיש לאדם להשיג דברי תורה, זאת הוא בלא גבול כלל. [...] וזה הרצון נוגע בשורש העליון שהוא למעלה הרבה מהשגת התפיסה של זה העולם, ובוקע כל ההסתרות [...] ועל רצון כזה רומזים ערבי נחל, וביום הערבה [=הושענא רבה] נתעורר זה הרצון.²⁴²

גם מדברים אלו עולה המסר כי פעמים שדווקא הרצון הטבעי והעמוק, שמפאת מוגבלות כישוריו של האדם אינו יכול לבוא לכלל מימוש – נוגע ב'שורש העליון', ביטוי המקביל לרקיע 'ערבות' המוזכר בדברי הראי"ה, כמבואר לעיל. גם כאן, רצון זה מדומה ל'ערבי נחל' שאין בהן טעם וריח, כשם שאותו אדם אינו יכול ליהנות מה'טעם' וה'ריח' של רצונו להשגת התורה, באשר אינו מתממש ונושא פרי. אך רצון זה, דווקא מחמת היותו מופשט וחסר גבולות – נעלה בערכו על פני הלימוד עצמו, המצומצם בגבולות ממשיים. 'ביום ערבה', בו אנו עומדים כעת, 'נתעורר זה הרצון' – מתעורר בתוככי נפש האדם אותו רצון חבוי, אותה שאיפה פנימית להגיע להישגים רוחניים נעלים, אף לאלו שאינם מצויים כעת בהישג ידו; את אותו רצון, הנוגע ב'ערבות' – בשורש הרוחני העליון של המציאות, אנו מבטאים בבואנו בתפילה לפני ה' כשבידינו ענפי הערבות, ומתחננים לזכות למימוש אותה שאיפה כמוסה, הבוערת במעמקי הנפש: "דּוֹרְשֶׁיךָ בְּעַנְפֵי עֲרָבוֹת – גַּעְיָם שְׁעֵה מֵעֲרָבוֹת".

בָּרֵךְ בְּעִטּוּר שָׁנָה – ברך את השנה העומדת בפתח ב'עִטּוּר', דהיינו שתהיה מעוטרת ברוב גידולי תבואה ופירות; על פי לשון הכתוב:

פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה, פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶיהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ, וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן. יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר, וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה. לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן, וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר, יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ.²⁴³

המזמור מתאר שנה שהקב"ה 'מעטר' אותה בברכה ובהצלחה חקלאית: האדמה שוקקת מי גשמים, מדושנת ומשובחת, התלמים מתמלאים בהם ומצמיחים מתוכם את הדגן, ואף המקומות היבשים – 'נְאוֹת מִדְבָּר' – זוכים לגשמים; כרי הדשא מתכסים בצאן, העמקים מתעטפים בתבואה, והגבעות חוגרות גיל = מראה ירוק ורענן המשמח את לב הרואה. כך הטבע כולו כמריע ואומר שירה למקור ברכותיו – 'יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ'. לשנה כזו אנו מייחלים, ומבקשים: 'בָּרֵךְ בְּעִטּוּר שָׁנָה'.

אֲמָרַי רְצֵה בְּפִלּוּלִי (=בהתפללי אליך) בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא – ביום זה, שאנו מרבים בו באמירת 'הוֹשַׁע נָא', יעלו אמרינו ותפילותנו לפניך לרצון; על פי לשון הכתוב: "יִהְיוּ ל¿ר»צוֹן ƒא¿מר≈י פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (שם יט טו).