שער ח · תענה אמונים

בפיוט זה, בדומה לקודמו, אנו מתפללים לזכות לישועה ולהצלחה, ובאופן מיוחד לשנה ברוכה בגשמים, בזכות צדיקי הדורות. השורה הראשונה בכל בית מכנה את עם ישראל בכינוי הקשור לזכות מסויימת בעניין המים, והשורות השנייה והשלישית מתארות את הצדיק ופועלו, כשכל אחת מהן מזכירה אף היא את עניין המים.

הוֹשַׁע נָא, אֵל נָא, אָנָּא הוֹשִׁיעָה נָּא.³⁶⁷הוֹשַׁע נָא, סְלַח נָא – וכך עוונותינו לא יבדילו ביננו לבינך ולא ימנעו ממנו את הברכה, ותחתום את דינו של העולם לשנה ברוכה בגשמים, וְהַצְלִיחָה נָא – בכל מעשי ידינו, וְהוֹשִׁיעֵנוּ – מכל צרותינו הנוכחיות בתחומי החיים השונים, וכן את כלל ישראל מהגלות, אֵל מָעֻזֵּנוּ – המהווה עבורנו מעוז (=מבצר) הגנה, כמו שכתוב: "וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ, וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יואל ד טז).

תַּעֲנֶה אֱמוּנִים – ענה לתפילתם של ישראל, המאמינים בך ושומרים על נאמנותם לך, ובזכות אמונתם ונאמנותם – ברך בגשמים את השנה העומדת בפתח, כדברי הגמרא: "אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה [=אמונה]".³⁶⁸

שׁוֹפְכִים לְךָ לֵב כַּמַּיִם – שכעת שופכים את ליבם בתפילה³⁶⁹ ובתשובה³⁷⁰ לפניך; על פי לשון הכתוב: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'" (איכה ב יט). בספר 'ערוך השולחן' כתב: "ובסיבוב ההקפות ובאמירת 'הושענות' בוכים הרבה כמו ביום הכיפורים".³⁷¹ ישראל שופכים את ליבם בדמעותיהם הנשפכות כמים, מתוך הרהורי תשובה ותפילה לגשמים, ובעבור זאת – קבל את תפילתם, כדברי המדרש: "בזכות התשובה הגשמים יורדין".³⁷²

לְמַעַן בָּא בָאֵשׁ – בזכות אברהם, שבמסירות נפשו עבורך 'בָּא בָאֵשׁ' – כשהשליכו נמרוד לכבשן על דבקותו באמונתך,³⁷³וּבַמָּיִם – בעת ההליכה לעקידת יצחק, על פי המסופר במדרש:

הלך ונעשה [השטן] לפניהם נהר גדול. מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו [...]. כיוון שהגיע לחצי הנהר, הגיעו המים עד צווארו. באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמיים, אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחרתני והורתני ונגלית לי, ואמרת לי: אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יוודע שמי בעולמי, והעלֵה יצחק בנך לפני לעולה; ולא עיכבתי, והריני עוסק בציוויך, ועתה באו מים עד נפש. אם אני או יצחק בני טובע – מי יקיים מאמרך? על מי יתייחד שמך? אמר לו הקב"ה: חייך, על ידך יתייחד שמי בעולם. מיד גער הקב"ה את המעיין, ויבש הנהר, ועמדו ביבשה.³⁷⁴

גָּזַר וְנָם יֻקַּח נָא מְעַט מָיִם – כשראה את המלאכים, רץ לקראתם ואמר להם ('נָם' מלשון נאום ודיבור): "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" (בראשית יח ד). חז"ל מסבירים שהמלאכים נדמו לו לערביים המשתחווים לאבק רגליהם, ומכיוון שאבק זה דינו כעבודה זרה, אמר להם לרחוץ את רגליהם לפני כניסתם;³⁷⁵ מכיוון שאמירה זו – אף שנאמרה בלשון עדינה – היתה ציווי, שגזר עליהם לעשות כך – נקט הפייטן בלשון 'גָּזַר'.³⁷⁶ בהזכרת מעשה זה אנו מתפללים לקיום ההבטחות שהבטיח הקב"ה לאברהם בעקבותיו, כפי שנאמר במדרש:

אמר הקב"ה לאברהם: אתה אמרת: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם"; חייך, שאני פורע לבניך במדבר, וביישוב, ולעתיד לבוא. הדא הוא דכתיב [=זהו מה שכתוב]: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא יז) – הרי במדבר. בארץ כנען מניין? "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" (דברים ח ז). לעתיד לבוא מניין? "בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַםִ" (זכריה יד ח).³⁷⁷

תַּעֲנֶה דְגָלִים גָּזוּ גִזְרֵי מָיִם – ענה לתפילתם של ישראל, שגזו (=עברו)³⁷⁸ בין גזרי ים-סוף. לדעת חז"ל, נבקעו בתוך הים שנים עשר נתיבים, וכל שבט עבר בנתיב נפרד;³⁷⁹ לפיכך השתמש כאן הפייטן בכינוי 'דְגָלִים', המציין את ההליכה לפי סדר השבטים.³⁸⁰

לְמַעַן הַנֶּעֱקַד בְּשַׁעַר הַשָּׁמָיִם – בזכות יצחק, שנעקד בהר המוריה שעליו נאמר: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח יז);³⁸¹ ופירש רש"י: "'וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם' – מקום תפילה, לעלות תפילתם השמיימה". מקום המקדש הוא השער שבין הארץ לשמיים, המרכז הרוחני שלאורו יושבי הארץ מרוממים את רגשותיהם ורצונותיהם אל השמיים, אל המרומם והנשגב. מעבר למשמעות זו, כשיצחק נעקד – הוא הגיע ל'שַׁעַר הַשָּׁמָיִם' במובן נעלה יותר: הוא התעלה למדרגה כה גבוהה של מסירות נפש מוחלטת לקב"ה ודבקות בו, עד לכדי ניתוק מסויים מהעולם הזה וכניסה ('שַׁעַר') למציאות של העולם הבא – 'הַשָּׁמָיִם'. כך ניתן להסביר את כוונת המדרש הבא: "כשנעקד יצחק על גבי המזבח, ונעשה דשן, והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו".³⁸² נראה שאין כוונת הדברים כפשוטם, שהרי המלאך אמר לאברהם: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (שם כב יב), אלא שנכונותו המוחלטת של יצחק להיות מוקרב – יצרה מציאות של הקרבה ברובד הרוחני של ההוויה, המופעל מעצם הרצון ולאו דווקא ממה שמתרחש בפועל. עולם המעשה ועולם הרצון – שני רבדים נפרדים הם; רצונו וכוונותיו של האדם פועלים ברובד הרוחני של המציאות אף אם לא באו לכדי מימוש בעולם המעשה. בעולם הרצון – יצחק אכן הועלה לעולה והגיע ל'שַׁעַר הַשָּׁמָיִם', והמדרגה הרוחנית אליה התעלה כתוצאה מכך הצריכה להביא עליו טל חיים,³⁸³ דהיינו להחזיר את נשמתו למצב שבו יוכל לשוב ולחיות בעולם הזה. בגמרא מובאת דעה הסוברת שבוני בית המקדש השני זיהו את מקום המזבח על ידי ש"אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום".³⁸⁴ המושג 'אפרו של יצחק' מבטא באופן ברור את הרעיון שהוצג; במציאות הנראית לעין מעולם לא היה קיים אפר כזה, אך הוא קיים ברובד הרוחני שבמציאות, המושפע מעצם הרצון. בוני המזבח ראו ברוח קודשם את השפעת הקדושה של מעשה העקידה חופפת על אותו מקום שבו עמד המזבח שעליו נעקד יצחק, והבינו שזהו מקום המזבח. במדרש נאמר, כי "אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם", כלומר: אינו מכנה את עצמו 'אלוהי פלוני' בעת שאותו צדיק עודנו חי. יוצא מן הכלל הוא יצחק, "שכן הוא [=הקב"ה] אומר ליעקב: 'אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק' (בראשית כח יג)", והטעם לכך הוא, שהקב"ה "רואה את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח".³⁸⁵ דומה שאף דברים אלו מכוונים לאותו רעיון; כתוצאה ממעשה העקידה, יצחק אכן התנתק במידה מסויימת מהחיים הגשמיים בעולם הזה, ולפיכך הקב"ה רואה אותו כאחד מהצדיקים היושבים בישיבה של מעלה, ומייחד עליו את שמו.

וְשָׁב וְחָפַר בְּאֵרוֹת מָיִם – כמו שכתוב: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (בראשית כו יח).³⁸⁶

תַּעֲנֶה זַכִּים חוֹנִים עֲלֵי מָיִם – ענה לתפילתם של ישראל, שביציאתם ממצרים היו זכים וטהורים,³⁸⁷ וחנו במדבר בסמוך למים, כמו שכתוב: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" (שמות טו כז).

לְמַעַן חָלָק מְפַצֵּל מַקְלוֹת בְּשִׁקֲּתוֹת הַמָּיִם – בזכות יעקב, שאמר: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ »חל»ק" (בראשית כז יא), שפיצל (=קילף) את המקלות שהציב בשקתות המים של צאנו. ייתכן שכוונת הפייטן בהזכרת התואר 'חָלָק' היא לרמוז לכך שיעקב היה חלק וישר מבחינה מוסרית במעשהו זה של פיצול המקלות, ולא היה בכך משום רמאות.³⁸⁸

טָעַן וְגָל אֶבֶן מִבְּאֵר מָיִם – אחז את האבן וגלגלה מעל באר המים,³⁸⁹ כדי להשקות את צאן לבן, כמו שכתוב: "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (שם כט י). מהזכרת מעשה זה של יעקב כדבר שבזכותו אנו מתפללים לישועה, ניתן ללמוד על ערכו הרם של כל מעשה חסד באשר הוא; שכן אמרו חז"ל שגלילת האבן לא דרשה מיעקב כל מאמץ, והוא עשה זאת כ'מעביר פקק מעל פי צלוחית',³⁹⁰ מה גם שהיה זה לצורך רחל שהיתה קרובתו – ואף על פי כן, בכוחו של מעשה חסד זה לעמוד לזכותם של ישראל בעת זו, בה נחתם הדין על גשמי השנה שבהם תלויים החיים כולם.³⁹¹

תַּעֲנֶה יְדִידִים – ענה לתפילתם של ישראל, שהרי הם ידידיך,³⁹²נוֹחֲלֵי דָת מְשׁוּלַת מָיִם – וכן בזכות כך שקיבלו לנחלה נצחית את התורה המשולה למים.³⁹³

לְמַעַן כָּרוּ בְּמִשְׁעֲנֹתָם מָיִם – בזכות משה ואהרון ונשיאי השבטים, שכרו באר במדבר בעזרת משענותיהם = מקלותיהם, כמו שכתוב: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" (במדבר כא יח). יש מפרשים שהבאר הנזכרת בפסוק היא הסלע ממנו הוציא משה מים, שעל ידי שהיכה בו במטה האלוהים נוצר בו חלל כעין באר וממנו נבעו המים, וכל אחד מנשיאי השבטים חקק במקלו תעלה שהובילה את המים אל המחנה של שבטו;³⁹⁴ ויש מפרשים שבאר זו היתה באר ממש, שבחפירתה נעשה נס וכבר כשהנשיאים חפרו מעט במקלותיהם – נחשפו מים;³⁹⁵לְהָכִין לְצֶאֱצָאֵימוֹ מָיִם³⁹⁶– כדי להכין מים לישראל, שהם צאצאיהם של האבות (שהוזכרו בבתים הקודמים); הפייטן מזכיר כאן את ישראל כ'צאצאי האבות', על פי דברי המדרש: "'בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים' – שניתנה בזכות אבות שנקראו 'שָׂרִים', שנאמר: 'פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם, הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר. כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ, אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ' (תהילים קה מא-מב)".³⁹⁷³⁹⁸

תַּעֲנֶה מִתְחַנְּנִים כְּבִישִׁימוֹן עֲלֵי מָיִם – ענה לתפילתם של ישראל המתחננים לפניך על נפשם, כמו המתחנן למים בישימון = ארץ מדבר, לְמַעַן נֶאֱמַן בַּיִת – בזכות משה, עליו נאמר: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב ז),³⁹⁹מַסְפִּיק לָעָם מָיִם, סֶלַע הָךְ וַיָּזוּבוּ מָיִם – שסיפק מים לעם על ידי שהיכה בסלע וזבו ממנו מים, וכן בכך שעצם מציאותו של סלע ניסי זה – הבאר, היתה בזכותו ובזכות אהרון, לאחר מות מִרְיָם, ולאחר מות אהרון – בזכותו בלבד.⁴⁰⁰ בשתי הזדמנויות היכה משה בסלע: ברפידים, שם צֻווה על כך בפירוש: "ו¿ƒהƒכּי»ת בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם" (שמות יז ה-ו), ובמי מריבה, שם לא צֻווה להכות בסלע, אלא: "ו¿דƒבּר¿∆תּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו" (במדבר כ ז), ולפיכך נענש על כך. מכל מקום, גם מעשה זה נכלל כאן בהזכרת זכויותיו של משה, שהרי כוונתו בכך היתה לטובה.

תַּעֲנֶה עוֹנִים עֲלִי בְאֵר מָיִם – ענה לתפילתם של ישראל, ששרו את 'שירת הבאר' ('עוֹנִים' – לשון הרמת קול),⁴⁰¹ כמו שכתוב: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עלƒי ¿ב≈אר עֱנוּ לָהּ" (שם כא יז). יש מפרשים ששירה זו נאמרה על נס המים שנבעו מהבאר שהיתה חקוקה בסלע,⁴⁰² ויש מפרשים שנאמרה על נס 'מעברות ארנון', בו ההרים התקרבו זה לזה ומחצו ביניהם את הגויים שארבו שם לישראל; ישראל לא ידעו על נס זה עד שהבאר ירדה לבין ההרים והעלתה משם את הגופות כדי להודיעם את הנס, ועל כך שרו לה: "עֲלִי בְאֵר".⁴⁰³

לְמַעַן פֻּקַּד בְּמֵי מְרִיבַת מָיִם, צְמֵאִים לְהַשְׁקוֹתָם מָיִם – בזכות משה, ש'פֻּקַּד' על ידי הקב"ה לדבר אל הסלע שיוציא מימיו, וכך להשקות מים את ישראל הצמאים. מעשה זה אירע במקום שנקרא 'מֵי מְרִיבָה', על שם הריב שרבו שם בני ישראל עם הקב"ה בכך שהתלוננו על מחסור במים, כמסופר בכתוב:

וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. [...] וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. [...] וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. [...] הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה', וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.⁴⁰⁴

תַּעֲנֶה קְדוֹשִׁים מְנַסְּכִים לְךָ מָיִם – ענה לתפילתם של ישראל 'עַם קְדֹשִׁים' (דניאל ח כד), המנסכים לפניך מים במקדש בחג הסוכות,⁴⁰⁵לְמַעַן רֹאשׁ מְשֹׁרְרִים – בזכות דוד שהיה ראש המשוררים – שחיבר חלק ממזמורי התהילים שהושרו על ידי הלווים בבית המקדש, כמו שכתוב: "כִּי בִימֵי דָוִיד וְאָסָף מִקֶּדֶם ראש (קרֵי: רָאשֵׁי) הַמְשֹׁרְרִים, וְשִׁיר תְּהִלָּה וְהֹדוֹת לֵאלֹהִים" (נחמיה יב מו); כְּתָאַב שְׁתוֹת מָיִם, חָלִילָה פָּץ וְנָסַךְ לְךָ מָיִם – כשהיה תאב לשתות מים מבור בית לחם וגיבוריו הביאו לו משם מים תוך סיכון נפשם, פצה פיו⁴⁰⁶ ואמר שחלילה לו מלשתותם, וניסכם לה'.⁴⁰⁷

תַּעֲנֶה שׁוֹאֲלִים בְּרִבּוּעַ אֶשְׁלֵי מָיִם – ענה לתפילתם של ישראל השואלים ומבקשים ממך מים, ובאים לפניך בתפילה כשבידם 'רִבּוּעַ אֶשְׁלֵי מָיִם' = אגודת ארבעת המינים, הכוללת ארבעה מיני אילנות הגדלים על מים.⁴⁰⁸ חז"ל מסבירים כי מטרתה של מצוַת נטילת ארבעת המינים היא ריצוי הקב"ה ותפילה על הגשמים, כדברי המדרש: "אמרתי לכם: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא כג מ) – כדי לְזַכּוֹתְכֶם, כדי שאוריד לכם מטר",⁴⁰⁹ וכן נאמר בגמרא: "אמר רבי אליעזר: [...] ארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרַצות על המים; וכשם שארבעה מינין הללו אי אפשר להם בלא מים – כך אי אפשר לָעולם בלא מים".⁴¹⁰

לְמַעַן תֵּל תַּלְפִּיּוֹת מוֹצָא מָיִם – בעבור בית המקדש, המכונה 'תֵּל תַּלְפִּיּוֹת',⁴¹¹ שלעתיד לבוא יצא ממנו מעיין מים, כדברי הנביא: "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא, וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד יח), וכן: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה" (זכריה יד ח). מעיין זה יבטא את כוח החיים והעוצמה הרוחנית שיושפעו אז מבית המקדש לעולם כולו. בשונה משאר הבתים בפיוט, בהם השורה השנייה והשלישית מתארות את הצדיק ופועלו כבקשה להיענות בזכותו, בבית זה – החותם את הפיוט – אנו מתייחסים בשורות אלו למטרה עצמה: בניין המקדש, שכעת הוא 'תֵּל' חרב, ואנו מייחלים לזמן הוא יהיה 'בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת' ו'מוֹצָא מַיִם'.

תִּפְתַּח אֶרֶץ וְתַרְעִיף שָׁמָיִם – על פי לשון הכתוב: "הר¿ƒעיפוּ »שׁמיƒם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק, ƒתּ¿פתּח ∆אר∆ץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע, וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד, אֲנִי ה' בְּרָאתִיו" (ישעיהו מה ח); הקב"ה מצווה על השמיים להרעיף = להוריד גשמים, ועל הארץ לפתוח את עצמה ולקלוט את מי הגשמים. זהו משל להשפעת הטוב והצדק האלוהיים אל העולם – 'וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק'. כמו האדמה, שככל שהיא מוכשרת יותר לקלוט את מי הגשמים – כך הם מפרים ומצמיחים אותה במידה רבה יותר, כך העולם – ככל שהוא ראוי ומוכשר יותר לקבל את שפע הטוב האלוהי, כך השפע נקלט בו באופן מיטבי יותר, ומצמיח את פירותיו: 'וְיִפְרוּ יֶשַׁע, וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד' – הישועה והצדקה שעושה הקב"ה עם ברואיו, צומחים ומופרים מתוך ה'אֶרֶץ' – העולם. אנו מבקשים מהקב"ה שירעיף עלינו משמיים את צדקתו וטובו, וכן שיפתח את הארץ, דהיינו שיסייע לנו להיות ראויים לקבלם, ומתוך שני דברים אלו תצמח קרן ישועתנו וייבנה בית המקדש – 'תֵּל תַּלְפִּיּוֹת מוֹצָא מָיִם'. מסתבר שבקשה זו מתפרשת גם ביחס לגשמים עצמם, שהשמיים ירעיפו עלינו גשמי ברכה והאדמה תרווה מהם ותצמיח את תבואתה ופירותיה. הגשמים הם המביאים חיים לעולם, ולפיכך בהם תלוי הכול; גם פעילותם הרוחנית של ישראל, שהיא זו שמקרבת את הגאולה ואת בניין בית המקדש, תלויה בהם. משום כך אנו מבקשים: "לְמַעַן תֵּל תַּלְפִּיּוֹת מוֹצָא מָיִם – בית המקדש – תִּפְתַּח אֶרֶץ וְתַרְעִיף שָׁמָיִם".