שער א · היציאה מחרן

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

מקום הציווי

היכן נאמר לאברהם ציווי זה?¹

על פי סדרם של הכתובים, ציווי זה נאמר לו בעת היותו בחרן, שכן בסוף הפרשה הקודמת נאמר: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (יא לא). אלא שאם כן, מתעוררת השאלה – הרי לכאורה מולדתו של אברהם היא אור כשדים, שממנה כבר יצא; ואם כן, כיצד נאמר לו כאן "לֶךְ לְךָ [...] וּמִמּוֹלַדְתְּךָ"?

המפרשים הסבירו זאת בשלוש דרכים שונות:

שיטת רש"י

רש"י כתב (בפס' ב): "'מֵאַרְצְךָ' – והלוא כבר יצא משם עם אביו, ובא עד לחרן! אלא כך אמר לו: התרחק עוד משם וצא מבית אביך". רש"י העמיד את דבריו על המילה "מֵאַרְצְךָ", אך נראה שעיקר הקושי הוא ביחס למילה "וּמִמּוֹלַדְתְּךָ", שכן "אַרְצְךָ" עשויה להיות גם ארץ מגוריו הנוכחית. מכל מקום, רש"י מסביר שאכן אין כוונת הדברים ליציאת אברהם מתוך ארצו ומולדתו אלא להתרחקותו מהן, ורק מתוך "בֵּית אָבִיךָ" היה עליו לצאת ממש. בדרך זו פירש גם 'בכור שור', שהטעים זאת יותר: "'מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ' – אף על פי שלא היה שם, שכבר בא לחרן, אמר לו: סלק עצמך לגמרי משם, שלא יהא עוד דעתך לחזור" – כלומר, ההתרחקות נזכרת כאן בתור 'יציאה' מאחר ועל ידה אברהם ביטא החלטה שלא לשוב עוד למולדתו, ובכך 'יצא' מן האפשרות להיות שם; הציווי האמור כאן אינו ללכת ממולדתו הפיזית, אלא ללכת מן המציאות שבה השהות במולדתו קיימת כפוטנציאל.

שיטת אבן עזרא

באופן אחר פירש אבן עזרא, ולשיטתו הכתובים אינם מופיעים כסדרם – וציווי זה נאמר לאברהם בעודו באור כשדים, לפני שתרח יצא עימו ועם משפחתו לעבר ארץ כנען: "ה' ציווה לאברהם ועודנו באור כשדים, שיעזוב ארצו ומקום מולדתו, גם בית אביו"; וכך כתב גם רד"ק: "וכבר אמר לו קודם צאתו מאור כשדים, ועל פיו יצא". לפירוש זה, יציאת אברהם עם תרח לכיוון ארץ כנען היתה גם מתוך כוונה לקיים את ציווי ה', מעבר לכך שמחמת היותו בנו של תרח הוא הצטרף אליו.

הרמב"ן הקשה על פירוש זה:

ואיננו נכון, כי אם היה כן – היה אברם עיקר הנסיעה מבית אביו במצוַת האלוהים, ותרח אביו ברצון נפשו הלך עימו; והכתוב אמר: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ" (לעיל יא לא) – יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען!

ועוד, כי הכתוב שאמר "וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן" (יהושע כד ג), היה ראוי שיאמר "ואקח את אביכם את אברהם מאור כשדים ואולך אותו בכל ארץ כנען", כי משם לֻקָּח ושם נצטווה בזה!

ועוד יקשה עליהם, כי אברהם בצוותו את אליעזר לקחת אישה לבנו, אמר לו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (בראשית כד ד), והוא הלך "אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר" (שם שם י); אם כן – היא ארצו ומולדתו, ושם נאמר: "אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי" (פס' לח), כי שם בית אביו ומשפחתו שהיא מולדתו!²

שיטת הרמב"ן

לאור דבריו דלעיל, מפרש הרמב"ן שאכן חרן היא ארץ מולדתו של אברהם, אלא שבשלב מסויים הוא יצא ממנה עם משפחתו והם עברו לאור כשדים, ולאחר מכן חזרו לחרן. וכך כתב לעיל, בסוף פרשת נח (יא כח):

והעניין שקיבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער – ארצות בני חם. והכתוב אמר "וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג), לא "הכשדי", וכתיב: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר" (יהושע כד ב), ומילת "מֵעוֹלָם" תורֶה כי משם תולדותיו מאז, וכתיב: "וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר" (שם שם ג). וראיה לדבר, כי נחור בחרן היה,³ ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב סיפר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח איתו [אלא] רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו – אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים!

אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא, בעבר הנהר, והיא מנחלת אבותיו מעולם, והכתוב אומר בבני שם: "וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם" (בראשית י ל), והוא שם כולל, כדכתיב (שם שם לא): "בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם". וכתוב: "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם" (במדבר כג ז), והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם.

[...] והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו, והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן, ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן [...]. וזה טעם "[וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו] בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים" (בראשית יא כח) – כי שם מולדתו של הרן לבדו.

[...] וזהו טעם "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן" (שם פס' לא), אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם, וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים. ושם נצטווה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו – ללכת ארצה כנען, ועזב את אביו ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען. וזהו שאמר הכתוב: "וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן" (יהושע כד ג), כי בעבר הנהר נצטווה בזה, ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען.

על פי זה כתב כאן בקצרה: "אבל העיקר כבר ידעת אותו ממה שכתבנו בסדר [=בפרשה] שלפני זה, כי חרן היא ארצו, ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטווה לעזוב אותם". אם כן, לפירושו ישנם שני יתרונות בענייננו: הציווי "לֶךְ לְךָ" מתפרש כפשוטו – כיציאה, ולא רק כהתרחקות כפירוש רש"י, וגם סדר ההתרחשויות הוא כסדר הכתובים – ולא כפירוש אבן עזרא.

"לֶךְ לְךָ"

המילה "לְךָ" מיותרת לכאורה; רש"י כתב על כך: "להנאתך ולטובתך, ושם 'אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל', וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם". כלומר, "לְךָ" – בשבילך ובעבורך.⁴

הרמב"ן כתב על כך: "ואין צורך [בהסבר רש"י], כי משפט הלשון כן, 'הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ' (שיר השירים ב יא), 'אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים' (ירמיהו ה ה), 'קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד' (דברים ב יג), ורובם ככה"; ובהמשך דבריו מסביר שאמנם צורת דרשה זו קיימת בדברי חז"ל, אך רק במקרים מסויימים: "אבל רבותינו (יומא ג ע"ב, עב ע"ב) עשו מדרש במה שאמר הכתוב: 'וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ' (דברים י א), ו'עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף' (במדבר י ב), בעבור שאין המלאכה שלו, והיה ראוי שיאמר כמו שאמר במשכן: 'וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה' (שמות כו א)".

שני הדברים שהזכיר רש"י, אמנם מופיעים בדברי חז"ל: היות מעבר אברהם לארץ ישראל סיבה לכך שזכה לבנים – אם מחמת 'שינוי מקום', ואם מחמת זכותה של ארץ ישראל (ראש השנה טז ע"ב); וגם היותו סיבה להתגדלות שמו של אברהם בעולם: "כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם" (בראשית רבה לט ב) – אך כל אלו לא נאמרו כפירוש למילה "לְךָ", כפי שהם מוצגים בדברי רש"י.

מפרשי רש"י יישבו את הערת הרמב"ן על דבריו, וכתבו שהוספת המילה "לְךָ" (או בהטיות אחרות: לו, לכם, וכד') לאחר פועל, ניתנת להידרש גם כשמדובר על פעולה הנעשית לצורך עצמו, ולא רק כאשר היא נעשית לצורך מישהו אחר – כדעת הרמב"ן; ונביא כאן את הסבריהם של ה'מזרחי' ו'גור אריה':

ה'מזרחי' כתב שאף על פי שכך היא דרך הלשון, מכל מקום ניתן גם לדרוש את משמעות המילה כשיש אפשרות לכך; וכדבריו:

ודבריו אלה [של הרמב"ן] תמוהים בעיניי מאוד, שהרי כבר מצינו בתלמוד בכמה מקומות שדרשו באלה הכינויים אפילו במקום שהמלאכה שלו, כדתניא בשלהי פרק הישן (סוכה כז ע"ב): "רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב: 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם' (ויקרא כג מ) – משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון של חג בסוכתו של חבירו, דכתיב: 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ' (דברים טז יג)". ובפרק קמא דסוכה (סוכה ט ע"א): "[...] 'גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ' (דברים כב יב) – לשם חובך". [...] הרי שהלולב והסוכה והציצית מלאכה שלו הן, ואפילו הכי דרשו הכינוי שלהם. ואין טענה מן "הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" המורה שמשפט הלשון כך הוא, כי אף על פי שמשפט הלשון כך הוא, היכא דאיכא למידרש דרשינן [=היכן שאפשר לדרוש, אנו דורשים].⁵

מהר"ל ב'גור אריה' מסביר שבאופן כללי מטרת הוספה זו (כגון "לְךָ") לאחר פועל, היא ללמד על כך שהפעולה הנזכרת נעשית לרצונו של העושה – אך כאן הרי מדובר בציווי, שמוטל על אברהם לקיימו בין אם ירצה בכך ובין אם לאו, ולכן פירש רש"י כפי שפירש; ואלו דבריו:

ונראה משום ד[ב]כל מקום הלשון משמע "לְךָ" – לעצמך, כלומר לדעת עצמו, וגם "שְׁלַח לְךָ" (במדבר יג ב) – לרצונך, וכן הכל. והא דכתיב "'קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד" (דברים ב יג) – אין זה מצווה שיצווה לעבור נחל זרד, אלא כלומר: אם תבואו אל הארץ אשר אתם צריכים ללכת – עברו לכם נחל זרד [...]; אבל במקום הזה [...] צוואה היתה, ואיך יאמר "לֶךְ לְךָ"? אלא הכי [=כך] פירושו: "להנאתך ולטובתך", כלומר שגם הליכה הזאת הוא לרצונך, שהרי היא להנאתך ולטובתך.

"מֵאַרְצְךָ, וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, וּמִבֵּית אָבִיךָ"

הציווי מכוון ליציאה אחת בלבד, אולם יציאה זו מהווה יציאה משלושה מעגלים שונים, שהפרידה מכל אחד מהם כרוכה בקושי משל עצמו, כפי שכתב הרמב"ן:

וטעם להזכיר "ארצך" ו"מולדתך" ו"בית אביך", כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו; ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל, לאהבתו של הקב"ה.

הקב"ה מדגיש ומפרט את הקשיים הכרוכים בקיום הציווי, ובכך הוא כאומר לאברהם: אני מודע לכל אלו, ובכל זאת – הדבר הנכון הוא שתעשה זאת. צורת התבטאות דומה מופיעה גם בציווי על העקידה: "וַיֹּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק" (בראשית כב ב).

מכיוון שזוהי מגמתו של פירוט זה, הוא מסודר בהתאם לרמת הקושי, בסדר עולה, כפי שרמז הרמב"ן בדבריו – אף על פי שסדר זה הינו הפוך מסדר השלבים של היציאה בפועל, שתהיה בתחילה מבית אביו, לאחר מכן מהמעגל הרחב יותר – איזור מולדתו, ולבסוף מהמעגל הרחב ביותר – הארץ כולה.

"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"

ה' לא פירש לאברהם איזו היא הארץ שאליה הוא מצטווה ללכת, ומה טיבה, כדי להגביר את הניסיון ולהוציא אל הפועל את נאמנותו של אברהם כלפיו. וכך כתב הרד"ק:

ואילו אמר לו "אל ארץ כארצך, טובה או טובה ממנה" לא היה כל כך קשה, אבל אמר "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" ולא ידע הטובה היא אם רעה, וכל זה אמר לו האל להודיע חיבתו של אברהם אבינו שכל אלה הדברים קשים לאדם, והכל קיבל מאהבה לעשות רצון האל.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

מטרת ההבטחות

רש"י פירש (על פי בראשית רבה לט יא): "לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים: ממעטת פרייה ורבייה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם; לכך הוזקק לשלוש ברכות הללו שהבטיחו: על הבנים, ועל הממון, ועל השם". ה' מבטיח לאברהם כי בשלושת הדברים הללו – שבדרך הטבע הם עשויים להתמעט מחמת ההגירה שנועדה לו כעת – הוא יברך אותו.

אולם ניתן גם לבאר שאין הבטחות אלו רק בגדר 'ביטוח' על הדברים שהוא עלול להפסיד מחמת הנדודים, אלא כותרת כללית לכל מגמת הציווי: אין מדובר כאן בהוראה נקודתית לעבור ממקום למקום, אלא בפתח לתחילתו של שלב חדש בחיי אברהם ובמהלך ההיסטוריה כולו; אברהם נקרא בזה לעזוב את מקום הולדתו על מנת להתחיל דבר חדש – הוא יהיה לגוי גדול, מבורך ובעל שם, וכך יביא לעולם את החזון הגדול של האמונה באל אחד והעבודה לשמו. בהתאם לכך, גם המילים "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" אינן מתפרשות כהבטחה על פרסום אישי של אברהם בלבד, אלא גם על התפשטות המסרים שהוא יפיץ בעולם.

"וֶהְיֵה בְּרָכָה"

מהי משמעות ההבטחה "וֶהְיֵה בְּרָכָה"? כיצד יהיה אברהם 'ברכה'?

רש"י פירש הבטחה זו כך: "הברכות נתונות בידך; עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ" – כלומר, אתה תהיה מקור ברכה. על פי פירושו, להבטחה זו משמעות מרחיקת לכת: הקב"ה מעניק בזה לאברהם כוח אלוהי, כוח שעד עתה היה נתון רק בידיו – להוות מקור ברכה ולהשפיע ממנה לכל אשר יחפוץ.

החזקוני פירש שכוונת הכתוב לכך שאברהם יהיה מושא הברכה ומלא ממנה: "'וֶהְיֵה בְּרָכָה' זהו כלל, שתהא ברכה מצויה בכל אשר תעשה, כמו: '(והיית) [בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל...] בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' (ישעיהו יט כד), כלומר קיבוץ ברכה".

הרד"ק פירש באופן אחר: "כל כך תהיה ברכתך והצלחתך גדולה עד שתהיה ברכה לאחרים, כי כשיברך אדם בנו יאמר לו: האל יברכך כברכת אברהם", וכך פירש גם הרמב"ן: "אתה תהיה הברכה, אשר יתברכו בך לאמר: 'ישימך אלוהים כאברהם'" – כלומר, אתה תהיה תוכן הברכה. בשונה משני הפירושים הקודמים, שלפיהם מובן המילה 'ברכה' בהקשר זה הוא עצם השפע, לפי פירוש זה מובן המילה 'ברכה' האמורה כאן הוא אמירה של ברכה.

המלבי"ם פירש באופן נוסף, ולפירושו משמעות הבטחה זו היא שמכוח זכותו של אברהם תגיע הברכה לעולם כולו:

והוסיף "וֶהְיֵה בְּרָכָה", כי בשאין איש בארץ שתחול עליו ההשגחה האישיית ינהיג ה' את עולמו לפי הטבע הסדורה מבלי ישקיף על הנהגת התחתונים, אבל כשיש צדיק בארץ שיוריד ברכת ההשגחה לפי מעשיו, אז תתנהג ההנהגה הכללית לפי מעשיו, והוא הצינור המגיר ברכת שמיים מעל על כל העולם, ובזה הבטיחו כי כשיבוא לאֶרֶץ חֵפֶץ יהיה הוא הבאר שממנו יביע מי הברכה על כל העולם, והוא יהיה אוצר הברכה להזיל מימיה מדליו.

לדבריו, כוונת הכתוב היא שאברהם יהיה כצינור שדרכו ובזכותו תושפע הברכה לעולם כולו, כך שהוא יהווה מקור הברכה של העולם.

ניתן גם לשים לב לכך שמבחינה דקדוקית המילה "וֶהְיֵה" אינה לשון עתיד אלא לשון ציווי; לפיכך, אף על פי שנראה כי עיקר מובן מילה זו כאן הוא הבטחה, שהרי היא נזכרת בתוך רצף הבטחות – יש בה גם מימד של ציווי: ה' מצווה את אברהם להיות ברכה, כלומר לנהוג באופן כזה שיכשיר אותו לקבל ברכת שמיים ולהוות מקור ברכה לסביבתו ולעולם כולו.⁶

וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

"וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר"

ניתן להבחין בשני הבדלים הקיימים בין שתי האמירות – הקדמת הפועל "וַאֲבָרְכָה" למושא הברכה, לעומת הפועל "אָאֹר" שנזכר אחרי המושא שלו, וכן ניסוח "מְבָרֲכֶיךָ" בלשון רבים לעומת "וּמְקַלֶּלְךָ" בלשון יחיד.

את ההבדל הראשון ניתן להסביר באופן פשוט, שכן כך היא דרכה של לשון המקרא,⁷ אולם ניתן גם לומר שסדר המילים "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ" רומז לכך שאת מברכי אברהם יברך הקב"ה עוד בטרם שיברכוהו בפועל – "וַאֲבָרְכָה" אותם, אף על פי שרק אחר כך הם יהיו "מְבָרֲכֶיךָ"; כך פירש 'כלי יקר', וכן בעל 'קדושת לוי',⁸ שכתב:

שזה ידוע שהבורא ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ולא מחשבה רעה חלילה (קידושין מ ע"א). ועל זה אמר "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ", דהיינו דתיכף ומיד כשתעלה על מחשבה של אדם הטוב לברך אותך, אז אצרף אותה מחשבה למעשה, ויהיה בעיניי כאילו קיים המצוה הזאת, ואז אברך אותו תיכף ומיד, כדי שיהא כלי מוכן לקבל הברכה, ואז יברך אותך. אבל "וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר", היינו שאחר שיקלל אותך אז אקלל אותו, אבל אם יהיה במחשבה לקלל אותך אז לא אקלל אותו.

לגבי ההבדל השני ניתן לומר כי משמעותו היא שבכלל הבטחה זו ישנה האמירה שמברכיו של אברהם יהיו רבים, ואילו אורריו ומתנגדיו יהיו מעטים; כך כתב אבן עזרא: "'וּמְקַלֶּלְךָ' – לשון יחיד, ולא כן 'מְבָרֲכֶיךָ', כי אהוב היה לכל רואיו", וכן רד"ק: "בקללה לא אמר לשון רבים, כי מעטים יהיו המקללים אותו ומבקשי רעתו".

"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"

רש"י פירש: "וזהו פשוטו: אדם אומר לבנו: תהא כאברהם". בפסוק הקודם הובא פירושו של הרמב"ן, שפירש באופן זה את האמור שם "וֶהְיֵה בְּרָכָה"; בפסוקנו, גם הוא מפרש כרש"י את המילים "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", ולשיטתו – כדי להסביר מה ההבדל בין שתי ההבטחות הללו – מפרש שאמירה זו מוסיפה על האמור שם: "והוסיף עוד, כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד".

מלבד זה, הציע פירוש נוסף: "או 'וְנִבְרְכוּ בְךָ' – שיהיו מבורכים בעבורו", כלומר שבזכותו יתברכו "כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". לפי הפירוש הראשון, הפועל "וְנִבְרְכוּ" מתייחס לאמירה של ברכה, ולפי הפירוש השני הוא מתייחס להתברכות עצמה, קבלת השפע.

הרקע לציווי ולהבטחות

הרמב"ן (בפס' ב) עומד על כך שדברי ה' לאברהם – הן הציווי והן ההבטחות – מופיעים במקרא ללא כל רקע שמבאר את הטעם לכך שה' ציווה אותו ללכת לארץ אשר יראהו, ולכך שהבטיח לו כל ההבטחות הללו:

והנה זאת הפרשה לא ביארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה: עזוב ארצך ואיטיבה עימך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלוהים? ומנהג הכתוב לאמר: התהלך לפני ותשמע בקולי, ואיטיבה עימך, כאשר בדוד ובשלמה, וכעניין התורה כולה [...], אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ – אין בו טעם!

במקומות אחרים שהקב"ה הבטיח טובה, היה זה בעבור שמירת המצוות וההליכה בדרכיו; אולם מהי משמעותו החיובית של המעבר מחרן לאותה ארץ לא נודעת, שבעבורו הבטיח הקב"ה לאברהם הבטחות אלו?

ממשיך הרמב"ן:

אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עימו רעות רבות על אמונתו בקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחילה, שתהיה עבודתו לו [=לה'], וקריאת בני האדם לשם ה' – בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגויים ההם, לא כאשר עשו עימו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש.⁹

ואמר לו שיברך מברכיו, ואם יחיד מקללו – יואר. וזה טעם הפרשה; אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש העניין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קיצרה בעניין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחידשו.

המעבר לארץ כנען הוא הבסיס שיאפשר לאברהם לקרוא בשם ה'; שם יהיה מוגן מאויביו שבאור כשדים,¹⁰ ושם הוא המקום המתאים לכונן את אימפריית האמונה – באשר היא המקום הנבחר לפני ה'; כך שהיסוד לכל ההבטחות הללו אינו עצם המעבר מארצו הנוכחית לארץ אחרת, אלא כל הפעילות של אברהם שתיבנה על גבי מעבר זה – הקריאה בשם ה' ופרסום מלכותו בעולם. ולדברי הרמב"ן, התורה העלימה כל זאת כדי להימנע מלהזכיר דעות של עובדי עבודה זרה, כפי שהיא נמנעת מכך גם במקומות אחרים.

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.

"כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'"

מילים אלו עשויות להתפרש בשני מובנים, העשויים להיות נכונים גם יחד: האחד – כמו שדיבר אליו ה', והשני – בזמן שדיבר אליו ה'.

לפי המובן הראשון נראה להסביר, כי אף על פי שידוע לקורא שכך "דִּבֶּר אֵלָיו ה'" – נכתבו מילים אלו, כדי לבטא ולהדגיש את תמימותו ואמונתו של אברהם, כפי שכתב רד"ק: "שלא שאל ולא ניסה, אלא האמין בו שיקיים לו מה שאמר לו". לפי המובן השני, בא הכתוב לומר שלא השתהה מלקיים את הציווי, על אף הקושי הכרוך בכך.¹¹

"בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" סדר הזמנים

על פי הפשט, אברהם יצא מחרן לארץ כנען פעם אחת בלבד, בהיותו בן שבעים וחמש, ויציאה זו היא האמורה בפסוקנו. אולם יש מהפרשנים (בעיקר מחוג בעלי התוספות – חזקוני, דעת זקנים, ר' יהודה החסיד, וכן התוספות במסכת עבודה זרה ט ע"א ד"ה וגמירי) שנקטו שאברהם יצא מחרן פעמיים: פעם אחת בהיותו בן שבעים, ובאותה השנה נכרתה עימו ברית בין הבתרים בהיותו בארץ כנען; לאחר מכן חזר לחרן, ולאחר חמש שנים הצטווה לשוב לארץ כנען, ואז הלך אליה פעם שנייה. הנחה זו מבוססת על כמה מקורות בספרות חז"ל, שהמפורש בהם הוא מדרש 'סדר עולם' (פרק א):

אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עימו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה [וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם]" (שמות יב מא). לאחר שנדבר עימו – ירד לחרן, ועשה שם חמש שנים, שנאמר: "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן".

מה מביא את המדרש להנחה זו? הפסוק שהוא מביא מחומש שמות, מעורר קושי – שכן על פי חשבון שנות הדורות, בני ישראל היו במצרים מאתיים ועשר שנים בלבד (ראה רש"י להלן טו יג), וכיצד מונה הכתוב "שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"? המדרש פותר קושי זה בכך שמפרש שמניין הארבע מאות ושלושים מתחיל מעת ברית בין הבתרים, שאז נגזרה גזירת השעבוד, כפי שנאמר אז לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שם).¹²

אלא שפתרון זה מעורר קושי אחר, שכן על פי החשבון – בפרק הזמן של ארבע מאות ושלושים שנה לפני יציאת מצרים, גילו של אברהם היה שבעים – והרי רק בהיותו בן שבעים וחמש יצא מחרן!

את קושי זה פותר המדרש בהנחה שאכן יציאת אברהם מחרן בגיל שבעים וחמש היתה יציאתו השנייה, ולפני כן כבר היה בארץ כנען – ואז נאמרה לו שם ההבטחה במסגרת ברית בין הבתרים.¹³

על פי שיטה זו, מסתבר שפסוקים אלו מספקים תיאור משולב לשתי היציאות – שכן ציון גילו של אברהם תואם לגילו בעת היציאה השנייה, ואילו הציווי על הפרידה ממשפחתו ומולדתו לעבר עתיד לא נודע – נראה מתאים יותר ליציאה הראשונה.

המפרשים בדרך הפשט (רס"ג באמונות ודעות ח ד, אבן עזרא בשמות שם, ועוד), שלפיה אברהם יצא מחרן פעם אחת בלבד – בגיל שבעים וחמש, מיישבים את הקושי שבציון המספר ארבע מאות ושלושים באופן אחר: מניין זה מתחיל מעת שיצא אברהם מאור כשדים לחרן יחד עם תרח אביו, כפי שמתואר בפסוקים שבסוף פרשת נח. כבר מאותה העת החל אברהם להיות גר המהגר ממקומו, ושנות גירותו נחשבות אף הן כחלק מהסכום הכולל של ארבע מאות ושלושים שנות הגירות שנקצבו לעם ישראל.

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

הכפילות והסתירה

לכאורה פסוק זה הוא כחוזר על קודמו, שכבר תיאר את יציאת אברהם מחרן; ולא זו בלבד, אלא שגם ישנה סתירה בין שני פסוקים אלו בעניין יציאת לוט; שכן בפסוק הקודם נאמר "וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט", ומשמע מכך שלוט הלך מעצמו ומיוזמתו, ואילו בפסוקנו נאמר שאברהם לקחו – ומשמע מכך שהיה זה ביוזמת אברהם.

את הכפילות נראה להסביר בדרך של 'כלל ופרט'; הפסוק הקודם ציין את עצם היציאה – "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'", ועיקר מטרתו היה להדגיש את זאת שאברהם קיים מיד את ציווי ה',¹⁴ ואילו פסוקנו מהווה התיאור העיקרי, וככזה הוא מתאר את היציאה בצורה מפורטת.

את הסתירה לגבי לוט נראה להסביר בכך שאכן לוט הלך מיוזמתו ומרצונו, ומאחר וכך – אברהם שיתף עימו פעולה וצירף אותו אליו כאחד מן המניין, כך שניתן לומר שהוא לקחו.¹⁵

"וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ"

בטעם הדבר שציין הכתוב את הפרט הטכני-לכאורה של לקיחת הרכוש, ואף הדגיש שמדובר בכל הרכוש, כתב בעל 'תולדות יצחק' (בעקבות הר"ן):

נכתב זה, להודיע זריזותו בציווי ה' יתברך, שדרך ההולכים מארצם לדור בארץ אחרת – אין מעתיקין [=מעבירים] כל אשר להם, עד שיראו איך ינוחו שמה, ומה הארץ – הטובה היא אם רעה; אבל לאהבת ה' יתברך לקח כל רכושו, ולא השאיר לו זכר בארצו.

לקיחת אברהם את כל רכושו מעידה על כך שהוא עוזב את מולדתו והולך בלב שלם, מתוך אמונה שאכן דבר ה' יתקיים והוא יוכל להשתקע ב"אָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

רלב"ג הסביר זאת באופן נוסף, בתועליות שהסיק מפרקנו:¹⁶

שראוי לאדם שישתדל בשמירת הקניינים, להיותם הכרחיים לאדם בשמירת גופו ולהעמדתו. הלא תראה שאברהם אבינו, עם שכבר הבטיחו ה' שיברכהו – לא קיצר [=מיעט] מפני זה בשמירת קנייניו, אבל [=אלא] הביאם עימו כולם.

על פי דרך זו, נוכל גם לבאר את פשר המילים "אֲשֶׁר רָכָשׁוּ", המיותרות לכאורה. שכן ניתן לשאול – מדוע טרחו לקחת את רכושם, מאחר והבטיחם ה' שיתברכו? זאת מסביר הכתוב במילים "אֲשֶׁר רָכָשׁוּ": מידה טובה היא שלא יעזוב האדם מה שעמל בו; גם אילו היה מקום לומר שיוכלו לסמוך על הבטחת ה', והם יתברכו ולא יהיו זקוקים לרכוש שיש בידם עתה – מאחר שעמלו וטרחו ברכישת המקנה שהיה להם, אין זה מן הראוי להפקיר את חלקם שנתן להם ה' באמצעות עמלם.

"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן"

מילים אלו מעוררות קושי: וכי אפשר 'לעשות' נפשות?!

רש"י מביא לכך שני הסברים:

שהכניסן תחת כנפי השכינה: אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים,¹⁷ ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (בראשית רבה לט יד).

ופשוטו של מקרא: עבדים ושפחות שקנו להם, כמו "עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא א), "וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד יח) – לשון קונה וכונס.

הפירוש הראשון, שרש"י רואה בו פירוש דרשני, מתבסס על המובן הפשוט של לשון 'עשייה'; אך מלבד זאת נראה שיש לו סיוע נוסף – שכן אילו הכוונה לעבדים ושפחות, הרי אלו נכללים ב"רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ"; הוספת "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ" כדבר בפני עצמו, רומזת לכך שמדובר כאן על משהו שאינו רכוש.

מלבד זאת, לפי פירוש זה ניתן גם להסביר את תוספת המילה "בְחָרָן", המיותרת לכאורה – שכן ידוע שהם היו בחרן, וגם אין חשיבות לזהות המקום שבו קנו את העבדים; אך אם מדובר על גיור, הדבר מובן: הפסוק מציין כי הם הפכו את חרן למקום של אמונה ועבודת ה'.

"לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן"

מאחר וה' לא אמר לאברהם מהי ארץ היעד, מדוע השיתו פניהם דווקא לארץ כנען?

אבן עזרא (בפס' א) כתב בפירושו הראשון: "ואחר שאמר 'אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ' – גילה לו הסוד, כי כן כתוב: 'וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן'"; הוא מסיק מפסוקנו כי ה' גילה לאברהם את זהותה של ארץ היעד, בטרם יצא לדרכו. אם כן, הניסיון של העלמת היעד מאברהם היה רק בשלב של ההכנה ליציאה; אברהם הביע את נכונותו לצאת מארצו, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך ואף על פי שמקום היעד לא נודע לו – ומשכך, גילה לו הקב"ה את היעד שאליו עליו ללכת.

ברם, מפשטות הפסוקים נראה שלא גילה הקב"ה לאברהם שהיעד הוא ארץ כנען, עד שהגיע אליה ואמר לו "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (פס' ז). ואכן כך סובר הרמב"ן (בפס' א), שיישב שאלה זו בשתי דרכים אחרות:

היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", אז נתקיים "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ואז נתעכב וישב בה. ומה שאמר "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" – לא להתיישב בה, כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטווה, אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען, כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחילה בצאתם מאור כשדים. ומפני זה אמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי" (בראשית כ יג), כי היה תועה כשה אובד.

וייתכן לומר, כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו, והאמין כי "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" ירמוז לו על ארץ כנען – או על כולה, או על אחת מכל הארצות האל;¹⁸ וְשָׂם פניו אל כלל ארץ כנען, כי שם הארץ אשר יַרְאֶנּוּ באמת.

רמ"ד וואלי הסביר זאת באופן אחר, ולדבריו קול פנימי בליבו של אברהם הורה לו ללכת לארץ כנען; רצון ה' ממלא את המציאות כולה, והוא עשוי להתבטא בפועל בדמות קול פנימי המנחה את האדם לפעול בהתאם למה שמצופה ממנו מצד הרצון האלוהי:

כי עצת ה' היא תקום, ולוחשת בליבם של בני האדם להשתוות אל הרצון העליון. וכן היה לאברהם אבינו, כי אף על פי שלא נודע אליו בפירוש איזו הארץ, מכל מקום הכוונה העליונה היתה לוחשת בליבו שהיא ארץ כנען.¹⁹

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

מעשה אבות סימן לבנים

בטעם הדבר שהכתוב מאריך בסיפור פרטי קורותיהם של האבות, אף בדברים שהם לכאורה בעלי משמעות פחותה, כתב כאן הרמב"ן:

אומַר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב; והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים.²⁰ ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו.

ודע, כי כל גזירת עירין [=מלאכים], כאשר תצא מכוח גזירה אל פועל דמיון [=פעולה הדומה לה] – תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שציווה לברוך: "וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת, וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל" וגו' (ירמיהו נא סג-סד). וכן עניין אלישע בהניחו זרועו על הקשת: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר, וַיֹּאמֶר חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם". ונאמר שם: "וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר: לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה, וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם" (מלכים ב' יג יז-יט).

ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות [=מעשים הדומים] בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה.

היסוד שמדגיש כאן הרמב"ן הוא שמעשים סמליים אינם מהווים רק סמלים בעלמא, אלא פועלים על המציאות ובעלי כוח השפעה עליה; כך שמעשה של מלך, של נביא, או של אחד מהאבות, יכול להשפיע על עתידה של האומה.²¹ מסעותיו של אברהם וקורותיו בכל אחד מהם, מהווים שורש להתרחשויות עתידיות שתתקיימנה בבניו – ולפיכך הכתוב מאריך בתיאורם.

"עַד מְקוֹם שְׁכֶם"

מדוע נוספה המילה "מְקוֹם", ולא נאמר בניסוח פשוט – "עַד שְׁכֶם"?

רד"ק כתב: "רוצה לומר: עד גבול שכם", דהיינו לא מדובר כאן על העיר שכם עצמה אלא על התחום שסביבה, המקום שסמוך לשכם.²²

פירוש אחר כתב 'בכור שור': "עדיין לא היה שכם, אלא לאחר זמן נבנה שכם במקום ההוא" – וכוונת הכתוב: אברהם עבר עד המקום שלימים נבנתה בו שכם.

על פי דרכו, מסביר הרמב"ן את הסמליות לדורות שישנה במעבר אברהם בשכם, בתחילת דרכו בארץ:

וכתב רש"י: נכנס לתוכה עד מקום שכם, להתפלל על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים.²³ ונכון הוא. ואני מוסיף, כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו [במעשה דינה] המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם להגלותם משם. ולכן אמר "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ".

וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר [בפסוק הבא], אז נסע משם ונטע אוהל בין בית אל ובין העי [בפס' ח], כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

"עַד אֵלוֹן מוֹרֶה"

התרגומים תירגמו את המילה "אֵלוֹן" כ"מֵישַׁר" – מישור. רש"י (בראשית יד ו) כתב שלדעתו פירוש המילה 'אלון' אינו מישור, אלא שזהו שמו הפרטי של אותו המישור שנזכר כאן:

"אֵיל פָּארָן" – כתרגומו, מישור. ואומר אני שאין "אֵיל" לשון מישור, אלא מישור של פארן – "אֵיל" שמו, ושל ממרא – "אֵלוֹנֵי" שמו [-"אֵלוֹנֵי מֹרֶה" (דברים יא ל)], ושל ירדן – "כִּכַּר" שמו [-"כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" (בראשית יג י)], ושל שיטים – "אָבֵל" שמו, "אָבֵל הַשִּׁטִּים" (במדבר לג מט), וכן "בַּעַל גָּד" (יהושע יא יז) – "בַּעַל" שמו, וכולם מתורגמין מישור, וכל אחד שמו עליו.

אולם הרמב"ן (שם) נחלק על כך, ופירש ש"אֵלוֹן" הוא שם עצם המציין מקום מישור שגדלים בו עצי אלון:

ואילו היה כן [כדברי רש"י] – היה אונקלוס מתרגם בשמם "אילא דפארן", "אלוני דממרא", כמנהגו בשמות [שאינו מתרגם שמות מקומות אלא משאירם בשפת המקור]. ו[עוד קשה] – מי הגיד לו [לאונקלוס] במקומות הרבים ההם, המישור הם כולם, או הרים הגבוהים? [לפי רש"י, שאין זה פירוש המילה] [...]. אבל "אֵיל פָּארָן" – מקום אילים [=עצי אלה] [...], ו"אֵלוֹנֵי" – מקום אלונים [...] – והנהוג בהם להיותם נטועים במישור [ולכן אונקלוס תרגם כך].

לגבי התוספת 'מורה', פירש הרמב"ן כאן שזהו שם האיש שהמקום היה בבעלותו:

ו"אֵלוֹן מוֹרֶה" – זהו במקום שכם. ונקרא גם כן "אֵלוֹנֵי מֹרֶה", כמו שכתוב "מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" (דברים יא ל). ושם הר גריזים והר עיבל בשכם וקרוב לירדן, שבאו שם בתחילת ביאתם בארץ.²⁴ אבל "אֵלֹנֵי מַמְרֵא" הוא מקום [אחר] אשר הוא בארץ חברון, רחוק מן הירדן. [...] וכל "אֵלוֹן מוֹרֶה" ו"אֵלוֹנֵי מֹרֶה" נקרא המקום ההוא על שם איש ששמו 'מורה'.

הרמב"ן הזכיר את היות 'אלון מורה' קרוב למקום הכניסה לארץ כראיה לכך שזהו מקום שונה מ'אלוני ממרא', אך מעבר לכך ניתן לומר – על פי דבריו דלעיל – שאף זהו מה'סימן לבנים' שנוצר מכך שתחילת מעבר אברהם בארץ היתה אף היא במקום זה.

"וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"

תוספת זו נראית מיותרת, שכן ארץ זו נקראת "ארץ כנען" וכך היא נזכרה לעיל, ואם כן ודאי ש"הכנעני אז בארץ"! ועוד ניתן לשאול – מדוע דווקא "אז"? הרי גם בזמן כתיבת התורה, הכנעני היה בה! ומלבד זאת, מדוע ישנו צורך לציין זאת דווקא כאן?

באופן פשוט נראה להסביר שאמירה זו מהווה הקדמה להבטחה שבפסוק הבא: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"; לולא אמירה זו ניתן היה לחשוב שרק לאחר זמן זה התיישבו הכנענים בארץ, אך בעת שבא אליה אברהם עוד לא היתה מיושבת. אילו באותה העת היתה הארץ בלתי מיושבת, הבטחה זו היתה בעלת משמעות פחותה – שכן ניתן בנקל להתיישב במקום כזה ולהחיל עליו שלטון; אך מאחר "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" – הרי שהבטחה זו מקבלת משמעות גדולה יותר: אף על פי שכעת הכנעני יושב בארץ, הקב"ה יורישנו ממנה ויתננה לזרעו של אברהם. העצמת החידוש שבהבטחה, מעצימה גם את מידת אמונתו של אברהם בעיני הקורא – שאף על פי שכך היה המצב בארץ, האמין בהבטחת ה' ואף בנה מזבח כהודאה עליה, כאמור בהמשך.

גם רש"י כתב שאמירה זו מקדימה את הפסוק הבא, אך הסביר זאת באופן שונה:

"וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם,²⁵ שבחלקו של שם נפלה כשחילק נח את הארץ לבניו, שנאמר: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" (בראשית יד יח),²⁶ לפיכך – "וַיֹּאמֶר (ה' אל אברהם) לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (פס' ז) – עתיד אני להחזירה לבניך, שהם מזרעו של שם.

לפירושו, המילים "אָז בָּאָרֶץ" נועדו לומר שרק מאז ואילך הכנעני היה בארץ, ולא לפני כן. אמירה זו מהווה הקדמה לפסוק הבא – שבו יבטיח ה' את הארץ לאברהם; מכיוון שארץ כנען היתה שייכת בעיקרה לשם, ולא לחם אבי כנען, היא מובטחת לאברהם שהוא מזרע שם.

אולם הרמב"ן (בראשית יד יח) נחלק על דברי רש"י שבני חם כבשו את הארץ מיד בני שם, וכתב על כך:

ואין זה נכון, כי "גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן [בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע]" (בראשית י יט) – יכלול כל ארץ ישראל, וגבול בני שם במזרח מִמֵּשָׁא רחוק מארץ ישראל [כדברי הכתוב: "וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם" (שם שם ל)]! אבל אם חלק נח לבניו הארצות ונתן לשם ארץ ישראל, היה זה כמחלק נכסיו על פיו, וישבו בה בני כנען עד אשר ינחיל אותה ה' לזרע אוהבו.

לשיטתו, ארץ כנען ניתנה מלכתחילה לחם, ולא כדברי רש"י – שהרי היא בכלל גבול בני חם המתואר בפסוק בפרשת נח; ואף אם נאמר שנח ייעד ארץ זו לבני שם – לא היה זה אלא ייעוד עתידי, ובינתיים ניתנה כפיקדון לצאצאי חם.

לפיכך מסביר הרמב"ן (כאן) את פסוקנו באופן אחר, ולפיו מטרת האמירה "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" היא לנמק מדוע לא בנה אברהם מזבח עד לאחר שנגלה אליו ה' והבטיח לו את הארץ:

וייתכן שהזכיר הכתוב "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" – להורות על עניין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו ה' הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ, ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'. ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו ה' ונתן לו הארץ, וסרה יראתו כי כבר הובטח ב"אָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ואז בנה מזבח לה' לעובדו בפרהסיא.

לדבריו, כל עוד לא ידע אברהם על כך שהגיע לארץ המובטחת – חשש מפני תגובת התושבים עובדי העבודה הזרה לקריאתו בשם ה'; ורק משידע שאכן הארץ שהגיע אליה היא המובטחת לו ולזרעו, כבר לא חשש מכך, שכן ה' הבטיח לו שלאחר שילך לאותה הארץ יהיה לגוי גדול ויתקללו מקלליו, ובכלל הבטחה זו גם הגנה ושמירה עליו.

וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם"

בפסוק א נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם" – ולא הוזכרה שם היראותו אליו, אלא האמירה לבדה; לעומת זאת, כאן ה' אומר את דבריו לאברהם מתוך היראות אליו, כפי שפותח פסוקנו: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם". משמעות הדבר היא התגלות במדרגה גבוהה יותר, כפי שכתב הרמב"ן: "כי עד הנה לא נראה אליו ה' ולא נתוודע אליו במראה ולא במחזה; אבל נאמר לו 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ', בחלום הלילה או ברוח הקודש". כאן היתה התגלות נבואית מלאה, וכזו לא היתה במסגרת הציווי שנאמר לו בחרן, "כי מפני היות חרן חוצה לארץ לא היה אפשר שתבוא לאברהם שמה נבואה גמורה, וכל שכן במדרגת מראה, אבל כשבא לארץ הקדושה המוכנת לקבלת הנבואה [...] הגיע למדרגת הנבואה במראה שהיא המעלה היותר רוחנית" (אברבנאל).²⁷

"וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"

מדוע "לְזַרְעֲךָ" דווקא? הרד"ק מסביר כי מבחינה מעשית רק זרע אברהם, שיהיה עם רב, יוכל ליישב את הארץ, ובכך היא תינתן לו בפועל; אולם מבחינה מהותית היא תינתן לאברהם עצמו:

אף על פי שהוצאתיך מארץ מולדתך להושיבך בארץ הזאת, לא אמרתי שאתננה לך מיד ואוריש הגויים מפניך, כי זה לא ייתכן, כי אתה יחיד לא תוכל ליישב הארץ, עד שיהיו בניך רבים והם יירשוה. אבל מעתה תהיה לך מתנה, שתעבור ותלך לארכה ולרחבה עם מקנך ורכושך הרב ואין מי שיאמר לך דבר. אבל לזרעך שיהיו רבים אתננה ואוריש הגויים מפניהם.²⁸

"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו"

מדוע בנה אז אברהם מזבח?

התשובה לכך נרמזת בלשון הפסוק: "הַנִּרְאֶה אֵלָיו" – כלומר, הוא בנה מזבח לה' – מפני שנראה אליו.

רש"י הבין שכוונת הכתוב היא לתוכן שנאמר לו באותה ההתגלות, ובהתאם לכך פירש שבניית המזבח היתה כהודאה "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל"; אולם הרמב"ן פירש כפשט לשון הכתוב, שעצם ההיראות היתה הסיבה לבניית המזבח: "כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו, כי עד הנה לא נראה אליו ה' ולא נתוודע אליו במראה ולא במחזה", וכפי שהתבאר לעיל.

אם נצעד בשיטת הרמב"ן צעד אחד נוסף, נאמר שהמילים "הַנִּרְאֶה אֵלָיו" באו ללמד להפך מדברי רש"י, והן מבטאות את היחס המסוייג שבו קיבל אברהם את ההבטחה: מילים אלו לא באו אלא ללמדך כי בעיני אברהם עיקר חשיבותו של המעמד היה רק עצם התגלות ה' אליו (לראשונה, על פי האמור לעיל), ולא התוכן של מה שנאמר לו בה – לא "בשורת הזרע", ולא "בשורת ארץ ישראל".

וכל זאת למה? כפי שנראה בהמשך הפרשה, עד הפעם השלישית שהבטיח ה' לאברהם שזרעו יירש את הארץ – לא האמין בלב שלם שאכן הבטחה זו תתקיים כפשוטה. הוא סבר שבכלל 'זרעך' כלול גם לוט, שהוא ממשפחת אברהם; צאצאיו ימשיכו את מורשת אברהם וייחשבו כ'זרעו', והם אלו שיירשו את הארץ (ראה בביאורנו לקמן יג יד). כחלוף השנים, עם ראות אברהם שאינו זוכה לפרי בטן, התחזקה בליבו המחשבה כי ההבטחה לא תתקיים בהכרח כפשוטה.

אף לאחר פרידתו מלוט, שביטלה את האפשרות שלוט יהיה יורשו וממשיכו – סבר אברהם שאליעזר בן משק ביתו הוא שיירשנו, כדבריו המפורשים: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם: אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר? וַיֹּאמֶר אַבְרָם: הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי!" (לקמן טו ב-ג).²⁹ רק לאחר שה' חזר והבטיח, ופירש שהכוונה לזרעו ממש – האמין בכך אברהם בלב שלם: "וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: לֹא יִירָשְׁךָ זֶה, כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ! וְהֶאֱמִן בַּה'" (שם ד-ו).

לפיכך, אברהם שמח והודה על כך שה' נראה אליו כעת, והתגלה אליו באופן נעלה יותר מאשר בעבר – וכדי לציין זאת, בנה מזבח; אולם הבשורה שנאמרה לו לא התקבלה אצלו בלב שלם, ולא היא היתה הגורם לבניית המזבח – ומאחר וכך, מתנסח הכתוב: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו".

כתב האברבנאל: "והנה לא קרא שָׁם אברהם בשם ה' כמו שעשה במזבח השני [...] מפני שלא נתעכב שם, כי על זה לא נאמר שנטה שם אהלו כמו שנאמר אחר זה [בפסוק הבא: 'וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה... וַיֵּט אָהֳלֹה... וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה"]". אברהם בנה את המזבח לשם הודאה, אך לא התעכב שם לקרוא בשם ה' אלא המשיך בדרכו אל מקום שייטב בעיניו לשבת בו, ושם יבנה מזבח נוסף ויקרא בשם ה' – כפי שיסופר בפסוק הבא.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה, בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם

"וַיַּעְתֵּק"

'להעתיק' היינו להעביר ממקום למקום;³⁰ כאן פועל זה אינו מלמד שאברהם העתיק את עצמו למקום אחר, אלא שהעתיק את אהלו, כפי שכתב רש"י בקצרה: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם – אָהֳלֹה". הצורך לפרש באופן זה נובע מכך ש"וַיַּעְתֵּק" הוא פועל יוצא, כלומר אברהם העתיק דבר אחר – והדבר שנזכר בפסוק הוא "אָהֳלֹה" – ואם כן, משמעות הכתוב היא שאברהם העתיק את אהלו. וכך ביאר אבן עזרא: "'וַיַּעְתֵּק' – מהבניין הכבד הנוסף, והוא פועל יוצא. כי 'וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ' (איוב יח ד) [הוא פועל] עומד. והפעול [=המושא]: 'אָהֳלֹה'. וגם הוא פעול 'וַיֵּט'" – כלומר, 'וַיַּעְתֵּק' הוא פועל יוצא – אברהם העתיק את אהלו, כך שעל אהלו של אברהם נסמכים שני פעלים: "וַיַּעְתֵּק... וַיֵּט" – אהלו הועתק ההרה, וגם ננטה שם.

אולם החזקוני פירש "'וַיַּעְתֵּק' – נסתלק משם", דהיינו שאברהם העתיק את עצמו ההרה, וכך נראה גם מהתרגומים שתרגמו 'ואסתלק'. לפי זה, פסוקנו הוא 'מקרא חסר', דהיינו שמבחינה לשונית אכן חסר בו מרכיב, אך השלמתו מובנת מאליה מתוך העניין: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם" – את עצמו, או: את מקומו, "הָהָרָה".

"בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם"

בטעם הדבר שבחר אברהם במיקום זה ושהכתוב ראה לנכון לציין זאת, כתב הספורנו: "בין שתי עיירות גדולות, למען ירבו הבאים לשמוע בקראו בשם ה'".

"וְהָעַי" – ככלל, אין ה' הידיעה מצורפת לשם של מקום; העי הוא מהמקומות החריגים הנזכרים במקרא, ששמם מופיע בתוספת ה' הידיעה. בטעם הדבר כתב בעל 'הכתב והקבלה':³¹"נראה כי 'עי', גם 'קַרְקֹר',³² אינם שמות עצמים כי אם שמות תארים, ונקראו כן על שם מקריהם, וידענו כי 'עי' לשון חרבה ושממה הוא,³³ ובנו שם בחרבה עיר וקראו לעיר בשם החרבה, וכן 'קרקר' לשון הריסה הוא,³⁴ ועל שמות מקומות כאלה ודאי נופל עליהם ה' הידיעה". לדבריו, "העי" היינו – "המקום ההרוס", שנבנה מחדש ונקרא בשם זה, ולפיכך מצורפת אליו ה' הידיעה.

"וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'"

כתב הרמב"ן:

פירש אונקלוס: שהתפלל שם, כמו "קָרָאתִי שִׁמְךָ ה' מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת" (איכה ג נה).

והנכון – שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלוהותו לבני אדם; כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ", היה למוד ללמד ולפרסם האלוהות.

וכן אמר הכתוב ביצחק, כאשר הלך אל נחל גרר והובטח "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי" (בראשית כו כד), שבנה מזבח "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (שם פס' כה); כי בא במקום חדש, אשר לא שמעו את שִׁמְעוֹ ולא ראו את כבודו [של ה'], והגיד כבודו בגויים ההם. ולא נאמר ביעקב כן, מפני שהוליד בנים רבים כולם עובדי ה', והיתה לו קהילה גדולה, נקראת 'עדת ישראל', ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם; וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא [אברהם] שמו של הקב"ה בפי כל בריה".

וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

"הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ"

אברהם "נסע ממקום למקום כמנהג הרועים" (ספורנו) – מכיוון שהיה אברהם רועה צאן, היה עליו לנדוד ולעבור בכל פרק זמן למקום אחר, שיש בו מרעה טוב ומספק.

אך מעבר לכך, היתה לו במסעות אלו גם מטרה נעלית יותר, כדברי המלבי"ם: "אחר שלימד שם ודרש לרבים נכחות צדק ואמונה, נסע למקומות אחרים לפרסם שם ה' בכל מקומות שעבר שם".

"הַנֶּגְבָּה"

מדוע בחר אברהם ללכת דווקא לדרומה של הארץ?

קשה למצוא בכתובים טעם או רמז לסיבה פרקטית שעמדה בבסיס בחירתו של אברהם בכיוון זה דווקא, ואכן המפרשים הציעו סיבות רוחניות לכך:

רש"י כתב: "ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים, שהיא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל,³⁵ להר המוריה שהיא נחלתו". וכך נאמר במדרש בראשית רבה (לט טז) על פסוקנו: "מחקה והולך ומכוון כנגד בית המקדש" – אברהם רצה להגיע אל מקום השראת השכינה ולהיות בקרבתו. לפי זה, "הַנֶּגְבָּה" היינו לכיוון דרום, המכונה במקרא 'נגב', ולא כפי שניתן לפרש – לאזור הנגב, שהרי מטרתו היתה ירושלים.

אך ניתן לפרש שאכן כוונת הכתוב במילה "הַנֶּגְבָּה" היא לאזור הנגב, כיעד – ולא ככיוון (כפי שפירש רש"י);³⁶ ולפי זה, לא ירושלים היה יעדו של אברהם, אלא הנגב, שמדרום לה. טעם הדבר שבחר אברהם בדרומה של הארץ הוא, שצד דרום מתאים למידתו של אברהם, מידת החסד;³⁷ בלשון המקרא הדרום נקרא 'ימין',³⁸ וימין הוא הצד המבטא את מידת החסד.³⁹ וכך כתב הרקנאטי:

רמז כי אברהם היה מתדבק במידת החסד שהוא דרומה של עולם, ועל כן כל מסעיו של אברהם אבינו עליו השלום היו לצד דרום. ספר הזוהר (ח"א פ ע"א): "'וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה', מאי 'הַנֶּגְבָּה'? דא דרום, והוא חולקיה דאברהם. 'הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ' דרגא בתר דרגא עד דסליק לדרום [=מהו 'הַנֶּגְבָּה'? זהו דרום, והוא חלקו של אברהם, 'הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ' דרגה אחר דרגה עד שהגיע לדרום]".

מסעו של אברהם היה מסע של חסד; הוא הלך ממקום למקום והפיץ אור של טוב ומוסר, תורה ואמונה, ובכך העניק לסביבתו את החסד הגדול ביותר. הוא הלך והתקרב במסעו זה אל מימושו העצמי, אל הגשמת ייעודו בעולם על פי מידת החסד שיוחדה לו. מסע זה היה גם מסע פנימי של אברהם, שבמקביל לפעילותו המעשית, ומחמתה – הוא הלך והתעלה, הלך והתקרב יותר למהותו העצמית. וכך כתב רבינו בחיי: "'הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה' – מדרגה אחר מדרגה, מסע אחר מסע, תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף".