שער ג · שורשי החנוכה בחזון דניאל

שער ראשון: חזון ארבע החיות

ספר דניאל מכיל את החזיונות המפורשים ביותר אודות מלכות יון ושלטונה על ישראל ועל העולם. אם בנבואת זכריה ראינו איזכור יחיד ועמום למלחמה בבני יון, הרי שבחזיונותיו של דניאל הדברים מפורשים ומפורטים; ועדיין, נצרך עיון רב על מנת לעמוד על מובנם המדויק של התיאורים ועל עומק משמעותם. במאמר זה נעיין בחזיונות אלו וננסה להעמיק ולזהות את המבט הנשקף מהם אודות מהותן של מלכות יון והתמודדות היהודים עימה.

פסוקי החזיון

בספר דניאל פרק ז מתואר חזיון שבו ראה דניאל ארבע חיות עולות בזו אחר זו, כשכל אחת מהן מסמלת אחת מהמלכויות: אחת הדומה לאריה, המסמלת את בבל; שנייה הדומה לדב, המסמלת את מדי ופרס; שלישית הדומה לנמר, המסמלת את יון; ומפלצת חסרת זהות המסמלת את אדום.

עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא. וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא. קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַפַּיהּ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא וְעַל רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ. וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין (שניה) שִׁנַּהּ וְכֵן אָמְרִין לַהּ קוּמִי אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא. בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל (גביה) גַּבַּהּ וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ. בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה (רביעיה) רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן אָכְלָה וּמַדֱּקָה וּשְׁאָרָא (ברגליה) בְּרַגְלַהּ רָפְסָה וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַיהּ וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ.²⁰

נתמקד בתיאור הנוגע לענייננו (במילים המודגשות) – מלכות יון. החיה השלישית, המסמלת אותה, נראית כנמר, ולה ארבע כנפיים כשל עוף, וארבעה ראשים. מדוע דווקא הנמר מייצג את יון? מהן התכונות הנמריות, שאנו עשויים ללמוד מכאן שמאפיינות את יון? ומהי משמעותם של ארבע כנפי העוף וארבעת הראשים?

הָעַזּוּת הַנְּמֵרִית

במשנה במסכת אבות (ה כ) אומר יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר"; העזות היא תכונה המאפיינת את הנמר, וניתן להשתמש בה לשם עבודת ה' בצורה חיובית – ועל כך מדובר במשנה זו; אך אצל יון הופיעה העזות בצורתה השלילית, מתוך גאווה והעמדת האדם ורצונותיו במרכז החיים, הקוראות תיגר על שלטון הקב''ה בעולם, על מימד הקדושה הקיים בעולם, ועל עם ישראל הנושא את דגלה. בעזות ובחוצפה ניסתה ממלכת יון לדחוק את רגלי השכינה מן העולם, ולכפות על עם ישראל בצורה אכזרית, אלימה ואגרסיבית, את תרבותה ותפיסת עולמה.

חז''ל מציינים את מידת העזות של הנמר גם בהקשר לקלקולי עריות, שאף הם היוו חלק משמעותי בהשפעת יון על ישראל, ורבות מגזרותיהם היו מכוונות לפגוע בנושא זה של קדושת המשפחה הישראלית. כך דורש התלמוד (קידושין ע ע''א) על פסולי היוחסין שעלו עם זרובבל:

"וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם" (נחמיה ז סא) – 'תל מלח' – אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשה סדום שנהפכה לתל מלח, 'תל חרשא' זה שקורא 'אבא' ואימו משתקתו, 'ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם' – זה הוא אסופי שנאסף מן השוק. 'כרוב אדון ואמר' אמר רבי אבהו: אמר אדון [=הקב''ה], אני אמרתי יהיו ישראל לפניי חשובים ככרוב [=מלאך], והם שמו עצמם כנמר".

מידת העזות של מלכות יון נרמזת גם בתחילת הספר (פרק ב), בחלום נבוכדנצר שבו הוא רואה צלם גדול, המסמל על פי פתרונו של דניאל את ארבע המלכויות: ראש הזהב מסמל את בבל; החזה והזרועות, העשויות כסף, מסמלות את פרס ומדי; הבטן והירכיים, העשויות מנחושת, מסמלות את יון; והשוקיים העשויות מברזל מסמלות את מלכות אדום. הנחושת מבטאת נחישות ועזות, כפי שכתב על כך מהר''ל מפראג (נר מצוה עמ' טז): "והמלכות השלישית ראה אותו נחושת, על ידי שהיה עז וזריז לילך ולכבוש ארצות למרחוק. ולכך מלכותו שהיה תקיף ועז כמו נחושת, שהוא עז, וקראו אותו נמר, שהוא עז פנים".

הַכָּרַת שורש כוחו הרוחני ומידתו הייחודית של האויב, נחוצה על מנת להבין כיצד להתמודד עימו. מידת העזות שהרימה ראש באמצעות מלכות יון, נועדה לעורר את ישראל להוציא מתוכם אל הפועל אף הם אותה המידה, אך בצורתה החיובית והמתוקנת. ואכן, ההתמודדות כנגד מלכות יון באותם דורות, היתה אף היא על ידי מידת העזות; לא עזות כשל היוונים, הנובעת מצד הרוע, 'עזות דסטרא אחרא', אלא 'עזות דקדושה' הנובעת מקנאה טהורה ורצון פנימי לשאת את דגלו של הקב''ה, דגל הקדושה, בעולם.

וכך כתב ר' נתן מברסלב בספרו 'ליקוטי הלכות' (בשר בחלב ד טו):

וזהו בעצמו בחינת תוקף הנס הגדול והנורא של חנוכה, שהתגברו מעט אנשים מאוד, מתתיהו ובניו, נגד המון רב כזה, כנגד מלכות יון הרשעה; כי הם זכו להשיג ולהבין שכל כוח מלכותם הרשעה הוא רק על ידי עזות דסטרא אחרא [...] עד אשר חמל ה' על עמו ונתן כוח בלב מתתיהו ובניו, כי השפיע בליבם כוח העזות דקדושה עד שהתגברו בעזות גדול דקדושה כזה, עד אשר חגרו מתניהם חמישה אנשים לעמוד כנגד המון חיל וגיבורי מלחמה כאלה [...] כי על ידי גודל כוח העזות דקדושה, התגברו עליהם והכניעו אותם והשפילו אותם עד עפר.

גם בהתמודדות הקיימת בימינו מול תרבותה של יון, שאע''פ שפשטה והחליפה צורות במרוצת הדורות, הרי היא חיה וקיימת ואף שולטת בבלעדיות במרחבי העולם המערבי – אנו נדרשים למידת העזות, הנחישות והנכונות לדבוק בערכים ובמטרות שמציבה בפנינו התורה, ולהיות בטוחים ומאמינים בצדקת דרכה של הקדושה. רבי יעקב בן הרא''ש, מחבר ספר ההלכה היסודי 'ארבעה טורים', בפתיחת טור 'אורח חיים' מתרגם למעשה את הוראתו של יהודה בן תימא במשנה הנזכרת לעיל, כך:

"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". פירט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך, והתחיל ב"עז כנמר", לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך; לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו; ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תימנע מלעשות המצוה [...] וכן הוא אומר לענין הבושה, שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך; על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש. וכן אמר דוד עליו השלום: "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ" (תהלים קיט מו) [...] היה מחזיק בתורתו ולומד, אף כי היו מלעיגים עליו.

כאז כן היום, תרבות יון, מסריה וערכיה, הם העומדים בחזית הבמה התרבותית האנושית, וכל המתנגד לה מצטייר בקנאי, חשוך ומיושן. אין מידה הנצרכת לשם התמודדות נכונה עימה כמידת העזות – הן בהתמודדות בזירה הציבורית, והן בזו שבזירה האישית; הביטחון בצדקת הדרך, הנחישות, ואמונת האדם בעצמו ובצדקת דרכו, דרך התורה – הם אלו שיביאו אל הניצחון והופעת אור האמת.

כנפי העוף

כעת נתבונן במשמעות המוטיב הנוסף שמופיע אצל החיה השלישית – ארבע כנפי העוף שעל גבה.

המלבי''ם פירש כך את משמעות ארבע הכנפיים:

"בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר" – הוא מלכות יון, והנמר הוא ממין אריה ועז פנים יותר ממנו, כן אלכסנדר מוקדון היה חזק ועז פנים יותר מכולם, "וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל גַּבַּהּ" – כי גם אלכסנדר עף לארבע רוחות העולם כעוף השמיים בזמן מועט לכבוש את כל ארבע רוחות היישוב.

אם כן, הכנפיים מסמלות את ההשתלטות המהירה של יון על העולם כולו; ובמקביל לכיבוש הצבאי והרחבת האימפריה היוונית, הלכה והתפשטה גם התרבות שלה.

אך נראה שישנה משמעות נוספת במוטיב המעוף שנזכר בחזיון בקשר ליון. בתלמוד הירושלמי (עבודה זרה פ"ג ה"א) מובאת אגדה אודות אלכסנדר מוקדון: "אמר רבי יונה: אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סלק וסלק סלק [=כשרצה לעלות למעלה, היה עולה ועולה] עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה". מהי משמעותה של אגדה זו?

התפיסה היוונית, המבקשת למדוד ולחקור כל דבר באמצעות השכל האנושי, המדע, מהווה כעין מעוף, מצב שבו האדם מסוגל (בעיני עצמו) לראות במבט-על את העולם כולו ולבחון אותו בכלים השכליים האנושיים שיש בידו. האדם אינו רואה עצמו כעוד פרט מהפרטים שבמציאות, הנתונה כולה תחת שלטון הקב''ה, אלא כמי שעומד מעליה, וישנה בידו היכולת להכיר את המציאות בצורה חיצונית, אובייקטיבית – משל היה העולם כולו כדור הנתון בידיו. כזו היא גם יומרתו של המדע כיום. האדם היווני, או המערבי, רואה את העולם כולו ככדור שנתון בידו וביכולתו לבחנו מכל צדדיו; הוא חש בעל ידיעה ושליטה על כל המציאות, כמי שעף מעליה ובוחן אותה בסקירה אחת. מאפיין זה מתבטא בכנפיו של הנמר היווני, המעופף מעל העולם ורואהו באופן זה.

במבט זה יש מן האמת, ובוודאי הקידמה וההתפתחות המדעית שבאו לעולם על ידי חכמת יון וגלגוליה – העתיקים והמודרניים – העמידו את האדם במקום גבוה יותר ביחס למציאות הגשמית, חשפו בפניו מידע רב על הטבע, והרחיבו את יכולת השליטה והניצול שלו כלפי הטבע ומשאביו. אפשר גם שזהו פשר ההוספה שנאמרה רק על החיה השלישית, הדומה לנמר – "וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ" [=ושלטון ניתן לה]; אע''פ שלכל ארבע המלכויות ניתן שלטון, למלכות יון ניתן לא שלטון פוליטי בלבד כי אם גם שלטון תרבותי, שאף מהותו עצמה היא שלטון – שליטה על המציאות הטבעית.

אך יש לדעת כי אין זו חזות הכל. העולם הגשמי רחוק מלהיות ככדור הנתון בידיו של האדם, גם אם לעיתים נדמה לו כך ביוהרתו; רבים סודות הטבע ותהלוכותיו, שעודם נסתרים מפני האדם. מגיפה עולמית שמתחוללת על ידי נגיף בלתי מוכר ובלתי נראה, המהפכת סדרי עולם על פיהם – נותנת לאדם תזכורת על כך.

מלבד זאת, העולם הגשמי עצמו אינו אלא כאין וכאפס לעומת העולם הרוחני, עולם הקודש, שחכמת יון אינה מכירה בקיומו. עולם הקודש הוא בעל הערך הנצחי והמוחלט, שאינו משתנה ואינו חולף, והוא גבוה, רחב ועמוק, הרבה מעבר לגבולות ההכרה של האדם.

ברוח דברים אלו כתב מהר''ל מפראג (עמ' יב):

ולכך אמר כי מלכות שלישית מתייחס אל חיה שהיא נמר שיש לה ד' כנפיים, כי החכמה הוא מתפשט בכל צדדין לרוחב ולאורך ואין לה גבול כלל, רק מתפשט בכל מקום. ולכך היה מדמה זה לנמר שיש לו ד' כנפיים, שהכנפיים מורים על התפשטות בכל ד' רוחות [...] ולכך אמר על אומה זאת "דִּי תִשְׁלַט בְּכָל אַרְעָא" (דניאל ב לט) מאחר כי האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט בכל העולם כי כך עניין השכל, ולכך כפי מידת השכל היה ממשלתם בכל העולם, והכל היה כפי המידה. ולכך המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל [אלא] רק מצד התורה השכלית ומצד התורה האלוהית. וכך היה כל ענין מלכות שלישית, לבטל מישראל מעלת התורה האלוהית וכל דבר אלוהי.

ארבעת הראשים

מוטיב נוסף הנזכר במראה החיה השלישית הוא ארבעת הראשים: "וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא".

המפרשים כתבו שארבעת ראשי החיה רומזים לארבעת המלכים ששלטו ביון לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון, כמתואר בספרי ההיסטוריה. כך מתואר גם במסגרת החיזיון שבפרק הבא (ח כא-כב), שנעסוק בו בהמשך: "וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן, וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן. וְהַנִּשְׁבֶּרֶת וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ – אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ"; כלומר, הצפיר השעיר מסמל את מלכות יון, והקרן הגדולה שבין עיניו מסמלת את מלכה הראשון, שהוא אלכסנדר מוקדון; דניאל ראה את הקרן נשברת וארבע קרניים חדשות צומחות במקומה, ומפרש לו המלאך שהן מסמלות את ארבע המלכויות שתתפצלנה מיון לאחר מותו של אלכסנדר, "וְלֹא בְכֹחוֹ" – כוחן ועוצמתן לא יגיעו לרמתם של אלו שלו.

שער שני: חזון הצפיר והשעיר

בפרק הבא רואה דניאל חזיון נוסף, שאינו מתאר את ארבע המלכויות אלא מתמקד בשתיים מהן: מלכות מדי ופרס ומלכות יון. חזיון זה מתאר את ניצחונה של יון על פרס ואת המשך קורותיה, התפלגותה, ושלטונה על ישראל. בשונה מקודמו, פרק זה (וכן ממנו ואילך עד סוף הספר) נכתב בלשון הקודש.

חלקו הראשון של החיזיון מתאר את האיל, המסמל את מלכות מדי ופרס, ואת נצחון צפיר העיזים – המסמל את מלכות יון – על האיל:

בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת בֵּלְאשַׁצַּר הַמֶּלֶךְ, חָזוֹן נִרְאָה אֵלַי אֲנִי דָנִיֵּאל אַחֲרֵי הַנִּרְאָה אֵלַי בַּתְּחִלָּה. וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַיְהִי בִּרְאֹתִי וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה, וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל אוּלָי. וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וְלוֹ קְרָנָיִם, וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית וְהַגְּבֹהָה עֹלָה בָּאַחֲרֹנָה. רָאִיתִי אֶת הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וְכָל חַיּוֹת לֹא יַעַמְדוּ לְפָנָיו וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ וְהִגְדִּיל. וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ, וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו. וַיָּבֹא עַד הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתִי עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ. וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו, וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ.

דניאל בחזונו רואה את עצמו עומד בשושן הבירה, שלימים נהייתה עיר הממלכה של פרס, על אובל [=יובל מים] שנקרא 'אולי'. לפני האובל עומד איל בעל קרניים, שכמתואר – אחת גבוהה מן חברתה. את משמעותן של שתי קרני האיל, שהנמוכה עולה בראשונה והגבוהה עולה באחרונה, מסביר רש''י: "רמז למלכות פרס שגדולה ממלכות מדי, שמלכות מדי לא היתה אלא שנה אחת [...] 'והגבוהה עולה באחרונה' רמז הוא שתקדים מלכות מדי למלכות פרס". דריווש המדי הוא זה שניצח את בלשאצר מלך בבל ולקח ממנו את השליטה על האימפריה, והיה הראשון למלוך עליה תחת שלטון מדי; לאחר מותו מלך חתנו כורש הפרסי, וממנו ואילך כל מלכי הממלכה היו פרסיים.

לאחר השתלטותו של האיל על סביבותיו שבמערב, בצפון ובדרום, מגיח לפתע שעיר עיזים מכיוון מערב, "ואין נוגע בארץ" – "דומה היה כמדלג באוויר" מרוב מהירותו, ואותו השעיר, ''קֶרֶן חָזוּת'' – "קרן גדול למראה העין" (רש''י) – עומדת "בֵּין עֵינָיו". קרן זו רומזת לאלכסנדר מוקדון, מלכה הראשון של האימפריה היוונית, "שהעיניים מציינים הבינה והשכל, שכל מעשיו היו בחכמה והשכל" (מלבי''ם).

"וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל" – השעיר נלחם באיל בחימה ובכעס מר, ומביס אותו. זוהי מלכות יון בראשות אלכסנדר מוקדון, שבאה ממערב לפרס וכבשה אותה בניצחון מוחץ.

כאמור, היות הקרן בין העיניים מציין את החכמה של יון, שמכוחה הם נחלו את ניצחונותיהם. אלכסנדר מוקדון עצמו – המתואר בפסוקים אלו – היה תלמידו של הפילוסוף הגדול אריסטו, מעמודי התווך של חכמת יון; ומעבר לכך, בהקשר הכללי – התגברותה של מלכות יון וכיבושיה, הביאו להתפשטות החכמה בארצות רבות. ייתכן שמצד ההנהגה האלוהית, שחפצה בהתפשטות החכמה באותה העת, ניתן סיוע למלכות יון במלחמותיה על מנת לקדם מגמה זו.

אותה הקרן שבה הצפיר היה מנגח ומנצח, היתה עומדת 'בין עיניו', מקום המציין חכמה – הן מצד איזכור העיניים הרואות, והן מצד שזהו מקום המוח החושב. אך בדימוי זה מתבטא גם החיסרון המהותי בחכמתה של יון: היא יוצאת מן הפנים אל החוץ, כקרן היוצאת מן הראש, דהיינו מתוך השכל האנושי עצמו, ואין בה אלא מה ששכל זה יכול להבין מתוכו; היא אינה פתוחה לקבל מן החוץ אל הפנים, מהחכמה האלוהית העל-אנושית, אל תוך השקפת האדם. קרנה של יון עומדת בין עיניה, היא אינה מתבוננת על המציאות במבט עמוק הרואה בכל דבר את האלוהות שבו, את התוכן שמעבר למראה העיניים; תרבות יון מאז ועד היום, הולכת אחר מראה העיניים החיצוני. הכתוב מדגיש זאת יותר בכך שמשתמש בפועל 'חזה' גם לגבי הקרן עצמה – 'קֶרֶן חָזוּת'.²¹

אף לישראל ישנה 'קרן' בין עיניהם – תפילין של ראש; ואף הם מנצחים על ידה: "'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' (דברים כח י) – [...] אלו תפילין שבראש" (ברכות ו ע''א); אך בשונה מקרנה של יון, התפילין נקראים כאן 'שם ה'' – הם מבטאים את חכמת התורה, החודרת מן החוץ אל הפנים, מהאלוהות עצמה אל תוך מוחו ואישיותו של האדם. אף הן מונחות בין העיניים, אך לא כתוצאה של מראה העיניים אלא להפך, כגורם המכוון וממקד אותן לעבר המגמה הנכונה והדרך הישרה.

המשך החיזיון מתאר את קורות מלכות יון:

וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד, וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם. וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה, וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי.

"וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד" – "מלכות יון הרחיבה ממשלתה בכל העולם" (מלבי''ם), "וּכְעָצְמוֹ" – בשיא עוצמתו, "נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה" – אלכסנדר מוקדון מת, "וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם" – האימפריה התחלקה בין ארבעה שליטים שמלכו בה לאחר מות אלכסנדר. "וּמִן הָאַחַת מֵהֶם" – מארבע הקרניים, ןהיא מלכות בית סלווקוס שהיתה בצפון, "יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה" – יצאה מתוכה קרן אחת צעירה וקטנה, וזו גדלה ביותר – "וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי" – ארץ ישראל, המכונה ארץ צבי – "צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת" (יחזקאל כ ו).

הפסוקים הבאים מתארים את יחסה של יון תחת שלטון אנטיוכוס לעם ישראל, יושבי ארץ הצבי:

וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם, וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם. וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל, וּמִמֶּנּוּ (הרים) הוּרַם הַתָּמִיד וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ. וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע, וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה.

"וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם, וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם" – המפרשים מסבירים כי צבא השמיים והכוכבים הם דימוי לעם ישראל; אנטיוכוס מגדיל ומגביר את כוחו וגזירותיו על ישראל, פוגע בהם פיזית ורוחנית, וכאילו מפיל את הכוכבים ארצה ורומס אותם.

"וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל" – אנטיוכוס מתגדל בעיני עצמו ומרשה לעצמו לשלוח יד כלפי הקב''ה כביכול, שרו של צבא ישראל, על ידי הפגיעה במקדש ובעבודתו: "וּמִמֶּנּוּ" – בגללו, מפני גזירות מלך יון – "הוּרַם הַתָּמִיד" – הוסר קרבן התמיד, "וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ" – מכון מקדשו של 'שר הצבא' ננטש והושלך. יון ביטלה את עבודת המקדש ובראשה הקרבת קרבן התמיד, המסמל את החשיבות המהותית של הפעילות הרציפה והתמידית במקדש. כך רואים גם בפסוק הבא, המזכיר באופן מיוחד את קרבן התמיד: "וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע" – "וזמן מועד ניתן להיות התמיד מסולק, בשביל 'פשע שומם' היא עבודת גילולים, כלומר שתהא עבודת גילולים ניתנת בירושלים תמורת התמיד [...] 'וְצָבָא' – זמן [...] 'וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה' – תורת אמת השפילה" (רש''י), כלומר: ייקבע משמיים זמן קצוב ('צבא') שבו קרבן התמיד יהיה נעדר מן המקדש.

ניתן להבחין בכך שתיאור החזון כולו מנוסח בלשון עבר, כמתבקש, מלבד הפועל 'וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה' – שהיה ראוי להיכתב כ'וַתַַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה'; שמא ניסוח זה רומז לכך שהשלכת האמת שתיעשה על ידי מלכות יון עוד תמשיך בעתיד, גם לאחר התקיימות שאר הפרטים שבחזון זה. גם אחרי נפילת מלכות יון הפיזית, תרבותה הנוגדת את האמת האלוהית המתגלה בתורה – תמשיך לשלוט, לבוז לאמת ולהשפילה.

כעת מאזין דניאל לשיחת המלאכים, ומקבל מהמלאך גבריאל הסבר מפורט לחזיון שראה:

וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר, וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר: עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס? וַיֹּאמֶר אֵלַי: עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ. וַיְהִי בִּרְאֹתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת הֶחָזוֹן וָאֲבַקְשָׁה בִינָה וְהִנֵּה עֹמֵד לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גָבֶר. וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי, וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר: גַּבְרִיאֵל, הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה. וַיָּבֹא אֵצֶל עָמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי וָאֶפְּלָה עַל פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי: הָבֵן, בֶּן אָדָם, כִּי לְעֶת קֵץ הֶחָזוֹן. וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי נִרְדַּמְתִּי עַל פָּנַי אָרְצָה, וַיִּגַּע בִּי וַיַּעֲמִידֵנִי עַל עָמְדִי. וַיֹּאמֶר: הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּאַחֲרִית הַזָּעַם כִּי לְמוֹעֵד קֵץ. הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם – מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר – מֶלֶךְ יָוָן, וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן. וְהַנִּשְׁבֶּרֶת וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ – אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ.

דניאל שומע מלאך 'אחד קדוש' פונה אל המלאך שדיבר עד עתה; וכך מפרש רש''י: "'לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר' – למלאך שהיה מדבר וגוזר גזירות [כמו] 'וצבא המועד תנתן על התמיד בפשע' – 'עַד מָתַי הֶחָזוֹן' הזה אשר על התמיד להיות מסולק והפשע השומם יהיה נתון תחתיו [...] 'תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס' – לתת את מכון המקדש ואת צבא השמיים אשר הפיל לארץ מרמס לרגליו?".

את התשובה לשאלת המלאך, מפנה 'הפלמוני המדבר' לדניאל עצמו: "עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ". רבו הפירושים לתשובה זו, ורובם נוקטים שזהו ציון משך הזמן שיעבור עד הגאולה העתידה, שאז ישוב קרבן התמיד לסדרו, וישראל לא יהיו עוד למרמס. ניתן לפרש בכמה אופנים מה פירוש הביטוי 'עד ערב בוקר', מהי יחידת הזמן שעליה נאמר 'אלפיים ושלוש מאות', ומאיזו נקודת זמן מתחילה קצבה זו להימנות; שילוב כל סימני השאלה הללו הביא למגוון רחב של פירושים שניתנו לכך במשך הדורות.

מכיוון שנושא חיבור זה הוא שורשי החנוכה במקרא, לא נעסוק בפירושים אלה אלא בפירוש הקושר גם פסוק זה למאורעות היוונים והמכבים, ולפיו הפסוק מציין את העת שבה ישוב קרבן התמיד לסדרו לאחר הניצחון על היוונים – ולא את חזרתו בעת הגאולה העתידה. פירוש כזה הציע הרב יעקב מדן,²² ולפיו הביטוי "עַד עֶרֶב בֹּקֶר" מציין את קרבנות התמיד, הקרבים אחד בערב ואחד בבוקר, והמספר "אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת" מציין את מספר התמידים שבטלו בעת שלטון יוון, מעת הוסר התמיד ועד לנצחון המכבים. לאחר זמן קצוב זה, "וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ" – ייעשה דין צדק עם הקודש – עבודת התמיד, והוא ישוב למתכונתו.

בפסוקים הבאים מתאר דניאל את חרדתו הגדולה מפני המראה, ואת הסבר המלאך המופנה אליו, הפותח בביאור הנמשל שכבר הקדמנו: "הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם – מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר – מֶלֶךְ [=מלכות] יָוָן, וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו – הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן [=אלכסנדר מוקדון]. וְ[הקרן] הַנִּשְׁבֶּרֶת, וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ – אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי [=מהעם היווני] יַעֲמֹדְנָה, וְלֹא בְכֹחוֹ [=ולא יהיו האחרונים ככוח המלך הראשון, כי חלשים ממנו יהיו (רש''י)]".

כעת מתאר המלאך את אשר יעשה אותו מלך הנמשל ל'קרן אחת מצעירה', שהוא כאמור אנטיוכוס אפיפנס:

וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים, יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת. וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה, וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדֹשִׁים. וְעַל שִׂכְלוֹ וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ וּבִלְבָבוֹ יַגְדִּיל וּבְשַׁלְוָה יַשְׁחִית רַבִּים, וְעַל שַׂר שָׂרִים יַעֲמֹד וּבְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר. וּמַרְאֵה הָעֶרֶב וְהַבֹּקֶר אֲשֶׁר נֶאֱמַר אֱמֶת הוּא, וְאַתָּה סְתֹם הֶחָזוֹן כִּי לְיָמִים רַבִּים.

"וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם" – לקראת סופה של מלכות יון על ישראל, "כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים" – "כי בעבור שהיו פושעי ישראל רבים, לכן נמסרו ביד היוונים" (אבן עזרא), "יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת" – כמובא לעיל, שיון הצטיינה בעזותה ובחכמתה, ואצל מלך זה מידות אלו בלטו ביותר.

"וְעָצַם כֹּחוֹ, וְלֹא בְכֹחוֹ" – הוא יתגבר בכוח עצום וחזק, אך לא יהיה זה מחמת כוחו העצמי אלא "בעבור חטאת ישראל לייסרם ה'" (אבן עזרא) – כלומר ה' יתן לו כוח ועוצמה מעבר למידה שיש לו באופן טבעי, כדי לייסר את ישראל ולהשיבם למוטב; ורש''י פירש: "ולא בגבורה, כי אם בחלקלקות [=במרמה והחלקת לשון], כמו שמפורש בסוף הספר" – ונעמוד על כך להלן. "וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה" – יצליח להשחית באופן פלאי, היוצא מגדר הטבע הסביר, "וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדֹשִׁים" – עם ישראל, כפי שראה דניאל בחזיון: "וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם".

"וְעַל [=יעלה ויתרומם] שִׂכְלוֹ, וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ, וּבִלְבָבוֹ יַגְדִּיל וּבְשַׁלְוָה יַשְׁחִית רַבִּים" – הפסוק ממשיך לתאר את הצלחתו של המלך עז הפנים: בכוח החכמה והערמה הוא יצליח להתגבר על אויביו ולהשחיתם, "וְעַל שַׂר שָׂרִים יַעֲמֹד" – על הקב''ה, כביכול, יעמוד להתנגד לו [כאמור לעיל בחזיון: "וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל"]. ניתן גם לפרש שזהו דימוי ציורי לגודל הצלחתו, משל היה עומד ומצווה על השר הממונה על שרי המזלות בשמיים ומורה לו כיצד להנהיג.

אך בסופו של דבר, אותו המלך "בְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר" – ימות לא על ידי 'יד' חזקה שתתקוף אותו, אלא 'באפס יד' – מעצמו, כמובא באבן עזרא: "כי ידוע הוא כי נפל מן הגג ונשבר ומת", או בגירסה שונה בספר מקבים ב' (ט ז-יב):

ויעש ה' אלוהים אלוהי ישראל בו שפטים, וינגע אתו בנגע סתר אשר לא יוכל להרפא. כי בדברו את הדברים האלה אחזהו כאב אנוש בבטנו ובמעיו, ואין מרפא [...] ואף גם בזאת לא השפיל גאונו וחמתו בערה בו כאש. ויהי בהחפזו ללכת, וייפול מעל מרכבתו וייפרדו כל עצמותיו. והאיש אשר נשאו רוח גאוותו אל שחקים, וידמה בנפשו לשום לים חוקו ולשקול בפלס את ראשי ההרים, כמעט נפל לארץ והנה הוא נשוא בכיסא מוכה וחולה, ויד ה' נראתה בו לעין כל.

סיומת זו, מבליטה את כוחו הבלתי מוגבל של ה'; גם אותו מלך עז פנים, שיצליח בדרכיו ובמלחמותיו נגד עם ישראל – כל הצלחתו מגיעה ממנו, וברגע שיחפוץ בכך – אותו המלך נשבר 'באפס יד'.

שער שלישי: החזיון על נהר החדקל

פתיחה

החיזיון האחרון בספר דניאל (פרק יא), מתאר באריכות רבה את קורות הימים של מלכות יון, מעת עלייתה תחת שלטון אלכסנדר מוקדון, דרך התפצלותה לארבע הממלכות לאחר מותו, כנזכר לעיל, ועד אנטיוכוס הרביעי, הוא אנטיוכוס אפיפנס שנגד צבאותיו לחמו המכבים. הפרק מתאר לפרטי פרטים את המתחים, התככים והמלחמות שהיו בין 'מלך הנגב' דהייינו תלמי ושושלתו, שמלכו במצרים, לבין 'מלך הצפון', דהיינו סלווקוס ושושלתו, שמלכו בבבל ובסוריה. הפרשנים נחלקו מהם הפסוקים שמתארים את תקופת אנטיוכוס הרביעי, בעוד שרש''י מפרש בדרך דרשנית-אלגורית ואילו אברבנאל ומלבי''ם בדרך ריאליסטית יותר.

לא נביא כאן את הפרק במלואו, אלא את פסוקי המסגרת ואת הפסוקים הנוגעים לענייננו, העוסקים באנטיוכוס אפיפנס ובקורות תקופתו, לפי כל אחת מהשיטות. הפסוקים הפותחים את המסגרת הנוגעת לענייננו הם אלו (ג-ד): "וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר, וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב, וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ. וּכְעָמְדוֹ תִּשָּׁבֵר מַלְכוּתוֹ וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם"; זהו אלכסנדר מוקדון, הכובש בגבורה את העולם, ש"וּכְעָמְדוֹ" – בשיא עמידתו והצלחתו, הוא ימות ותשבר מלכותו ותתחלק לארבע, כאמור לעיל.

שיטת רש''י

כעת נדלג לפסוקים העוסקים באנטיוכוס הרביעי ובגזרותיו על היהודים, לפי שיטת רש''י (פס' יז-כ):

וְיָשֵׂם פָּנָיו לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה, וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה. (וישב) וְיָשֵׂם פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים, וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ, בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ. וְיָשֵׁב פָּנָיו לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ, וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא. וְעָמַד עַל כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת, וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה.

וכך פירש רש''י פסוקים אלו:

"'וְיָשֵׂם פָּנָיו [מלך הצפון] לָבוֹא בְּתֹקֶף כָּל מַלְכוּתוֹ וִישָׁרִים עִמּוֹ וְעָשָׂה, וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ' – זו כנסת ישראל 'היפה בנשים' (שיר השירים א ח), יצווה מלך הצפון לשר צבאו להשחיתה; ואומר אני שהוא אנטיוכוס הרשע מלך יון שגזר גזרות על ישראל וציווה לפוליפוס שר צבאו להרוג את כל הקורא שמו יהודי, כמו שכתוב בספר יוסיפון. ''וְלֹא תַעֲמֹד'' עצתו זאת, ''וְלֹא לוֹ [-למרותו של מלך הצפון] תִהְיֶה'' בת הנשים, [מכיוון] שעמד מתתיהו בן יוחנן ופרק עולו מעל ישראל.

''וְיָשֵׂם פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים, וְהִשְׁבִּית קָצִין חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ. וְיָשֵׁב פָּנָיו לְמָעוּזֵּי אַרְצוֹ וְנִכְשַׁל וְנָפַל וְלֹא יִמָּצֵא'' – והשבית הקב''ה את גידופו ואת חרפתו שהיה מחרף את הקב''ה ואת ישראל כמו שכתוב בספר יוסיפון, והשיבו עליו, שהכהו בשחין רע בעודו בדרך שהלך לצור על ירושלים והסריח בשרו ונשרו אבריו, ואמר לעבדיו להשיבו לאנטוכיא ולא הספיק לבוא שם עד שמת בחוליים רעים.

''וְעָמַד עַל כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת'' – ויתחזק על בסיסו בהר המודעית מתתיהו בן יוחנן, המעביר נוגש יון מעל ישראל, והוא 'הדר מלכות' בישראל, כי שר וגיבור יהיה הוא וכל זרעו אחריו בני החשמונים, ''וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר'' – בימים מועטים תשבר מלכותם, ''וְלֹא בְאַפַּיִם'' [=כעס] של אומה אחרת, ''וְלֹא בְמִלְחָמָה'' – כי מהם ובהם, אשר יקנאו ארסתובלוס והורקנוס על דבר המלוכה [כלומר, ממלכת החשמונאים לא נשברה בגלל מלחמה אלא היריבות בין בני משפחת המלוכה עצמם היא שגרמה לרומאים לבוא ולהתערב בה, ומכך התגלגלה שליטתם על יהודה].

לפירוש רש''י, התיאור קצר ותמציתי; 'בת הנשים' הוא משל לעם ישראל, שאע''פ שלא היו אז בשיא מעלתם מבחינה רוחנית, כפי שניתן לראות מתופעת ההתיוונות, הפסוק מדגיש את סגולתם ומעלתם, את היותם הבת הנבחרת והיפה בכל הנשים=העמים. מלך הצפון מפקיד את שר צבאו 'להשחיתה', אך גזרתו זו לא תעמוד לאורך זמן ובת הנשים לא תהיה בידו, מאחר והקב''ה יעורר נגדו את מתתיהו ואנשיו, ואף ינקום בו באופן אישי. בסיום מסגרת זו מתאר הכתוב את סופה הטראגי של ממלכת החשמונאים, שלא אירע אלא בגלל מלחמת האחים והפלגנות שהתגלעו בקרב ממלכת יהודה עצמה.

שיטת אברבנאל ומלבי''ם

לפירוש אברבנאל ומלבי''ם, הפסוקים דלעיל עוסקים במלכים קודמים של יון, ואילו התיאור של שלטון יון על ישראל מופיע לשיטתם בפסוקים שבהמשך הפרק (כא-לה):

וְעָמַד עַל כַּנּוֹ נִבְזֶה וְלֹא נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת, וּבָא בְשַׁלְוָה וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ, וְגַם נְגִיד בְּרִית. וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו יַעֲשֶׂה מִרְמָה וְעָלָה וְעָצַם בִּמְעַט גּוֹי. בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר, וְעַל מִבְצָרִים יְחַשֵּׁב מַחְשְׁבֹתָיו וְעַד עֵת. וְיָעֵר כֹּחוֹ וּלְבָבוֹ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב בְּחַיִל גָּדוֹל וּמֶלֶךְ הַנֶּגֶב יִתְגָּרֶה לַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גָּדוֹל וְעָצוּם עַד מְאֹד, וְלֹא יַעֲמֹד כִּי יַחְשְׁבוּ עָלָיו מַחֲשָׁבוֹת. וְאֹכְלֵי פַת בָּגוֹ יִשְׁבְּרוּהוּ וְחֵילוֹ יִשְׁטוֹף וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים. וּשְׁנֵיהֶם הַמְּלָכִים לְבָבָם לְמֵרָע וְעַל שֻׁלְחָן אֶחָד כָּזָב יְדַבֵּרוּ וְלֹא תִצְלָח כִּי עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד. וְיָשֹׁב אַרְצוֹ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב לְאַרְצוֹ. לַמּוֹעֵד יָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב וְלֹא תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרֹנָה. וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ. וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם. וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ. וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ, כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד.

נפרש פסוקים אלו על פי דרכם, ולאחר מכן נתמקד ברעיונות העולים מתוכם. ביטויים מסויימים הודגשו בפסוקים המצוטטים, ולהלן נעמוד על משמעותם.

"וְעָמַד עַל כַּנּוֹ" – על בסיסו של המלך הקודם, כלומר במקומו, "נִבְזֶה, וְלֹא נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת" – שלא הוא היה ראוי למלוך אלא בן אחיו הגדול ממנו, "וּבָא בְשַׁלְוָה" – בביטחון, או: בהטעיה, מלשון "לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי" (שמואל ב' ג כז), "וְהֶחֱזִיק מַלְכוּת בַּחֲלַקְלַקּוֹת" – מכיוון שלא היה יורש העצר החוקי, השתלט על המלכות על ידי החלקת לשון וחנופה לשרי הממלכה.

"וּזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף" – חיילות אויביו, צבא ממלכת יון הדרומית שבמצרים – "יִשָּׁטְפוּ מִלְּפָנָיו וְיִשָּׁבֵרוּ, וְגַם נְגִיד בְּרִית" – 'מלך הנגב', מלך יון שבמצרים, שעימו היתה לו ברית קודם לכן. "וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו יַעֲשֶׂה מִרְמָה, וְעָלָה וְעָצַם בִּמְעַט גּוֹי" – "שאנטיוכוס נתחבר באהבה עם מלך מצרים, וזה היה דרך מרמה באמרו שהיה הולך לראות את אחותו במתי מעט, ולכן לא נשמרו ממנו אנשי הארץ" (אברבנאל), וכך הצליח לכבוש את מצרים שהיתה תחת שלטון 'מלך הנגב', כמתואר בפסוק הבא:

"בְּשַׁלְוָה וּבְמִשְׁמַנֵּי מְדִינָה יָבוֹא, וְעָשָׂה אֲשֶׁר לֹא עָשׂוּ אֲבֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבֹתָיו, בִּזָּה וְשָׁלָל וּרְכוּשׁ לָהֶם יִבְזוֹר, וְעַל מִבְצָרִים [של מלך הנגב] יְחַשֵּׁב מַחְשְׁבֹתָיו" – כיצד לכבשם, "וְעַד עֵת. וְיָעֵר כֹּחוֹ וּלְבָבוֹ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב בְּחַיִל גָּדוֹל וּמֶלֶךְ הַנֶּגֶב יִתְגָּרֶה לַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גָּדוֹל וְעָצוּם עַד מְאֹד, וְלֹא יַעֲמֹד, כִּי יַחְשְׁבוּ עָלָיו מַחֲשָׁבוֹת. וְאֹכְלֵי פַת בָּגוֹ יִשְׁבְּרוּהוּ וְחֵילוֹ יִשְׁטוֹף" – "ואז מלך הנגב שהוא מלך מצרים יתגרה גם הוא למלחמה נגדו, ולא יעמוד כנגד אנטיוכוס לפי ששריו ואוכלי פת בגו של מלך מצרים יחשבו עליו מחשבות בשוחד שיתן להם אנטיוכוס ולכן ישברו כוחו של מלך הנגב, ובזה האופן ישטוף אנטיוכוס חיל מלך מצרים" (שם), "וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים".

"וּשְׁנֵיהֶם הַמְּלָכִים [=מלך הנגב, ואנטיוכוס מלך הצפון] לְבָבָם לְמֵרָע, וְעַל שֻׁלְחָן אֶחָד כָּזָב יְדַבֵּרוּ וְלֹא תִצְלָח כִּי עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד" – "עם היות שיעשו שלום ביניהם להרע זה לזה 'ועל שולחן אחד כזב ידברו', לפי שהתחברו שניהם לאכול יחד על שולחן אחד וכל אחד יחשוב על חברו מרמה, 'ולא תצלח' להחריב זה את זה, 'כי עוד קץ למועד', רוצה לומר שלכל דבר [יש] זמן מוגבל כפי ההשגחה הכוללת, וכן אנטיוכוס סופו למועד שמו, ולכן לא יוכל לו מלך הנגב להחריבו קודם זמנו" (שם).

"'וְיָשֹׁב [אנטיוכוס] אַרְצוֹ, בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל' – אז שב שנית לארצו ברכוש גדול, ובעת ההיא יצא קול בירושלים שמת אנטיוכיוס, ובא לשם הכהן הגדול הקודם אשר העביר אותו אנטיוכיוס מפקודתו והושיב אחר במקומו [-יאסון], ורצה לגרש את הכהן השני [-מנלאוס], ועל ידי כך חשבם [אנטיוכוס, שהתברר שעודנו חי] כמורדים, 'וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ' – להרע לישראל, 'וְעָשָׂה, וְשָׁב לְאַרְצוֹ' – וכן עשה, שהרג מהם רבים, ושב לארצו" (מלבי''ם).

"'לַמּוֹעֵד יָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב [-מצרים], וְלֹא תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרֹנָה' – הסיר המסווה מעל פניו, ובא שלישית למצרים, ועל זה אמר 'ולא כראשונה וכאחרונה', כי עתה לא בא בלב ולב [=במרמה], רק [=אלא] בא לקחת חלק ממדינת מצרים לעצמו ביד רמה, ומבואר ב[ספרי] דברי הימים שאז שלחו אנשי מצרים לבקש עזר מן הסנאט ברומא, והם שלחו אליו שליח שישוב תיכף לארצו, ואם יקשה עורף יש לו עמהם מלחמה, וזהו שאמר 'וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים' – שבאו הרומיים באניות,²³'וְנִכְאָה' [-נשבר], 'וְשָׁב וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה' – ואז רצה לכלות חמתו בישראל, וזהו שאמר 'וזעם על ברית קודש', שרצה להעבירם מברית תורתם שהוא ברית קודש, 'וְשָׁב' – וכן שב שנית, כי בא עליהם כמה פעמים להעבירם מִדתם, והכחיד כל אשר ישמור דת ישראל, 'וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ' – שהתחברו עימו רבים מישראל אשר עזבו ברית קודש ונכנסו בדתו והיטיב עמהם" (שם).

"'וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם' – שיישארו מתחת שרים כמו ניקנור וחבריו, כי השרים ייקראו זרועי המלך, ואותם השרים 'חללו המקדש' – המעוז לעמו וחסידיו, 'והסירו התמיד, ונתנו השיקוץ משומם', הוא צלם הגויים שנתנו בהיכל שהיה משומם לישראל. ולפי שהיה אנטיוכוס מחניף את העם בירושלם שיעבדו ע"ז שלו ויעזבו תורת ה', ושמעו אליו מרשעיהם, לכך אמר 'וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת, וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ' – על מתתיה כהן גדול ובניו בני חשמונאים, 'עם' קדוש לה', 'יודעי אלוהיו', התחזקו בגבורה עצומה, 'וְעָשׂוּ' – והצליחו נקמות רבות ביוונים להוציאם מן הארץ" (אברבנאל).

"'וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים' – שהיו בימי החשמונאים חכמים בישראל ומשכילי עם יבינו לרבים שנהרגו ע"י אנטיוכוס, 'וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט' כי גבורת חשמונאים עליהם עזר ונחמה, ולא אמר 'עזר מעט' להקטין עזר החשמונאים, כי עזר גדול היה לישראל! אבל [=אלא] לפי שהיה עזרתם במתי מעט [כלומר, 'עזר מעט' הוא עזר שנעשה ע''י מעט אנשים]; 'וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם [=על היוונים] רַבִּים [מהיהודים] בַּחֲלַקְלַקּוֹת [=מכוח פיתויים ודברי חלקות שיפתו בהם את היהודים להתיוון ולהצטרף אליהם]" (שם).

"'וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים [הנוהגים בשכל נכון וישר ואינם מתפתים לדברי החלקות] יִכָּשְׁלוּ [-ייהרגו ע''י היוונים], לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ, כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד' – שגם בני חשמונאי המשכילים עם כל גבורתם יכלו וימותו מהם במלחמות, והיה זה בעוון העם שתמיד יהיו בני ישראל נכשלים עד שיתמו בעונותם ויבוא עת תשועתם, והוא אמרו 'לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן'" (שם).

עניינה של הנבואה בכלל – ושל חזון זה בפרט – אינו לספק תיאור מציאותי גרידא על ההתרחשויות העתידות, אלא לתאר אותן מצד המבט האלוהי והערכי, להדגיש את הצדדים החשובים והפנים המשמעותיות של אותן ההתרחשויות. לפיכך, ננסה גם כאן להתחקות אחר הנקודות המודגשות בחזון זה, ולהתבונן כיצד הן מלמדות על מהותו של המאבק שבין יון לישראל.

השקר החיצוני

בפרק זה, הן בחלק שהובא כאן והן בחלק שלא הובא, בולט מאוד מוטיב ה'מרמה' וה'חלקות/חלקלקות', הן ביחס ליחסים שבין המלכויות עצמן והן ביחס להשפעת מלכות יון על ישראל. זהו המאפיין של יון, השקר של החיצוניות, התרבות הנראית נאורה כלפי חוץ, אך כולה מצג שווא של עולם ריק מתוכן פנימי, המפתה את האדם בדברי חלקות על ידי הופעתו החיצונית. זהו כוחה של תרבות יון, הממשיכה ללוות את העולם עד היום – וכאן התיאור הנבואי מתריע בפני האדם ומזהירו מליפול ברשתה ומלהחליק בדברי החלקות.

ניתן לומר שהמושג "טִּיט הַיָּוֵן" (המוזכר בתהלים מ ג), שהוא טיט דביק וסמיך מאוד (ראה משנה מקוואות ט ב, ומפרשים שם), קשור אף הוא לעניינה של יון; טיט כזה נראה מוצק עד כדי שאפשר יהיה לעמוד עליו, אך אין זה אלא מצג שווא של יציבות, בעוד שבפועל הוא לוכד את האדם בתוכו. הטיט הוא תערובת מים ועפר; המים מייצגים את התורה והחכמה – "אין מים אלא תורה" (בבא קמא יז ע''א), ואילו העפר מייצג את החומריות הגסה. עירובם יוצר את הטיט, וזוהי בדיוק סכנתה של יון: חכמה ונאורות, פילוסופיה ועומק, המעורבים לבלי הבחנה עם תרבות של תאוות גשמיות. האדם מתפתה להניח על הטיט היווני את רגלו, ותכף הרי הוא טובע במעמקיו.

גם לגבי אנטיוכוס עצמו נאמר בפסוקים אלו: "נִבְזֶה וְלֹא נָתְנוּ עָלָיו הוֹד מַלְכוּת", דהיינו שלא היה ראוי למלוך, כמבואר לעיל; המלבי''ם (זכריה י ג) מבאר ש'הוד' הוא פנימי ו'הדר' הוא חיצוני, הוי אומר – אין במלכות יון תוכן פנימי של מלכות; גם על קודמו נאמר (לפי פירוש המלבי''ם): "מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת" – 'הדר' דווקא, אבל לא 'הוד'. כוחה של מלכות יון יפה בהופעה החיצונית, ההדר, אך היא נטולת הוד פנימי, תוכן של אמת.

אספקלריא של גלות ואספקלריא של תקומה

פסוקים אלו מתארים את הצלחתו של אנטיוכוס אפיפנס והתגברותו על ישראל, ולכאורה תמוה הדבר שלא נאמר כאן מאומה על אודות ניצחון החשמונאים, כי אם רק היכשלותם הפיזית בפני יון והחזקתם באמונה, ואילו לגבי גבורת ישראל נאמר רק "וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט" – והרי היה הרבה יותר מ'עזר מעט', שכן המכבים נחלו ניצחונות מזהירים! (וראה פירוש אברבנאל המובא לעיל למילים אלו, אך גם לפיו הניצחון אינו מודגש בכתוב כלל).

אכן, נראה שהשלמת חזון זה היא בנבואת זכריה (פרק ט), שבה מתוארים רק המלחמה והניצחון (כמבואר באריכות במאמר הראשון בחיבור זה). וטעם הדבר שתיאורי ההתרחשויות מחולקים כך הוא, שחזון דניאל נראה בטרם תחילת בניין בית שני, לפני שהתחיל להאיר בישראל כוח העצמאות, 'עזות דקדושה', שמכוחו חשו המכבים קנאה לדבר ה', שייכות אליו והזדהות עימו, ומחמת זאת התאזרו בגבורה ויצאו להילחם למען יוכלו לשמור על קיום בריתם עם ה'; דניאל ראה את חזונו עוד בעומק חשכת הגלות, ולפיכך הוא מופיע מזווית גלותית, כשישראל פסיביים בו – יש מהם שנלווים אל היוונים בחלקות, יש מהם ה'משכילים' אך 'נכשלים', ויש מהם שנעזרים 'עזר מעט' – אך לא מופיעה בו רוח הגבורה והיוזמה שהתעוררה מצידם.

לעומת זאת, נבואת זכריה מופיעה לאחר תחילת בניית בית שני והארת המדרגה הנפשית והרוחנית הנזכרת, ולפיכך היא מתארת את ההתרחשויות מנקודת מבט של עצמאות ותקומה, עזות והתעוררות רוח לחימה (כמבואר באריכות במאמר הנזכר).

"בְּרִית קוֹדֶשׁ"

בפסוקים אלו חוזר על עצמו מספר פעמים הביטוי 'ברית', או 'ברית קודש', כמציין את ייחודיותם של ישראל וכיסוד המאבק הרוחני-תרבותי שבין ישראל ליון. מלך הצפון זועם על 'ברית קודש', הברית היא הנקודה המרכזית העומדת לזרא בעיניה של מלכות יון. גם אם מצד המציאות אנטיוכוס וצבאו פעלו ממניעים פוליטיים וצבאיים של שתלטנות או נקמנות, מאחורי פעלם עמד שר האומה היוונית, האידיאה הרוחנית שלה, שזיהה בישראל אויב המתנגד לתפיסת העולם היוונית. הברית שבין ישראל לקב''ה, המתבטאת בתורה ובמצוותיה, היא דבר העומד מעל השכל והתפיסה האנושית; חכמת התורה היא אלוהית ועליונה, ומעוררת את קנאתה של חכמת יון, המתיימרת להשיג הכל בכוח השכל האנושי. וכך כתב מהר''ל מפראג (נר מצוה עמ' יא):

כי כל ענין המלכות [ה]זה, שהיו מבקשים החכמה, וכמו שהוא מבואר מן היוונים, וכמו שיתבאר. ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל, כי לא היו רוצים שתהיה החכמה, בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיה להם.

מלבד המובן הרחב של 'ברית קודש' כתורה והמצוות, ביטוי זה מתייחס באופן ממוקד גם לעניינה של ברית המילה. כידוע, מצווה זו היא אחת מהמצוות שגזרו עליהן היוונים, ולא בכדי; ברית המילה מבטאת את השאיפה לקדש את הנטיות הגופניות, לזכך ולרומם את טבע האדם מכפי שנוצר. מגמה זו הפוכה מכל עניינה של התרבות היוונית, הדוגלת במימוש טבע האדם ויצריו כפי שהם, וכפי שמבטא זאת המדרש הידוע אודות ויכוח רבי עקיבא וטורנוסרופוס.²⁴ קדושת הברית מיוחדת לישראל, קושרת היא את החומר ואת כל רבדי חיי האדם וההוויה אל האלוהים, בברית דם; ישראל חותמים בבשרם חותם של קשר עמוק, נאמנות ומחוייבות, כלפי הקב''ה, ובכך מקדישים את עצמם וחייהם לעבודת הבורא ושייכות מלאה אליו.

וכך כתב הראי''ה קוק (עין איה, שבת, פרק ב אות ז):

הניצחון שנתן ד' ביד עבדיו הכהנים שנתגברו על היוונים, שביקשו לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כי אם [לעקור] את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות על פי שורשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה, ואחריהן יימשכו יתר המידות והדיעות הישראליות – זה שנאו עם היוונים, וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם, שהעמידו לנס [את] עליצת החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות, על כן היתה שנאת היוונים רבה מאוד לתורת ישראל.

לזה רומז חזונו של דניאל בתיאור מלך יון: "וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ"; ליבה של יון – שאיפותיה, רעיונותיה ורצונותיה – מנוגדים לעניינה של ברית הקודש שבין ה' לישראל, הברית המחברת שמיים וארץ, קודש וחול, גוף ונשמה – שלאורה זכו ישראל, ואור זה יושפע ויוקרן מהם לאנושות כולה. "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי ד יח).