נבואה נוספת בספר זכריה, מלבד זו שעסקנו בה במאמר הראשון, היא נבואת המנורה - הנקראת כהפטרה בשבת חנוכה. במאמר זה נעיין בתוכן נבואה זו בהקשרה המלא, וננסה לחשוף מתוכה שורשים הרומזים להתרחשות מאורעות החנוכה ולמשמעותם לדורות. (מאמר זה, על אף שהינו עומד בפני עצמו, מתבסס בחלקו על יסודות שהתבארו במאמר הראשון - ולכן מומלץ לקוראו לאחריו.)
בשורת הגאולה
הפסוקים המסיימים את פרק ב (יד-יז) ופותחים את ההפטרה, מבשרים בחגיגיות לעם ישראל על שיבת השכינה לירושלים; הפרשנים מציעים שתי דרכים בזיהוי העיתוי שבו עוסקים פסוקים אלו: האחת – שמדובר בימי בית שני, והשנייה – בעת הגאולה העתידה. כפי שנראה, ניתן להציע דרך המשלבת את שתיהן, ולפרש פסוקים אלו – וכן את המשך ההפטרה שבפרק הבא – בשני מעגלים: המעגל המצומצם המתפרש על ימי בית שני, ומעגל רחב יותר המתפרש על הגאולה העתידה. כאמור במאמר הראשון, בדברי נביאי בית שני ישנם רמזים לכך שאילו היו זוכים היתה הגאולה השלימה מתקיימת בימי בית שני (ובדברי חז''ל נאמר כך במפורש), אך הואיל ולא היו עדיין ראויים לכך – התקיימה ישועה בהיקף מצומצם יותר, בניצחון המכבים על היוונים. יסוד זה הוא העומד בבסיס הבנה זו, המבקשת לשלב בפרשנות הנבואה את שתי הדרכים, כפי שיתבאר לקמן.
"רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" – כתב אבן עזרא: "על תנאי, אם התחברו ישראל מכל הגוים, והנה לא עשו כן" – כלומר, הבטחת הנביא לשיבת השכינה לישראל מותנית בעלייה של כלל העם לארץ. דבריו קרובים לאמור לעיל, שנבואה זו מתארת מציאות פוטנציאלית של ימי בית שני, אך אילו לא יזכו לה אז, תתאחר עד בוא הגאולה העתידה. "וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם, וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ" – "אז יתחברו עכו"ם רבים אל ה' ויהיו לו לעם להאמין בו, ועם כל זה אשכון בתוכך ולא בתוך העכו"ם הרבים" (מצודת דוד), "וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ. וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם. הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ".
יהושע הכהן הגדול
הנביא ממשיך (בפרק ג) ומתאר את החיזיון שבו ראה את יהושע בן יהוצדק, שהיה הכהן הגדול באותה התקופה, בעמדו לפני ה' והמלאכים:
וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָםִ, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ.
חז''ל מסבירים כי 'הבגדים הצואים' הם משל לעוון שהיה תלוי בו, על כך שבניו נשאו נשים נכריות: "וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים?! אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן" (סנהדרין צג ע''א). בדרך זו תירגם יונתן בן עוזיאל, ובעקבותיהם פירשו המפרשים, ופירוש זה מבוסס על המתועד בסוף ספר עזרא (י יח): "וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו: מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה". כעת עומד יהושע מול קטרוג השטן, העומד על ימינו לשטנו; אולם הקב''ה גוער בשטן על כך, מפני שיהושע הוא "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". מה פשר נימוק זה?
חז''ל (שם) מפרשים זאת על פי מעשה שאינו מפורש במקרא: נבוכדנצר ביקש לבחון את אמינותם של נביאי השקר אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, ולשם כך רצה להשליכם לכבשן האש, לראות אם יינצלו כמו חנניה מישאל ועזריה; אך שניהם ביקשו ממנו לצרף אליהם אדם שלישי, כדי שתעמוד להם כביכול הזכות של שלושתם, כשם שחנניה מישאל ועזריה היו שלושה. הם בחרו את יהושע הכהן הגדול, בתקווה שזכותו תגן אף עליהם; בסופו של דבר, שלושתם הושלכו לכבשן האש, שניהם נשרפו ויהושע ניצל.
בעקבות מעשה זה, גוער הקב''ה בשטן על כוונתו לקטרג על יהושע; הצלתו הניסית של יהושע מעידה על צדקותו ולפיכך אין מן הראוי לקטרג עליו.
זכריה ממשיך בתיאור החזון:
וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו [-"יבדילו בניו את נשותיהם ויימחל לו" (רש''י)], וַיֹּאמֶר אֵלָיו: רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת. וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד.
ניתן לפרש פסוקים אלו בהקשר כללי יותר, ולראות את יהושע כמייצג את בני דורו, עולי הגולה; הבגדים הצואים אינם על יהושע בלבד, אלא על כל אותו הדור שהיה נגוע בנישואין עם נשים נכריות; גם הקטרוג לא היה עליו בלבד, אלא על הדור כולו. הקב''ה גוער בשטן על כך שהוא חפץ להשטין 'אוד מוצל מאש' – שזהו כינוי לכל דור עולי הגולה, כפירוש אבן עזרא: "דרך משל: די לאלה צערם שנמלטו מהגלות, או: איך תוכל לשטנו, והאש לא הזיקו [...] אחרי שהוא מוצל מהגלות".
כפי שהתבאר באריכות במאמר הראשון, הנישואין עם הנשים הנכריות לא היוו חטא נקודתי אלא ביטאו הלך רוח שנשב אז בעם – הדגשת יתר של העצמיות, והתנכרות לדרך התורה ולברית עם הקב''ה. גם הנביא מלאכי, שניבא באותו המקום ובאותה התקופה, הוכיח את העם על נישואי התערובת, ואף הוא דימה אותם ל'לבוש' (מלאכי ב י-טז):
הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָםִ, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. [...] וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה, מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה, עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ. [...] כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ.
הנביא מוכיח את העם: החמס שאתם עושים כלפי נשותיכם, שהנכם עוזבים אותן ונושאים נשים נכריות, מכסה על לבושכם כבגדים צואים.
השטן שרואה כאן זכריה מבטא קטרוג חריף על עזיבת הברית, כשנגדו עומד הקב''ה ומלמד זכות על ישראל מכוח היותם 'אוד מוצל מאש'; כעת נסביר את משמעותו של לימוד זכות זה במובנו הרחב, כמתייחס לכלל ישראל:
ישראל יצאו זה עתה מכבשן האש – כלומר ממכבש הלחץ של ההתבטלות לעבודה הזרה או ליראה שהיתה שלטת בימי בית ראשון (כמבואר במאמר הראשון), וממשבר הגלות, ועוד לא הגיעו למצב של איזון בריא בין התבטלות לבין עצמאות, בין יראה לבין אהבה, ובין התמסרות לבין אנוכיות. תנועת המטוטלת, שנבעה מחמת החוסר העתיק בתחושת שייכות לעבודת ה', הביאה אותם למצב שבו יזנחו את הברית עם ה' – ועוד טרם השתקמו ממשבר זה; ולפיכך – "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן".
כעת מגיע שלב התיקון – הלבשת הצניף הטהור: "וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד". כאמור שם, התעוררות מרד המכבים ביטאה בפועל את התיקון למשבר ראשית ימי בית שני, בכך שהוציא אל הפועל את עומק הרצון העצמי שבישראל להיות שייכים לברית האלוהית בכל מחיר. ניתן לומר שזהו השלב שאותו מסמלת הלבשת הצניף הטהור, הרומז לכהונה, שממנה – באמצעות מתתיהו ובניו הכהנים – התחילה המרידה ביוונים, מכוח הנאמנות לקודש. המצנפת מכפרת על גבהות הלב – "יבוא דבר שבגובה ויכפר על גובה" (זבחים פח ע''ב); וכאן הצניף הטהור, הנקי מזוהמת הבגדים הצואים, מושם על ראש יהושע – המייצג את ממלכת יהודה כולה – והוא מכפר על גבהות ליבם של ישראל בעזבם את הברית. יהושע מולבש בגדים נקיים, ואלו מסמלים את הטהרה המחודשת שזוכים לה ישראל בעקבות מלחמתם ביון.
וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי – וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ, כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה – כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח.
כאן מגיעה ההבטחה על כך שאם ימשיכו לדבוק בדרך התורה ויבנו בקרבם יחס נכון אל הקודש, שלא כפי שהיה לפני כן, 'אתה' – יהושע, המייצג כאן את אנשי הכהונה, בני חשמונאי מנהיגי המרד, 'ורעיך' – אנשי יהודה שהצטרפו אליהם, שהיו כולם 'אנשי מופת' – שנעשו להם מופתים במלחמותיהם, יזכו ל'מהלכים בין העומדים האלה' – המלאכים; הם יזכו למדרגה רוחנית עליונה, ואף לביאת המשיח והגאולה השלימה – "כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח".
גם לזהותו של 'צמח' זה ישנן שתי אפשרויות, המקבילות לשתי ההבנות המלוות, לדרכנו, את הנבואה, ושתיהן מובאות כאן בפירוש אבן עזרא:
הוא זרובבל, כאשר יאמר: ''[הִנֵּה אִישׁ] צֶמַח שְׁמוֹ [וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה']'' (לקמן ו יב), וסוף הפרשה מוכיח: ''לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל'' (לקמן ד ז). ומפרשים רבים אמרו כי זה 'צמח' הוא המשיח, ונקרא 'זרובבל' כי הוא מזרעו".
זרובבל היה מושל יהודה, ולדרכנו נאמר כי אם היו ישראל ראויים לכך – היה הוא עשוי להיות המשיח; בדומה לכך נאמר גם בפסוק החותם את ספר חגי (ב כג): "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת". אך מאחר ולא זכו, המשיח יקום מזרעו כחלוף דורות רבים.
זכריה מסיים שלב זה של החזון, בשני הפסוקים הבאים:
כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם, הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד. בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה.
"כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם" – כתב רש''י: "שבעה עיניים על שם עיני הקדוש ברוך הוא, שבעיניו וליבו להוסיף עליו על אחד שבעה [...] שנתן עיניו להרבות כבוד הבית בבניינו. 'הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ' – מתיר קישוריה, מפיר עצת האויבים אשר כתבו שטנה לבטל המלאכה".19 אולם לדרכנו שנושא הנבואה הוא מלחמת המכבים, ניתן לפרש שפיתוח הקשר האמור כאן הוא עול היוונים שהיה נתון על ישראל, והקב''ה פיתח אותם ממאסר מכביד זה, וכדברי זכריה בנבואה אחרת (ט יא): "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ", המכוונים להצלה ממלכות יון, כמבואר במאמר הראשון.
"וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד" – הקב"ה ימשה ויסיר את עוון ישראל, ביום אחד. ניתן לפרש שהעוון המדובר פה הוא עוון עזיבת הברית, שהיה מסומל לעיל בבגדים הצואים; באותו יום של ניצחון המכבים על היוונים, יימחה אותו עוון על ידי זכות מלחמות הקודש, שביטאו את ההפך מאותו עוון – נאמנות מוחלטת ופנימית לברית שבין הקב''ה לישראל. כאמור, אילו היו ישראל זוכים היה עשוי להיות כבר בימי בית שני יום של משיית העוון באופן מקיף ושורשי הרבה יותר, אך הוא נדחה לעתיד לבוא לקץ הימים, ועליו ניבא יחזקאל : "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו כה-כז).
"בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה" – גם פסוק זה הוא בעל משמעות כפולה: מאחר ולא זכו, הוא לא התקיים בימי המכבים במלוא היקפה של ההבטחה, אך מכל מקום היה לישראל שקט ביטחוני יחסי לאחר ניצחונם על יון; אך לעתיד לבוא תתקיים ההבטחה באופן מלא, וישראל ישבו לבטח בארצם, כלשון נבואת מיכה (הדומה מאוד ללשון הכתוב כאן): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים [...] וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד א-ד).
נבואת המנורה
בפרק ד מתואר החיזיון שבו רואה זכריה מנורת זהב, הרומזת למנורת הזהב שבמקדש. חיזיון זה יוסיף ביאור והבנה לאמור בפרק הקודם, ויקרב אותנו אל עומק עניינו של החנוכה.
וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ.
וזה מעשה המנורה, כפי שפירשו רש''י:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה, וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, וְגֻלָּהּ – לשון מעיין, כמין ספל גדול עגול – עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ – כמין בזיכין שנותנין השמן והפתילה לתוכה – עָלֶיהָ, שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ – לכל נר ונר באין שבעה צנורות קטנים שהשמן זב מן הגולה דרך אותן מוצקות לכל נר ונר. וּשְנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ – אצלה, שני אילנות שהזיתים גדלים בהם, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ – וכאן לא פירש על 'שני צנתרות זהב' האמורות למטה בפרשה, והם כמין עריבות ועדשים של בית הבד שהם עומדים אצל הזיתים והזיתים נחבטים מאיליהם לתוך הצנתרות ומתחממות שם כבמעטן, ונעצרים שם בבית הבד, והשמן נופל לתוך הצנתרות ומהצנתרות לתוך הגולה ומהגולה אל המוצקות ומהמוצקות אל הנרות.
הנביא מתארת מערכת מורכבת של יציקת השמן, ממקורו ועד לנרות המנורה: עצי הזית משילים את זיתיהם לתוך הצנתרות, שלפי רש''י הן כלי קיבול, ובתוכן הם נסחטים לשמן, שזב מהן ל'גולה', ומהגולה מתחלק השמן לארבעים ותשעה 'מוצקות' – כמין צינורות שדרכם ניצוק השמן אל שבעה נרות המנורה.
רש''י מוסיף ואומר כי מספרן של המוצקות – שבעה כפול שבעה – רומז לאור שלעתיד לבוא, המוזכר בנבואת ישעיהו (ל כו): "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא": "ארבעים ותשע היו, רמז לאור שלעתיד לבוא, [שאז] אור החמה יהיה שבעתיים כאור של שבעת ימים, ארבעים ותשע על אור של יום בראשית". ומשמעות הדבר, שבנס חנוכה הנרמז פה היתה התנוצצות של האור העתידי; וכפי שהתבאר במאמר הראשון, שניסי החנוכה היו התקיימות מצומצמת של נבואות אחרית הימים.
את הפסוקים הבאים מפרש הרד''ק כך:
"וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה? וָאֹמַר: לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר: זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר, וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" – אמר כנגד סנבלט וחבריו השוטנים [שהפריעו ליהודים בבניית המקדש וירושלים]: [גם] אם תהיה כהר הגדול – תהיה לפני זרובבל [מושל יהודה] למישור, ולא תוכל לעמוד לפניו להשבית המלאכה, 'והוציא את האבן הראשה' – כמו שהוציא את האבן הראשה כשהחל הבניין ביום כ"ד לחודש התשיעי, כן ישלים המלאכה. 'תשואות חן חן לה' – כאשר שם זרובבל האבן הראשה בבניין, שם אותם בתשואות והמון רב ואמרו כל העם חן חן לה לאבן הזאת מאת האל יתברך.
נראה שנבואה זו ניתנת להתפרש בכמה רבדים. הרובד האחד מתייחס לדורו של זכריה, שכן הנבואה נושאת מסר לזרובבל, שחי באותו דור, ורובד נוסף רומז לנס שיתרחש במנורת הזהב שבמקדש באמצע ימי בית שני – הלוא הוא נס פך השמן. אם כן, הנבואה של זכריה שעסקנו בה במאמר הראשון התייחסה למאורעות החנוכה מצד ניסי המלחמה, ונבואה זו מתייחסת אליהן מצד נס פך השמן, ויחד הן משלימות זו את זו.
המנורה שראה זכריה לא היתה המנורה שבבית המקדש, שאם כן היה מזכיר אותה כדבר מוכר וידוע; אלא זוהי ה'מנורה של מעלה' המצויה במקדש של מעלה, ומכוונת כנגד המנורה הגשמית שבבית המקדש. זכריה רואה מנורה המתמלאת בשמן שלא על ידי אדם, אלא על ידי מערכת הזרמה מיוחדת המופעלת מלמעלה; ניתן לראות בכך רמז ברור לנס פך השמן, שבמסגרתו שרתה ברכה אלוהית בשמן שבמנורה, ונוצר בו ריבוי מכוח אותה הברכה. ניכר היה בזה החיבור הישיר בין המקדש לבין הקב''ה, מקור הברכה, שאצלו מצוי האוצר הבלתי נדלה שממנו יורד השפע לעולם. הנס שנעשה בכך שהשמן התרבה מעצמו הבליט את כוח הברכה האלוהית, את היות כל המצוי בעולם יונק את כוחו וברכתו מהמקור האלוהי. לפיכך, מסביר המלאך: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" – לא בחיל ולא בכוח תלויה ההצלחה, כי אם בהיות האדם והאומה מלאים ברוח ה', בחיבור טבעי אל מקור הברכה.
פסוק זה, ראוי הוא לשמש ככותרת לכל התרחשות מרד המכבים; לא היה להם כוח וחיל שראוי לבטוח בו אל מול צבא יון, אך מכיון שהיו מלאים ברוח ה' – יצאו למרד וגברו על אויביהם. לאחר המאמץ והמסירות שגילו ישראל כלפי הקב''ה, אף הוא האיר להם פניו בנס המנורה, והריק אליה שמן ממקור הברכה הנעלם, ובכך ביטא את המסר המרכזי שמוצג גם בנבואה זו: לא בחיל ולא בכוח; ההצלחה לא תבוא מחמת כוחו של האדם, במנותק מהקב''ה, אלא תהיה כפי מידת השותפות של האדם – הפרט או הכלל – במפעל האלוהי, בהתאם לרוח ה' המפעמת בלב האדם והאומה.
כאן מסתיימת ההפטרה לשבת חנוכה, אולם הנבואה ממשיכה במספר פסוקים נוספים (עד סיומו של פרק ד):
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ. וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו: מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ? וָאַעַן שֵׁנִית וָאֹמַר אֵלָיו: מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב? וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר: הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה אֵלֶּה? וָאֹמַר: לֹא אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר: אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ.
הרד''ק מפרש כי 'אבן הבדיל' מסמלת את בניית המקדש, ו'שבעה אלה' הן עיני ה' המשגיחות לטובה על ישראל: "'הָאֶבֶן הַבְּדִיל' – הוא אבן המשקולת אשר ביד הבנאי ליישר הבניין [...]; 'שִׁבְעָה אֵלֶּה' – פירוש, מה שאמר למעלה 'עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם', אלה הם עיני ה' שהם משוטטים בכל הארץ והוא רואה המצירים לישראל, וישמרם מידם שלא ישלטו בהם".
זהותם של "שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ", המסומלים על פי המלאך ב"שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים", מתבארת בדברי המפרשים כך שהכוונה היא למושל יהודה ולכהן הגדול, דהיינו זרובבל ויהושע בן יהוצדק; שני מנהיגי העם הללו, פעלו לרומם את העם ולחברו אל מקור הקודש, ולפיכך הם מיוצגים על ידי שני בני היצהר, שני ענפי הזית שמהם מורק השמן – המסמל את הברכה האלוהית – אל המנורה.