פתיחה

פתיחה

כל מועדי השנה – שלושת הרגלים, הימים הנוראים, ואף פורים, שאינו מן התורה – מקורם הוא במקרא, ומתוך הדברים שנכתבו בו אודותם, ניתן לעמוד על שורשם ומהותם. לדוגמה, התורה מגדירה את ראש השנה כ'זכרון תרועה', את יום הכיפורים כ'יום כיפורים', יום שמיועד לעינוי ולהיטהרות לפני ה', ואת חג השבועות כיום החותם את שבעה השבועות הנספרים ומיועד להבאת 'מנחה חדשה' של שתי הלחם. במילותיה הקצרות טומנת התורה את עיקר מהותו של היום, ועל ידי התבוננות בדבריה ניתן לעמוד על השורשים האותנטיים של מועדי השנה, שלעיתים במרוצת הדורות עיקר הדגש בהם הושם דווקא על מאפיינים שוליים יותר.

בשונה מהם, חנוכה נקבע בתקופת בית שני, לאחר תקופת המקרא, ומשכך – קשה יותר לזהות את שורשיו המקוריים מבחינה רעיונית. ישנו 'ספר מקבים', המתאר את ההתרחשויות של מלחמות המכבים – אך הוא אינו נמנה על כתבי הקודש ומטרתו היא ללמד את הפן המעשי של הניסים שקרו באותה העת, ולא את השורשים הרוחניים והרעיוניים של החנוכה. ישנם גם, להבדיל, דברי חז"ל בברייתות ובתלמוד במסכת שבת; אך אלו אינם עוסקים באופן ישיר במהותו של המועד, כי אם בפן ההלכתי של דיני הדלקת הנרות וההודאה.

בחיבור זה ננסה לזהות רמזים לשורשיהם של ניסי החנוכה ושל מועד החנוכה שנקבע לדורות, בדברי המקרא עצמו – מתוך עיון בנבואותיהם של נביאי ראשית תקופת בית שני; מתוך התבוננות בהם נוכל לחשוף מקצת מן התוכן העמוק הגנוז במשמעותו של מועד החנוכה – תוכן שהינו בעל משמעות כללית ומקיפה, הנוגעת לתהליך ההיסטורי הרוחני של עם ישראל כולו, ואף לחייו של כל יחיד, עד ימינו אנו.

המאמר הראשון והעיקרי בחיבור זה, עוסק בנבואותיהם של שלושת הנביאים שפעלו בראשית תקופת בית שני, שהם למעשה חותמי עידן הנבואה (עד להתחדשותה במהרה בימינו) – חגי זכריה ומלאכי; המאמר השני עוסק בנבואת המנורה שבספר זכריה, הנקראת כהפטרת שבת חנוכה; והמאמר השלישי עוסק בחזיונותיו של דניאל, העוסקים במישרין בעניינה של מלכות יון ובשלטונה על ישראל. המאמרים הראשון והשלישי, מחולקים כל אחד מהם חלוקה פנימית לשלושה שערים.

שורשיו של מועד החנוכה נטועים עוד בימי אדם הראשון, כפי שעולה במרומז מהתיאור המובא בתלמוד (עבודה זרה ח ע''א):

תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חָשֵׁך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עליי מן השמיים, עמד וישב ח' ימים בתענית. כיון שנפלה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא! הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמיים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.

לשון הברייתא דומה באופן מובהק לזו המספרת על נס החנוכה: "נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים; לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב). תקופת טבת נופלת בדיוק סביב זמנו של החנוכה, וניתן לומר ששמונת הימים הטובים שקבע אדם הראשון על כך שהעולם הולך ומאיר ואינו חוזר לתוהו ובוהו – הם שורשיהם של שמונת ימי החנוכה, שאף הם נקבעו על אור; אור נרות המערכה, ואור הקדושה והתורה שהאירו היהודים בעקבות ניצחונם על מלכות יון, שאף הוא מציין את הצלת העולם מ"תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" של מלכות יון, שביקשה להחשיך עיניהם של ישראל (בראשית רבה ב ד), ואת היות העולם ממשיך בהתעלותו והתקדמותו הרוחנית, "הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי ד יח).

נס החנוכה, אם כן, הוציא אל הפועל מדרגה שהיתה גנוזה בימים אלו מימי קדם, הקשורה בהופעתו של האור, והוא היווה שלב נוסף בתהליך ההתעלות של העולם אל אור שבעת הימים שנכון לו לעתיד.

שם החיבור – 'מנורת זהב' – כתוב בתורה, ושנוי בנביאים; במנורה הפיזית שבמשכן: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר" (שמות כה לא), ובמנורה הרוחנית שראה הנביא זכריה בחזונו: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ" (זכריה ד ב). זוהי המנורה ש''עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל'' (שבת כב ע''ב), המסמלת את האור הרוחני המושפע ממקורה הפנימי של הקדושה, ממקום השכינה, אל העולם כולו.

המנורה, העשויה "כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר" (שמות כה לו), מבטאת את הגרעין הפנימי הבלתי מתחלק, את האחדות האלוהית הטהורה שממנה מסתעפות ומתפרטות ההופעות הרבות המייצגות אותה עלי אדמות, כשבע החוכמות המסומלות בשבעת קני המנורה, ודברים נוספים.¹ אור הקדושה, אור התורה, אור החכמה, ואור החיים – יוצאים כולם מאותה נקודת השורש, ממקור הברכה האלוהית השורה במקדש ובישראל.

למן בריאת האור הקדום – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג), ש"גנזו לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע''א), ועד ביאת אותו הזמן העתידי – "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (זכריה יד ז), הולך העולם ומתעלה, שואף ומתקדם, אל היעד הנכסף הנכון לו, אל הגילוי האלוהי השלם והארת אור שבעת הימים – "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל כו). הארתם הניסית של נרות המערכה לאחר ניצחון המכבים, ביטאו את השלב הנוסף שהתקדמו אז עם ישראל וההוויה כולה והתקרבו אל גילוי האור הגנוז, תקוותו העתידית של העולם. מאורעות ניסי החנוכה היוו נדבך נוסף ובעל חשיבות בתהליך ההתעלות החורז את ההיסטוריה, ואף כי מבחינה ריאלית נראה שבטלו ההישגים שהביאו – בפן הרוחני אותה ההתקדמות קמה וגם ניצבה, ובנתה בנשמת ישראל קומה חדשה – כפי שיבואר בחיבור זה.

אסיים בתפילה כי הדברים שבחיבור זה יהיו לרצון לפני אדון כל ולפני עמו בית ישראל, ונזכה לחנוכת הבית השלישי במהרה בימינו, "לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים" (איוב לג ל).

סיוון תשפ''א, ירושלים עיה''ק תובב''א שלמה מונדשיין