הפסוקים של השער (בראשית יא, י – לב)
י–יא אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם: שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל. וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. יב–טז וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח [...] וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר [...] וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג. כו–כז וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח: תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן, וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. כח וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים, שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. לב וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה, וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם: שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל. וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם"
בפרק הקודם פורטו שבעים האומות שיצאו משלושת בני נח; כעת יתמקד הכתוב בבני שם, בשושלת המגיעה אל אברהם – שהוא יעדה של השושלת, ויסוד תקוות העתיד של האנושות כולה.
התורה מאריכה בתיאור סדר הדורות ובכך מבססת את אמינותה, וכן מלמדת את הקורא על סדרה של ההיסטוריה, ובכך הוא מכיר את הנהגת ה', וכמאמר משה בשירת האזינו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים לב ז); וראה עוד לעיל עמ' 303-302.
"שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל" – ראה לעיל עמ' 324.
"וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת"
כתב רמ"ד וואלי (לעיל ה ד, והדברים יפים גם לכאן):
ומה צורך לומר שהוליד בנים ובנות, אם לא נזכרו בשמן? אלא להודיע איך נתיישב העולם, כי בוודאי באותן היחידים של שלשלת היחס לא היה יכול להתיישב, ולא ייתכן לומר בהם "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו א), כי מהיכן הריבוי הזה אם לא היה אלא שלשלת היחס של היחידים הנזכרים בשמן? ולכן הוצרך הכתוב לומר בכל אחד מהם "וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת" שהם הטפֵלה אחר העיקר, והיו הרבה מאוד – לפי רוב השנים של ימי חייהם, ומהם נתיישב העולם.
המילים "וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת" שחוזרות על עצמן בסוף חיי כל אחד מהנזכרים בפרקנו, אינן זוכות לתשומת לב מיוחדת; אך מדובר בבנים ובנות רבים מאוד – לכאורה כמה עשרות או מאות לכל אב, ומהם נוצרה החברה האנושית.
וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח [...] וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר [...] וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג.
"חַי" לעומת "וַיְחִי"
ניתן להבחין בכך שרק על ארכפכשד ושלח, המופיעים בראש השושלת, נאמר "חַי", ואילו על עבר וכל הנזכרים לאחריו – נאמר "וַיְחִי". בטעם הדבר כתב ה'אמת ליעקב',190 שעל ארפכשד ושלח כבר מסופר בפרק הקודם, ולפיכך חייהם לא נזכרים כאן כסיפור חדש אלא כהזכרת עובדה ידועה – "וְאַרְפַּכְשַׁד חַי", "וְשֶׁלַח חַי"; אולם על אלו שבהמשך השושלת נאמר "וַיְחִי", בצורת ניסוח של סיפור. גם על עבר ופלג – אע''פ שנזכרו בפרק הקודם – נאמר כך, שכן שם נאמר (פס' כה): "וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן", ומכך אין לנו ידיעה האם השושלת הנבחרת ממשיכה לעבר או ליקטן, והרי ציון שושלת זו הוא כל עניינו של פרקנו; אם כן, ציון לידת פלג בפרקנו מהווה חידוש, שכן הוא מלמד על כך שהוא המשכה של השושלת, ולפיכך הפסוק שמתאר את לידתו מנוסח כסיפור חדש – "וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלשִׁים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג".
וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח: תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן, וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט.
פסוק כז נראה כחוזר ללא צורך על האמור כבר בפסוק שלפניו; אך נראה שזוהי כפילות רבת משמעות: פסוק כו מהווה המשך רציף לסדר התולדות שלפניו – הוא מונה את שנות חייו של האב עד ההולדה, ואת שמות בניו. לעומת הקודמים, שנזכר רק אחד מבניהם, אצל תרח נזכרים שלושת בניו, ובזה כבר ישנו רמז לכך שכאן הרשימה הטכנית עוברת לסיפור, שבו יש תפקיד לכל אחת מהדמויות הנזכרות בפסוק זה; אך ההתחלה הממשית של הסיפור עצמו היא פסוק כז – שאמנם תוכנו דומה לזה של קודמו, אך הוא אינו חלק מרשימת התולדות הטכנית אלא מהווה פתיחתו של סיפור: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח" – סיפורו של אברהם אבינו, שהוא היעד של כל שושלת זו.
וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים.
"וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו"
לפי פשט הכתובים, לא ברור מהו טעם הזכרת מותו המוקדם של הרן, שהתרחש "עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו" – בחיי אביו, "כמו: '[וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר] עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם' (במדבר ג ד)" (אבן עזרא); ואם כדי לנמק מדוע לא הצטרף אל תרח ואברם במסעם (המתואר בפסוקים הבאים) – הרי גם נחור נפקד ממסע זה, ולא נימק זאת הכתוב.
אכן, המדרש (בראשית רבה לח יג) מוצא בתיאור זה רמז להתרחשות רבת משמעות שאירעה באור כשדים, כמובא כאן ברש''י: "ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקָבַל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בליבו: אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו. וכשניצל אברם, אמרו לו להרן: משל מי אתה? אמר להם הרן: משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו 'אור כשדים'''. לפי זה, משמעות המילים "עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו" אינן רק 'בחיי אביו', אלא גם 'בגלל אביו'.
"בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ"
הרמב''ן מסביר כי מילים אלו מלמדות על כך שאור כשדים היה מקום הולדתו של הרן בלבד, אך אחיו הגדולים לא נולדו שם אלא בחרן:
והעניין שקיבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם. והכתוב אמר "וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (להלן יד יג), לא "הכשדי", וכתיב "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר" (יהושע כד ב), ומילת "מעולם" תורה כי משם תולדותיו מאז, וכתיב: "וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר" (שם שם ג). וראיה לדבר, כי נחור בחרן היה,191 ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב סיפר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו [אלא] רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו – אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים!
אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא, בעבר הנהר, והיא מנחלת אבותיו מעולם, והכתוב אומר בבני שם: "וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם" (לעיל י ל), והוא שם כולל, כדכתיב (שם שם לא): "בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם". וכתוב: "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם" (במדבר כג ז), והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם.192
[...] והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו, והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן, ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן [...]. וזה טעם ''בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים'' – כי שם מולדתו של הרן לבדו.
"בְּאוּר כַּשְׂדִּים"
כדברי רש''י שהובאו לעיל, שם זה של המקום רומז לנס שנעשה שם לאברהם בכך שניצל מכבשן האש, ולפי זה 'אור' האמור כאן הוא במובן של 'אש'. רש''י הביא לכך פירוש נוסף: "ומנחם בן סרוק פירש 'אוּר' – בקעה, וכן 'בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה'' (ישעיה כד טו), וכן 'מְאוּרַת צִפְעוֹנִי' (שם יא ח). כל חור ובקע עמוק קרוי 'אוּר'''.
הרמב''ן כתב על כך:
והנה על דעת רבותינו יהיה "אוּר כַּשְׂדִּים" כפשוטו, מלשון "חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (ישעיה מד טז). ואומרו "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים" (פס' לא), ותרח לא יצא מן הכבשן – אבל אברם הוא עיקר. או, המקום נקרא כן בעבור הנס; כמו "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה" (דברים ט כב), וזולתם. וירמוז הכתוב, כי בצאת אברם מן הכבשן ברחו להם כולם משם.193
וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים, שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה.
הזכרת שמותיהן של נשות אברם ונחור נחוצה לשם המסופר בהמשך הספר; לגבי שרי הצורך מובן מאליו, ואף מלכה נזכרת בהמשך כאימו של בתואל אבי רבקה: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ: אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ [...] וְאֵת בְּתוּאֵל. וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה" (כב כ-כג).
הצגת מלכה אשת נחור כ"בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה" מתמיהה, שכן היות אביה 'אבי מלכה' ידוע כמובן, והידיעה על היותו 'אבי יסכה' אינה מוסיפה דבר לקורא, שלא ידוע לו מאומה על אותה יסכה. קושי זה מהווה בסיס לדרשת חז''ל המובאת בתלמוד (מגילה יד ע''א): "'יסכה' זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה [=צפתה] ברוח הקודש, דכתיב: 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ' (בראשית כא יב). דבר אחר, 'יסכה' – שהכל סוכין [=צופים] ביופיה"; דרשה זו הובאה כאן בפירוש רש''י, שהוסיף עליה: "ועוד, 'יסכה' לשון נסיכות, כמו 'שרה' לשון שררה". זיהוי זה מתחזק לאור דברי אברהם לאבימלך על שרה אשתו: "אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי" (לקמן כ יב), דהיינו בת אחי מאבי שאינו אחי מאמי, כדברי רש''י שם: "הרן מאם אחרת היה".
אך גם לאחר זיהוי 'יסכה' כשרי, עלינו להבין מדוע הרן מכונה כאן על שם היותו אביהן של בנותיו; בעל 'פנים יפות'194 מסביר כי מעלתן של בנותיו גרמה לכך שאביהן יהיה מיוחס אליהן:
ויש לפרש על דרך שפירש רש"י בפרשת יתרו (שמות יח א), בתחילה היה משה מתכבד ביתרו, וכשנתגדל משה כתיב "יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה", שהיה יתרו מתכבד בחתנו, וכן מצינו במשנה סוף שבת (כד ה): "מעשה בימי אביו של רבי צדוק", וכן בכמה דוכתא [=מקומות], כמו "אבוה דשמואל", היינו שהיו הבנים יותר מפורסמים מאביהם, ונקראים על שם בניהם. וכן יש לומר כאן, שבתחילה היתה נקראת על שמו בת הרן, וכשנתגדלו מלכה ויסכה הרן נקרא על שמן.
לדרך זו, ייתכן שמלכה ויסכה היו נודעות וחשובות גם בעיני הבריות ולפיכך הן קראו להרן על שמן, וייתכן שרק מצד נקודת מבטה של התורה כך הדבר – שכן שתיהן בנו את בית ישראל; וכך כתב החתם סופר, שבייחוס זה בא הכתוב להדגיש את מעלתו של הרן:
"אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה" – לומר לך כי גדול מאוד היה הרן, ואף על גב שלא היה כמו אברהם אבינו ע''ה שהיה מוסר נפשו על מנת שלא ייעשה לו נס וניצל, והרן היה מוסר נפשו על מנת שייעשה לו נס, לכן לא ניצל – אבל מכל מקום נשרף על קידוש השם (כרש"י יא כח), ויצא ממנו כל קדושת ישראל, שהרי הוא אבי מלכה ויסכה שהיא שרה אם יצחק, ומלכה אם רבקה ורחל ולאה, ובני לוט יצאו ממנו רות המואביה ונעמה העמונית מלכות בית דוד ומלך משיח שיבוא במהרה בימינו.
זיהוי יסכה כשרי לכאורה מוקשה ברובד הפשט, שכן מדוע יכנה הכתוב אותה הדמות בשני שמות שונים – בפסוק אחד? הרד''ק הוסיף לתמוה על כך: "למה אמר 'בת הרן' ולא אמר 'בנות הרן'?". אולם כאמור, ללא זיהוי זה ישנו קושי בפשט מצד אחר. ולגבי הקושי מצד שינוי השם, נראה שזה נעשה בכוונה תחילה; הכתוב, מסיבותיו הוא, בחר לעמעם את זהות יסכה כשרי, ולפיכך הזכירה בשמות שונים, ומסיבה זו גם לא אמר 'בנות הרן', אך עם זאת – רמז לזיהוי זה בעצם הזכרתה. מהר''ל ב'גור אריה' מציע אפשרות להסברת טעמו של דבר:
שהתורה נכתבת כך: למי שאינו יודע להבין – יודע קצת כפי שכלו, ומי שיבין יותר – יהיה יודע יותר, דלכל אחד ואחד כפי כוחו התורה מדברת עימו; ומפני כך, אם אינו כוחו להבין כי 'יסכה' על שם שסוכה ברוח הקודש – יבין הוא שהיא אישה אחרת, אבל למי שכוחו להשיג יפה, והוקשה לו דאחר שלא נזכר 'יסכה' בקרא, מאי בא לומר דהוא "אבי יסכה" – יכול לפרש שהיא שרה [...].
אמנם דבר זה הוא נפלא מאוד למבין, שהוא אשר אמרו חכמים ז"ל ''כל הנושא אישה לשם שמיים כאילו ילדה'', בפרק קמא דסוטה (ריש יב ע''א), ולפיכך יש לאישה ב' בחינות, והם ב' לידות; האחד לאישהּ, ואחד לאביה. וכל אחד ואחד כאילו ילדה, אבל הוא מצד ב' בחינות; כי הבעל נותן לאישה מציאות שלם, כמו שהצורה נותן לחומר, ולפיכך הוי כאילו ילדה מי שנושא אישה לשם שמיים. ולפיכך הא דכתיב "וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ" (פס' לא) כתב לה שם מיוחד, כי שם זה היה לשרה בשביל אברהם, כי לעולם היה שם 'שרי' נמשך אחר שם 'אברהם', שכשהוסיף ה לאברהם (להלן יז ה) – הוסיף ה לשרי (שם שם טו), ולפיכך שם 'שרי' מפני אברהם, אבל שם 'יסכה' לא היה לה מפני אברהם, שהרי אברהם היה טפל לשרה בנביאות (רש"י להלן כא יב), ולפיכך מזכיר שם 'יסכה' אצל אביה, והוא עניין נפלא למבין.
למעלת הנבואה זכתה שרה מצד עצמה, וזו מתבטאת בשם 'יסכה', וכמו כן גם ליופיה הפנימי והחיצוני – שכאמור אף הם מתבטאים בשם זה. לעומת זאת, נישואיה לאברהם הקנו לה מעלה רוחנית נוספת, וזו מתבטאת בשם 'שרי/שרה'; ייתכן שמעלה זו קשורה בעניין השררה, אותה קיבלה מכוח היותה אשת אברהם, שניתן 'אב המון גויים', ואף לפני כן היה 'אב לארם' (ברכות יג ע''א).
וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.
פסוק זה מהווה הקדמה לסיפור חייהם של אברהם ושרה שיתחיל בפרשה הבאה, שבו העקרות וסימן השאלה על המשכיות ביתו ומורשתו של אברהם תמיד יעמדו ברקע, עד לידתו של יצחק.
בהקשר של פסוקים אלו, נראה שמטרת הפסוק להשלים את הסימטריה בין אברם להרן: אברם יצא עם תרח "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" כאמור בפסוק הבא, ואילו הרן אחיו לא יצא – מכיוון שמת; אך בנו של הרן, לוט, התלווה אליהם – ולעומת זאת לאברם לא היה בן.
המילים "עֲקָרָה" ו"אֵין לָהּ וָלָד" לכאורה מתארות אותו הדבר, אך אין בכך קושי – שכן "עֲקָרָה" הוא תיאור לשרי עצמה, ואילו "אֵין לָהּ וָלָד" הוא תיאור המצב שהיה כתוצאה מכך. מלבד זאת, אילו נאמר רק "אֵין לָהּ וָלָד" – היה במשמע שאך במקרה עוד לא ילדה, ולפיכך מדגיש הכתוב שהיתה עקרה והלידה נמנעה ממנה בדרך הטבע – דבר המגביר את הקושי שבהתמודדות עם כך, ומגדיל את הנס שנעשה לה בהמשך.
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
סיבות המסע
הרמב''ן מפרש כי אברם ונחור נולדו בחרן שבארם נהריים, ומשם עברו עם תרח אביהם לאור כשדים; שם אירעה ההתנגשות בין אברם לבין עובדי העבודה הזרה, ובראשם נמרוד לפי חז''ל, ולאחר שניצל אברם – התרחק משם למען ביטחונו, יחד עם שרי תרח ולוט, אל עבר ארץ כנען – המרוחקת מאור כשדים, שיושביה דוברים שפה אחרת. בדרך עברו בחרן מולדתם, ושם התעכבו ימים רבים – שבמהלכם עזבו אותה אברם שרי ולוט על פי ציווי ה', ולאחר מכן מת שם תרח:
והעניין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגויים, כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט), כי הזכירו בספר 'עבודת האיכרים המצרים' כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם, אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו. והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו: או נס נסתר, שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל, כדברי רבותינו.
וזהו שאמר הכתוב: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (להלן טו ז), כי מילת "הוצאתיך" תלמד על נס, כי לא אמר "אשר לקחתיך מאור כשדים", אבל אמר "הוצאתיך", שהוציא ממסגר אסיר, כמו "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ ב). ואמר "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ", כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא, ותרח אביו ואברהם היה בליבם מן היום ההוא שניצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכולם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו.
וזהו טעם "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן", אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם, וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים. ושם נצטווה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו – ללכת ארצה כנען, ועזב את אביו, ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען. וזהו שאמר הכתוב: "וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן" (יהושע כד ג), כי בעבר הנהר נצטווה בזה, ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען.
לעומת זאת, לדעת פרשנים אחרים (רש''י להלן כד ז, אבן עזרא לעיל פס' כו) אברם ואחיו נולדו באור כשדים , והיו בחרן רק במסגרת המסע המתואר כאן ולא לפני כן. הרמב''ן (הובא לעיל בפס' כח) הקשה על אפשרות זו: "כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם!", אולם ייתכן שאזור מסויים באותו מקום היה לבני שם, ובפרט אם נאמר שארץ כשדים קרויה כאן על שם העתיד, על שמם של צאצאי 'כשד' בנו של נחור (המוזכר להלן כב כב) – ודאי שהיתה לבני שם; ואע''פ שלדברי חז''ל מלך בה נמרוד, שהיה נכדו של חם – ייתכן שבמלחמותיו השתלט גם על ארצות של בני שם ומלך עליהן.
עוד הקשה על כך הרמב''ן: "והכתוב אמר 'וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי' (להלן יד יג), לא 'הכשדי', וכתיב 'בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר' (יהושע כד ב), ומילת 'מעולם' תורה כי משם תולדותיו מאז, וכתיב: 'וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר' (שם שם ג)!". אך ניתן לומר שגם בבל קרויה 'עבר הנהר', שהרי גם היא שוכנת מעבר לנהר פרת, דרומית לארם נהריים.
הרמב''ן כתב ראיה נוספת: "וראיה לדבר, כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב סיפר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח איתו [אלא] רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו – אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים!". אך ייתכן שמכיוון שתרח ומשפחתו התעכבו בחרן, יצא אף נחור מאור כשדים והצטרף אליהם, ושם קבע את מקומו; ואכן כך כתב המלבי''ם: "ומבואר שאחר כך התיישב גם נחור שם [=בחרן], הגם שלא רצה ללכת אל ארץ כנען, שהיא ארץ רחוקה".
"וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ"
לשם מה תיאר הכתוב את שרי בתיאור הכפול "כַּלָּתוֹ", "אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ"?
ייתכן שניסוח זה רומז לנקודת מבטו של תרח ולמגמתו בצירוף שרי למסעו: מכיוון שלקח את אברם בנו, בוודאי שיקח עימם גם את שרי אשת בנו; אולם גם לולא יצא איתם אברם, כגון אם חלילה לא היה יוצא מכבשן האש – היה מצרף אליו את שרי מפני היותה כלתו, ודואג לצרכיה ומבקש לה מנוח אשר ייטב לה. בכך נרמזים היחסים הטובים שהיו במשפחת תרח ואברם, וכן מידותיה הטובות של שרי, שחיבבו אותה על חמיה.
"וַיֵּצְאוּ אִתָּם"
לשון זו מלמדת על כך שמבין ארבעת היוצאים הנזכרים בפסוקים היו שניים עיקריים ושניים טפלים, שהרי כל אחת משתי המילים מנוסחת בלשון רבים; ולפיכך כתב רש''י: "'וַיֵּצְאוּ אִתָּם' – ויצאו תרח ואברם [העיקריים], עם לוט ושרי [הטפלים]" – דהיינו שלקחו עימם את לוט ושרי.
הרמב''ן מחדד זאת יותר: "בעבור כי אברם נכבד מאביו, וההולכים – בעצתו ובעבורו ילכו, אמר הכתוב: 'וַיֵּצְאוּ אִתָּם'. ואף על פי שאמר 'וַיִּקַּח תֶּרַח', אבל לוט ושרי – בעבור אברם הלכו איתם, כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו איתו". כלומר, אע''פ שנאמר שתרח לקח את אברם, שניהם נחשבו עיקריים ביציאה זו – תרח, מפני שהיה ראש המשפחה ויוזם המסע, ואברם – מפני שבגללו הצטרפו אליהם שרי ולוט: שרי, באשר היא אשתו, ולוט – כפי שמוכח מכך שהמשיך ללכת עימו לארץ כנען (בפרק הבא), ולא נשאר עם תרח בחרן.
וראה הסבר נוסף ללשון הכתוב בדברי בעל 'צרור המור' דלקמן.
"לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן"
לעיל הובא הסברו של הרמב''ן, שמטרתם היתה להתרחק למקום בטוח ומוגן מידו הארוכה של נמרוד, ולפיכך השיתו פניהם אל ארץ כנען, מפני ריחוקה מאור כשדים ולשונה השונה מלשונו. אך לפי הסבר זה, קשה להבין מה טעם ראה הכתוב בהזכרת תוכנית זו, מאחר ובפועל לא התממשה – שכן תרח נשאר בחרן, ואילו אברם המשיך לארץ כנען מסיבה אחרת – ציווי ה'; לכאורה אילו פרט זה לא נכתב, לא היינו חסרים דבר.
הספורנו כותב לכך הסבר הנראה כדרשני, אולם לאור העלמת הכתוב טעמה של קביעת תרח את ארץ כנען כיעד – הוא משתלב יפה ברובד הפשט:
"לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" – שהיתה מוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ורצויה מכל הארצות, כאמרו "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ" (דברים יא יב), ולא הוזק אווירה בגשם המבול כאוויר כל שאר הארצות, כאמרו "לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כב כד), וכבר אמרו חז"ל: "אווירה של ארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנח ע''ב).
אם כן, הרי שכבר כאן – באיזכורה הראשון של ארץ כנען בתורה – ישנו רמז למעלתה הרוחנית, הנסתרת והגלויה, שהיתה ידועה כבר אז. ייתכן שדבר זה היה ידוע לכל, ותרח בכלל זה, וייתכן שהיה ידוע רק ליחידים שהיו בעלי השגה רוחנית – ואם כך, מסתבר שיעד המסע לא נבחר על ידי תרח אלא על ידי אברם; וכך כתב בעל 'צרור המור': "ואמר 'וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ... לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן', להורות שהתעורר מליבו ללכת לארץ ישראל, לפי שהיו בארץ טמאה; ואולי אברם העירו לזה, ולזה אמר: 'וַיֵּצְאוּ אִתָּם' על תרח ואברם" – דהיינו ששניהם היו העיקריים ביציאה זו: תרח, מפני שהניע את המסע בפועל בהיותו ראש המשפחה, ושמא גם יזם אותו, ואברם – מפני שבחר את היעד, ושמא הוא זה שגם יזם את המסע.
ברוח דברים אלה כתב הנצי''ב ב'העמק דבר': "אף על גב שלא היה עוד מאמר ה' לאברהם אבינו, מכל מקום כבר היה הערה מן השמיים, וראה מרחוק קדושת הארץ".195
"וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם"
לא נתבאר בכתוב טעמו של דבר, מדוע שינו את התוכנית המקורית והחליטו להישאר בחרן, או לחילופין מדוע התעכבו שם אע''פ שרצונם עדיין היה להמשיך לארץ כנען. לפי הסבר הרמב''ן דלעיל, ייתכן שבהגיעם לחרן חשו שהם מצויים במקום בטוח והחשש מפני נמרוד היה נראה רחוק יותר, ואף היתה זו ארץ מולדתם, לשיטתו – ולפיכך התעכבו שם, או החליטו להישאר שם.
המלבי''ם הסביר זאת מזווית הראיה של ההנהגה האלוהית: "וכמו שכתב הרב יצחק אברבנאל, שהיה בהשגחת ה' שתרח לא יצא לארץ ישראל, כדי שיהיה אברהם נפרד מבית אביו שהיו עובדי אלילים, ושלא ישתתפו בית אביו בברכת ה' עליו ובירושת הארץ". אברהם יתחיל את מסעו בפרשה הבאה מנקודת התחלה חדשה; צו ה' יורה לו ללכת ולהתנתק מבית אביו, ולהוות בעצמו יסוד ובסיס התחלתיים לכל הבניין ההיסטורי המפואר שייבנה ממנו – ולפיכך מן ההכרח היה שתרח לא יתלווה עימו לארץ כנען. כך ניתן גם להסביר את הזכרת מות תרח בפסוק הבא, בסוף פרשתנו, אע''פ שמבחינה כרונולוגית היא התרחש שנים רבות לאחר הליכת אברם לארץ כנען (כפי שיתבאר לקמן) – סדר הפסוקים מעביר את המסר כי תרח מת, שורשיו של אברהם אבינו מתרח בטלים, והוא מתחיל את חייו – וחיי עם ישראל כולו – מנקודת מוצא חדשה וטהורה.
וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה, וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.
"וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח" – כאן לא נכתב ''כל ימי'', כפי שנכתב על הדורות שמאדם עד נח (בפרק ה), שכן שם מופיע סיכום למניין שנות האדם לפני לידת בנו עם מניין שנותיו שלאחריה – ולפיכך נאמר ''כל''; אך כאן זהו המניין היחיד שעל פיו ניתן לדעת את מספר שנותיו של תרח, ואינו סיכום לשני מניינים שונים.
כתב רש''י (על פי בראשית רבה לט ז):
"וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן'' – לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר משישים שנה, שהרי כתוב: "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" (להלן יב ד), ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה. ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו: לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו.
הרמב''ן מעיר שאע''פ שדרך הכתוב בכל מקום לכתוב מיתת האב לפני הסיפור על חיי הבן, גם אם אירעה בשלב מאוחר יותר, כאן היה צורך בסיבה המיוחדת שהזכירו המדרש ורש''י:
ואני תמה על דבריהם, שזה מנהג כל הכתוב לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו, ואחר כך מתחיל בעניין הבן, בכל הדורות כך נהגו הכתובים. ונח עצמו הנה בימיו של אברם עודנו חי, ושם בנו כל ימי אברהם היה חי!
וייתכן שבאו למדרש הזה מפני ששינה הכתוב בתרח סדר הפרשה כולה, כי בשם ותולדותיו כולם לא הזכיר הכתוב מיתה, ולא חזר וכלל השנים, ובכאן חזר ותפש הסדר הראשון שבבעלי השנים הרבים מאדם ועד נח, וכלל "ויהיו (כל) ימי תרח... וימת", והוסיף להזכיר עוד מקום המיתה שהיה בחרן, המקום שהזכיר לאברהם. ולכך דרשו שכל זה כדי שייראה מבלי עיון שהיה אברהם שם עימו. ועוד, כי מפני שכבר התחיל בעניין אברהם וסיפר שיצא עם אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען, יקשה בעיניהם כשלא סידר חייו ומיתתו על הסדר ויכתוב אותה בזמנה.
כאמור לעיל, מלבד טעם זה ישנו גם מסר בסידור הנוכחי של ההתרחשויות: תרח מת בחרן, הוא אינו שייך להתחלה החדשה שמתחיל אברם בארץ כנען, אלא לעולם שלפניו, לאלפיים שנות התוהו; אברם מתנתק מתרח ומהווה התחלה מצד עצמו, הולך בציווי ה' אל הארץ הנבחרת וקורא בה בשם ה' – וזוהי פתיחתן של אלפיים שנות התורה.196
מהר''ל ב'גור אריה' מסביר – על פי לשון המדרש, שהוא מקור דברי רש''י – ששני הסברים אלו כרוכים זה בזה, שכן אברהם נפטר מחיוב כיבוד אב מחמת היותו התחלה חדשה, ולא היה נחשב לעניין זה כבן של אביו:
אך מה שכתב [רש''י] ''שלא יהיה הדבר מפורסם'' קשיא, וכי ניתנה התורה לשוטים שלא יחשבו שני הדורות?! שהרי תרח קיים כשיצא אברהם מחרן! אבל בבראשית רבה לא אמר ''שלא יהיה מפורסם לכל'', אלא כך איתא התם: ''אמר רבי יצחק: אם לעניין החשבון, מתבקש לו עוד שישים וחמש שנים, אלא מתחילה אתה דורש שהרשעים קרויים מתים בחיים, לפי שהיה אברהם מפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמיים ויאמרו הניח אביו לעת זקנתו ויצא, אמר לו הקב"ה: לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר אחר, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך'', עד כאן. ומה שאמר שהקדים מיתתו כדי שלא יאמרו שהניח אביו לזקנתו, והלא פסוק מלא "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ" (להלן יב, א) שציווה לו שילך מבית אביו! אלא, דמכל מקום היה גנאי לאברהם שלא קיים מצות כיבוד אביו, אף על גב שפטר אותו [...].
ויש בזה עניין נפלא מאוד רמזו רז"ל במה שאמרו כי הכתוב מקדים מיתתו של תרח לומר שלא הניח אביו ויצא, והוא דבר נפלא מאוד – לומר כי אין כאן כבוד אביו, דכבוד אביו שייך כאשר הבן שייך ומתייחס אל אביו, וכאן לא היה אברהם נקשר עם תרח כאשר הבן מתייחס אל אביו, והיה אברהם התחלה, ומפני זה מקדים הכתוב מיתתו של תרח לומר כי עניין אברהם אינו נקשר עם אביו תרח כלל, רק היה תרח וכל חייו וסילוקו – קודם לאברהם, ולפיכך הוצרך להקדים מיתתו לעניין אברהם לומר לך שאינם מתקשרים זה עם זה, וזהו שאמר ''לך אני פוטר ואין אני פוטר אחר'', פירוש ''לך'' שאין לך התקשרות עם אביך, ואין אחר בעולם שהוא פטור. ''ולא עוד אלא שאני מקדים'' – פירוש קודם לכן נזכר מיתת תרח להודיע כי לא די שאין התייחסות אברהם אל אביו להיות חייב בכבוד אביו, אבל יותר מזה – כאשר יזכור עניין אברהם מזכיר לפני זה מיתת אביו, שזה ראיה כי עניין אברהם הוא מתחבר אל מיתתו של תרח, כי מפני שהוציא הקב"ה את אברהם מתרח, וכל הדורות מנח עד אברהם לא נבראו אלא כדי להוציא את אברהם, שהוא עיקר בניין העולם, ולכן פטר הקב"ה את אברהם מכיבוד אב ואם, שאין לו התייחסות אל האב כלל, בעבור שהוא בריאה אחרת [...] כי עניין אברהם לא ישותף כלל עם הדורות הראשונים, כי הראשונים היו תוהו, והוא התחלת הבניין, וכאשר האור בא – יסולק החושך.
"וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ"197
לאחר המבול, העולם כאילו נברא מחדש, והחל בתהליך התקדמותו ההיסטורית – אך ללא כיוון ברור; עשרה הדורות שמנח עד אברהם היו שייכים לאלפיים שנות התוהו, בהן העולם היה נבוך ותועה באמונותיו ודעותיו. "עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפיים לפניו: שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם" (משנה אבות ה ב) . בשלב זה הופיע אברהם, והיווה קרן אור וניצן של תקווה לאנושות כולה; תחילת פעילותו, באור כשדים, רמוזה כבר בפרשתנו, כמובא לעיל – ובפרשה הבאה קרן האור תהיה לשמש המאירה לארץ ולדרים, והניצן יהיה לפרח של אמונה ומוסר שיתן ריחו לעולם כולו.
"הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא ב).