שער ט · מעשה דור הפלגה

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת"

פסוק זה בא כהקדמה לסיפור מעשה בניית המגדל; היות כל אנשי הארץ דוברי שפה אחת גרם להם לרצות מה שרצו ולעשות מה שעשו, כאמור בהמשך (פס' ו): "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם – וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת", והסיפור מסתיים בכך שהקב''ה משנה מצב זה (פס' ז-ט): "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ [...] כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ". אע''פ שבפרק הקודם נאמר שמשפחות הגויים נפרדו ''ללשונותם'', בפועל הדבר התרחש רק לאחר מעשה זה.

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ" – המילה 'ויהי' מנוסחת בלשון זכר, כך שאינה מתייחסת ל'ארץ' אלא למציאות בכללותה: "וַיְהִי [כך:] כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"; וראה דברי רשב''ם לעיל עמ' 253.

רש''י כתב: "'שָׂפָה אֶחָת' – לשון הקודש", זו היתה הלשון המדוברת מאז אדם הראשון ועד בלילת השפות שתתואר בהמשך הפרק. "נברא העולם בלשון הקודש'' (בראשית רבה יח ו) – באותיות לשון הקודש נבראו שמיים וארץ, ובלשון זו דיבר אדם הראשון, שידע אותה מאז בריאתו ובה קרא שמות לבעלי החיים; כך גם ניכר משמות שנקראו לאורך פרשות בראשית ונח: אישה, חווה, קין, פלג, בבל – שנימוקם הוא על פי לשון הקודש.

"וּדְבָרִים אֲחָדִים"

אבן עזרא (ב'שיטה אחרת') פירש: "'וּדְבָרִים אֲחָדִים' – בעבור שתמצא מילות בשפה אחת שונות כפי מנהג המדינות", דהיינו שלא רק השפה היתה אחידה אלא גם הניב, הדיאלקט.¹⁷⁹ אולם, לא ברור מדוע ראה הכתוב חשיבות בציון נתון זה, שכן מסתבר שגם אילו היו מדברים בניבים שונים היו מבינים אלו את אלו – שכאמור זהו ההקשר של הזכרת עניין השפה במעשה זה.

רד''ק פירש ש'דברים' אלו הם החלטה והסכמה מעשיות: "הסכמה אחת היה להם [...] והסכמתם היתה ללכת בארץ ולבקש להם מקום רחב ידיים וישכנו שם כולם ולא יפוצו הנה הנה בהיותם לעם רב". אולם מלשון הכתוב, שפותח את הפסוק הבא – המתאר ביצוע תוכנית זו – במילה "וַיְהִי": "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם", משמע ששם מתחיל עניין חדש ואילו פסוקנו אינו נוגע ישירות לעניין הנסיעה. מלבד זאת, לא מובן מה הצורך בציון העובדה ש"הסכמה אחת היתה להם", ולא די בתיאור ביצוע אותה ההסכמה בפועל, שבפסוק הבא.

גם רש''י הסביר ש'דברים' אלו הם עצה: "באו בעצה אחת ואמרו [...]", ופירש תוכן עצתם על פי דרכו, שזו היתה למרוד בה'. אולם, מסדר הפסוקים משמע שאין קשר בין מילים אלו לבין עצתם – שכן זו נזכרת רק בפסוק ד: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם", וביניהן מופיעים עניינים אחרים.

ניתן לפרש באופן נוסף, כמשמעות הפשוטה של המילים: 'דברים' הם נושאי הדיבור, תחומי העניין; התרבות של כל יושבי הארץ היתה אחידה ותוכן דיבוריהם היו 'אחדים' – אחידים. טעם הזכרת פרט זה יובן היטב על פי מה שיתבאר בהמשך, אודות עניין ההתקבצות והתפוצה – שהוא צירו המרכזי של מעשה זה.

'שפה' ו'לשון'

לאורך פרק זה משתמש הכתוב במונח 'שפה'; כך בפסוקנו, וכן בהמשך: "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם" (פס' ו), "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (פס' ז), "כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ" (פס' ט). לעומת זאת, בפרק הקודם לא הופיע מונח זה אלא המונח 'לשון': "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ" (פס' ה), "לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם" (פס' כ, לא).

נראה שההבדל בין משמעויות שני המונחים הללו הוא, ש'לשון' מציינת שפה מסויימת של עם, כפי המובן של המונח 'שפה' כיום; והכתוב משתמש בלשון זו בעיקר כשבא לציין את חילוק הלשונות זו מזו, כבפרק הקודם, או כשבא לציין לשון מסויימת, כמו "וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים" (דניאל א ד). מכיוון שזהו כל עיקרו של מונח זה, הוא משמש גם לשם ציון עמים שונים דוברי שפות שונות, אף לא בהקשר של דיבור, כמו: "אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם" (זכריה ח כג).

לעומת זאת, 'שפה' היא צורת דיבור באופן כללי, לאו דווקא מצד אוצר המילים וכללי התחביר. בשלב שעליו מסופר כעת, בו טרם היו לשונות מחולקות, פחות מתאים לומר שכל הארץ היתה 'לשון אחת', שכן רק קיומן של כמה לשונות מייחד כל אחת מהן כ'לשון' בפני עצמה; יותר מתאים לומר 'שפה אחת', היינו שצורת הדיבור היתה אחידה; בפועל, דבר זה התבטא בכך שהיתה להם לשון אחת, אולם משמעות המילה אינה מכוונת לכך. אם כן, במילים "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" אין הכוונה 'הלשון שבה ידבר רעהו' (אע''פ שבפועל כך היה), אלא 'מכלול דיבורו של רעהו'.

כך נראה מדברי הנביא: "כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה" (ישעיהו כח יא) – ה'שפה', צורת הדיבור, היא נלעגת, ואילו ה'לשון' עצמה אינה מובנת מפני שהיא 'אחרת' ואינה מוכרת לשומעים. וכך פירש שם המלבי''ם: "'בְּלַעֲגֵי שָׂפָה' – הוא המגמגם בלשונו מחסרון כלי המבטא, 'וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת' – כמו לשון רומי לאיש פרסי".

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

כתב הרמב''ן:

"בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם" – פירש רש"י: "שהיו יושבים שם, ככתוב למעלה (י ל): 'וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם', ונסעו משם לתור להם מקום המחזיק אותם, ולא מצאו אלא שנער". ואין זה נכון, כי תולדות שם לבדן הם שנאמר עליהם כן, ולמה ייחס הפלגה עליהם, כי בני יפת ובני חם רבים מהם! ועוד, כי מושבם בארצותם היה ממשא עד הר הקדם, והפלגה היתה טרם שהיה מושבם, כי לא באו בני יפת מאיי הים אל הבקעה אשר בארץ שנער. אבל בהפלגה הפיצם ה' על פני כל הארץ, ואז הושבו בארצותם לגוייהם.

ורבי אברהם פירש כי הרי אררט במזרח, ויפה אמר, כי הם במזרח קרובים לאשור, שנאמר [על בני מלך אשור]: "וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט" (מלכים ב' יט לז). ונח ברדתו מן ההר נתיישב בארצות ההם הוא ותולדותיו, וכאשר רבו נסעו משם אל הבקעה הזו.

בניגוד למשתמע מדברי רש''י, הרמב''ן מדגיש כי התפלגות הלשונות למקומות המפורטים בפרק הקודם נעשתה לאחר המעשה המסופר בפרקנו, ו'קדם' שבפסוקנו הוא אזור ארץ אררט, שבו שכנו בשלב זה כל צאצאי נח.

שווים רש''י ורמב''ן בכך שנסיעתם מקדם היתה מחמת ריבוי האוכלוסייה, שהצריכם למצוא מקום מגורים נוסף; אך רש''ר הירש מעיר כי מלשון הפסוק משמע שנסיעה זו לא נועדה מלכתחילה לשם מציאת הבקעה, ומכך יש ללמוד על מגמה אחרת שהתבטאה בנסיעה זו, ועל פיה תובן יותר גם המילה 'מקדם', כך שיש בה מֵעֵבֶר לציון מקום גיאוגרפי:

'קדם' – מה שקודם במקום או בזמן: המזרח, או הזמן הקדום. [...] הזקנים נשארו שם, אך נפש הצעירים קצה במקומם, כנפיהם כבר גדלו, והם נסעו – כלשון חז"ל – "מקדמונו של עולם" (בראשית רבה לח ז). העמודים הקדמונים של חינוך האדם – שֵׁם, ואולי גם נח – נשארו במזרח; שָׁם היה יסוד העולם וראשית התפתחות האדם. והנה, אילו נאמר כאן "ויסעו וימצאו", היה "ויסעו" רק הקדמה ל"וימצאו". אולם, הרי הוא אומר: "בנסעם": הם היו בעיצומה של הנסיעה; הם ביקשו להתרחק מן המולדת הישנה, וזו היתה כל שאיפתם ומטרתם. [...] ושם מצאו ארץ מישור, ללא הרים וללא יערות; המקום היה פנוי, והם התיישבו בו.

ציון המקום שממנו יצאו, 'קדם', לכאורה מיותר ואינו תורם להבנת הסיפור; אולם יש בו רמז למגמתם של הנוסעים – עיקר מטרתם היה להתרחק מה'קדם', מהדורות הקודמים, ולייסד לעצמם חברה חדשה, שאינה מחוייבת לערכים שהנחילו להם אותם הדורות. חז''ל ביטאו רעיון זה בפירושם למילה זו: "הסיעו עצמן מקדמונו של עולם, אמרו: אי אפשינו לא בו ולא באלוהותו" (בראשית רבה לח ז), ובכך מונח רמז ראשון לשיטתם בפירוש המעשה כולו, כך שמדובר בו על מרידה במלכות שמיים. דרשה דומה לזו נאמרה גם על היפרדות לוט מעל אברהם, המתוארת באותה הלשון: "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית יג יא) – "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי לא באברהם ולא באלוהו (שם מא ז)". ציון המקום, שאינו הכרחי לשם הבנת הסיפור – עשוי לרמוז על המגמה: הרצון להתרחק ולהתנתק מדורות העבר, מן השורשים של הקיום האנושי.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה, וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.

"הָבָה"

פירש רש''י: "הזמינו עצמכם. כל 'הבה' לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא". מבחינה לשונית, מילה זו היא מלשון 'להביא', וכפי שכתב אבן עזרא: "ומילת הבה כמו תנה [...] ובעבור שידברו בה הרבה, תמצא כן לשון רבים – 'הָבָה נִתְחַכְּמָה' (שמות א י), גם לנקבה – 'הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ' (בראשית לח טז)"; כלומר, מפני שזוהי מילה שימושית, היא נקבעה בלשון הדיבור כצורה קבועה של לשון יחיד זכר – וכך היא משמשת גם לרבים (במקום 'הבו') או לנקבה (במקום 'הבי').

את משמעות הציווי 'תן' בהקשר זה של הכנה והזמנה, פירש רש''ר הירש: "'הבה' [...] משמעותו העיקרית: תן את עצמך, תן את רוחך; ואם איש אומר זאת לרעהו, הרי יש במשמעות 'הבה': גם אני אעשה כמעשיך. משום כך מיד: 'נלבנה' – תן, נראה במה כוחך גדול, וגם אני אעשה כמוך".

"נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה"

"נִלְבְּנָה לְבֵנִים" – רש''י כתב שאמירה זו נבעה מכוח ההכרח: "שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה",¹⁸⁰ ויש שכתבו שלכתחילה רצו לבנות מלבנים, שהן חזקות יותר.¹⁸¹

"וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" – כתב רש''י: "כך עושין הלבנים [...], שורפים אותן בכבשן". לגבי משמעותן המדוייקת של מילים אלו, כתב רש''ר הירש: "אין הוא אומר 'נשרפה שרפה', אלא: 'נשרפה לשרפה': כל מה שנמצא, יכשר לשרפה''; לפירושו, משמעות הכתוב היא: "ונשרפה [חומרי בערה כל שהם] ל[היות] שרפה [-ובה נשרוף את הלבנים]". אולם, נראה יותר שמילים אלו מתייחסות ללבנים עצמן: "ונשרפה [אותן] לשרפה"; ואכן המילה 'שרפה' במקרא עשויה להתייחס גם לדבר שנשרף (אף לאחר שהאש כבר כבתה), ולא לבעירת האש עצמה¹⁸²– ואף בענייננו, כשהלבנים נשרפות הן עצמן ה'שרפה', ועל כך מכוונים דבריהם.

חומרים חדשים בניית עיר ותרבות

"וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן" – הלבנים שימשו להם כאבנים, "וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" – גיבול האדמה המקומית במים יצר את החימר, וזה שימש להם במקום ה'חומר' – טיט או חומר אחר שהיה מקובל להשתמש בו כדי לחבר את אבני הבניין זו לזו ולטוח אותו.

קשה לעמוד בוודאות על זהותם המדוייקת של החומרים הללו, אולם מכל מקום נלמד כי בוני העיר והמגדל השתמשו בחומרי בניין אחרים מאלו שהיה מקובל להשתמש בהם עד אז. כהמשך למבואר לעיל על המילים "בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם", גם פרט זה מבטא את מגמתם להתנתק מהעבר ולייסד לעצמם חברה חדשה; ומלבד עצם השינוי, אף זהות החומרים מצביעה על כך: האבן היא טבעית, מעשה ידי ה', ואילו הלבנה היא מלאכותית; לא רק את בנייניהם הפיזיים הם בנו מחומר מלאכותי, אלא כל בניין החברה והתרבות שביקשו לבנות לעצמם נועד להיות כזה – ללא זיקה אל המורשת התרבותית, המוסרית והדתית, שקיבלו מאבותיהם, אלא מעשה ידי אדם, פרי רצונותיהם ושאיפותיהם שלהם.

וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

בהבנת כוונתם של אנשי דור הפלגה נאמרו פירושים רבים, ואנו נלך בשתי דרכים מרכזיות בעניין זה: האחת היא דרכם של חז''ל, רש''י ומפרשים נוספים, שלפיה כוונתם היתה מרידה בקב''ה והעצמת העבודה הזרה – וכתגובה לכך הוא הפיצם על פני כל הארץ כדי לבטל את תוכניתם; והשנייה, הצמודה לפשוטו של מקרא, שלפיה כוונתם היתה להיות מקובצים במקום אחד, כך שהציר המרכזי בסיפור הוא עניין התפוצה: הם אמרו "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", וכתגובה לכך: "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ"; אין בכתוב כל איזכור לכוונת מרד או לעבודה זרה, ואף לא נאמר בו שחטאו בחטא כלשהוא.

גישתם של חז''ל מופיעה בדברי התלמוד במסכת סנהדרין (קט ע''א):

"דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא" וכו'. מאי עבוד [=מה עשו]? [...] נחלקו לשלוש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה [עם הקב''ה]. [...] תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו, כתיב הכא "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", וכתיב התם "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ" (שמות כג יג) – מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה.

המילים "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" רומזות על מרידה במלכות ה', שמצטייר בעיני הברואים כיושב בשמיים. לפירוש זה, ניתן לפרש שהחשש "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" מבטא את רצונם הכללי לא להיות נתונים תחת 'איום' מצד הקב''ה, שיכול לעשות בהם כרצונו ולהפיצם על פני כל הארץ, ולפיכך ביקשו על ידי בניית העיר והמגדל לצאת מרשותו, לפי מחשבתם. ניתן גם לפרש שכוונתם היא שיש לבצע מלאכה זו כעת, שכן אם ידחו אותה ייתכן שבחלוף הזמן הם יתפזרו ולא יהיה כוח אדם במידה הדרושה לשם מפעל זה.

אולם, כאמור, מפשט הכתוב נראה כי לא היתה כאן כל כוונה למרד ישיר במלכות שמיים, אלא עיקר רצונם היה להיות מקובצים יחד – ולשם כך רצו לבנות מגדל גבוה, שיבטא בעיניהם את עוצמתה של החברה ככלל מאוחד, ותחזק את זהותם הקיבוצית ואת שייכותו של כל יחיד מתוכם אליה. דבר זה היה בניגוד לרצון הקב''ה, שציווה את נח ובניו: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (לעיל ט ז) – ציווי שכמבואר שם מבטא את הרצון האלוהי ביישוב העולם במקומות רבים בו.

כך כתב רשב''ם: "לפי הפשט, מה חטאו דור הפלגה? [...] לפי שציוום הקב''ה 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ' (לעיל ט א),¹⁸³ והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו 'פֶּן נָפוּץ', לפיכך הפיצם משם בגזירתו". גם אבן עזרא פירש כך, ותמה על פירוש חז''ל:

ואלה בוני המגדל לא היו טיפשים,¹⁸⁴ שיחשבו לעלות אל השמיים!¹⁸⁵ גם לא פחדו מהמבול, כי נח ובניו שנשבע להם ה' – שם היו, וכולם סרים אל משמעתם, כי בניהם היו. והנה הכתוב גילה חפצם וסוף דעתם לבנות עיר גדולה למושבם, ולבנות מגדל גבוה להיות להם לאות ולשם ולתהילה לדעת מקום העיר לההולכים חוצה כרועי המקנה, גם יעמוד שמם אחריהם כל ימי המגדל. וזהו שאמר הכתוב: "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם".

אף שאבן עזרא הזכיר גם את העניין ש"יעמוד שמם אחריהם כל ימי המגדל", נראה שלא היתה זו מטרתם העיקרית, שכן החשש ''פֶּן נָפוּץ'' הוא על הדור הנוכחי – וה'שם' בא להוות מענה לחשש זה;¹⁸⁶ אלא נראה שעיקר כוונתם היה, כאמור לעיל – העצמת כוחה של החברה ככלל מאוחד באמצעות מגדל מרשים – דבר שיעורר רצון בכל יחיד להיות חלק מהכלל החזק, ויעמיק את תחושת שייכותו לכלל הציבור, כך שלא ירצה להיפרד ממנו. המגדל היה האמצעי לשימור כוחה של החברה ככלל, ושימור מעמד זה וחיזוקו – היו המטרה; הם לא קיבלו עליהם את צו האלוהים ליישב את עולמו, אלא חפצו ליצור כביכול עולם משלהם, ולמשול בו ממשל רב ובעל עוצמה.

המילים "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם", אע''פ שבדרך הפשט מתפרשות כדרך גוזמה, כמו "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם" (דברים א כח) – מלמדות על מהותו של המגדל בעיניהם: מעתה חייהם לא יהיו סובבים סביב מלכות שמיים, והם לא יהיו כפופים לה; הם ייצרו לעצמם 'שמיים' משלהם – מגדל שגובהו יהיה כגובה השמיים, שאינו אלא ביטוי לכוחם ועוצמתם שלהם; הם יהיו האלוהים של עצמם, והכלל יהא אלוהיו של היחיד.¹⁸⁷

מגמה זו מתקשרת היטב עם מגמתם שצויינה בראש הפרק – "בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם": ההתנתקות מדורות העבר, מהחיבור למסורת הדורות המחנכת את האדם להתמסר לעבודת ה'. הם נסעו מקדם, נטשו את אוצרות הרוח של העבר, וביקשו לייסד לעצמם עיר, שתהווה 'מעוז האדם העצמאי'; אך לאדם יחיד, או לציבור דליל, אין תחושת כוח מול הגודל האלוהי – ולפיכך ביקשו להעצים את כוחם מתוך התחברותם לכלל מאוחד, עוצמתי ויציב.

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.

"ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם" (תהלים יד ב), ואינו זקוק לרדת על מנת לראות את העיר והמגדל; אולם הכתוב מצייר זאת כך על מנת להדגיש את עליונותו של הקב''ה על הנעשה בעולם הזה, כביכול הוא שרוי במעונו בשמיים והנעשה על הארץ אינו נוגע לו – לא במובן של אדישות, אדרבה: הרי הוא יורד לראות משום שאכפת לו מכך, אלא במובן של עליונות וחסינות. היה מקום לטועה לטעות, ולחשוב שהמרידה בקב''ה (לפירוש חז''ל) או העבֵרה על רצונו (לפירוש הפשטנים) פוגעת בו ובמעמדו, וכדי להתגונן מפניה עשה מה שעשה; לפיכך מצייר אותו הכתוב כיורד ממקום מושבו בשמיים, המנותק מהנעשה על הארץ, כדי 'לראות' את המגדל. הם אמרו: "וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם", ואילו מצד האמת – הקב''ה, 'רוכב שמיים', צריך 'לרדת' כדי לראות את המגדל, הגבוה בעיניהם אך זעיר בעיניו.

גם הביטוי 'בני האדם' נועד להבליט את הפער בין אלוהים לבין בני האדם, את היות בוני העיר ככלות הכל 'בני אדם' יצירי חומר, שאין להם כל יכולת להשפיע על המציאות האלוהית, עם כל עוצמתם החומרית המדומה.

רש''ר הירש מציין כי תיאור זה של ה'ירידה לראות' מבטא בחינה פנימית; לא די היה בראייה חיצונית של מה שנעשה בפועל, אלא היה צורך לרדת ולראות מקרוב, לבחון את כוונותיהם הפנימיות – שבהן היתה טמונה הבעייתיות, ולא בעצם הבנייה: "ה' ביקש 'לראות' בטרם יפסוק את הדין; ומכאן, שעצם בניית העיר והמגדל לא היה בה משום חטא. אמור מעתה: הם חטאו בכוונה שפעלו בה, בתכלית שלשמה בנו".

מפסוק זה נראה ש'בני האדם' הספיקו לבנות את העיר והמגדל, וה' לא מנע זאת מהם מלכתחילה. בפסוק ח נאמר "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר", ומכך נלמד שלא השלימו את בנייתה – אך מפסוקנו מוכח שעל כל פנים הספיקו לבנות בהיקף משמעותי שראוי להיקרא 'עיר'. משם גם משמע שאת בניית המגדל הספיקו אף להשלים, שהרי לא נאמר אלא שחדלו לבנות "העיר". כך נראה גם מדברי המדרש (בראשית רבה לח ח): "אמר רבי חייא בר אבא: המגדל הזה שבנו – שלישו נשרף, ושלישו שקע, ושלישו קיים. ואם תאמר שהוא קטן [...] – כל מי שהוא עולה על ראשו רואה דקלים שלפניו כאילו חגבים".

וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.

"עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת"

גם בפסוק א מצויינים שני דברים שהיו 'אחדים': "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"; ה'שפה' האמורה כאן מקבילה לזו האמורה שם, ואילו ה'עם' מוזכר רק כאן, וה'דברים' – רק שם. טעם הדבר הוא, שכאן מוזכרים הדברים שאיפשרו להם את בניית העיר והמגדל, כאמור לאחר מכן "וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת": היותם עם אחד, תחושת הסולידריות והשייכות שביניהם – הם שהניעו אותם לפעול לשם התקיימות המצב הנוכחי של קיבוצם יחד, וכן היותם מדברים בשפה אחת איפשר להם לפעול בשיתוף פעולה, כפי שיתבאר בהמשך. לעומת זאת, היותם דוברי 'דברים אחדים', שכמבואר לעיל היינו תרבות ותחומי עניין, לא היה מהמניעים לבניית העיר; אך הוא הוזכר בפסוק א, שכן הינו חלק מתמונת המצב הבלתי רצויה בעיני ה', החפץ בהתפתחות תרבויות שונות, והוא תורם להבנת הסיבה שמחמתה ראה ה' לנכון למנוע מהם את יוזמתם ולהפיצם על פני הארץ.

"וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת"

כלומר, נתון זה – "עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם" – הוא "הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת" מפעל זה. את המילה "הַחִלָּם" ניתן לפרש כשם עצם: זהו הדבר שהתחיל את העשייה, הטריגר (כך נראה מרש''י), וניתן לפרשה גם כפועל, כמו 'הֵחִלָּם': נתון זה החיל אותם, גרם להם להתחיל ''לַעֲשׂוֹת'' (וכך נראה מאבן עזרא).

"וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת"

רש''י פירש שמשפט זה נאמר בתמיהה, כך שמשמעותו: "וכי לא אמנע מהם לעשות כל אשר יזמו?!". אולם, קצת קשה לפרש שנאמרת כאן לשון תמיהה, כשלא מופיע שום נימוק שמסביר מדוע מניעה זו כה מתבקשת; בדרך כלל, לשון כזו מופיעה במקום שבו מובן מאליו על מה מתבססת התמיהה. ואכן, רד''ק פירש: "ולא יימנע מהם 'כל אשר יזמו לעשות', אם לא נבטלם מלעשות" – ונראה שכוונת הדברים לפירושו: הרי לא מדובר בתוכנית בלתי אפשרית שממילא לא יצליחו בה, אלא זוהי תוכנית שלא תימנע מהם אם לא נתערב לשם כך.

אך נראה שיש לחדד יותר את כוונת הכתוב: מניגון הפסוקים נשמע שיש כאן כביכול 'תחכום' כל שהוא מצד הקב''ה: "לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" – אין ביכולתי לעשות דבר שיגרום לכך שתוכנית זו תימנע מהם, בחוזקה ובכפייה ('יִבָּצֵר' קרוב ללשון 'מבצר' = מקום מחוזק המונע גישה אליו, וכך 'לבצור' הוא למנוע דבר ממישהו בכוח), ואם כך – הרי לנו תוכנית חלופית, דרך עוקפת: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם!".

הקב''ה אינו חפץ להתערב ברצונם ובבחירתם החופשית של בני האדם, ובכך למנוע מהם בכוח את מבוקשם ולכפות עליהם את רצונו, ולפי הנהגתו זו הוא עומד כביכול חסר אונים מול התרחשות זו: "וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת!". אך מכל מקום, הוא 'מוצא' דרך אחרת למנוע את הבנייה הבלתי רצויה, מבלי להתערב ברצון האדם ובבחירתו החופשית – וזו תבואר בפסוק הבא.

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

"הָבָה נֵרְדָה"

הקב''ה פונה למלאכיו: "הָבָה נֵרְדָה"¹⁸⁸ ממרום מושבנו, אל העולם השפל של בני האדם; גם כאן, כמו בפסוק ה, השימוש בפועל 'ירד' מבטא את עליונותו של הקב''ה ושולל את המחשבה שהנעשה בעולם הזה פוגע בו בצורה כלשהיא.

רש''י כתב: "בבית דינו נמלך, מענוותנותו היתירה"; אולם ניתן גם לומר שלא מתוארת כאן הימלכות אלא הזמנה לפעולה: הקב''ה מפעיל את המציאות כולה על ידי רבבות מלאכים, הממונים איש איש על תחום המיוחד לו; אלו הם הכוחות העליונים, המתווכים כביכול בין הקב''ה העליון על כל, לבין הנעשה בעולם השפל. כאן פונה הקב''ה למלאכים הממונים על הדיבור, ומזמין אותם לרדת עימו ולפעול למטה לשם פילוג הלשונות. כך נאמר במדרש 'פרקי דרבי אליעזר' (פרק כד): "קרא הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כיסא כבודו ואמר להם: באו ונבלבל את לשונם", וכך גם מתורגם פסוקנו בתרגום המיוחס ליונתן: "וַאֲמַר ה' לְשַׁבְעִין מַלְאָכַיָא דְקַיְימִין קוֹמוֹי אִיתוּן כְּדֵין וְנָחִית [=ויאמר ה' לשבעים המלאכים העומדים לפניו: בואו כעת ונרד]" – אלו הם שבעים המלאכים הממונים על שבעים הלשונות, שכעת מזמינם הקב''ה לרדת ולפעול בעולם ולממש את מגמתם ותכליתם.

"וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם"

רש''י פירש: "'וְנָבְלָה' – ונבלבל. נ' משמש בלשון רבים, וה' אחרונה יתירה כה' של 'נֵרְדָה'''; כלומר, כעת שפתם היא אחידה, ואנחנו נרד ונעשה אותה ל'בלולה', מעורבת מלשונות רבים. כך פירש גם אבן עזרא, המביא פירוש נוסף למילה זו ודן בו:

ומילת "וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם", כל המדקדקים אומרים שהוא מבניין נפעל, וכמוהו "וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם" (ישעיהו יט ג), וכן "אָבְלָה נָבְלָה [הָאָרֶץ]" (שם כד ד). וזה רחוק, כי מה טעם 'נרדה ותתבלבל לשונם', ולשונם לא נבלה בעבור הירידה! רק ''וְנָבְלָה'' כמו "וְנַעֲשֶׂה", והראיה: שאמר בסוף (בפס' ט): "כִּי שָׁם בָּלַל ה' [שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ]". וזה דקדוקו הוא מבנין הפעיל, והיה ראוי להיותו שלם ''ונבלילה'', ובבילוע הכפל ''ונבלה'' [...] ויפה תרגמו הזקנים "ואבלה" תחת "ונבלה". ואילו היה כדברי המדקדקים, למה חיסרו הנ'?

לפי פירוש 'המדקדקים', מילה זו אינה מתייחסת לה' ומלאכיו בגוף ראשון, אלא ל'שפתם' של בני האדם, ובגוף שלישי: הבה נרדה, ואז ממילא נבלה=התבלבלה שפתם. אבן עזרא מקשה על פירוש זה מחמת עצם תוכנו – הרי לשונם לא התבלבלה כתוצאה מהירידה, אלא מכך שה' בלל אותה, כמפורש בפסוק ט – ואם כן מן ההכרח לפרש מילה זו כפועל המתייחס לה' ומלאכיו. ראיה נוספת הביא מתרגום השבעים לפסוק זה (המובא בתלמוד [מגילה ט ע''א] ללא הסתייגות, ונראה מכך שהוא מסכים לפרשנות השבעים), ששינו את לשון הרבים 'ונבלה' ללשון יחיד – 'ואבלה', כדי למנוע מן הטועים לטעון שמדובר בשתי רשויות – והלוא לפי פירוש המדקדקים בעיה זו אינה קיימת כלל ועיקר.¹⁸⁹

"שָׁם"

מילה זו מיותרת לכאורה, שכן מובן מאליו שבלילת השפה תיעשה במקום מושב בני האדם; אך נראה שהיא באה להדגיש את הבעיותיות שבמצב הנתון: כאמור לעיל, הקב''ה חפץ בכך שהאנושות תמלא את כל פני הארץ, ואף ציווה בכך את נח ובניו: "שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (לעיל ט ז) – ולפיכך תוכניתם של אנשי דור הפלגה לא היתה לרוחו; המילה "שָׁם", המציינת מקום, מבליטה את היות הבעיה טמונה במימד המקום, בכך שכל האנושות מרוכזת "שָׁם" ולא על פני כל הארץ. באופן זה ניתן להסביר גם את תוספת המילה "מִשָּׁם" בפסוק הבא.

"אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ"

פירש רד''ק: "שלא יבינו, והיא שמיעת הלב, וכן 'אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ' (דברים כח מט)". כאן היתה התערבות ניסית יוצאת דופן, ששינתה את שפת הדיבור של בוני העיר וחילקה אותם לשבעים לשונות. אע''פ שהקב''ה אינו נוהג להתערב בצורה כזו בסדרי הטבע והאנושות, נוח לו להתערב בהם באופן כזה ולא באופן ששולל את הבחירה ומונע מהם בכפייה לבנות את העיר.

כיצד אי הבנתם איש שפת רעהו גרמה להם לחדול מבניית העיר?

רש''י כתב: "זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו", דהיינו מפעל הבנייה מתוך אי ההבנה ההדדית, גרם להם לסכסוכים ומריבות ביניהם – שהביאו אותם להיפרד אלו מעל אלו. אך לפי דרכם של הפשטנים נראה, שגם מבלי זאת – עצם אי ההבנה חילק אותם לקבוצות שונות שאינן יכולות לתקשר זו עם זו, ואף אילו הבנייה עצמה היתה מתאפשרת – נשמטה הקרקע מתחת התוכנית הגדולה. חילוק הלשונות מחלק אותם בעל כורחם, וגם אם ימשיכו לגור בעיר אחת – הם לא יהוו ציבור אחיד ועוצמתי, והלוא זו היתה כל שאיפתם. משכך, כבר לא מצאו טעם בתוכניתם, וכאמור בפסוק הבא – "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר".

וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

כתב רד''ק: "במה שבילבל לשונם הפיצם", דהיינו לא היתה פעולה נוספת מצידו של הקב''ה – הוא בלל את שפתם, וממילא כתוצאה מכך נפרדה חבילתם והם נפוצו למקומות שונים על פני כל הארץ. כאמור לעיל, על פי הפשט לא היה זה עונש אלא מימוש רצונו של הקב''ה ביישוב העולם, וכדברי אבן עזרא (בפס' ז): "וה' הפיצם, והוא טוב להם, וכן אמר 'וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ' (לעיל ט א)".

"וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" – ומכך משמע שאת המגדל כבר סיימו לבנות, כמבואר לעיל בפס' ה.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

"קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל"

מי שנותר לאחר בלילת השפה כשלשון הקודש היא השגורה בפיו (שהיא היתה הלשון המקורית, כאמור לעיל), קרא שמה של העיר על שם המאורע: 'בבל'.

לאור הנימוק שבהמשך הפסוק – "כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ", היה מתבקש ששם העיר יהיה 'בלל' ולא 'בבל'; אבן עזרא מסביר זאת כך:

'בבל' – שתי מילות, וא' חסר, וכן "[וַתֹּאמֶר לֵאָה] בגד [קרי: בָּא גָד]" (בראשית ל יא). והיה לו לומר 'בלל' מן [שורש] 'בלל', מהו 'בבל'? אלא שהמילה מורכבת בשתי מילים, לפרש בה יותר העניין, כי עניינה: 'בָּא בֵּל', כלומר בא להם הבלבול מן השמיים, ו'בל' הוא שם בתשלומי בלל, כמו קן מן קנן, וחן מן חנן, והדומים להם.

וראה הסבר נוסף לכך להלן בביאור המשך הפסוק.

"וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ"

עניין זה נזכר כבר בפסוק הקודם: "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", ולפיכך נראה שכאן לא בא כחלק מתיאור המעשה אלא כהמשך לנימוק קריאת השם 'בבל', וכך גם נראה מצורת התחביר של הפסוק. ניתן לבאר זאת בשני אופנים:

הנצי''ב ב'העמק דבר' מסביר שזהו נימוק המהווה מענה לשאלה דלעיל – מדוע נקרא שם העיר 'בבל' ולא 'בלל': "גם זה טעם על שם 'בבל', דאילו משום שבלל ה' שפתם היה ראוי להקרא 'בלל'; אבל 'בבל' הוא משני שורשים: מלשון 'בלל', וחסר ל' הפועל, ומלשון 'יבל', וחסר פ' הפעל, משום הכי [=כך] בא השם בשני ביתין". נראה שכוונתו, אילו היתה העיר נקראת 'בלל' היה שמה מתפרש מלשון בלילה ותו לא, אך קורא השם רצה לכלול בו גם רמז לתפוצת בני האדם על פני כל הארץ, שאף היא מתוצאות המאורע, ולפיכך כלל גם בו את השורש 'יבל' שמשמעותו הובלה, העברה ממקום למקום – וכפי שביאר רש''י לעיל (ו יז) את המילה 'מבול' – "שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך" – אלא שהשמיט ממנה את האות י', וכשם שנשמטה במילה 'מבול'.

באופן נוסף ניתן להסביר, שתפוצתם על פני כל הארץ אינה מהווה כאן טעם לשם אלא לעצם קריאתו; שכן אילו לא היו נפוצים על פני כל הארץ – לא היה צורך לקרוא כך לעיר. קריאת שם מקום על שם מאורע שנעשה בו, נועדה להנציח את זכרו של המאורע; אך כאן, אילו היו נשארים לדור באותה העיר לא היה כל צורך בכך, שכן שפתם היתה נשארת בלולה, לשונות רבים היו מעורבים זה בזה. אך מאחר ונפוצו גוי גוי ללשונו, הרי שהשפה אינה בלולה מעתה – שהרי בכל מקום מדובר בלשון אחת בלבד, וכדי להנציח את המאורע של הבלילה, שלב המעבר בין מצב של 'שפה אחת' לבין מצב שבו כל תושבי העיר דוברים לשונות שונים – נקרא שם העיר על שם אותה בלילה, שלאחר תפוצת העמים כבר לא היתה קיימת.