שער ג · מלאכי מחנים

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.

"וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ"

לפי צורת הניסוח המקובלת במקרא, היה מתבקש לכתוב בו' ההיפוך: "וילך יעקב לדרכו" – בעוד שהניסוח הנוכחי, בלשון עבר רגיל, מצביע על כך שתיאור זה מהווה המשך למה שנאמר לפניו: "וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ – וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ",⁴⁸⁹ המקרא מתאר את פניית לבן לדרכו ממקום המפגש, ומאידך את פניית יעקב לדרכו משם, כמקבילות זו לזו מבחינה ספרותית.

ניתן להסביר שצורת ניסוח זו יוצרת השוואה בין התיאור המתייחס ללבן לבין זה המתייחס ליעקב, ומעוררת את תשומת הלב להבדלים ולניגודיות שביניהם: לבן שב "לִמְקֹמוֹ", ואילו יעקב "הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". בעל 'צרור המור' עמד על השוואה זו, וכתב על כך:

"וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" – והרצון בזה, כי ראוי היה לבן אחר שנראה אליו מלאך בחלום בשביל כבוד יעקב וראה יושר לבבו וטענותיו וכולם צודקות – שיכיר האמת ויודה בֵּאלֹהֵי אָמֵן [...], לכן אמר שלא היה כן, אלא ששב לרשעו ולמדרגתו הראשונה, בַּל לָמַד צֶדֶק, וזהו "וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ". [...] אבל יעקב "הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" הראוי לו, דרך ה' הנאמר באברהם אבינו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'" (לעיל יח יט).⁴⁹⁰

בדומה לכך כתב גם ה'משך חכמה':

"וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" – פירוש, כי מי שיש לו איש קדוש כיעקב בתוך ביתו – הלא ראוי להתבשם ממעשיו וחכמתו, ולקיים בו "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם" (משלי יג כ) – ולא כן היה, וכאשר הלך יעקב שב לבן "לִמְקֹמוֹ" הראשון, היינו מצבו הרע בדיעות ובמידות, רמאי ואוהב ממון; "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" – שהצדיק ותלמיד חכם האמיתי הוא הולך ממקום הראשון למעלות גדולות, וכמו שאמרו "תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הזה ובעולם הבא" (ברכות סד ע"א), שמתווספים מעלה ומעלה מיום ליום, ומיד – "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", והבן.

התיאור הכפול שבפסוקים אלו ממחיש את הניגודיות האישית האופיינית שבין יעקב ללבן; לאחר עשרים שנה של חיים זה לצד זה, שהסתיימו במפגש טעון ורב משמעות, שבו הציג כל אחד את טענותיו כלפי רעהו וביטא בכך באופן רחב ועמוק את אופי אישיותו, תכונותיו והשקפתו – גם האופן שבו נפרדות דרכיהם זה מזה לאחר מכן, ממשיך את הקו של הניגוד החריף בין אישיותו של יעקב לאישיותו של לבן, והכתוב מבטא זאת במילותיו הקצרות; לבן לא הושפע לטובה מאישיותו של יעקב במשך עשרים השנים הללו, ואף לא נתן אל ליבו משהו מן המטען הערכי הרב שביטא יעקב בדבריו במסגרת מפגש זה; החלום, המפגש, הוויכוח, והברית – לא עוררו אותו לחשיבה מחודשת בנוגע להשקפת עולמו ואורחות חייו – אלא הוא "שב למקומו" הקודם, ונותר כפי שהוא. לעומת זאת, יעקב "הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" – הוא הולך מחיל אל חיל כדרכם של הצדיקים, אנשי המוסר והערכיות, וממשיך בדרכו – דרך של התקדמות והתעלות, וכפי שמתבטא מיד בהמשך פסוקנו – "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים".⁴⁹¹

"וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים"

'פגיעה' היא מפגש (ראה לעיל כח יא); יעקב המשיך בדרכו, ופגשו בו "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים". מה היה טיבה של פגישה זו? מה היה עניינם של אותם מלאכים, ולשם מה הם באו לפגוש את יעקב? והאם 'פגיעה' זו היתה מפגש חד פעמי, או שמא אותם מלאכים באו אל יעקב כדי להצטרף אליו וללוותו בהמשך דרכו?

פירוש רש"י

רש"י כתב, על פי מדרש תנחומא (וישלח, אות ג): "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ"; ובפירושו לפסוק הבא כתב: "'מַחֲנָיִם' – שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עימו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו". אם כן, לפי רש"י יעקב היה מלווה במחנה מלאכים כבר מאז יציאתו לחרן, אשר ליוו אותו ושמרו עליו – אלא שעד עתה היו איתו מלאכי חוץ לארץ, ועתה הם התחלפו במלאכי ארץ ישראל. לפי פירושו, הרי שלא מדובר כאן ב'פגיעה' חד פעמית, אלא בהצטרפות המלאכים אל יעקב על מנת להישאר עימו.

לפי פירוש רש"י, תיאור מפגש יעקב עם המלאכים בפסוקנו מהווה סגירת מעגל עם תיאור חלום הסולם שבתחילת הפרשה; אז ראה יעקב "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (לעיל כח יב), ופירש שם רש"י: "מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאין בחוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו" – וכאן הוא נפרד מ"מלאכי חוצה לארץ", ושבים אליו אותם "מלאכים שליווהו בארץ". וכך כתב כאן בעל מדרש 'שכל טוב': "'מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים' – אלו המלאכים שהניח בבית אל, דכתיב 'וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ', ועכשיו פגעו בו ובאו לקראתו ללוותו בשלום".

הרמב"ן הקשה על רש"י: "ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ, ורחוק היה משם!". יעקב עדיין נמצא בעברו המזרחי של הירדן, מחוץ לארץ כנען; שכן הגלעד, וכך גם פנואל וסוכות שיגיע אליהם בהמשך מסעו, הם בעבר הירדן המזרחי – ואם כן, מדוע באו אליו "מלאכי ארץ ישראל" כבר עתה?

מהר"ל ב'גור אריה' תירץ זאת כך:

דכיון דהיה הולך ובא לארץ ישראל – באו המלאכים של ארץ ישראל לקראתו לשמור אותו, דכיון דצורך ארץ ישראל הוא, והוא הולך לארץ ישראל, הדין נותן שיהיו לו שומרים מלאכי ארץ ישראל, לכל הפחות השמירה דבר שהוא תולה בהליכה,⁴⁹² שלא יהיה לו מונע לבוא לארץ ישראל, וזה מוטל על מלאכי ארץ ישראל, ומלאכי חוצה לארץ לשמור אותו שלא יגיע לו נזק אחר.

ואין להקשות, דאם כן מיד שיצא מבית לבן היה ראוי להיות באים כנגדו! דאין זה קשיא, דכיון דלא היה פטור מלבן עד שהקב"ה בא אל לבן ואמר לו "הִשָּׁמֶר לְךָ" (פס' כד), ועדיין לא היה זה, לא נקרא שהיה הולך לארצו, כי שמא יהיה לו מניעה מלבן שלא יניח אותו לבוא אל הארץ, עד שבא הקב"ה אליו ואמר לו "הִשָּׁמֶר לְךָ" ויצא בשלום מן לבן ללכת אל הארץ – אז היה נקרא שבא לארץ, ואז באו מלאכי ארץ ישראל לקראתו, ולא קשיא מידי.

לפי הבנתו של מהר"ל, תפקידם של מלאכי ארץ ישראל אינו מוגדר דווקא על פי השטח הגיאוגרפי של הפעילות, אלא על פי עניינה הכללי של הארץ – ובכלל זה, גם שמירה על יעקב בדרך הליכתו על מנת להגיע אליה. מכיון שיצא יעקב לדרכו אל הארץ, הרי שמלאכיה מופקדים ואחראים על כך שהוא אכן יגיע אליה – ובמסגרת אחריות זו הם באו לשמור עליו כבר בשלב זה, בהיותו עדיין בחוץ לארץ. אם כן, מדוע לא באו אליו כבר בעת צאתו מחרן? זאת מסביר מהר"ל בכך שכל עוד לא הוסר האיום העומד מצד לבן, שעשוי למנוע ממנו ללכת אל הארץ, הרי שלא היה ניתן להגדיר את הליכתו כהליכה אל הארץ – שכן העיכוב הפוטנציאלי מצד לבן ריחף עליה, וכביכול קשר אותו עדיין לחרן; רק לאחר אזהרת ה' ללבן והפרידה ממנו, התנתקו באופן סופי הכבלים שקשרו את יעקב למקומו הקודם, חרן, ומעתה היתה הליכתו מוגדרת כהליכה אל הארץ, ומשכך היא זיכתה אותו בשמירת מלאכי ארץ ישראל. ומשמע מדבריו, אם כי אין הכרח להבין כך את דעת רש"י, שמלאכי חוץ לארץ המשיכו ללוות את יעקב עד בואו אל קצה ארץ כנען – "לשמור אותו שלא יגיע לו נזק אחר"; שכן מלאכי ארץ ישראל היו אחראים רק על כך שלא יארע לו דבר שימנע ממנו להגיע לארץ, אך שמירה מנזק אחר אינה נוגעת אליהם, ולשם שמירה זו המשיכו ללוותו גם מלאכי חוץ לארץ.⁴⁹³

באופן דומה ניתן להסביר, שאמנם מלאכי ארץ ישראל מופקדים רק על המרחב הטריטוריאלי שלהם – ארץ ישראל עצמה, ורק בה הם פועלים, ואילו שמירה על ההולך אליה אינה בכלל תחום אחריותם, ושלא כהבנת מהר"ל; אך מכיון שיעקב כבר הגיע לתחום עבר הירדן המזרחי של הארץ, שננחל לימים על ידי ראובן וגד וחצי המנשה, ואף בו ישנה קדושת הארץ ברמה מסויימת – יכולים היו המלאכים לבוא לקראתו על מנת ללוותו כבר בהיותו שם. אלא שאם כן, מדוע באו אליו רק עתה? הרי כבר לפני המפגש עם לבן הגיע יעקב להר הגלעד, שהוא בכלל נחלת עבר הירדן המזרחי,⁴⁹⁴ והיה מתבקש איפוא שיגיעו אליו כבר אז! אף כאן ניתן לומר, בדומה למה שהתבאר בשיטת מהר"ל, כי הפרידה הסופית מלבן היוותה נקודת המפנה בהגדרת שייכות דרכו של יעקב לארץ ישראל; כל עוד לא נפטר יעקב מעולו של לבן, ולו כאיום פוטנציאלי, עדיין היה כבול לחרן; אך בעקבות אותה הפרידה הוא התנתק כליל משייכותו לחרן ומהגדרתו כתושב חוץ לארץ, ומשכך יכולים היו מלאכי ארץ ישראל לבוא לקראתו, הגם שטרם הגיע לגבולה של ארץ כנען עצמה, עבר הירדן המערבי, שחלה בו קדושת הארץ באופן מלא והוא מרחב הפעילות הטבעי של מלאכיה.⁴⁹⁵

פירוש 'בכור שור'

באופן אחר פירש 'בכור שור': "נראה שאלו המלאכים, שלא אמרו דבר הצריך שנכתב, (ש)לא באו רק [=אלא] לכבודו, כאדם שבא ממקום רחוק ויוצאין לקראתו לכבדו". לפירושו, לא היתה מטרה מעשית לבוא המלאכים אל יעקב, שכן הם "לא אמרו דבר הצריך שנכתב" – לא אמרו ליעקב דבר מה שהכתוב ראה בו חשיבות, ולהבנת 'בכור שור' גם לא נשארו עימו, שכן לא נאמר בכתוב אלא "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ" – ומשמע: פגעו בו והמשיכו לדרכם; אלא באו כדי לכבד את יעקב ולקבל את פניו בשובו מחרן אל הארץ.

אם כן, מדוע דווקא בשלב זה באו המלאכים לקראת יעקב? ייתכן שרק בהיותו קרוב לארץ באו המלאכים לקראתו, שכן היתה זו קבלת פנים סביב הגעתו אל הארץ, ואין טעם לעורכה בהיותו עדיין רחוק ממנה; וייתכן גם להסביר זאת כדברי מהר"ל שהובאו בביאור שיטת רש"י, שרק לאחר שנפרד סופית מלבן היה יעקב מוגדר כמי שדרכו היא לארץ ישראל באופן מובהק, ואז ניתן היה לקבל את פניו כמי שמתקרב לבוא אל הארץ. לפי האפשרות הראשונה, יעקב "הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" כברת דרך משמעותית מהר הגלעד, שבו נפרד מלבן, ועד בואו אל מקום קרוב לארץ כנען, שמתאים היה לקבלת פנים זו; לעומת זאת, לפי האפשרות השנייה אפשר שכבר מיד לאחר שנפרד יעקב מלבן ו"הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" שלו, חופשי מעולו של לבן ומקישורו לחרן, פגעו בו "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", עוד בהיותו באזור הר הגלעד.

פירוש הרמב"ן בפרק יח

באופן דומה פירש הרמב"ן, בפירושו לפסוק האמור באברהם "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (לעיל יח א), שאף שם לא התפרש בכתוב מה היו טיבה ומטרתה של היראות אלוהית זו; אלא שלפירושו לא מדובר בכבוד של קבלת פנים, כפירוש 'בכור שור', אלא בעצם הזכות שבהתגלות המלאכים אל האדם (בענייננו), או בעצם הזכות של התגלות אלוהית אליו (בעניין אברהם), התגלות אשר מהווה הארת פנים מאת ה', ומשדרת לאדם מסר אלוהי כי מעשיו רצויים; ואלו דבריו שם:

וזה גילוי השכינה אליו – למעלה וכבוד לו, כעניין שבא במשכן: "וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט כג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גילוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדיבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלוהים את מעשיהם, כעניין שנאמר "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיך,ָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהלים יז טו), וכן ביעקב אמר "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", ואין שם דיבור ולא שחידשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון, וידע כי מעשיו רצויים.

לפירושו, תכליתו של מפגש זה היתה המפגש עצמו – ה' זיכה את יעקב במפגש עם מלאכים, כסוג של התגלות אלוהית המאירה לו פנים ובכך נושאת עימה מסר של קירבה וחיבה, ומודיעה לו "כי מעשיו רצויים" לפני המקום.

אם כן, מדוע דווקא בעיתוי זה שלח ה' את מלאכיו לפגוש ביעקב על מנת שידע "כי מעשיו רצויים"? ייתכן שמסר זה נצרך בעקבות כל השתלשלות האירועים האחרונים, שעשוי היה יעקב לחשוש שמא עשה בהם דבר מה שלא כרצון ה' – ובפרט בעניין כריתת הברית עם לבן; וייתכן גם שלקראת הפגישה עם עשו רצה ה' לחזק את רוחו באמצעות הארת פנים זו, כך שיהיה "סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא" (תהלים קיב ח), ויֵדע שמעשיו רצויים בעיני ה' והשגחתו תלווה אותו.

מבחינה ספרותית, פסוקנו והפסוק הבא – העוסקים בעניין המלאכים – מהווים ציר המחבר בין המפגש עם לבן לבין המפגש עם עשו; לאור זאת, מסתבר לפרש את עניינם של פסוקים אלו על רקע שתי החוליות שהם מחברים ביניהן, כאמור כאן: הצורך בהארת הפנים האלוהית שבהתגלות המלאכים נבע מאירועי העבר שסביב המפגש הקודם עם לבן, ולקראת המפגש הצפוי עם עשו בעתיד.⁴⁹⁶

פירוש הרמב"ן בפסוקנו

בפירושו לפסוקנו, פירש הרמב"ן באופן שונה את תכלית פגיעת המלאכים ביעקב: "אבל היתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו, להודיעו כי רבים אשר אִתּוֹ מאשר אֹתָם". לפי פירוש זה, אכן היו אלו מלאכים שבאו להגן על יעקב, וכפירוש רש"י, אך לא היו מלאכי ארץ ישראל – וכפי שהקשה הרמב"ן על רש"י, כמובא לעיל, שיעקב עודנו בחוץ לארץ; בנוסף לכך, לפי פירוש זה עיקר מטרת ביאת המלאכים ליעקב כעת לא היה עצם ההגנה עליו, אלא חיזוק ליבו והרגעת רוחו – "להודיעו כי רבים אשר אִתּוֹ מאשר אֹתָם"; ומכך משמע, שלפני כן לא ליוו אותו מלאכים (שלא כשיטת רש"י) – שאם כן, הרי לא היה צורך ב'פגיעה' של מלאכים חדשים, ודי היה בכך שיוכל לראות את המלאכים שכבר מצויים עימו.

עניין זה יובן על פי דברי הרמב"ן בפירושו לחלום הסולם, ששם כתב כי המסר שהעביר ה' ליעקב בחלום זה הוא שהשגחת ה' עליו תהיה ישירה מאיתו, ולא באמצעות מלאכים; ואלו דבריו שם (לעיל כח יב): "הראהו בחלום הנבואה, כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם [...] והראהו כי הוא יתברך ניצב על הסולם, ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה להודיעו שהוא לא יהיה ביד המלאכים, אבל [=אלא] יהיה חלק ה' ויהיה עימו תמיד". אם כן, הרי שבניגוד לדעת רש"י הסובר כי מלאכי חוץ לארץ ליוו את יעקב מעת צאתו מהארץ עד עתה, ומעתה ליוו אותו מלאכי ארץ ישראל, לדעת הרמב"ן יעקב לא זכה לליווי מלאכים, אלא למעלה מזאת – להשגחה אלוהית ישירה.

אולם בהשגחה כזו ישנו גם חיסרון – שכן היא אינה נראית לעין, ואין האדם המושגח בה יכול לראות שעין ה' פקוחה עליו לטובה; וכך גם יעקב, אף על פי שנוכח בהשגחת ה' שליוותה אותו בעת היותו בחרן, ואף הצילה אותו מיד לבן בהר הגלעד – בכל נקודת זמן שלאחר מכן, לא יכול היה לראות שעדיין ה' מלווה אותו באותה רמת השגחה, ומשכך היה עשוי לירא מפני איום שנשקף אליו מאויבים פוטנציאלים השוכנים במקומות שבהם ילך. לפיכך, שלח ה' את מלאכיו ש'יפגעו' ביעקב ויֵרָאוּ לו – על מנת להמחיש לעיניו את ההגנה האלוהית שמלווה אותו; ועם זאת שהגנתו אינה תלויה בנוכחותם של מלאכים, כאמור – הם הופיעו כאן על מנת שיראה בעיניו על כל פנים את השמירה המלאכית שהוא זוכה לה, אף כי אינו יכול לראות בעיניו את השמירה האלוהית.

לשון הרמב"ן "להודיעו כי רבים אשר אִתּוֹ מאשר אֹתָם" מורה באופן ברור על כוונה זו, שכן היא מבוססת על לשון הדברים שאמר אלישע הנביא בעת שביקש להרגיע את נערו בשעה שצרו עליהם חיילי ארם, והראה לו סוסים ורכב אש המקיפים אותם לשומרם, כמסופר בכתוב: "וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב, וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו: אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה? וַיֹּאמֶר: אַל תִּירָא, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם; וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר: ה' פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה, וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע" (מלכים ב' ו טו-יז); כשם ששָׁם מטרת פקיחת העיניים הרוחנית שזכה לה נער הנביא היתה להסיר את פחדו מפני האויבים שצרו עליהם, אף כאן ה' שלח מלאכים 'לפגוע' ביעקב וגם נתן לו את היכולת לראותם – כדי להסיר את פחדו מפני האויבים שהוא עתיד לעבור ביניהם.⁴⁹⁷

לפי פירוש זה, מסתבר שאותם המלאכים נשארו עם יעקב והמשיכו ללוותו עד בואו אל מקום מבטחים – שכן לולא כן הרי ששוב עלול פחדו להתעורר בעת שלא יראה אותם עימו; אולם לפי פירוש הרמב"ן בפרק יח, מסתבר שלא היתה זו אלא פגישה חד פעמית, שנועדה לשם עצם ראיית יעקב את המלאכים, והם לא נותרו עימו לאחר מכן.

סגירת המעגל בין מלאכי הסולם למלאכי מַחֲנָיִם

כאמור לעיל בשיטת רש"י, פסוקים אלו מהווים סגירת מעגל עם מעשה חלום הסולם שבתחילת הפרשה; לפי רש"י, הזיקה בין הפרשיות מובהקת ביותר – שכן אותם המלאכים, מלאכי השמירה של יעקב, הם הנזכרים בזו וגם בזו; אולם גם לפי הפירושים האחרים ניתן לראות קשר בין סצנת החלום לסצנת המפגש עם המלאכים שבענייננו, הן מבחינה סגנונית והן מבחינה עניינית: מבחינה סגנונית, בשתיהן מופיע הפועל 'פגע' – "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם", "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", ובשתיהן מופיע הביטוי "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" – שאינו מופיע עוד במקרא כולו מלבד שני איזכורים אלו; ואף מבחינה עניינית – ביציאתו לחרן, ה' הראה ליעקב מלאכים עולים ויורדים בסולם שעליו ניצב ה', על מנת לחזק את לבבו ולהמחיש לו את היותו נתון להשגחת ה' עצמו, העומדת מעל השגחה באמצעות המלאכים (לפי פירוש הרמב"ן שם), או על מנת להמחיש לו את השגחת המלאכים עליו (לפי פירושים אחרים, כמובא בביאור שם) – וגם כעת, בשובו מחרן, הוא מראה לו מלאכים למטרה דומה – לחזק את לבבו, בכך שיֵדע כי מעשיו רצויים לפני המקום (לפי פירוש הרמב"ן בפרק יח), או בכך שיֵדע כי מלאכים רבים מלווים אותו לשמרו (לפי פירושו בפסוקנו).

השוואה בולטת זו בין ראיית מלאכי הסולם לראיית מלאכי מַחֲנָיִם, מחדדת גם הבדל משמעותי ביניהן: שם ראה יעקב את המלאכים בחלום – וכאן הוא רואה אותם בהקיץ, ונפגש עימם באופן מוחשי. ניתן לומר כי הרקע להבדל זה הוא התעלותו הרוחנית של יעקב במשך עשרים השנים שעברו מאז; עבודתו המסורה, הקמת משפחתו וניהולה, ועבודת ה' ועבודת המידות שנלוו לכל אלו – קידמו אותו במעמדו הרוחני, והביאוהו למדרגה גבוהה ושלימה יותר, שממנה יכול וזכאי היה לראות מלאכים בהקיץ.

באופן זה התפרש בספר הזוהר (ח"א, קסה ע"א), שהניח את הדגש על השתלמותו של יעקב בכך שהקים משפחה – נשא נשים והוליד בנים; וכך נאמר שם:

תא חזי, כד נפק יעקב למיהך לחרן – בלחודוי הוה, דלא אינסיב; מה כתיב? "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" וגו' ולא אתיבו ליה אלא בחלמא. השתא דאנסיב והוה אתי בכלהו שבטין, כביכול משריין עלאין פגעין ביה ואתחננו ליה, דכתיב "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ [מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים]", אינון אהדרו למפגע ביה [...]. ולא עוד, אלא בקדמיתא בלילה בחלמא, השתא בחיזו דעינא וביממא, הדא הוא דכתיב "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה" וגו', במה אשתמודע לון? אלא חמא דאינון הוו אינון דחמא בחלמא.⁴⁹⁸

לדברי הזוהר, יעקב זיהה את המלאכים כאותם שראה בחלום הסולם – ומתאימים הדברים לפירוש רש"י, כמבואר לעיל; וכאמור, לפי הבנה זו סגירת המעגל שבפסוקים אלו בולטת ביותר – וכך מתחדדים גם ההבדלים בין חלום הסולם לבין ענייננו. הזוהר מציין שני הבדלים כאלו: האחד על דרך דרש, על סמך פירוש הפועל 'פגע' האמור במקומות אלו כלשון בקשה ותחנונים⁴⁹⁹– בתחילת הפרשה, יעקב ביקש לקבל מענה אלוהי לחששותיו, ואכן הוא קיבל מענה כזה, אך במראה החלום; ואילו בסוף הפרשה המלאכים הם שמתחננים ליעקב, כאמור כאן "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים". ההבדל השני הוא על דרך הפשט, וכפי שכבר צוין לעיל – מראה המלאכים שבבית אל היה בחלום הלילה, ואילו מראה המלאכים במחניים היה בהקיץ ולאור היום. הוא תולה הבדלים אלו בעליית מדרגתו הרוחנית של יעקב, בעקבות זאת "דאנסיב והוה אתי בכלהו שבטין" – יעקב נהיה מאדם יחידי לבעל ואב, אבי המשפחה המהווה גרעינו של עם ישראל העתידי; הוא מימש את הפוטנציאל שהיה גלום בו בתחום המשפחתי, ומתוך כך נהיה שלם יותר ובעל מדרגה רוחנית גבוהה יותר,⁵⁰⁰ כפי שמתבטא באופי המפגש עם המלאכים בפסוקים אלו.

כך, ההשוואה בין תחילת הפרשה לבין סופה ממצה את משמעותו ותוצאותיו של התהליך האישי הרוחני שעבר יעקב לאורך הפרשה כולה.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

פסוק זה ממשיך את התיאור שבפסוק הקודם – "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", ומתאר את תגובתו של יעקב למפגש זה; כאשר הוא רואה אותם, אומר: "מַחֲנֵה אֱלֹהִים [הוא] זֶה!", ובעקבות זאת קורא את שם אותו המקום "מַחֲנָיִם".

פסוקנו מעלה מספר נקודות המצריכות בירור:

א. מדוע נצרך הכתוב לציין שיעקב אמר זאת "כַּאֲשֶׁר רָאָם"? הרי אמירתו מתייחסת אל המלאכים, ומובן מאליו שאמר אותה

כאשר ראה אותם!

ב. מהי משמעות האמירה "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה"? מהי הנקודה

המחודשת שמצביע עליה יעקב באמירה זו?

ג. מה פירוש השם "מַחֲנָיִם", ומדוע יעקב בחר דווקא בו להנצחת

המאורע?

נבחן את פסוקנו לאור שאלות אלו, בזו אחר זו.

א. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם"

באופן פשוט ניתן להסביר, שהכתוב מציין "כַּאֲשֶׁר רָאָם" כדי ללמד את עצם זה שיעקב ראה אותם. בפסוק הקודם נאמר רק שהמלאכים 'פגעו' בו – פגשו בו, דהיינו שהגיעו לקרבתו, אך לא מתחייב מכך שהוא גם ראה אותם; שכן מצינו במקרא מלאכים הפועלים בעולם הארצי ואינם גלויים באופן טבעי לעיני אדם, כגון המלאך שעמד בדרכו של בלעם – שלא נגלה לעיניו מלכתחילה בטרם פקח ה' את עיניו, וכן אותם סוסים ורכב אש שהיו סביבות אלישע, כמובא בביאור לפסוק הקודם – ואם כן, מן הצורך היה לציין בענייננו שמלבד זאת שהמלאכים באו אל יעקב, הוא גם ראה אותם. ואמנם, לכאורה ניתן היה להסיק זאת מעצם אמירתו "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה", שכן לולא ראה אותם לא היה אומר כך; אך מכל מקום היה מן הצורך לציין "כַּאֲשֶׁר רָאָם", משני טעמים: האחד, שניתן היה להבין כי יעקב ידע בדרך אחרת על קיומם של המלאכים בקרבתו, על ידי הרגשה רוחנית או רוח הקודש וכדומה – ולפיכך ציין הכתוב כי לא כך היה, אלא הוא זכה לראותם בעיניו, דבר המורה על מעלתו הרוחנית, כמבואר בפסוק הקודם; והשני, שאף אם מבחינה אינפורמטיבית יכול היה הקורא להסיק פרט זה מתוך מכלול התיאור, מבחינת עריכת התוכן של הכתוב היה מן הצורך לציין אותו בפירוש, שכן הוא נוגע לעצם ההבנה של הסיטואציה, והזכרתו מתבקשת לשם הקוהרנטיות והבהירות של התיאור: המלאכים באו, יעקב ראה אותם, ובעקבות זאת אמר מה שאמר.

אולם, נראה שאין להסתפק בהסבר זה בלבד; שכן אם כל מטרת הכתוב בהוספה זו היא לציין את העובדה שיעקב ראה את המלאכים, היה מתבקש שייכתב "ויראם יעקב, ויאמר" וכדומה; אולם מהניסוח הנוכחי – "כַּאֲשֶׁר רָאָם", משמע שישנו חידוש גם בעניין העיתוי של האמירה והיחס בינו לבין רגע הראייה. ניתן להסביר איפוא, שכוונת הכתוב להדגיש כי יעקב אמר כך מיד "כַּאֲשֶׁר רָאָם"; כבר ברגע הראשון של ראייתם הוא זיהה ש"מַחֲנֵה אֱלֹהִים [הוא] זֶה", ולא נדרש להתבוננות נוספת. משמעות הדגשה זו היא שאף על פי שמלאכים עשויים להיראות כבני אדם, כפי שניכר בסיפורים שונים במקרא שבהם רואי המלאכים היו סבורים שמדובר בבני אדם,⁵⁰¹ ליעקב היתה היכרות קודמת עם דמותם וצורתם של המלאכים, וראייתו הרוחנית החדה הבחינה בכך שמלאכים הם אלו הבאים לקראתו. נתון זה מדגיש את מעלתו הרוחנית של יעקב, כמי שמכיר בטבעם ובדמותם של מלאכי האלוהים, כך שבאופן טבעי זיהה אותם מיד; וכך כתב 'בכור שור' (אם כי לא התייחס למילים "כַּאֲשֶׁר רָאָם" ולעניין מיידיות הזיהוי): "'מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה' – מחנה של מלאכים זה, כי היה רגיל בהם ומכירם".

באופן דומה פירש בעל 'תולדות יצחק', אלא שלדבריו הזיהוי שבא הכתוב להדגיש את מיידיותו לא היה עצם זיהויים כמלאכים, אלא זיהויים כאותם המלאכים שראה בעבר בחלום הסולם – וכשיטת רש"י, שהיו אלו מלאכי ארץ ישראל שבמראה החלום נפרדו ממנו ועלו בסולם השמיימה, ועתה שבו אליו ללוותו; ואלו דבריו:

חזרו המלאכים (שילווהו) [שליווהו] קודם, בארץ ישראל – ללוותו בארץ ישראל, וזהו שאמר "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", שהם המלאכים גדולי המעלה, ועדיין לא הלכו מאיתו המלאכים (שילווהו) [שליווהו] חוצה לארץ. ולזה אמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה", פירוש: ראובן שהיה אוהב לשמעון ורגיל עימו מאוד ועבר זמן שלא ראהו, בראותו אותו – מיד מכיר אותו; אבל אם לא היה רגיל עימו – אינו מכירו עד אחר שעה; ולפי שהמלאכים שהיו מלווים אותו בארץ ישראל והיו עימו תמיד באו עתה ללוותו בארץ ישראל, לזה אמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה".

לפירושו, מכיון שטרם צאתו מהארץ היו מלאכי ארץ ישראל מלווים את יעקב תדיר, הוא הכיר וזכר את מראיהם – וממילא כעת בשובם אליו הוא זיהה אותם מיד "כַּאֲשֶׁר רָאָם", ואמר "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה". ואמנם בלשון האמירה "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה" אין כל רמז לכך שהוא מזהה מלאכים אלו כמלאכים ספציפיים המוכרים לו מהעבר, אולם מכל מקום הרי שאם נפרש כשיטת רש"י אכן יש מקום להניח שמיד "כַּאֲשֶׁר רָאָם" זיהה אותם, לא רק זיהוי כללי כ"מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים", אלא גם זיהוי ספציפי כאותם המלאכים המוכרים לו מחלום הסולם ומהתלוותם אליו קודם לכן – ואף ייתכן שהזיהוי ה'אישי' של המלאכים הוא שסייע לו להגיע לעצם ההבנה שמדובר במלאכים, וכפי המשתמע מהמשל שבדברי 'תולדות יצחק'.⁵⁰²

ב. "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה"

נעבור כעת לנקודת הבירור השנייה – מה היתה כוונת יעקב באמירה "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה"? מהי הנקודה המחודשת שהוא מצביע עליה באמירה זו?

באופן פשוט, אמירה זו מצביעה על כך שהוא מכיר כי אלו הם מלאכי אלוהים, המהווים יחד "מַחֲנֵה אֱלֹהִים", ולא בני אנוש – והבנה זו תואמת למה שהתבאר לעיל על המילים "כַּאֲשֶׁר רָאָם", כך שכל מחציתו הראשונה של פסוקנו נוגעת לעניין הכרת יעקב בזהותם של המלאכים: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב [מיד] כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים [הוא] זֶה".

באופן נוסף ניתן לפרש, שאמירה זו מבטאת את התפעלותו של יעקב מגודלו העצום של המחנה – "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה!". פירוש זה מתבסס על ההופעה הנוספת (והיחידה) במקרא של הביטוי "מַחֲנֵה אֱלֹהִים": "כִּי לְעֶת יוֹם בְּיוֹם יָבֹאוּ עַל דָּוִיד לְעָזְרוֹ, עַד לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים" (דברי הימים א' יב כג) – הרי ש"מַחֲנֵה אֱלֹהִים", דהיינו מחנה של מלאכי אלוהים, משמש כדימוי למחנה עצום בגודלו; שכן בשונה מבשר ודם המקבץ לו חיל, הקב"ה אינו מוגבל במשאבי ה'כוח המלאכי' העומדים לרשותו, וכשהוא מעמיד מחנה מלאכים הרי זה מחנה רב ועצום לאין מספר – וכפי שמתואר בחזיונו של דניאל בעניין המלאכים המשמשים במרום: "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן" (דניאל ז י). עד עתה, אף אם נאמר שהתלוו אל יעקב מלאכים לשמרו – לא היה זה 'מחנה' של מלאכים, שכן לא נצרך לכך מאחר ולא עמד בפני מלחמה, אלא מלאכים בודדים; אולם כעת, כשחשש מפני מלחמה עם עשו או עם גויי הארץ (כמבואר לעיל בפסוק הקודם, בביאור שיטת הרמב"ן), התלוו אליו מלאכים רבים, בהרכב המהווה "מַחֲנֵה אֱלֹהִים".

מתוך פירוש רש"י שהובא לעיל (בביאור לפסוק הקודם) – שאלו הם מלאכי ארץ ישראל שבאו להחליף את מלאכי חוץ לארץ בשמירה על יעקב – לא משמע כפירוש זה, אלא שההיקף המספרי של אלו ושל אלו היה דומה, ורק תחומי האחריות שלהם היו שונים; גם לפי פירוש הרמב"ן בפרק יח (שהובא שם) – שמלאכים אלו באו אל יעקב לשם עצם המפגש, כביטוי של הארת פנים ורצון מאת ה' – יש מקום להניח שלא היה זה מחנה עצום בגודלו, ועל כל פנים לא היתה משמעות רבה לגודל המחנה, בהתאם לאופיו של אותו מפגש, ומשכך – לא מסתבר לפרש את אמירת יעקב באופן המוצע כאן. לעומת זאת, פירוש הרמב"ן בפסוק הקודם – ש"היתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו, להודיעו כי רבים אשר אִתּוֹ מאשר אֹתָם" – הולם היטב פירוש זה, שכן מסתבר שה' הראה ליעקב "מַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים", על מנת להמחיש לו "כי רבים אשר אִתּוֹ". גם לפי פירוש 'בכור שור' המובא שם, שמלאכים אלו באו לכבוד יעקב ולקבל את פניו, ניתן לומר שהגיע אליו מחנה גדול על מנת להרבות את הכבוד.

באופן נוסף פירש המלבי"ם משמעותה של אמירה זו (הכולל גם הסבר למשמעות המילים "כַּאֲשֶׁר רָאָם" שעסקנו בהן לעיל, ולמשמעות השם "מַחֲנָיִם" שנעסוק בו להלן):

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם" – כי גם בלכתו אל בית לבן ראה "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים" (לעיל כח יב), רק אז לא ראה בעיניו הגשמיים, רק [=אלא] חזה אותם בחלום ובחזון; אבל עתה שראה אותם, השיג עניינם שבאו לעזר לו נגד הצר הצורר אותו שהוא עשו, ועל כן אמר "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה", שהתבאר אצלי תמיד ששם 'מחנה' הונח על החונים מוכנים למלחמה; ידע שהם מוכנים למלחמה, ובהכרח יבוא כנגדו מחנה אויב ללחום, ועל כן קרא שם המקום "מַחֲנָיִם", שזה מעיד שיפגעו שני מחנות זה מול זה למלחמה, ועל כן שלח מלאכים אל עשו, כי ידע שמוכן ללכת נגדו למלחמה.

לפירושו, פסוקנו כולל רמיזה לחלום הסולם, המציינת את הניגוד בינו לבין פסוקנו – שם, יעקב לא ראה את המלאכים בעיניו אלא רק בחלומו, ולפיכך לא השיג את מהותם; אולם כעת, "כַּאֲשֶׁר רָאָם" בעיניו – זיהה במבטו הרוחני את מהותם ועניינם של מלאכים אלו: להילחם את מלחמותיו, והבנה חדשה זו הוא מבטא באמירתו "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה", דהיינו מחנה מלחמה (שכן זוהי משמעות המונח 'מחנה' בכל מקום, לשיטת המלבי"ם). מכוח הבנה זו, ידע יעקב כי מחנה של אויב צפוי לבוא להילחם בו, מחנהו של עשו – שהרי זוהי הסיבה לכך שהתלווה אליו כעת "מַחֲנֵה אֱלֹהִים"; ושתי נגזרות היו לידיעה זו: האחת, קריאת שם המקום "מַחֲנָיִם" בלשון רבים, על שם שני המחנות הצפויים להיפגש זה בזה – מחנה המלאכים ומחנה עשו; והשנייה, ששלח מלאכים אל עשו (כמסופר בתחילת הפרשה הבאה) ולא חשש מכך שדווקא מעשה זה יעורר אותו כנגדו, שכן כבר היה ידוע לו שהוא עתיד לבוא להילחם בו.

אולם, פירוש זה מעלה מספר קשיים: פירוש המילים "כַּאֲשֶׁר רָאָם" כרומז על ניגוד לחלום הסולם רחוק מעט מדרך הפשט, ומעבר לכך קיים בו קושי מצד עצמו – שכן לפי פירוש זה, משמע מלשון הכתוב שאילו היה רואה את המלאכים בעיניו בעת שהיו עולים ויורדים בסולם, היה מבין כבר אז כי "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה", דהיינו מחנה מלחמה – אך הלוא באותה סיטואציה אכן לא היה זה מחנה מלחמה, שכן לא חנו אז כדי להלחם, אלא להפך, עלו למקומם בשמיים! בנוסף, מצינו במקרא 'מחנה' שלא במובן מחנה מלחמה, כגון מחנה ישראל במדבר, ובאופן פשוט מבחינה לשונית מונח זה מתייחס לכל קבוצה שחונה בדרך, ואם כן קשה לפרש שזהו עיקר משמעותה של האמירה "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה".

מכל מקום, ניתן לקחת מתוך פירוש המלבי"ם את העיקרון המרכזי שבו, ואף אפשר לצרף אותו כשלב נוסף על גבי הפירוש הקודם. העיקרון המרכזי שבפירוש המלבי"ם הוא שיעקב הכיר בכך שזהו מחנה של מלאכים המוכנים למלחמה, ומתוך כך למד על הצפוי לו – שעשו אחיו עתיד לבוא כנגדו עם מחנהו; לפי המלבי"ם הוא הכיר בכך מתוך הבנה רוחנית במהותם של המלאכים, שהתאפשרה לו בעקבות ראייתו אותם בעיניו, ואילו לפי הפירוש הקודם ניתן לומר שהוא הכיר בכך מתוך גודלו העצום של המחנה, וזו היתה כוונתו בכך שביטא את התרשמותו מהיות מחנה זה "מַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים" – מחנה עצום כזה בוודאי מבשר על היתקלות עתידית עם מחנה כבד של אויב, עשו. ואמנם, בסופו של דבר לא ניצתה מלחמה בין יעקב והמלאכים שעימו לבין עשו ומחנהו, אך קרובים היו הדברים לידי כך – ועצם הגעת עשו אל יעקב עם מחנה ערוך למלחמה מהווה סיטואציה המצריכה ליווי כבד של מלאכים, ולפיכך הקדים מחנה זה והצטרף אל יעקב, אשר מתוך כך צפה פני עתיד.

באופן נוסף פירש ר' נפתלי הרץ ויזל משמעותה של אמירה זו: "וכן במשמע הכתוב שנראו לעיני כולם, ויעקב אמר לנשיו ובניו: אל תיראו ואל תערצו ממחנה הנראה אליכם, ואינן כמחנה שבאה עלינו קודם לכן, שהיו דולקים אחרינו, כי 'מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה', כולם אהובים, כולם קדושים, באים לשמרנו ולהצילנו בדרך, כמו שהבטיחני השם". אולם ישנו קושי לפרש כך, שכן אם כל עיקר אמירה זו היה פנייה למשפחתו ואנשיו, היה לַכָּתוּב לציין שהיה לה נמען שכלפיו כוונו הדברים.

ג. "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם"

נעבור כעת לבירור הנקודה השלישית – מה פירוש השם "מַחֲנָיִם", ומדוע יעקב בחר דווקא בו להנצחת המאורע?

באופן פשוט, מובן כי יעקב קרא כך למקום על שם אותו אירוע משמעותי של פגישתו במחנה המלאכים. בין אם היה זה לכבודו, בין אם כהארת פנים כלפיו, בין אם לחזק את ליבו, ובין אם כדי להתלוות אליו ולהגן עליו בפועל (בהתאם לפירושים השונים דלעיל) – לא היה זה דבר של מה בכך, והוא ראה זאת כציון דרך מכונן במסעו מחרן אל הארץ, ואף במסע חייו בכלל; ולפיכך, קרא למקום "מַחֲנָיִם" על שם אותו "מַחֲנֵה אֱלֹהִים", על מנת להנציח בשם המקום את המאורע המשמעותי.

אלא שעלינו להבין את פשר הסיומת 'יִם', שלכאורה מורה על לשון רבים; והמפרשים הסבירו זאת בדרכים שונות:

הרמב"ן כתב בפירושו הראשון: "וקרא שם המקום 'מַחֲנָיִם', כי כן הדרך בשמות" – דהיינו שסיומת זו אינה מורה על לשון רבים של 'מחנה', אלא היא צורת סיומת טבעית של שמות מקומות – כגון 'ירושלים' ועוד.⁵⁰³

בפירושו השני כתב: "או 'מַחֲנָיִם' – מחנהו ומחנה העליונים, לאמר כי מחנהו בָּאָרֶץ כמחנה המלאכים, כולם מחנות אלוהים, מברכים לו ומודים בייחודו". לפי פירוש זה, הסיומת 'יִם' אכן מורה על לשון רבים, כך שהמילה "מַחֲנָיִם" רומזת על שני מחנות – מחנה המלאכים ומחנהו של יעקב. אולם ניתן לשאול על כך – הופעת מחנה המלאכים אכן היתה מאורע ייחודי הראוי להנציחו בשם המקום, אולם מה עניין מחנה יעקב לזה? הלוא מחנהו קיים מעצם היותו, ומה הטעם לכוללו בשם המקום הנקרא על שם מחנה המלאכים? ועוד, שהכינוי "מַחֲנָיִם" מלמד על היות שני המחנות דומים זה לזה, כך שניתן לראותם כזוג; ומהו איפוא הדמיון בין מחנה יעקב למחנה המלאכים, שבסיבתו ראויים שניהם יחד להיקרא 'מַחֲנָיִם'?

כמענה לכך מוסיף הרמב"ן ומבאר כי אכן ישנו דמיון ומכנה משותף בין מחנה המלאכים ומחנהו של יעקב – וכדי לבטא רעיון זה, קרא יעקב לאותו המקום בשם 'מַחֲנָיִם'; "לאמר כי מחנהו בָּאָרֶץ כמחנה המלאכים, כולם מחנות אלוהים מברכים לו ומודים בייחודו" – מחנה המלאכים נקרא "מַחֲנֵה אֱלֹהִים", בשל היות המלאכים נציגיו ומשרתיו של אלוהים; וכך גם יעקב, משפחתו ואנשיו – הם עבדי ה', ה"מברכים לו ומודים בייחודו", ובכך דומים הם למלאכים, ואף מַחֲנָם הוא "מַחֲנֵה אֱלֹהִים".

על כך ניתן להוסיף, שדמיון זה שבין שני המחנות הוא אשר גרם למפגש ביניהם: שכן יעקב חי כעובד ה', וה' שולח שמירה והגנה לעובדיו; ואם כן, נמצא שבסיבת היות מחנהו של יעקב "מַחֲנֵה אֱלֹהִים", הוא זכה לכך שיתלווה אליו "מַחֲנֵה אֱלֹהִים" של מלאכים – ואת החיבור ההדדי של שני מחנות האלוהים הללו הוא הנציח בשם המקום: "מַחֲנָיִם".

רש"י, כמובא לעיל (בביאור לפסוק הקודם), פירש על פי דרכו (בעקבות מדרש תנחומא, וישלח אות ג) את משמעות לשון הרבים שבשם "מַחֲנָיִם": "שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עימו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו". לפירוש זה, יעקב ביטא בקריאת השם את הסיטואציה הייחודית שבה ליוו אותו בו זמנית גם מלאכי חוץ לארץ שבאו עימו וגם מלאכי ארץ ישראל שבאו לקראתו – סיטואציה המבליטה את גודל השגחת ה' עליו.

פירוש נוסף לכך הובא לעיל בביאור לפסוק זה בשם המלבי"ם – "ועל כן קרא שם המקום 'מַחֲנָיִם', שזה מעיד שיפגעו שני מחנות זה מול זה למלחמה", בהתאם לשיטתו, שלפיה יעקב זיהה כי מחנה זה הוא של מלאכים הערוכים למלחמה לקראת מחנה עשו שצפוי לבוא לקראתו.

באופן נוסף התפרשה משמעות לשון הרבים שבשם "מַחֲנָיִם" בספר הזוהר (ח"א קסה ע"ב), בהמשך דבריו שהובאו לעיל (בביאור לפסוק הקודם): "במה אשתמודע לון? אלא חמא דאינון הוו אינון דחמא בחלמא, בגיני כך קרא לון 'מַחֲנָיִם', משריין דאתחזו לעילא ומשריין דאתחזו לתתא".⁵⁰⁴ לפי דברי הזוהר, המלאכים שבאו כעת היו אותם שראה יעקב בחלומו – והשם "מַחֲנָיִם" רומז לשתי הפעמים שראה אותם יעקב כ"מַחֲנֵה אֱלֹהִים": בחלום הסולם, ובעיתוי הנוכחי.

לפירוש זה, בקריאת השם "מַחֲנָיִם" יעקב יוצר חיבור בין ראיית המלאכים של עתה לבין זו של חלום הסולם, חיבור אשר מהווה סגירת מעגל רבת משמעות – הוא כולל בשם המקום רמז לראייתו את מחנה המלאכים בחלום הסולם בעת צאתו לחרן, ובכך נועץ את סוף מסעו בתחילתו. את הגילויים הרוחניים שזכה להם הוא רואה כחלקים ממארג אחד כולל, חוליות שונות במסע חייו הרוחני, ולא כאירועים נקודתיים נפרדים; ולפיכך, במסגרת ההתגלות המלאכית שהוא זוכה לה כעת הוא מזכיר גם את זו שזכה לה בתחילת מסעו לחרן, ומצמיד אותן יחד בשם "מַחֲנָיִם". הצמדה זו עשויה להיות גם דרך שבה מבטא יעקב את הכרתו בהתעלותו הרוחנית והתקדמותו האישית מאז ראיית המחנה הראשונה ועד ראיית המחנה האחרונה – כפי שמתבטא בהבדלים שבין שתי ראיות אלו (כמובא מדברי הזוהר בביאור לפסוק הקודם), ואת הודאתו לה' על כך שהתקיימה בו הבטחת השמירה – מאז שזו הובטחה לו במסגרת ההתגלות הראשונה, ועד עתה בהתגלות השנייה.

אם כן, הרי שהמילה החותמת את פרשתנו כוללת רמז לתחילתה – ומהווה סגירת מעגל נאה; הן מבחינת ראות עיניו של יעקב, והן מבחינה ספרותית, מנקודת המבט של המקרא; "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" – "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" – "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא: מַחֲנָיִם".⁵⁰⁵