"אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי" (תהלים ט ב), על שזיכני להיות מיושבי בית המדרש ולהוציא לאור עולם חיבור זה; אודה על שעבר, ואתפלל לעתיד לבוא: יהי רצון שהחיבור יממש את מטרתו, ויהיה לתועלת ללומדים. חיבור זה מהווה המשך לשמונת קודמיו: 'אור עולם' על פרשת בראשית, על שני חלקיו, העוסקים בבריאת העולם והאדם, חטא האכילה מעץ הדעת, מעשה קין והבל, וראשית תולדות האנושות; 'ברית עולם' העוסק בפרשת נח – מעת טרום המבול ועד הופעתו של אברהם אבינו, ומשלים את הסדרה העוסקת ב'אלפיים שנות התהו', תקופת ראשית העולם; 'אהבת איתן' העוסק בפרשת לך לך, המתארת את ראשית ההיסטוריה הישראלית – מאז החל אברהם להפיץ בעולם את אור התורה והאמונה, לעשות נפשות לעבודת ה', ולקדם את מימוש החזון האלוהי; 'אהבת הקדמונים' על פרשת וירא, על שני חלקיו, הממשיך את סיפור חייו של אברהם – למן בשורת המלאכים על לידת יצחק, ועד פסגת חייו של אברהם – עקידת יצחק; 'אֵם בישראל' על פרשת חיי שרה, העוסק בחילופי הדורות של האבות והאימהות, שהתקיימו לאורך הפרשה – רבקה ממלאת את מקומה של שרה, ויצחק ממלא את מקומו של אברהם; ו'כטל לישראל' על פרשת תולדות, המתמקדת בחייו של יצחק ובבירור מיהו הבן הנבחר, תוך סיבוכי המאורעות אשר עולה מהם זהותו של יעקב כבן הראוי להמשיך את שושלת האבות.
הספר הנוכחי – 'אבן ישראל' – עוסק במאורעות חייו של יעקב, למן השלב שבו נשלח לחרן על ידי אביו ואימו – ועד שובו משם; בפרק זמן ממושך זה יסד יעקב את משפחתו, שהיוות הגרעין, היסוד והשורש, לעם ישראל העתידי, והניח את אבן הפינה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו).
רבו הפירושים שנכתבו על חומשי התורה, חלקם מהלכים בקצרה וחלקם בארוכה, ועם זאת נראה שעוד נותרה בקעה רחבה להתגדר בה. שכן, דרכם של הפרשנים אינה לפרש באופן עקבי ורציף את כל מילות הפסוקים וענייניהם אלא רק את הפסוקים שעליהם הם חפצים להוסיף את חידושיהם הפרשניים; לעומת זאת, מטרת חיבור זה היא ללמוד יחד עם הקורא את הפרשה כולה באופן יסודי ועקבי, מדקדוקי מילים ואותיות ועד מבט-על ומערכות מיוסדות אודות התהליכים המתוארים בפרשה.
שיטת לימוד עקבית ויסודית זו, מעלה לעיתים שאלות שהפרשנים לא נדרשו אליהן כלל, ומצמיחה רעיונות חדשים. לעיתים יסודם בדקדוקים קלים-לכאורה, ולעיתים בסימני שאלה מהותיים; בין כך ובין כך, על ידם נחשפים עולמות מחשבתיים הגנוזים בכתוב ושופכים אור על הרעיונות הכלליים והקיומיים שמלמדת הפרשה.
החיבור מיוסד ברובו על דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים ועל הפירושים שנכתבו לאורך הדורות, ועם זאת אינו 'מַאסף פירושים' גרידא, אלא בוחן ומנתח, מאחד ומפריד, משווה ומחדד, חודר ומעמיק, ויוצר תמונת פסיפס עשירה ומגוונת של הפירושים השונים, בתוספת נופך של "פשטות המתחדשים בכל יום" (כלשון רשב"ם בראשית לז ב), המתלכדים יחד למארג אחדותי המאיר את הפרשה באור חדש.
הספר נקרא 'אבן ישראל', כלשון הכתוב בברכת יעקב ליוסף: "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט כד); ופירש שם רש"י: "לשון נוטריקון: אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו". פרשת ויצא מתארת את היווצרותה של 'אבן ישראל' – התהוות יעקב-ישראל לאב לבנים, אשר יהיו לימים אבות לשנים עשר שבטי ישראל.
'אבן ישראל' – מוטיב האבן חורז כחוט השני את פרשת ויצא. בצאתו לחרן, שם יעקב מראשותיו אבן – בעת שלן בבית אל וחלם את חלום הסולם, ולאחר מכן הקים אותה כמצבה המקודשת לשמיים; כשהגיע סמוך לחרן ראה את האבן הגדולה שעל פי הבאר, וגלל אותה כדי להשקות את צאן לבן שביד רחל; ובסוף הפרשה, בכרתו ברית עם לבן הוא מקים אבן כמצבת עדות על הברית, ומורה לאנשיו להקים גל אבנים כעדות עליה.
האבן מסמלת יציבות ונצחיות, באשר היא בריאה בראשיתית, שאינה משתנה ואינה מתכלה. כשיוצא יעקב לדרכו, הוא מקים אבן כמצבה – ובכך מבטא את שאיפתו לשמור על דרכו ועל יציבותו האישית והרוחנית, גם בהיותו בחרן אצל לבן, הרחק ממרחב הקדושה של הארץ המובטחת ושל בית אביו. לקראת השהות הממושכת בארץ ארם האלילית, בתוך עסקי העולם הזה – ההתמודדות מול לבן ושגרת העבודה השוחקת – הוא מסמן לעצמו דרך ויעד: שמירה על זהותו ועל יציבותו. יעקב מציב אבן, ונודר כי בשובו בשלום אל בית אביו – יעשה אותה לבית אלוהים: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי [...] – וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" (בראשית כח כא-כב); לכשתתממש בו תכונת ה'אבן' – החוזק והיציבות, אף הוא ישוב אל אותה האבן, שהיוותה עבורו סמל של עוגן ועוצמה – שממקומה יצא ולמקומה ישוב, כפי שהיה, כשם שהיא עמדה במקומה כפי שהיתה. אבן זו, סימנה עבורו את שאיפתו להיות אף הוא כמוה, "כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר" (יחזקאל ג ט) העומד איתן כנגד כל רוחות שבעולם.
אולם יעקב לא ציפה לחזור כפי שהוא – אדרבה, הוא ציפה להתפתח ולהתעלות, לקחת לו אישה ולהקים משפחה; האתגרים שידע כי ניצבו בפניו, עשויים היו להוות פתח ומנוף לצמיחה והתפתחות. כך גם האבן שהציב בבית אל, עם היותה קבועה ובלתי משתנה מבחינה פיזית – הרי שמבחינת המשמעות שלה הרי שאינה קיימת במעמד סטטי, אלא על ציר של התקדמות והתעלות; היא מתחילה את דרכה כאבן סתמית "מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (שם פס' יא), הופכת לאבן המשמשת את יעקב בשינתו, ולאחר מכן היא מתרוממת עוד והופכת למצבה המיועדת לעבודת ה'; ולאחר שישוב יעקב בשלום – ירומם אותה יותר, בכך שיעשה אותה לבית אלוהים: יעבוד עליה את ה' בזבח ובמנחה, ויעשה אותה למקום ציבורי של עבודת ה'.
אם כן, מבחינת החשיפה לפגעי הזמן החומריים – הרי שהאבן עומדת איתן, "יָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית" (איוב מא טז); אולם בנוגע לסטטוס הרוחני שלה, הרי שהיא הולכת ומתעלה. כך גם יעקב, אשר שמר על אמונתו וטוהר מידותיו במשך כל השהות הארוכה והמאתגרת במחיצת לבן, והעיד על עצמו לימים: "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י בראשית לב ה) – היה "לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ אָבֶן" (איוב שם), ועמד בפני פגעי החומר והרוח שסבבו אותו; אך במקביל לכך הוא התפתח והתעלה – מבחינה אישית, משפחתית ורוחנית.
מוטיב האבן ממשיך ללוות את יעקב לאורך הפרשה; לאחר שהקים את האבן כמצבה בבית אל, המשיך בדרכו והגיע סמוך לחרן – ושם פגש שנית בְּאבן, האבן הגדולה שעל פי הבאר; אבן זו רמזה לו כי הוא יידרש לעמוד בפני אתגרים, ולגלול אבנים מטאפוריות מעל בארות על מנת להשיג את המבוקש אשר תחתיהן. ואכן, שהותו בחרן הכילה מורכבויות רבות: הן מבחינת ההתנהלות מול לבן – שהחליף את משכורתו עשרת מונים; הן מבחינה פיזית ומנטלית – קשיי רעיית הצאן וכל הכרוך בה; הן מבחינה משפחתית – קשיי העקרות והמתחים שסביבם; והן מבחינה רוחנית – שכן "כל הימים שהיה יעקב בביתו של לבן לא דיבר עימו הקב"ה" (תנוחמא בובר, ויצא כא). אולם יעקב מצליח לגלול את האבן מעל פי הבאר, ולדברי חז"ל – בסיוע ניסי ייחודי, "כְּזֶה שמעביר הפקק מעל פי צלוחית" (בראשית רבה ע יב), ובכך נרמז לו כי יכול יוכל לצלוח את האתגרים הללו, לגלול את האבנים שתעמודנה בפניו, ולדלות מים של ברכה וטוב מתחתיהן.
במסעו של יעקב חזרה לארץ מולדתו, מופיעה האבן בשלישית; לבן רודף אחריו כדי להשיבו או להרע לו, ובעקבות ההגנה האלוהית שזכה לה יעקב, נהפך המצב מצרה לרווחה עד שלבן ביקש ממנו לכרות עימו ברית – ובמסגרת זו הוקמו גל אבנים ומצבת אבן לעדות על הברית. מבחינת יעקב היה בכך מעשה סמלי המבטא את הצלחתו להידמות לאבן זו, השומרת על עצמיותה וחסינה לפגעי הזמן – למן היום אשר יצא מארצו והקים את מצבת האבן בבית אל, ועד ליום זה – שבו הוא נפרד סופית מלבן, וחוזר לחייו העצמאיים. אותה המצבה סוגרת את המעגל שהתחיל בו יעקב בתחילת הפרשה בצאתו לדרכו הארוכה, ומסייים אותו בפרידה זו מלבן, המצינת את הצלחתו לעמוד כנגדו, לשמור על זהותו ולהקים לעצמו משפחה וקניין רב. לאחר שישוב אל הארץ (בפרשה הבאה, פרשת וישלח), יעלה לבית אל ויקים מצבת אבן נוספת, כסגירה סופית של המעגל – "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (בראשית לה יד).
בכתיבת הספר הושקעו עמל רב, מחקר, עיון ובחינה מדוקדקת של הדברים על שלל היבטיהם, סקירה וניתוח של דברי הפרשנים השונים, ובחינה מעמיקה של אפשרויות פרשנות שונות והמסתעף מהן, שרק מקצתן הובא לבסוף בגוף החיבור. הלכך, בקשתי שטוחה בפני הקורא שאילו יבחין בדברים הנראים מוקשים או בלתי מובנים, לבל ימהר לחרוץ כך את משפטם של הדברים; דברים שנראים כך בקריאה ראשונה עשויים להתבהר בקריאה שנייה, בעיון מדוקדק יותר, או בקריאת המשך הדברים וקבלת תמונה מלאה. ואם מכל מקום ימצא לנכון להעיר על הדברים, הרי הוא מוזמן ברצון להשמיעני את דבריו.
תודתי העמוקה נתונה להוריי היקרים, הרב פנחס שליט"א ומרת רחל שתחי', על הטובות הרבות שגמלוני מעודי ועד היום הזה, ולכל העוסקים במלאכת הקודש של ספר זה: לרב משה קפלן הי"ו על מלאכת העימוד המקצועית והמסורה, למרת שולמית פיניש שתחי' על העיצוב הנאה והמושקע של הכריכה והשערים, ולסבי פרופ' מנחם נהיר הי''ו שקרא את החיבור והעיר הערותיו החשובות שתרמו רבות לצורתו המוגמרת. ברך ה' חילם ופועל ידם תרצה.
אסיים בתפילה לפני בורא העולם שיזכני להמשיך לשקוד על התורה ולחבר חיבורים נוספים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ושחיבור זה יעלה לרצון לפניו ולפני עמו בית ישראל. ויהי רצון שתעמוד לנו בעת זו "בְּרִית אָבוֹת וְאִמָּהוֹת וְהַשְּׁבָטִים" (מתוך הסליחה 'זכור ברית אברהם' לערב ראש השנה, לר' גרשום מאור הגולה); ונזכה לגבור על אויבינו וללכת קוממיות בארצנו, ולגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן.
תמוז תשפ"ה, ירושלים עיה"ק תובב"א שלמה מונדשיין