שער י · מלכי אדום ואלופיה

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

"וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם"

בפסוקים הבאים מפרט הכתוב שמונה מלכים שעמדו לאדום בזה אחר זה. כהמשך לתיאור ראשית התפתחותו של העם האדומי, שכלל את פירוט שמותיהם של בני עשו ונכדיו, שהיו לאלופים המושלים בשבטיהם, ממשיך הכתוב לתאר את המלוכה שקמה לאדום בשלב מאוחר יותר, כתחליף לאלופים או במקביל להם, כפי שיתבאר בהמשך.

באופן פשוט ניתן להסביר את טעמו של התיאור המפורט אודות אלופי אדום ומלכיה, בכך שמפני חשיבותו של אברהם מפרט הכתוב את תולדותיהם של צאצאיו ואת תהליך התבססותם כעמים; כך בעניין ישמעאל, שהכתוב פירט את שמות צאצאיו ושנים עשר הנשיאים שיצאו ממנו, וכך בעניין עשו בפרקנו; ולא זו בלבד, אלא שיש בכך גם עדות על מימוש ההבטחות שהובטחו לאברהם, וכפי שפירש רד"צ הופמן:

ועוד מעיד כתוב זה שההבטחה "מְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (לעיל יז ו) שניתנה להם לאברהם ולשרה, נתקיימה אצל עשו לפני שנתקיימה אצל יעקב. ובדומה לכך גם אומר יהושע: "וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ" וגו' (יהושע כד ד). ומכיון שבספר דברים מודגש שהר שעיר ניתן לו לעשו נחלה מאת ה', מדוע לא נראה גם בהנהגתה המוקדמת של המלוכה בעשו קיום הבטחה אלוהית? "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים" וגו' מעיד איפוא שההבטחה שניתנה לאברהם, נתקיימה אצל עשו לפני שנתקיימה אצל יעקב.

לעומת זאת, הרמב"ן הסביר עניין זה על פי כוונה ספציפית יותר: "נכתב זה, להגיד כי נתקיימה בו ברכת יצחק שאמר לו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (לעיל כז מ), כי גברו על בני שעיר החורי ומלכו עליהם בארצם" – הרי שבכוח החרב הצליחו בני עשו לרשת להם ארץ ואף להעמיד בה מלוכה. ואמנם, בפרקנו לא נאמר דבר אודות כך שארץ אדום היא היא ארץ שעיר, אשר נכבשה מאת החורים על ידי בני עשו – אולם עניין זה מפורש בספר דברים (ב יב): "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם", ומתוך האמור כאן נלמד כי מכוח כיבוש זה אף העמידו האדומים על עצמם שמונה מלכים, והרי שעובדה זו מעצימה את ה"תִחְיֶה" – חיים מלאים של אומה מבוססת, הכוללים מלוכת מלכים, אף כי עניין ה"עַל חַרְבְּךָ" אינו מפורש כאן אלא נלמד מהאמור בדברים שם.

מכל מקום, ודאי שכוונות נוספות ונעלמות עומדות מאחורי עניינים כגון זה, של פירוט ואריכות בדברים שלכאורה אינם מעניינו של הסיפור המקראי.⁴⁰⁷

"לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

מילים אלו עשויות לעורר קושי פרשני – הרי בזמן כתיבת התורה טרם מלך "מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", בעוד שמניסוח זה משתמע שכבר ישנו מלך לבני ישראל, והכותב מציין כי מה שיתאר עתה היה בשלב קדום יותר! ועוד, מה פשר ההדגשה שמלכי אדום הללו מלכו "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"? מה עניין זה לזה, ומהי הנפקותא בשאלה האם מלכו אלו "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" או לאחר "מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"?

אפשרות אחת היא לפרש שאותו "מֶלֶךְ" האמור כאן הוא משה, ששימש למעשה כמלך – מנהיג בעל סמכות עליונה, ולפי חלק מהפירושים לפסוק "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג ה) הוא המלך המדובר בו. כך פירש אבן עזרא: "והאמת, שפירוש 'לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ' – על משה, וכן כתוב: 'וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ'", וכן רשב"ם: "'לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ' – לפני משה שהושיע את ישראל. כל שרי עם ועם קורא מלך".

פירוש זה מיישב את הקושי הכרונולוגי, אולם הוא מעלה קושי אחר: לשם מה נוספו כלל מילים אלו? הרי ידוע שכל מה שנכתב בתורה אירע עד ימי משה; ועוד, כפי שהקשינו בראש הדברים, כיצד הוספה זו מתקשרת עם עניין מלכי אדום? כיצד "מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" רלוונטי לעניינם?

ניתן להסביר זאת על פי פירוש המלבי"ם (בדברי הימים א' א נא), שכוונת הכתוב כאן לרמוז לכך שמעת "מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" פסקה המלוכה מאדום – לא בסיבת השפעה פוליטית ישירה, אלא בשל השפעה רוחנית; ולאחר הדר, שמלך בימי משה, לא קם עוד מלך לאדום; ואלו דבריו שם:

ומשה רבנו ע"ה ניבא שעת ימלוך מלך לבני ישראל תופסק המלוכה מאדום, כי כשזה קם זה נופל, כמו שכתוב "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (לעיל כה כג), ועל כן אמר שמלכים אלה יתקיימו לפני מלך מלך לבני ישראל ואחר יחדלו. ועזרא [בדברי הימים שם] סיפר לנו שאחר שמת הדר המלך האחרון שהיה בימי משה שאז כבשו ישראל את הארץ וישראל עושה חיל ויהושע היה המלך עליהם, לא קיבלו אדום עוד מלך עליהם [...] ולא מלך מלך עליהם כל זמן שהיה לישראל מלך [...] עד ימי יורם.

אמנם הוא מזכיר את יהושע ולא את משה, אך ניתן ליישם עיקרון זה גם ביחס למשה – שהדר התחיל למלוך לפני משה ולפיכך השלים את מלכותו, אך לאחריו לא קם עוד מלך לאדום, על כל פנים כל ימי הנהגתו של יהושע שאף הוא נחשב לעניין זה כמלך. וראה עוד בעניין זה להלן בביאור לפסוק מ.

אפשרות שנייה היא, שהמילה "מֶלֶךְ" מתפרשת כפשוטה, דהיינו לא מנהיג כמשה אלא מלך שנקרא בפועל בתואר זה (והראשון שבאלו הוא שאול המלך); אולם ציון הזמן "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" אין פירושו: עד סמוך לכך, אלא: זמן מופלג לפני כן – שמונת המלכים הללו הם שמלכו עד ימי כתיבת התורה, והכתוב מדגיש שבתקופתם טרם היה מלך לבני ישראל. בכך מיושב הקושי הכרונולוגי, וגם הקושי הענייני, שכן אמנם הדבר ידוע שבזמן כתיבת התורה טרם מלך מלך על ישראל, אך כוונת הכתוב לומר כי עצם זה שלאדום היתה עצמאות והם העמידו עליהם מלכים, אף על פי שייעודו של עשו הוא לעבוד את יעקב, כפי שנאמר לרבקה בנבואה: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (לעיל כה כג), וכפי שבירך יצחק את יעקב: "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (שם כז כט) – הרי זה מפני שטרם קם בישראל מלך שישעבד אותם; אך בעתיד, כשיקום מלך על ישראל, הרי שייעוד זה צפוי הוא להתקיים, ואז לא יהיה מלך לאדום. ואכן, כך היה – ובימי דוד, הוא כבש את אדום ושיעבד אותה לישראל, כאמור בכתוב: "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד" (שמואל ב' ח יד), וכך נמשך המצב עד ימי יהורם בן יהושפט, שבהם נאמר "בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ" (מלכים ב' ח כ).

כך פירש הרמב"ן:

"לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ" – ימים רבים קודם. ואין טעם "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ" שנמשכה מלכות אלה עד מלכות ישראל, אבל [=אלא] לאמר כי אז [-כשימלוך מלך לבני ישראל] לא תהיה להם מלכות, לקיים "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד" (לעיל כז מ). וייתכן שאלו כולם בימי משה כבר עברו, כי היו זקנים בעת שימליכו אותם ולא יאריכו ימים.⁴⁰⁸

ויש להוסיף על כך, שבזמן כתיבת הדברים הרי שלא היה ידוע מתי בפועל יקום מלך לבני ישראל, וייתכן שיקרה כך בסמוך לכניסה לארץ, כפשטות דברי משה: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי – שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז יד-טו); ואם כן, כאשר הוא כותב פסוקים אלו, הרי שמבחינת זווית הראייה של נקודת הזמן הנוכחית – מלך אדום הנוכחי הוא "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", "לִפְנֵי" במובנו הפשוט – סמוך, או על כל פנים ייתכן שיהיה סמוך. בדומה לכך פירש שד"ל: "וייתכן גם כן לפרש 'לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' – קודם שיהיו ישראל לעם אחד בארץ וראויים להמליך עליהם מלך, ומיד אחרי משה היו יכולים להמליך עליהם מלך".⁴⁰⁹

אפשרות נוספת – הנוחה יותר מבחינת הפרשנות המילולית – היא לפרש "מֶלֶךְ" כפשוטו, ולפרש גם את ציון הזמן "לִפְנֵי" כפשוטו, דהיינו סמוך ולא מופלג, כך ששמונת המלכים הללו מלכו במשך התקופה שעד למלכות שאול; אך מובן שקיים קושי כרונולוגי באפשרות זו – שהרי פסוקים אלו נכתבו בימי משה; ואכן, 'בכור שור' כתב: "ואם קדם הבאים אחריו עד שאול מלך ישראל; ואיכא למימר [=ויש לומר]: משה כתבם בנבואה". אולם אפשרות זו נראית תמוהה מאוד, ולא מסתבר כלל שמשה יכתוב בתורה את שמותיהם ופרטיהם של המלכים שעתידים לקום לאדום בדורות הבאים; וגם מבחינה לשונית אין זה מיושב, שהרי נאמר כאן "אֲשֶׁר מָלְכוּ" בלשון עבר.

מוצאם של מלכי אדום

באופן פשוט, כל שמונת המלכים היו אדומיים, ומקומות מוצאם הנזכרים בכתוב היו בארץ אדום; וכפי שכתב הרמב"ן:

ואלה הערים – מדינות בארץ אדום, כי "בָּצְרָה" לאדום היא, כמו שכתוב: "כִּי זֶבַח לַה' בְּבצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו לד ו), וכן "אֶרֶץ הַתֵּימָנִי" מארץ אדום, כמו שנאמר: "וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א ט), וכולם כך המה, אבל סיפר הכתוב כי לא היו מלך בן מלך כאשר היו [לימים, המלכים] בישראל.⁴¹⁰

אך יש שכתבו כי מלכים אלו, או חלקם, לא היו אדומיים אלא הם 'יובאו' מבחוץ, וזו כוונת הכתוב בכך שמציין את מקום מוצאו של כל מלך; כך נאמר במדרש בראשית רבה (פג א): "'אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ' (יחזקאל כז ו), אמר ר' יצחק: נמשלו עובדי כוכבים כספינה, מה ספינה זו עושים לה תורן ממקום אחד והוגנין ממקום אחר, כך עובדי כוכבים: 'שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה' ו'שָׁאוּל מֵרְחוֹבוֹת הַנָּהָר' (פס' לו-לז)",⁴¹¹ ובמדרש שמות רבה (לז א): "בא וראה, אומות הקדמונים כשהיו מבקשים להעמיד להם מלך היו מביאים מכל מקום ומעמידים עליהם, שכן הוא אומר 'וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם... (מדנהבה) [וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה']... 'מִבָּצְרָה', וכן כולן", וכך כתב הספורנו: "הודיע שהוצרכו להמליך אנשים נכרים, מבלי אין ביניהם ראוי למלך".

לעומת זאת, לפי האמור במדרש במדבר רבה (יד י) שלושת המלכים הראשונים היו אדומיים, והאחרים היו נכרים, וכך נאמר שם:

שלושה מלכי אדום שהיו מזרע אדום, ואלו הן: בלע בן בעור, והוא הנקרא על שם עשו שהיה 'בלע' ומכר בכורתו בשביל בליעתו, 'בן בעור' – בנו של מי שעשה עצמו כבהמה, שנאמר "הַלְעִיטֵנִי נָא" (לעיל כה ל) [...] והשני יובב בן זרח מבצרה, ובצרה מן אדום היה, שנאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה [...]" (ישעיהו סג א), והשלישי חושם מארץ התימני, ותימן היה ארץ אדום, שנאמר: "וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל" (עובדיה א ט), אבל שאר המלכים – משאר מקומות היו ומשאר אומות.

רש"י כתב (על פי בראשית רבה פג ו) על המלך השני, יובב בן זרח מבצרה: "בצרה מערי מואב היא, שנאמר [בנבואה על מואב]: 'וְעַל קְרִיּוֹת וְעַל בָּצְרָה' וכו' (ירמיהו מח כד), ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם, שנאמר: 'כִּי זֶבַח לַה' בְּבצְרָה' (ישעיהו לד ו)";⁴¹² אולם לא ניתן ללמוד מכך לגבי המלכים האחרים, ואדרבה – משמע מדברים אלו שדווקא בצרה היא שהעמידה מלך לאדום, ואילו שאר מקומות המוצא של המלכים האמורים כאן הם מאדום עצמה.

האברבנאל פירש, כי המלכים שנאמר עליהם "וְשֵׁם עִירוֹ..." היו אדומיים, בעוד שאלו שנאמר עליהם "מ..." היו ממקום אחר; ואלו דבריו:

ואני אחשוב שהם היו ממליכים אנשים טובים בעיניהם, אם מארצם ואם נכרים מארץ אחרת; ולכן נאמר במלך הראשון "וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה", לפי שהיה אדומיי, אבל במלך השני לא נאמר בו "וְשֵׁם עִירוֹ" אבל נאמר בו שהיה "מִבָּצְרָה", לפי שהיה נכרי מבצרה, וכן השלישי היה נכרי "מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי", ולזה לא נאמר בו "וְשֵׁם עִירוֹ", וכן השאר: מי שנאמר [בו] "וְשֵׁם עִירוֹ" – היה אדומי, ומי שלא נאמר בו כן – היה נכרי.

נראה שטעמו של חילוק זה הוא שלגבי מלך שאינו אדומי מציין הכתוב מהיכן היה, כגון: "יוֹבָב בֶּן זֶרַח" לא היה מאדום, אלא "מִבָּצְרָה", וכן לגבי האחרים; אולם לגבי המלכים האדומיים הרי ידוע שהם "מאדום", ולא נדרש הכתוב אלא לציין את שם עירו של כל אחד מהם, העיר באדום שממנה היה מוצאו. וראה בביאור לפסוק הבא, הסבר נוסף להבדל לשוני זה שבין המלכים השונים.

וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר, וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה.

באופן פשוט ניתן להבין כי דנהבה היתה עיר המוצא של בלע בן בעור (וכפי שהתבאר בפסוק הקודם על פי פירוש האברבנאל); אולם ייתכן גם שמוצאו היה מעיר אחרת, ודנהבה היתה עיר המלוכה שלו, שבה בחר לקבוע את בירתו.⁴¹³ ואם אכן כך, ניתן להסביר על פי זה את טעם ההבדל בין המלכים שנאמר עליהם "וְשֵׁם עִירוֹ..." לבין אלו שנאמר עליהם "מ...", וכפי שפירש ר' נפתלי הרץ ויזל:

"וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה" – תרגם [המיוחס ל]יונתן בן עוזיאל "שום קרתא דבית מלכותיה [=שם עיר בית מלכותו]", וזה נראה בעיניי – שבכל מקום שאמר "וְשֵׁם עִירוֹ", עניינו: עיר מלכותו בארץ אדום שישב שם; שאם תפרש "וְשֵׁם עִירוֹ" – עיר שנולד בה, יאמר "מדנהבה", כמו "יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה", "חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי", "שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה". אבל בהיותו עיר המלכות בא ללמדנו שכמו שהיו מלכי אדום מולכים בחזקה, וחרבם הושיעה למו, ושלא זכו למשפחת מלכות להיות מלך בן מלך, כן לא זכו לקבוע עיר ממלכה בארצם. כי כשקם מלך חדש איווה עיר אחרת למושב לו. ולכן בשני המלכים שקמו אחר בלע ידענו שמלכו גם הם בדנהבה, והדד בן בדד שינה בית המלכות וישב בעיר עוית, ושלושה מלכים שקמו אחריו גם הם מלכו בעיר עוית, והשמיני חזר ושינה בית מלכותו ומלך בעיר פעו.⁴¹⁴

וַיָּמָת בָּלַע, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה.

כמובא לעיל, רש"י פירש על פי המדרש שבצרה זו היתה בארץ מואב, ומוצאו של יובב לא היה אדומי; אולם על פי הפשט היתה עיר בשם בצרה גם באדום מלבד זו שהיתה בארץ מואב, והיא הנזכרת בנבואות החורבן על אדום, וממילא יש להבין באופן פשוט כי זוהי גם בצרה האמורה כאן, וכפי שכתב ר' נפתלי הרץ ויזל:

"מִבָּצְרָה" – כפי הנראה היה אדומי, אולי הוא אחד מבני בניו של עֵשָׂו,⁴¹⁵ כי בצרה עיר גדולה בארץ אדום. וכן כתוב "כִּי זֶבַח לַה' בְּבצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו לד ו) [...], וכן דעת רמב"ן ז"ל שכל אלה המקומות מדינות בארץ אדום הם [כמובא לעיל בפס' לא]. ויש בצרה גם בארץ מואב, אלא שכפי הסברא על בצרה שבארץ אדום מדבר, ולמד מעניינו.

וַיָּמָת יוֹבָב, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי.

"מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי" – אונקלוס תרגם: "מֵאֲרַע דָּרוֹמָא", הארץ הדרומית, ובהתאם ללשון המקרא המכנה את הדרום 'תימן', כגון בפסוק "עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה" (שמות כו יח);⁴¹⁶ והיינו חבל הארץ הדרומי שבתוך ארץ אדום (או חבל ארץ חיצוני שמדרום לארץ אדום, אם נפרש – כפירוש האברבנאל דלעיל – שמדובר במקום שאינו מכלל ארץ זו).

מקום בשם 'תימן' מוזכר במקומות שונים במקרא בהקשר של אדום, כגון: "לֶאֱדוֹם, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חכְמָה בְּתֵימָן" (ירמיהו מט ז), "וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה, וּנְתַתִּיהָ חרְבָּה מִתֵּימָן" (יחזקאל כה יג), "וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל" (עובדיה א ט), "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם [...] וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּתֵימָן וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בצְרָה" (עמוס א י-יב), ומסתבר באופן פשוט שזהו המקום הנזכר כאן.⁴¹⁷

רד"ק (בירמיהו שם) פירש ש'תימן' נקראת על שם תימן בן אליפז (הנזכר לעיל בפס' יא), וכך ניתן לפרש באופן פשוט גם ביתר הפסוקים המזכירים את תימן בהקשר של אדום, ובכללם פסוקנו – אותה "אֶרֶץ הַתֵּימָנִי" שהיתה מקום מוצאו של חושם, היתה חבל ארץ בתוך ארץ אדום שבו חיו צאצאיו של תימן, בנו בכורו של אליפז (וכך פירשו ר' נפתלי הרץ ויזל, רד"צ הופמן ועוד).

וַיָּמָת חֻשָׁם, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית.

"הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" – רש"י פירש (על פי במדבר רבה כ ד, ו'ספרי' במדבר קנז): "שבאו מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב". לעומת זאת, הרמב"ן פירש להפך: "וטעם 'הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב' – להגיד גבורתו, שבאו המדינים בשדה מואב להשגב עימם, וניצח את כולם". לפי רש"י, הדד מלך אדום לחם לצד מואב נגד מדין, ואילו לפי הרמב"ן הוא לחם לבדו נגד מואב ומדין גם יחד. לפי פירוש הרמב"ן מובן מדוע מוסיף הכתוב את העובדה שמלחמה זו היתה "בִּשְׂדֵה מוֹאָב" – "להגיד גבורתו", שניצח את שתי האומות יחד; ואילו לפי רש"י נראה להסביר שהוספת פרט זה נועדה רק להגדיר מהו האירוע המוזכר כאן, שכן ייתכן שגם מלכים אחרים היכו את מדין בשעתם – אך הדד היה ידוע בכך שהוא אשר היכה את מדין באותם קרבות ידועים שהיו "בִּשְׂדֵה מוֹאָב", אשר ככל הנראה היו מפורסמים בעקבות עניינים ייחודיים שאירעו בהם.

מלשון הכתוב "הַמַּכֶּה" – בלשון הווה – משמע שלא היה זה קרב אחד בלבד, אלא אירוע מתמשך;⁴¹⁸ מדין היו נוהגים לבוא לשדה מואב – על מנת להלחם בהם (לפי רש"י) או להלחם באדום (לפי הרמב"ן), והדד היה נלחם בהם בכל פעם, מכה בהם ומנצחם.

וַיָּמָת הֲדָד, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה. וַיָּמָת שַׂמְלָה, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. וַיָּמָת שָׁאוּל, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר.

"שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר" – היינו ממקום בשם 'רחובות', וייתכן שהיה זה כינוי לאותו מקום על שם היותו מישור רחב וכדומה, אשר שכן סמוך לנהר, ונקרא על שמו 'רחובות הנהר'. איזה הוא נהר זה? אונקלוס תרגם: "מֵרְחוֹבוֹת דְּעַל פְּרָת", והרי זה כשיטה המוזכרת לעיל, שלפיה שמונת המלכים (או על כל פנים חלקם), לא היו ממוצא אדומי – שהרי נהר פרת רחוק הרבה מארץ אדום. לעומת זאת, אם נפרש שכל המלכים היו ממוצא אדומי, הרי שעלינו לומר, כפי שפירש רד"צ הופמן, ש"אין הנהר הזה הפרת, אלא הוא נחל או ואדי באדום" – שכן לא ידוע לנו על נהר משמעותי באזור ארץ אדום; והוסיף: "והתוספת 'נהר' נחוצה, משום שהרבה מקומות בשם 'רחובות' היו".

"בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר" הוא המלך היחיד ברשימה זו שלא נזכר שם מקומו; וכתב על כך הרמב"ן: "ובעל חנן בן עכבור היה ממְקום שאול, על כן לא הזכיר לו עיר אחרת. ויתכן שהיה 'חנן' – מקום, והוא בעל עליו ואחרי כן הומלך". לפי הפירוש הראשון בדבריו, בעל חנן היה אף הוא מרחובות הנהר, כמו שאול שקדם לו, כך שהזכרת מקום זה בפסוק הקודם מלמדת גם על מוצאו של בעל חנן; ולפי הפירוש השני, 'חנן' הוא שם מקומו, ובעל חנן התכנה כך על שם היותו אדוני המקום, כך שממילא מקומו כלול בכינויו הנזכר בכתוב.

בעל הטורים הסביר זאת באופן אחר: "בכולן מזכיר שמות מקומותיהם חוץ מבעל חנן בן עכבור, לפי שלא היה לו מקום ידוע, שהיו לו אויבים רבים והיה מתחבא היום כאן ולמחר כאן ולא היה יושב במקום ידוע", והיינו בתקופה שטרם מלכותו.

וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב.

הדר הוא המלך האחרון מבין השמונה, ובשונה מקודמיו – מותו אינו מוזכר; ההסבר הפשוט לכך הוא שהדר מָלַךְ בימי משה, ובזמן כתיבת הדברים עוד היה חי; ואם כן, הרי שהוא מלך אדום הנזכר בספר במדבר, שסירב לבקשתם של ישראל לעבור בגבולו.⁴¹⁹ ברשימה המקבילה של מלכי אדום בספר דברי הימים (א', א נא) מוזכר גם מותו של הדר (הנקרא שם 'הדד') – שכן בימי עזרא, כותב הספר, הרי שהדר כבר מת; וכך מופיע בביאור הגר"א שם: "לכן לא הזכיר בתורה מיתת הדד, שעדיין היה חי בימי משה, אלא שהתחיל מלכותו לפני משה;⁴²⁰ אבל בימי עזרא כבר מת, ולכן כתיב כאן 'וַיָּמָת הֲדָד'".

אולם אם נפרש שגם הדר מת לפני זמן כתיבת הפסוקים (וכפי המשתמע לכאורה מפירוש רש"י לפס' מ, ראה להלן שם), נֹאמַר כי אין הכתוב מזכיר את מותו מכיון שלא מלך אחריו מלך אחר – ואין הכתוב מזכיר את מיתת המלך אלא כהכנה לתיאור מלוכת המלך הבא אחריו. אולם לפי שיטת רש"י יש בכך מן הדוחק, שכן לפיה אחרי מות הדר עברה אדום לשלטון של אלופים (כמבואר להלן שם), ואם כן גם בענייננו היה נכון להזכיר את מותו כהקדמה לשלב המעבר לשלטון האלופים, וכפי שאכן נאמר בדברי הימים, שמשם למד רש"י הנחתו זו – "וַיָּמָת הֲדָד, וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם [...]".

בשונה מהמלכים הקודמים, לגבי הדד מזכיר הכתוב גם את שם אשתו, ואף את ייחוסה; וכתב על כך 'בכור שור': "אישה גדולה היתה, ושמא ממנה היה המלכות לבעלה, ולכך ייחסה". את תיאור הייחוס "בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב" ניתן להבין באופן פשוט בדומה לפסוק ב בפרקנו, שהזכיר את אשת עשו "אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן", וכפי שהתבאר שם על פי מפרשי הפשט – כוונת הכתוב היא שאהליבמה היתה בתו הישירה של ענה, ונכדתו של צבעון אבי ענה, כך ש"בַּת צִבְעוֹן" היינו נכדת צבעון; ואף כאן, מהיטבאל היתה בתו הישירה של מטרד, ונכדתו של מי זהב אבי מטרד.⁴²¹ וייתכן, שאותו מי זהב היה אדם חשוב ומפורסם, ולפיכך הזכיר הכתוב גם את הייחוס אליו; וכך כתב ר' נפתלי הרץ ויזל: "אולי מטרד אביה לא היה מפורסם בשם גדולה, ואבי אביה ששמו 'מי זהב' היה איש גדול ואלוף הארץ בימים ההם, ולכן זכרה התורה שני השמות לפרסמה".⁴²²

אונקלוס תרגם "מֵי זָהָב" – "מְצָרֵף דַּהֲבָא", דהיינו צורף זהב, ולהבנתו אין זה שם אלא כינוי על שם משלח ידו; אולם ניתן גם להבין בפשטות כי כך היה שמו, וכפי שכתב כאן רשב"ם: "איני מדקדק לפי פשוטו בשמות כל כך".

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם: אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת. אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן. אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר. אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם, אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם, הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם.

לעיל הוזכרו אלופי אדום הראשונים, שהיו נכדיו של עשו; לעומת זאת, בפסוקים אלו מפורטים אלופי אדום המאוחרים; לגבי אלופים אלו לא מוזכר הייחוס המדויק של כל אחד מהם לעשו, ומסתבר שהם היו משושלות שונות של בני עשו ושלטו במקומות שונים, וישנו מקום גם להניח שלא כולם חיו ופעלו במקביל, אלא בדורות שונים, וכאן הכתוב מרכז את שמותיהם של כל אלופי עשו, על כל פנים החשובים שבהם, שבפועל עמדו במשך כמה דורות, מאז ירשו בני עשו את ארץ שעיר ועד זמן כתיבת התורה.

"לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם"

מילים אלו לא הופיעו לעיל לגבי אלופי אדום הראשונים, ושם לא נאמר אלא "אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו" (פס' טז). נראה, כי האלופים הראשונים היו בטרם נכבשה הארץ לפני בני עשו, ועודם היו משולבים בחברת בני שעיר החורי יושבי הארץ, כך שה'אליפות' שלהם היתה בעלת משמעות שבטית דמוגרפית בלבד, ולא כללה גם שלטון על טריטוריה מוגדרת. זאת בשונה מאלופי החורי, שהיו יושבי הארץ מקדם, ועליהם נאמר: "אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם" – דהיינו כפי שהתבאר לעיל, הם היוו מערכת שלטונית ממוסדת (כפי הפירוש השלישי שם), והיתה לכל אחד מהם ממשלה על תחום מסויים בארץ (כפי הפירוש השני שם).

לעומת זאת, אלופי אדום המאוחרים היו לאחר שהארץ נכבשה מאת החורים על ידי בני עשו, כמתואר בכתוב: "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם" (דברים ב יב), ואז ירשו מהם את ממסד האלופים כמערכת שלטונית, ואלופיהם היו "לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם", דהיינו כל אלוף היה ראש למשפחתו, וגם שליט על מקומו, אשר נשא את שמו – לדוגמה, "אַלּוּף תִּמְנָע" משל על הטריטוריה והאוכלוסייה שהשתייכו ל'אליפות תמנע', שנקראה כך על שמו; וכך פירש שד"ל: "ולדעתי 'לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם' הכוונה בו שהמקומות נקראו על שם האלופים, כמו שמצאנו 'מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי' (פס' לד), על שם 'אַלּוּף תֵּימָן' (פס' מב)".

בסוף רשימה זו של האלופים המאוחרים, מסכם הכתוב: "אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם" (פס' מג) – אף זאת כהמשך לאותה המגמה; הכתוב מציין כי בשונה מאלופי אדום הראשונים, "אֵלֶּה" – האחרונים – היו "אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם", כל אחד היה אלוף על 'מושבה' – טריטוריה מיושבת, בארץ שעיר-אדום שכבר נכבשה לפני בני עשו והם נחלו את השלטון עליה, נאחזו והשתקעו בה, והעמידו מתוכם אלופים כשליטי הארץ.

על הבדל זה שבין האלופים הראשונים לאלו האחרונים, עמד רשב"ם:

ויש לומר שלבסוף נעשו אלו האחרונים עיקר להיות אלופי עיר ועיר, דכתיב כאן: "לִמְקֹמֹתָם", "בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם". וראיה לדבריי, שכל פרשיות בני עשו ובני שעיר והמלכים אשר מלכו עד סוף הפרשה כולה – הנם כתובים בדברי הימים (א', פרק א), ופרשת אלופי בני עשו הראשונה אינה נזכרת שם כלל כי אם אלופי פרשה שנייה לבד.

רש"י פירש להפך את משמעות המילים "לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם": "שנקראו על שם מדינותיהם [...] והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם", ולא כאמור כאן שמדינותיהם נקראו על שמם; וכשיטתו פירש הספורנו: "שלא היו חשובים להקרא בשמם, רק על שם מקומם" (בשונה מהמבואר לעיל, שדווקא האלופים המאוחרים היו חשובים מהראשונים). אולם שמות האלופים הנזכרים כאן נשמעים כשמות אנשים, וחלקם הם כשמותיהם של צאצאי עשו האמורים לעיל בפרקנו, כגון אלוף קנז ואלוף תימן; וייתכן שגם כוונת רש"י היא לומר שכל מקום מבין אלו שמשלו בהם האלופים נקרא על שם האלוף הראשון שמשל בו, או על שם אביהם הקדום של יושבי אותו המקום, כך ששם המקום נגזר משם אדם, ועל שמו נקרא האלוף שמשל בו;⁴²³ ואם כן, הבדל זה בין האלופים הראשונים למאוחרים אינו מצביע על פחיתות בחשיבותם של המאוחרים כדברי הספורנו, אלא להפך: מפני שהמאוחרים היו גם בעלי שלטון טריטוריאלי, בשונה מהראשונים, הרי שהתכנו על שם תחום שלטונם.

היחס הכרונולוגי בין המלכים לאלופים

רש"י כתב שאלופים אלו עמדו "לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכות; והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם; וכן מפורש בדברי הימים: 'וַיָּמָת הֲדָד, וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אַלּוּף תִּמְנָע' וגו' (דברי הימים א' א נא)". לפי דבריו, רק לאחר שפסקה מלכות מאדום עמדו עליה אלופים בעלי ממשלה – דהיינו אלו המופיעים ברשימה זו שבסוף הפרק (להוציא את הנזכרים ברשימת האלופים הראשונה, שכפי שכתב כאן רש"י "הם שמות תולדותם", ומשמע שכוונתו לומר שלא היתה בידם ממשלה כמו לאחרונים,⁴²⁴ וכפי שהתבאר לעיל). לשיטתו, מערכת ממשלת האלופים שימשה כתחליף למערכת שלטון מלוכני – ובהתאם למה שהתבאר לעיל, שלא היו אלו ראשי משפחות גרידא אלא שליטים המושלים איש איש במקומו. רש"י מוכיח כשיטתו ממשמעות הכתוב בדברי הימים: "וַיָּמָת הֲדָד, וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם: אַלּוּף תִּמְנָע [...]", שמכך משתמע כי אלופי אדום האחרונים עמדו רק לאחר מיתת הדר (הנקרא שם 'הדד'), ובעקבותיה.

אולם יש בכך קושי, שכן אם נפרש כמבואר לעיל שהדר חי בימי משה – כפי המשתמע מכך שמיתתו אינה מוזכרת כאן – הרי שלא ניתן יהיה לפרש שאלופים אלו עמדו רק לאחר מכן, אלא אם כן נאמר שפסוקים אלו נכתבו כנבואה עתידית – וכאמור לעיל אין זה מסתבר.⁴²⁵ ואף אם נאמר שהדר מת זמן רב לפני כתיבת התורה, ומסיבה אחרת אין מותו מוזכר כאן, ובמשך השנים שלאחריו היתה אדום תחת שלטון אלופים בלבד – יהיה בכך קושי, שכן התורה מספרת על מלך אדום שהיה בזמן משה, אשר מיאן נתון את ישראל עבור בגבולו (במדבר כ יד); ואם כן יהיה עלינו לומר שלאחר תקופת האלופים שוב העמידו עליהם אדום מלך בעת שהיו ישראל במדבר (שכן בעת יציאת מצרים עוד היו אלופים באדום, כאמור בשירת הים: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם" [שמות טו טו]), ויש בכך דוחק מסויים. ועוד, שאם כך יקשה מדוע לא מנה כאן הכתוב גם את המלך שהיה בימי משה, שהרי גם הוא מכלל "הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"; אלא שזאת ניתן ליישב על פי הפירוש שמשה עצמו נחשב "מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ומאחר ובעת תחילת מלכותו – דהיינו יציאת מצרים – עוד היתה אדום תחת שלטון אלופים, כפי העולה מהאמור בשירת הים, הרי בידוע שמֶלֶךְ זה מלך אחרי "מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ולפיכך לא נמנה כאן.

לעומת זאת, אם נפרש כמבואר לעיל שהדר חי בעת כתיבת התורה, נֹאמַר כי ממשלת האלופים היתה במקביל לשלטון המלוכני – והאלופים המפורטים בפסוקים אלו חיו באותו הזמן של שמונת המלכים. תחת סמכותו העליונה של המלך (שכמבואר לעיל, ייתכן שהיה ממוצא זר), היתה שכבת השלטון של האלופים, שצמחה מתוך התשתית העממית ושימרה את אופי הממשל הקדום בארץ זו, מימי אלופי החורי.

באופן נוסף ניתן לפרש, כי ארצם של האדומיים היתה מחולקת לשניים: אזור אחד שהיה נתון תחת שלטון המלך – והוא הנקרא בתורה 'ארץ אדום', ואזור אחר שהיה נתון תחת ממשלת אלופים – והוא 'הר שעיר', או 'ארץ שעיר', המקום שעליו נאמר: "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם" (דברים ב יב). מקום מושבם המקורי של בני עשו היה הר שעיר, שבו השתלבו באוכלוסייה החורית המקומית ובאו עימם בקשרי חיתון, ולימים נלחמו בהם וירשו מהם את המקום; ומעבר לכך – גם התפרשו על פני שטח נרחב יותר, מחוץ לארץ שעיר המקורית, והוא הנקרא 'ארץ אדום'. בארץ שעיר היתה שכבת השלטון של האלופים, "אַלּוּפֵי אֱדוֹם" הנזכרים בסוף פרקנו (וכן בשירת הים, כנזכר לעיל); ובמקביל לכך, ב'ארץ אדום' המורחבת הומלכו מלכים, שאחד מהם (הדר, כאמור לעיל) הוא מלך אדום הנזכר בספר במדבר כמי שמיאן נתון את ישראל עבור בגבולו.⁴²⁶

הבחנה זו בין 'ארץ שעיר' ל'ארץ אדום' מופיעה בהקשר אחר בפירוש רשב"ם לדברים, ומפותחת בדברי שד"ל כאן:

כי אלה הנזכרים כאן [-האלופים המאוחרים] הם שמות המשפחות שלא היו תחת עול מלך אדום, אלא מרדו בו ועשו עצמן רפובליק;⁴²⁷ והנה בימי משה היה מלך באדום על קצת האומה, וקצת מן האומה לא היו תחת המלך כי אם תחת יד נשיאיהם.

וזה עלה בדעתי אחרי ראותי דברי רשב"ם בדברים ב ד: "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר [וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד]" – "לא אלה הם אותם אדום שיצאו בחרב לקראת ישראל (במדבר כ כ), שהרי באלה כתוב 'כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר' (דברים ב כט), אבל אדום לא מכרו כלום, דכתיב בהם 'וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו' (במדבר כ כא)". ונראין דבריו מוכרחים לבאר סתירת הכתובים, כי מלך אדום יצא לקראתם בעם כבד וביד חזקה, ובבני עשו אמר "וְיִירְאוּ מִכֶּם"; ואמר "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו" שנתנו להם אוכל בכסף, ובהפך במלך אדום כתוב "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו".⁴²⁸

לפי שתי ההבנות האחרונות עלינו להסביר גם כיצד יתפרש הפסוק בדברי הימים, שממנו משתמע לכאורה כדברי רש"י שהאלופים האחרונים קמו לאחר מות הדר. באופן פשוט, ניתן לומר שאין קשר לוגי בין תחילת הפסוק – "וַיָּמת הֲדָד" – לבין המשכו – "וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם", ומשמעות הכתוב היא: "וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד וְשֵׁם עִירוֹ פָּעִי [...], וַיָּמת הֲדָד", ומתחיל הכתוב עניין חדש, הגם שהוא באמצע פסוק: "וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם: אַלּוּף תִּמְנָע [...]". ואכן, לאחר המילים "וַיָּמת הֲדָד" מסתיימת פרשייה סתומה לפי חלוקת המסורה.

באופן נוסף הסביר זאת המלבי"ם (בדברי הימים שם), כך שכוונת הכתוב שם לומר כי לאחר מות הדר-הדד נותרו בשכבת השלטון של אדום רק אלופים, בשונה מקודם לכן שהיה גם מלך בנוסף עליהם; ולפי פירושו, האלופים הנזכרים כאן היו קיימים גם לפני מות הדר (שהרי הם נזכרים בתורה, שנכתבה לפני מותו), וגם לאחר מותו – כפי שמשתמע מהניסוח שבדברי הימים, וכאמור; וזאת בהתאם להבנתו כי אחד עשר האלופים הנזכרים כאן לא היו אנשים ספציפיים אלא אליפויות קבועות, שהאלופים המושלים בהן התחלפו דור אחר דור, וכל אלוף נקרא כשם קודמו – על שם המקום או על שם האלוף הראשון של אותו המקום, ולשיטתו כל אלו התקיימו במקביל, וזוהי שכבת השלטון שנותרה קיימת לאחר מות הדר, המלך האחרון; ואלו דבריו שם:

בתורה לא כתיב "וימת הדר", רק "וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וגו' וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו"; שהיה באדום מלך שבחרו תמיד מארץ אחרת ולא היה בהם מלך מעמם ולא מלך בן מלך, גם היו ביניהם תמיד י"א אלופים מבני עשו שהנהיגו את המדינה עם המלך אשר בראשם; ובעת שכתב משה את התורה היה המלך האחרון הדר עודהו בחיים, וגם הי"א אלופים הנקובים בשמותם היו אז, כמו שכתוב "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם" (שמות טו טו), ומשה רבנו ע"ה ניבא שעת ימלוך מלך לבני ישראל תופסק המלוכה מאדום, כי כשזה קם זה נופל, כמו שכתוב "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (לעיל כה כג), ועל כן אמר שמלכים אלה יתקיימו לפני מלך מלך לבני ישראל ואחר יחדלו. ועזרא סיפר לנו שאחר שמת הדר המלך האחרון שהיה בימי משה שאז כבשו ישראל את הארץ וישראל עושה חיל ויהושע היה המלך עליהם, לא קיבלו אדום עוד מלך עליהם, רק האלופים הנהיגו את המדינה, שעל זה אמר "וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם", רוצה לומר: הם נשארו לבדם בהנהגת המדינה, ולא מלך מלך עליהם כל זמן שהיה לישראל מלך [...] עד ימי יורם.

המלבי"ם מפרש כדברי הרמב"ן שהובאו לעיל על פס' לא: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", שזהו רמז לכך שבעת שימלוך מלך לבני ישראל – תאבד מלוכה מאדום. באופן פשוט, כפי שהתבאר שם, כוונת הדברים היא לכיבוש אדום בידי דוד, ולפי זה הפסקת המלוכה לאחר מות הדר לא היתה מחמת "מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", וייתכן גם שלא הפסיקה אז כלל, ואחרי הדר עמדו מלכים נוספים – אלא שלא הוזכרו בתורה, מחמת שהיה זה לאחר כתיבתה, כאמור, וגם לא הוזכרו בדברי הימים, מכיון שלא נזכרו בתורה. אך לפירוש המלבי"ם, לשון הכתוב בדברי הימים מלמדת כי לאחר הדר פסקה המלוכה מאדום, והוא תולה זאת בכך שאז מלך "מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", והוא יהושע, "שאז כבשו ישראל את הארץ וישראל עושה חיל ויהושע היה המלך עליהם".

אמנם ניתן להקשות על כך, שאם יהושע נחשב לעניין זה כמלך הרי שגם משה לא נופל ממנו, ואם כן מדוע בזמן משה עוד היה מלך לאדום? אולם אין הדבר תלוי רק בכך שקיימת בישראל אישיות של מלך, אלא גם במצב הלאומי של בני ישראל, ורק מאז שכבשו את ארצם וישבו בה ניתן היה להגדיר את הנהגתם כ'מלכות', לעניין זה; ולפיכך, מאז "לא קיבלו אדום עוד מלך עליהם, רק האלופים הנהיגו את המדינה". וניתן גם לומר, שהדר התחיל למלוך לפני שעלה משה לכס המנהיגות, ולפיכך השלים את מלכותו – אך לאחריו לא קם לאדום מלך נוסף, על כל פנים כל ימי יהושע; וכך עלינו לומר לפי המפרשים כי משה הוא אותו "מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" האמור בענייננו (כמבואר לעיל שם) – הדר התחיל למלוך לפני משה, ולפיכך גם הוא מכלל "הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

אך אם נפרש שאחד עשר האלופים האחרונים משלו בזה אחר זה, או שחלקם היו מקבילים אלו לאלו אך כלל הרשימה מתפרש על פני מספר דורות, ואלו הם אנשים ספציפיים וכפשט משמעות הכתוב – הרי שלא נוכל לפרש את הפסוק בדברי הימים כפירוש המלבי"ם.

הרמב"ן הרחיב בביאור העניין על פי שיטת רש"י, וכתב כך:

מתחילה מנה בני בניו שהיו אלופים בדור ההוא, ואחרי כן הצליחו מזרעו למלוכה, ואחרי כן פסקה מלכותם וחזרו ונתנו את אלו אלופים לראש. וכך נאמר בדברי הימים: "וַיָּמָת הֲדָד, וַיִּהְיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם: אַלּוּף תִּמְנָע" (דברי הימים א' א נא). כך פירש רבינו שלמה.

ומה שאמר "לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם", "לְמשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם" – כי הראשונים היו כל האחים אלופים יושבים כולם בעיר אחת מושלים בעם כאחד, או כעניין נשיאי שבט וראשי בתי אבות, אבל אלו אחרונים היו אלופים למשפחותם, כי כל אחד היה אלוף לכל משפחות בני עשו, ולכל מקומות מושבותם, והוא לבדו נקרא בדור 'אלוף', אין אחר נקרא כן בכל ארץ אחוזתם, כי היו כמלכים לארצם, אבל לא ישבו לכיסא להם ולא נתנו עליהם הדר מלכות.

בתחילת הדברים מביא הרמב"ן את פירוש רש"י, שלפיו האלופים האחרונים היו אחרי המלכים; ובהתאם לפירוש זה, מוסיף ומפרש כי האלופים הנזכרים כאן מלכו בזה אחר זה, כמו מלכים, אלא שלא היו במעמד מלך – ומשמע מדבריו שכך מבין בשיטת רש"י, המתייחס לאלופים כתחליף למלכים; אולם כמבואר לעיל אין בכך הכרח, וייתכן ששיטת הממשל התחלפה אז ממלוכה ריכוזית לשלטון מבוזר של אלופים. מכל מקום, לפי פירוש זה הוא מפרש כי "לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם" היינו שכל אחד מהאלופים בשעתו היה מושל על כל המשפחות וכל המקומות, וכן "לְמשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם" – על כל המושבות שבארץ אחוזתם. אולם בהמשך דבריו הוא מקשה על פירוש זה, שכן לפיו נדרש לכאורה לומר ש"נכתבה הפרשה בדרך נבואה" (מה שאינו מסתבר, לדעתו), שכן השנים שמאז התבססות אדום כאומה ועד כתיבת התורה מעטות מלכלכל תקופת שלטון של שמונה מלכים ועוד אחד עשר אלופים בזה אחר זה; ומיישב זאת בכך "שהיה ממשלתם [של האלופים האחרונים] זמן מועט, 'וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה' (משלי י כז)" – בדומה למה שכתב לעיל בעניין שמונת המלכים, כמובא בפס' לא.

מכל מקום, הוא מעלה כאפשרות נוספת – ועדיפה בעיניו – גם את ההבנה שלפיה פירשנו לעיל, כי האלופים האחרונים לא היו בזה אחר זה אלא במקביל, על כל פנים בחלקם – שכן אין האלופים מלכים בלא כתר, כהסבר הרמב"ן בשיטת רש"י, אלא מערכת שלטונית שונה במהותה, המורכבת משליטים מקומיים – וזו כוונת הכתוב במילים "אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם": כל אלוף היה מושל במקום אחר ועל משפחות אחרות; ואלו דבריו: "אבל הנכון: שכל אלה לפני התורה, ונֹאמר שמשלו כאחד, ויהיה פירוש 'לִמְקֹמֹתָם' שמשל כל אחד במקומו".

"אַלּוּף תִּמְנָע [...] אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה"

שמותיהם של אלופים אלו הם לכאורה שמות נשים – מה שמעורר קושי פרשני. רד"ק פירש שבהקשר זה מדובר בשמות גברים, ו"אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה" היה איש בשם זה, וכמו כן גם "אַלּוּף תִּמְנָע", ואלו דבריו: "'אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה' – אדם היה; ואף על פי שהיה שמו בה"א כדרך שמות הנקבה ברוב, וגם 'אהליבמה' שם לנקבה בזו הפרשה – הנה 'שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה' בה"א, ואחרים זולתו! והנה תמנע היתה פילגש אליפז, ושם אחד מאלופי עשו תמנע"; ואמנם ראיתו מתמנע היא עצמה צריכה ראיה, אולם אינו מן הנמנע לפרש שמדובר בגברים. וראה לעיל בביאור לפסוק יב, שייתכן כי היה לאליפז בן בשם תמנע, ולפי אחד מפירושי הרמב"ן שם זהו "אַלּוּף תִּמְנָע" הנזכר בענייננו.

מסתבר, שאם כל שמות האלופים הללו הם שמות פרטיים – הרי שכולם שמות גברים; אך הלוא מבואר לעיל כי יש שפירשו שאלו הם שמות של מקומות, תחומי ה'אליפויות', שנקראו על שם אלופיהן הראשונים או אביהם הקדום של יושבי המקום; ולפי זה, הרי שמסתבר יותר לפרש ש'אהליבמה' ו'תמנע' שבענייננו הן שמות נשים, ו'אלוף תמנע' ו'אלוף אהליבמה' משלו במקומות שהיו מאוכלסים בצאצאי אותן האימהות הקדומות – תמנע פילגש אליפז,⁴²⁹ ואהליבמה אשת עשו, והמקומות נקראו על שמותיהן, ובשל כך גם האלופים שמשלו בהם. בדרך דומה פירש ר' נפתלי הרץ ויזל:

לכבוד אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, שהיתה בת בתו לאלוף החורי, שהולידה לעֵשָׂו שלושה אלופים שהיו ראשים בהר שעיר, קראו שם מחוז אחד 'אהליבמה' על שמה.⁴³⁰ ולא קראו מחוז על שם עדה, שהולידה לבית עֵשָׂו כמה אלופים, וכן לא קראו למחוז אחד בשם בשמת, שילדה גם היא ארבעה אלופים, שלא נתנו הכבוד הזה מתחילה [אלא] רק לגבירות שהיו מבנות שרי הארץ, לא לעדה שהיתה בת אילון החתי בארץ כנען, ולא לבשמת שהיתה בת ישמעאל.

סוף דבר

פרשתנו פתחה בדרמה ממושכת ומתוחה, של מאבק ובירור בין יעקב לעשו – למי משניהם משפט הבכורה, למי הזכות על ברכות יצחק. במאבק הלילי עם המלאך, שרו של עשו, ניצח אותו יעקב – ובכך הכריע את הכף לטובתו, ומאז ואילך התגלגלו העניינים כך שיעקב העמיק יותר ויותר את שורשיו בארץ, ואילו עשו נפרד מעליו והתרחק ממנה – פרידה המבטאת את התרחקותו מהמשכיות בית אברהם.

כהמשך לכך, הוא מתבסס כאומה עצמאית בארץ שעיר, שלימים – כשנכבשה על ידו – היתה לארץ אדום, ומעמיד מערכת שלטונית של אלופים ומלכים – הזוכה לפירוט רב בפרק האחרון. כפי שכתב רד"צ הופמן בהקדמתו לפרק זה, "דרכו של ספר בראשית הוא לסקור בקצרה את שושלת היוחסין הצדדית, לפני שיעבור לספר בפרוטרוט תולדותיה של המשפחה הנבחרת; כך גם מספר לנו הכתוב בקיצור [את] כל הנראה חשוב לגבי שושלתו של עשו, לפני שיספר תולדותיו של יעקב". עשו הוא בבחינת "קליפה הקודמת לפרי"; בזמן קצר יחסית הוא כבר מתבסס כאומה עצמאית עם שלטון ומלוכה, בעוד יעקב גר בארץ מגורי אביו, כאמור בתחילת הפרשה הבאה, ולאחר מכן יורד למצרים – לשנים ארוכות של גלות ושיעבוד. יעקב, כממשיכו של אברהם, הוא אשר מתקיימת בו גזירת ברית בין הבתרים "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה [...] וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (לעיל טו יג-טז); התהליך שעובר עם ישראל הוא איטי, ממושך ומורכב, בשונה מזה של עשו – אך זהו התהליך שנכון לו כאומה הנבחרת, אשר בונה ומרומם אותו, מעמיק את שורשיו ומצמיח את פירותיו.

מתוך תהליך זה, מתרומם עם ישראל כעבור דורות למדרגה שבה הוא בשל לייסד לעצמו מלוכה; מלכותו של שאול, כשלב המקדים, ולאחריה של דוד, אבי שושלת המלוכה הנצחית, המייצגת את כיסא ה'. בשונה מהמלוכה האדומית, שלא התייסדה על שושלת מלכותית קבועה אלא על בחירה פרסונלית, שעל כך דרשו בתלמוד (עבודה זרה י ע"א): "'הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם' (עובדיה א ב) – שאין מעמידין מלך בן מלך" – המלוכה בישראל מעוגנת בשושלת נבחרת, הנושאת בקרבה את הסגולה האלוהית של ההתאמה למלכות – "כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי, נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי, עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ, וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה" (תהלים פט ד-ה). אין זו מלכות כשל אדום, "מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם" (דברים יז יד), אלא מלכות של קודש, המבטאת את מעלתם הרוחנית של ישראל, וכבודה הוא כבוד ה'. "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח [...] וַיְגַדֵּל ה' אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת" (דברי הימים א' כט כג-כה).

כשמתרוממת קרנה של מלכות זו, המהווה ביטוי של מלכות שמיים – הרי שמלכות אדום מושפלת תחתיה, ומתקיימת הנבואה "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (לעיל כה כג); המלוכה באדום פסקה בעת "מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", כשדוד כבשם ושיעבדם – "וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד" (שמואל ב' ח יד), וחזרה אליהם בימי יורם – "בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ" (מלכים ב' ח כ), כשהתקיימו דברי יצחק: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ", על פי פירוש רש"י שם: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהא לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ולומר: הואיל ואין ישראל משמרין את התורה שבשבילה זכו להגביר עלי, מכאן ואילך למה אהיה משועבד להם? 'וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ'".

מאז, במשך ההיסטוריה כולה – "כשזה קם זה נופל" (רש"י לעיל כה כג), כפי שנאמר לרבקה עוד בעת ההריון: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (שם), עד לעתיד לבוא, בהתקיימות דברי הנביא: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם; וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי ה' דִּבֵּר [...], וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א יח-כא).

שָׂעִיר הֶחֱנִיף / לְהוֹרֵהוּ בְּצֵידוֹ / וַיִּירַשׁ בְּקוֹל בֶּכִי / חֶרֶב וּמְלוּכָה.

שֻׂגַּב חָלָק / הֱיוֹת גְּבִיר לְאֶחָיו / וְעוֹד תִּסֹּב / לִישֻׁרוּן מְלוּכָה. [...]

רָבְצָה עֲדִינָה / שָׁקְטָה מֵאַלְמוֹן / כִּי אָרַךְ לָהּ/ קֵץ הַמְּלוּכָה.

רִיבוּ מוֹשִׁיעִים / שְׂאוּ אֶדֶר מִתֵּימָן / וְשִׁיתוּ עַל אָדוֹן / הוֹד הַמְּלוּכָה.⁴³¹