שער ב · יום שני

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

מהות הרקיע והמים העליונים והתחתונים

פסוקים אלו מעוררים שאלות בסיסיות ברמת הפשט: מהו ה"רָקִיעַ" העומד "בְּתוֹךְ הַמָּיִם", ומהם המים שמתחתיו ושמעליו? כמו כן, מהו היחס בין הרקיע הנקרא כאן "שָׁמָיִם" לבין השמיים שנבראו כבר ביום הראשון?

רש"י ומפרשים נוספים כתבו שאכן רקיע זה הוא השמיים שנזכרו בפסוק א ונבראו ביום הראשון, אלא שביום השני התחזק, או נרקע ורודד ונמתח.⁴⁵ אך כבר הערנו לעיל שעל דרך הפשט והמציאות המוכרת לנו כיום, השמיים והרקיע אינם עצמים מוחשיים שניתן לומר שנעשו בהן הפעולות הללו, אלא הם עצם המרחב הסובב את כדור הארץ הנראה בעינינו בגוונים מסויימים.⁴⁶

לכן נראה שברמת הפשט הולם יותר פירושם של אבן עזרא ורד"ק, ש"הרקיע הוא האוויר" – אין רקיע זה מזוהה עם השמיים שבפסוק א; אלו האחרונים – מהותם היא כפי שביארנו לעיל ביום הראשון, ואילו הרקיע שבפסוקי היום השני הוא שכבת האוויר שנמתחה ונרקעה "בְּתוֹךְ הַמָּיִם".⁴⁷ כדי להבין זאת, ניזכר שבפסוק ב נאמר ש"רוּחַ אֱלֹהִים" היתה "מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – הארץ היתה מוקפת כולה במים, ומפסוקי היום השני נלמד כי גובה המים היה עצום, מעל גובה הרקיע כיום. בפסוקים אלו מתוארת עשיית שכבת אוויר (שגובהה קילומטרים רבים, אך ביחס לגובה הכללי של המים, כולל המים שמעליה, היא כשכבה מרוקעת ומרודדת) המרוקעת בתוך המים שכיסו את כדור הארץ, ובכך יצרה הפרדה בין המים שמעליה לבין אלו שמתחתיה.

לפי זה נפרש, שהמים שמתחת לרקיע הם מי הימים שעל פני כדור הארץ, ואילו המים שמעל לרקיע הם האדים המצויים בשכבות המקיפות את האטמוספירה, וכן שכבות הקרח העצומות המצויות בחלל ועל פני כוכבים מסויימים.

כעין זה פירש רד"צ הופמן:

"רָקִיעַ", מן השורש רקע, כלומר לפרוש וגם לרדד, פירושו – השיטוח, האוויר, האטמוספירה המקיפה את כדור הארץ. וראיה לכך – "וְעוֹף יְעוֹפֵף... עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (פס' כ), ועוד הרבה מקומות שבהם מכנה הכתוב את הציפורים שבאוויר "עוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית ז, ג; ט, ב ועוד). ואם הכתוב מדמה לעיתים את השמים לדֹק, למין צעיף דקיק (ישעיהו מ כב), או ליריעה (תהלים קד ב), או לראי מוצק (איוב לז יח), הרי אין אלה אלא ביטויים ציוריים המתארים את הדברים לפי מראה העיניים.

"וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" – על ידי כך שחלק מן המים עלה כאדים, ואילו המותר כיסה את הארץ כולה, היוותה האטמוספירה את המחיצה שבין המים אשר על הארץ ובין המים אשר ממעל.

לעיל בעניין ההבדלה בין האור לחושך ראינו שהיא עשויה לכלול שני מובנים גם יחד: הפרדה לתחומים שונים, ונתינת חציצה בין הפרודים. גם כאן ניתן, לפי דרך זו, לפרש את ההבדלה בשני מובנים אלו: הרקיע קבע תחום נפרד למים שמעליו ותחום נפרד למים שמתחתיו, ומלבד זאת הוא עצמו היה חוצץ ומבדיל ביניהם. כאן ניתן לפרש שההבדלה כוללת גם מובן שלישי: הבדלה במהות הדבר – הרקיע חילק בין המים שתחתיו לאלו שמעליו לא רק במקום אלא גם במהות: המים שתחתיו הם במצב צבירה נוזלי, שכן הם הימים והנהרות שבכדור הארץ, והמים שמעליו הם כאמור אדים, המעורבים עם גזים ויסודות רבים אחרים.

משמעות הקריאה לרקיע "שָׁמָיִם"

למפרשים ששמיים אלו הם השמיים של היום הראשון, אין כאן מעֵבר לנתינת שם טכנית כפירוש רשב"ם שהובא לעיל בפסוק ה. אך אם אין אלו אותם שמיים, אלא אלו שבפסוק א משמעותם היא כמו שפירשנו שם, ואלו שבפסוקנו הם שכבת האוויר הרקועה סביב כדור הארץ, הרי שקריאת שם 'שמיים' לאלו האחרונים באה ללמד על מהותם, בכך שהם קרויים על שם השמיים הראשוניים, המקיפים את כל היקום; ומשמעות הדבר היא, שכלפי יושבי הארץ הרקיע נראה כמרחב האין סופי, אף על פי שקיים עוד מרחב אין סופי מעבר לו והוא השמיים שבפסוק א. השמיים הראשוניים, המרחב העצום של היקום – מבטאים בעולם הגשמי את נצחיותו, אין-סופיותו, וכל-יכולתו של הבורא, וכלפי הבריות ביטוי זה ניכר ברקיע – המצומצם יחסית – הנראה לעיניהם.

הרמב"ן פירש כאן על פי אחת הדרכים שכתב בפירוש השמיים שבפסוק א, שהם השמיים העליונים הרוחניים :

וקרא גם לאלו הכדורים 'שמיים' כשם השמיים העליונים הראשונים, ולכן יקראם בפרשה 'רְקִיעַ שָׁמַיִם': "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (פס' יז), לבאר שאינם הנזכרים בשם 'השמיים', רק [=אלא] הרקיעים שקראם 'שמיים'.

כלומר, השמיים הפיזיים נקראו כך על שם השמיים הרוחניים שנבראו (לפירוש זה) ביום הראשון. נראה לפרש גם לדרך זו באופן דומה, שמשמעות הדבר היא שהרקיע הנראה לעיניים, דהיינו גבול שכבת האטמוספירה הנראה כפרוש מלמעלה, משמש בעולם הגשמי כשמיים העליונים, שהם מקום משכן כבוד ה'; השמיים הגשמיים מייצגים לעיני יושבי העולם את השמיימיות, את מקום האלוהות, את העולם שמעליהם; והרקיע וכל הכוכבים הנראים בו מהווים משל וסמל לשמיים העליונים וכל צבאם.

"וַיְהִי כֵן"

מדוע צריך הפסוק להוסיף מילים אלו לאחר שכבר נאמר שה' עשה את הרקיע וקיים את מאמרו?

כתב הרמב"ן: "לומר שהיה כן תמיד כל ימי עולם [...] כי בשאר הימים כתוב [מיד] אחר האמירה 'וַיְהִי כֵן', לומר שנהיה כן מיד תיכף אחר האמירה, אבל כאן אחר 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים' כתוב 'וַיַּעַשׂ'". לפירושו, שונה משמעותו של ביטוי זה כאן מזו שבהופעתו בתיאורי הימים הבאים, שכן בהם הביטוי מופיע מיד לאחר אמירת ה', ובא לציין שלא היה צורך בפעולה נוספת של עשייה מלבד האמירה, אלא עצם האמירה – דהיינו הרצון האלוהי – הביאה לעשיית הדבר, ולאחר מכן נאמר "וַיַּעַשׂ" כדי לפרט את אופן העשייה. אך בפסוקנו הסדר הפוך ו"וַיְהִי כֵן" נאמר לאחר תיאור העשייה, ולכן צריך לפרש שכוונת הביטוי היא שהרקיע המשיך להיות קיים באופן זה לעד – כך ש"וַיְהִי" אינה לשון התהוות, כבשאר הימים, אלא לשון הוויה מתמדת.