שער ו · יום השישי – בריאת החיות

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ, וַיְהִי כֵן.

"נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ"

ביום החמישי נאמר "שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" – שרץ, שתהיה בו נפש חיה; אך כאן "נֶפֶשׁ חַיָּה" מוזכרת לבדה, ללא שיוך ישיר לבעל חיים כלשהוא. מהי, אם כן, אותה "נֶפֶשׁ חַיָּה"?

פירוש רד"ק

כתב רד"ק: "'נֶפֶשׁ חַיָּה' – כלל, ואחר כך פרט – 'בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ'"; הפסוק כולל את כל בעלי החיים בביטוי 'נֶפֶשׁ חַיָּה', ולאחר מכן מפרטם. לפי זה, הפירוש הוא: "תוצא הארץ נפש חיה של בהמה – עם גוף בהמה, של חיה – עם גוף של חיה" וכו'.

אלא שלפירוש זה היה מתאים יותר לכתוב "לְמִינָהּ" רק פעם אחת, בסוף הפסוק, כך: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה [דהיינו]: בְּהֵמָה, וָרֶמֶשׂ, וְחַיְתוֹ אֶרֶץ – [וכל אחת מאלו תהיה] לְמִינָהּ". הפעם הנוספת בפסוק שבה מוזכרת המילה "לְמִינָהּ" על "נֶפֶשׁ חַיָּה" כשלעצמה, לכאורה מצביעה על כך ש"נֶפֶשׁ חַיָּה" היא דבר נפרד העומד לעצמו, ולא (רק) כלל של בעלי החיים המפורטים בהמשך.

על פי המבואר לעיל – שפירוש "לְמִינָהּ" הוא שתוליד כמינה, ניתן ליישב קושי זה ולהסביר שאף על פי ש'נֶפֶשׁ חַיָּה' הוא כלל, הכתוב מדגיש את הנפש ואת הגוף בנפרד כדי לומר על כל אחד מהם שנוצר למינו: הגוף, בכך שהוטבע בו הטבע הפיזיולוגי להוליד כמינו; והנפש, בכך שהוטבע בה הטבע להזדווג דווקא עם בעלי חיים ממינה.

על פי זה יוסבר קושי לשוני הקיים בפסוק, שכן לכאורה בסופו היה צריך להיכתב "למיניהם" בלשון רבים מאחר והוזכרו "בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ", וכמו שנכתב ביום החמישי; אך על פי האמור, ש"לְמִינָהּ" הראשון מתייחס לנפשות בעלי החיים והשני לגופיהם, ניתן לומר שאף על פי שלפי כללי הדקדוק היה צריך לכתוב כך, הכתוב בכוונה תחילה השתמש באותה מילה לנפש ולגוף מפני שהנטיות של בעל החיים להימשך למינו (בנפש) ולהוליד כמינו (בגוף) אינן תכונות נפרדות ללא קשר ביניהן אלא אחוזות ותלויות זו בזו, זוהי תכונה אחת המתפרטת בגוף ובנפש, ולפיכך הוזכרו בביטויים שווים המקבילים אותן.

פירוש מדרש רבה

במדרש בראשית רבה (ז ה) מופיע פירוש שונה: "'תּוֹצֵא הָאָרֶץ', אמר רבי אלעזר: 'נֶפֶשׁ חַיָּה' – זו רוחו של אדם הראשון". אף על פי שככל הנראה מסכים רבי אלעזר עם הפירוש הפשטני דלעיל, הוא מוסיף לפרש בדרך הדרש שהביטוי "נֶפֶשׁ חַיָּה" המוזכר כאן לעצמו (וכאמור, כך מודגש מכך שנאמר עליו "לְמִינָהּ" בפני עצמו) הוא אכן דבר נפרד, ומתייחס לנפשו של האדם.

כתב על כך הרמב"ן:

הוא הנפש אשר בדם, נעשָה מן הארץ כמאמר החיה והבהמה, כי כל נפשות התנועה נעשו יחד, ואחר כן ברא להם גופות. עשה תחילה גופי הבהמה והחיה, ואחר כך גוף האדם, ונתן בו הנפש הזו, ואחר כן נפח בו נשמה עליונית.

הרמב"ן מדגיש כי אין כוונת רבי אלעזר לנשמה האלוהית העליונה שבאדם, אלא לנפש הטבעית, המשתווה לכאורה לזו של בעלי החיים בכך שמניעה ומחייה את הגוף ומערכותיו, והיא נוצרה יחד עם נפשות בעלי החיים.⁹⁵

ביאור השם 'רֶמֶשׂ'

רש"י פירש: "'וָרֶמֶשׂ' – הם שרצים, שהם נמוכים ורומשים על הארץ ונראים כאילו נגררים, שאין הילוכן ניכר". הקשה עליו הרמב"ן: "והנה בפרשה הזאת: 'וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ' (פס' כו), וכתיב 'וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ' (בראשית ז כא), וכתיב 'בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר' (תהלים קד כ)!".

נראה שהרמב"ן הבין בכוונת רש"י שמשמעות הפועל 'רמישה' היא הילוך נמוך הנראה כהיגררות על הארץ, ולכן הקשה עליו מפסוקים שבהם פועל זה נאמר על בעלי חיים גדולים שאינם זוחלים. אך מהר"ל ב'גור אריה' מסביר שאין כוונת רש"י לפרש את משמעות הפועל, אלא את משמעות השם 'רמש'.⁹⁶ פירוש הפועל 'רמש', להסברו, הוא 'תנועה' – ופועל זה ניתן להאמר על כל בעלי החיים, ואין מקום לקושיית הרמב"ן; אלא שמאחר וכל בעלי החיים הם 'רומשים', בא רש"י לפרש מדוע דווקא הזוחלים נקראים 'רמשים', והסברו הוא ש"נראים כאלו נגררים, שאין הילוכן ניכר" – כלומר אצלם בולטת יותר התנועה, דהיינו תנועת הגוף כולו, מאשר אצל שאר בעלי החיים שתנועתם מוגדרת כ'הליכה' ולא כ'תנועה', שכן הילוך רגליהן ניכר.

הרמב"ן עצמו מפרש אחרת: "אבל פירוש 'רמישה' כעניין בסמך, מן 'תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל' (ישעיהו כו ו) וחבריו". לדעתו, הפועל 'רמש' מקביל ל'רמס', דהיינו הילוך ודריכה,⁹⁷ ובכך מוסברים הפסוקים שהקשה מהם על רש"י, שכן גם יתר בעלי החיים הולכים. אם כן, מדוע לשיטתו דווקא הזוחלים נקראים 'רמשים'? על כך עונה הרמב"ן בפסוק כ: "ו'רמש' – שהוא רומש הארץ, לא ישקוט ולא ינוח" – כלומר מפני הליכתו התמידית נקרא הרמש על שמה.⁹⁸

"וְחַיְתוֹ אֶרֶץ"

מדוע דווקא לחיה הוצמדה ה'אֶרֶץ', ולא לבהמות ולרמשים?

הגר"א ב'אדרת אליהו' מסביר זאת בכך שהחיות "בַּיְעָרוֹת ביתם, וחופשים מעבודת האדם, ומזונותם מן הארץ, ולכן המה נקראים 'חַיְתוֹ אֶרֶץ' על שם הארץ, שמזונותם מן הארץ [...] לפי ש[החיה] גדלה ממנו שלא על ידי אמצעי כבהמות היישוב"; הבהמות המבוייתות תלויות באדם, והחיות הפראיות תלויות בארץ.

ניתן להסביר באופן נוסף, שהמילה 'אֶרֶץ' בהקשר זה מציינת את האזורים הטבעיים והפראיים, ששם מקום החיות (לעומת הבהמות המבוייתות). אזורי היישוב מתאפיינים בבניין ובצורה שבהם, ואילו שטחי הפרא נקראים 'ארץ', שכן אין בהם דבר מלבד 'ארץ' כמות שהיא. ניתן להסביר זאת גם על פי דברי הרמב"ן בפסוק א, ש'ארץ' היא עצם החומר הראשוני ('ההיולי') שממנו נוצרו הנבראים הארציים, ואם כן מובן ששטחי הפרא מכונים 'ארץ' כיוון שהם קרובים יותר ל'ארץ' המקורית, דהיינו כשהיתה במצבה הגולמי.⁹⁹

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

"אֶת חַיַּת הָאָרֶץ"

מדוע לא נכתב בפסוק זה "נֶפֶשׁ חַיָּה" כמו בציווי?

על פי ההסבר שכתבנו לעיל (סוף פס' טו) לכפילות שב"וַיְהִי כֵן – וַיַּעַשׂ", ש"וַיְהִי כֵן" מציין את היצירה הגולמית ו"וַיַּעַשׂ" מציין את גמר העשייה, ניתן להסביר זאת כך: הוצאת הארץ שנזכרת בציווי (בפסוק הקודם) היא היצירה, ובשלב זה כאמור הגוף היה גולמי, אבל הנפש כבר היתה קיימת ולא היתה זקוקה לקבלת צורה מוגמרת כמו הגוף, ולכן באותו שלב נזכרת הנפש בפירוש – שכן בו היא הופיעה בשלימות; לעומת זאת, העשייה (בפסוק זה) עיקרה באה בשביל לתקן את הגוף בצורתו הסופית ולא בשביל הנפש, כאמור, ולכן לא נזכרה בו.

"לְמִינָהּ"

בציווי נאמר "לְמִינָהּ" על הבהמה, החיה והרמש כאחד; מדוע כאן נכתב "לְמִינָהּ" על כל מחלקה בנפרד?

בפשטות נראה שכוונת הכתוב היא להדגיש לגבי כל מין בפני עצמו שנברא למינו; אלא שאם כך עלינו להסביר את המקומות שבהם זה נכתב בצורה כללית – בציווי שבפסוק הקודם, וכן בתיאור הבריאה ביום החמישי – "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם, לְמִינֵהֶם".

כפי שהזכרנו מספר פעמים, בתיאור העשייה הכתוב מפרט יותר את האופן שבו הדברים נראו בפועל; לכן פה בציווי נאמר "לְמִינָהּ" בכללות על המינים יחד, אבל כשנבראו ונראתה ההתפרטות, שכל בעל חיים חי עם מינו, נכתב זאת בפירוט על כל אחד.

בתיאור הבריאה ביום החמישי, אף על פי ש"הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" ו"נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת", דהיינו הדגים, נכללו יחד ב"לְמִינֵהֶם", על העוף נאמר לחוד – "וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ"; הרי שגם שם הכתוב פירש זאת על כל מין בפני עצמו, ורק התנינים הגדולים והדגים נכללו יחד מפני שבאמת שייכים למחלקה אחת, אלא שהזכיר הכתוב את התנינים בפני עצמם מפני חשיבותם.¹⁰⁰

בדומה לכך, גם ביום השלישי נאמר בציווי "לְמִינוֹ" פעם אחת, ובעשייה נאמר "לְמִינֵהוּ" שתי פעמים.¹⁰¹

"וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה"

מה בא הכתוב ללמד במילה "כָּל" שנכתבה כאן על "רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה", וכן ביום החמישי על העופות והדגים? ומדוע על החיה והבהמה לא נאמר כאן "כָּל", בשונה מהרמשים, ובשונה מתיאור בריאתן שבפרק ב (פס' ז), שבו נאמר גם עליהן "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה"?

אפשר לחדש ולומר שהיכן שנכתב "כָּל" (דגים, עופות, ורמשים) נבראו הרבה מכל מין, וזהו הריבוי שמלמדת המילה "כָּל", והיכן שלא – נברא זוג אחד מכל מין.¹⁰²

אפשר להסביר באופן נוסף, שבמובן מסויים לא כל החיות והבהמות נבראו למינן בצורה מוחלטת, שהרי יש מהן שיכולות להוליד גם על ידי היזקקות למין אחר, כגון הפרד או הכוי (הנזכר במשנה במסכת ביכורים ב ח, ובתלמוד בבלי חולין פ ע"א) לפי הדעה שהוא הבא מן התיש והצביה (וגם לדעה החולקת [ראה שם], על כל פנים משמע שמבחינה מציאותית תופעה זו קיימת); מה שאין כן בדגים, בעופות ובזוחלים – שלא מצויה בהם מציאות של הכלאת שני מינים שונים. ואף על פי שבוודאי גם בהם קיים הטבע של 'למינו' – להזדווג עם מינם ולהוליד כמותם, מכל מקום אין זה מוחלט ולכן לא נאמר בהם 'כל'. מטעם זה גם ביום השלישי לא נאמר 'כל', שכן העצים אף על פי שמצד טבעם עושים פרי 'למינם', מכל מקום ניתן מבחינה טכנית להרכיב מינים שונים מהם יחד (אף על פי שהדבר אסור מצד ציווי התורה). החיות והבהמות הן מורכבות יותר מהרמשים והדגים, וככל שהיצור מורכב יותר כך יכולותיו הפיזיות רבות יותר וביכולתו לצאת מגדרי טבעו.

על פי הסבר זה מובן מדוע בפסוק מפרק ב שהזכרנו נאמר 'כל' גם על החיות, שכן שם לא נאמר 'למינה', אלא: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ" – הפסוק כתב 'כל' כדי להדגיש שכל החיות והעופות באו אל האדם כדי שיקרא להם שמות.

"רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה"

מדוע בציווי שבפסוק הקודם נאמר "רֶמֶשׂ", וכאן "רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה"?

גם זאת ניתן להסביר על פי הכלל שהצבנו שבתיאור העשייה הכתוב מפרט יותר את הנראה לעיניים, והרי הרמשים מכונים "רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה" "בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם" (לשון הרמב"ן בפס' כד) – דבר שנראה כלפי חוץ בעת שנבראו. אך לגבי החיה נאמר 'ארץ' גם בציווי – "חַיַּת הָאָרֶץ", מכיוון שהשתייכותה לארץ אינה דבר חיצוני אלא חלק מעצם הגדרת מהותה, שכן היותה בארץ (כלומר אזורי הפרא הטבעיים) הוא המבדיל אותה מהבהמה המבוייתת, וכאמור – בציווי מפרט הכתוב את מהותו הפנימית של הדבר הנברא. לעומת זאת, היות הרמש מהלך על האדמה בכל גופו אינו שייך לעצם הגדרת מהותו.