פיסקה זו מגדירה את הזמן בו חלה מצוַת סיפור יציאת מצרים:
יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ? - האם ניתן לומר שמצוַת הסיפור חלה כבר מראש חודש ניסן, וכמו שכתוב (שמות יג ה): "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה", ומשמע מכך שכל חודש ניסן קשור לעניין הפסח?
תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיוֹם הַהוּא – שנאמר בפסוק: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא", ומוכח מכך שמצוַת ההגדה היא דווקא ביום הקרבת הפסח, שכן לפני זה נאמר: "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" דהיינו הקרבת הפסח; ואע"פ שבביאור פשט הפסוק נראה שהמילים "ביום ההוא" לא מתייחסות לתאריך מסויים, אלא הכוונה היא: "בעתיד", מכל מקום כך הוא פירושו של הפסוק על פי הדרש.
אִי בַּיוֹם הַהוּא, יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? - אם כך, שמצוַת ההגדה היא ביום הקרבת הפסח, הרי שזמנה הוא ביום י"ד ניסן שבו מקריבים הפסח, מבעוד יום, לפני ליל ט"ו?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "בַּעֲבוּר זֶה", "בַּעֲבוּר זֶה" לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ - נוסח התשובה לבן המופיעה בתורה, הוא: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", ומהמילה "זה" משמע שהאב מורה על דבר שנמצא לפניו, דהיינו המצה והמרור, והם נמצאים לפניו רק בליל ט"ו, שאז הוא זמן מצוַת אכילתן. אם כן, מוכח שמצוַת ההגדה היא בליל ט"ו בלבד, ומילות הפסוק: "ביום ההוא", אין כוונתן ליום הקרבת הפסח אלא ליום אכילתו; ועל אף שכתוב "יום" – אין משמעות המילה יום דווקא ולא לילה, אלא ציון זמן. למרות שלפי מסקנת הדרשה, זמן המצוה נלמד מהמילים "בעבור זה", ולא מ"ביום ההוא", הפסוק הוצרך לכתוב גם את המילים "ביום ההוא"; לולא כן, היה מקום לטעות ולפרש ש"בעבור זה", פירושו - בעבור המַצות (ללא המרור) שנאכלות בכל ימי הפסח, וכפי שכתוב שם: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים"; לפי הבנה זו, ניתן לקיים את מצוַת הסיפור בכל ימי הפסח. כדי לשלול הבנה זו, נכתבו גם המילים: "ביום ההוא", ללמד שהמצוה קיימת ביום אחד בלבד49.
"בַּעֲבוּר זֶה" לֹא אָמַרְתִּי - במשפט זה ההגדה מדברת בגוף ראשון: לא אמרתי [לך לומר] "בעבור זה [עשה ה' לי בצאתי ממצרים]", אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך [ואתה יכול להצביע עליהם ולומר "זה"]; ופירוש הפסוק הוא: על מנת שאקיים מצוותיו, כגון מצוות אכילת המצה והמרור שלפנינו, עשה ה' לי ניסים בצאתי ממצרים.
