מגיד · חלק שלישי – "לֵאמֹר"

מִתְּחִלָּה וכו' - מכאן מתחיל עצם הסיפור. הסיפור אינו מתחיל משעבוד מצרים, אלא מכך שמתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, שהם אבותיו של אברהם אבינו ואף אברהם עצמו, עד שהגיע לשלב שבו הכיר את בוראו⁵⁰; הטעם לכך הוא, שעניין ההגדה אינו סיפור יציאת מצרים בלבד, אלא תיאורו של תהליך התקדמות העולם, תוך התמקדות באחד משלביו המרכזיים שהוא יציאת מצרים. משום כך, תיאור התהליך מתחיל בימים הקדמונים, שהאנושיות עוד היתה בגולמיותה, שקועה בהבלי האלילים, טרם זרחה בעולם שמש האמונה⁵¹.

טעם נוסף להתחלת הסיפור בתיאור תקופה זו הוא, שע"י הצגת המצב הרוחני השפל בו היו אבותינו, מודגשת ביתר שאת חשיבותה של יציאת מצרים⁵², ומשפט הפתיחה כולל את שני הקצוות: "מתחילה, עובדי ע"ז היו אבותינו - תכלית השפלות, ועכשיו - קרבנו המקום לעבודתו"⁵³.

אפשר לומר טעם נוסף להזכרת דבר זה, והוא - שעל פיו מוסבר הצורך הרוחני שהיה בירידת ישראל למצרים. מצבו הרוחני של עם ישראל היה פגום כתוצאה מטומאת העבודה הזרה שדבקה באבותיו, וכדי להיטהר ממנו היה צורך להיצרף במצרים, שעל שם כך נקראה (דברים ד כ) "כּוּר הַבַּרְזֶל"⁵⁴.

ובחר בעל ההגדה בשלושה פסוקים הלקוחים מנאומו של יהושע לפני פטירתו, המתמצתים את תוכן ההשתלשלות ההיסטורית מזמן אברהם אבינו עד הירידה למצרים⁵⁵; בפסוקים אלו אף יבואר שבני יעקב הם לבדם העם הנבחר.

וַאֲבִי נָחוֹר - ללמדך שתרח אינו ההתחלה של העם הנבחר, שהרי הוא היה גם אבי נחור שעבד עבודה זרה, אלא אברהם, ועל זה אמר הפסוק: "אֵת אֲבִיכֶם אֵת אַבְרָהָם" - שהוא אבי האומה הישראלית.

וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ - מישמעאל ובני קטורה, ומלבדם - וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק שהיה הנבחר, וְעֵשָׂו לא היה הנבחר, שהרי הוא קיבל את הַר שֵׂעִיר, ולא את ארץ כנען המובטחת לאבות, ועוד, שהרי הוא קיבל את הר שעיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ לעצמו, ולא להיות גֵּר בארץ זרה, כמו שנאמר לאברהם על זרעו, אלא יַעֲקֹב וּבָנָיו, הם אלו שיָרְדוּ מִצְרָיִם, משום שהם ממשיכיו האמיתיים של אברהם⁵⁶.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל – ששמר וקיים את ההבטחה שהבטיח לאברהם, בה נאמר שזרעו יהיו עבדים בארץ לא להם ארבע מאות שנה, וחִשַּׁב אֶת הַקֵּץ – חישב את סופה של תקופת השעבוד האמורה לאברהם, ובסוף זמן קצוב זה הוציאם לחירות.

ניתן גם לפרש: חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ - מלשון חישוב ותכנון, שכל התהליך של גלות מצרים והגאולה ממנה, היה מחושב על ידו מראש כחלק ממהלך עולמי כולל⁵⁷.

וְהִיא - תכונתו זו של הקב"ה, שהוא שומר את הבטחותיו⁵⁸, עמדה לאבותינו ולנו, שכמו ששמר אז את הבטחתו לאברהם, כך שמר לעם ישראל בכל הדורות את הבטחתו שהבטיח ע"י נביאיו, לגואלנו באחרית הימים גאולה שלימה, שממנה מתחייב שעם ישראל לא יכלה בגלות. לא מדובר כאן על צרות מקומיות, שמהן אכן לא תמיד זכינו להינצל, אלא על גזרות השמדה כלליות כמו בימי המן, שעליהן יש הבטחה שלא תצלחנה, כאמור (יש שפירשו ש"והיא" היא ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, אך מפרשים רבים הקשו על כך, שהרי אז הבטיח הקב"ה לאברהם רק את גאולת מצרים, ולא הגנה בכל הדורות, ופירשו באופנים אחרים; כאן הובא הפירוש הקרוב ביותר לפשט).

שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד - לא פרעה בִּלְבָד, עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אלא צוררי ישראל שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם. (לכן נאמר: "בלבד", כיון שהמשפט מתייחס לאדם מסויים, ולכן גם נאמר: "שבכל ולא "בכל")⁵⁹.

עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ - בין אם כלייה גשמית, ובין אם כלייה רוחנית.

מכאן מתחיל חלקו המרכזי של המגיד, הכולל את פסוקי 'מקרא ביכורים' והדרשות שדרשו עליהם חז"ל, והם כוללים את כל ענייני שעבוד מצרים והגאולה ממנו.

צֵא וּלְמַד - צא מעניין לבן שנכתב פה, ללמוד עליו ממקום אחר, מעניין פרעה, וכפי שיבואר⁶⁰.

שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי - אֹבֵד אָבִי - דהיינו, שכשלבן רדף אחרי יעקב ומשפחתו (בראשית לא כג), רצה להורגם, ובכך היה עוקר חלילה את כל ישראל. דבר זה - שרצה להורגם - אינו מפורש שם בכתוב, אלא נלמד מכך שנאמר עליו: "אֹבֵד (=מאבד) אָבִי (=יעקב)", ואילו על פרעה לא נאמר כך, על אף שגזר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד - הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ", ומכך נלמד שמזימת לבן היתה חמורה מזו של פרעה⁶¹.

וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – ניתן לשאול: כיצד ירידת יעקב למצרים קשורה לעניין לבן שהוזכר קודם לכן? אפשר להסביר בפשטות, שהפסוק מונה עוד צרה שהיתה ליעקב; יש מסבירים, שהירידה למצרים היתה בסיבת לבן, שכן מפני שלבן ביקש לעקור את כל משפחת יעקב, אי אפשר היה שהגזירה שנאמרה לאברהם: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" תתקיים אצל לבן, אלא הוצרכו לרדת למצרים כדי שתתקיים הגזירה שם⁶².

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר - דבר זה אינו נלמד מלשון הפסוק, ולכן לא כתוב כאן "מְלַמֵּד"; אלא הוא מאמר מוסגר. אדרבה, מהפסוק המובא כאן דווקא משמע שירד מרצונו, מפני שלא היה מרעה בארץ כנען⁶³.

אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר – כלומר: אע"פ שיעקב ירד מרצונו - מכל מקום, גם אילו לא היה רוצה לרדת, היתה מוכרחת להיווצר ע"י ההנהגה האלוהית סיבה אחרת שתגרום לו לרדת, כדי שתתקיים גזירת ברית בין הבתרים. "הדיבור" הוא הדיבור שנאמר אז לאברהם: "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" וגו'⁶⁴, או שהוא "דיבור" מלשון הנהגה, כלומר ההנהגה האלוהית (כמו (סנהדרין ח:): "דַבָּר אחד לדור ואין שני דַבָּרִים לדור")⁶⁵.

[וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה] וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם - מהמילים "ויגר שם" כשלעצמן, אי אפשר ללמוד שכבר בזמן הירידה היה בדעתו של יעקב לגור שם באופן זמני ולא להשתקע, שהרי ייתכן שבזמן הירידה היה בדעתו להשתקע ולאחר מכן שינה את דעתו. לכן נראה שהדרשה נלמדת גם מהמילים "וירד מצרימה", וכפי שיבואר (כמבואר לעיל, "אנוס על פי הדיבור" הוא מאמר מוסגר, ואם כן, המילים "וירד מצרימה" שנכתבו לפניו, מתייחסות גם לדרשה זו. ואכן כך מופיעה הדרשה במדרש ה'ספרֵי' שם, שהוא מקור דרשה זו, ולא מופיע שם המשפט: "אנוס ע"פ הדיבור"). אופן הלימוד הוא: היה צריך להיות כתוב: "וירד מצרימה במתי מעט, ויגר שם", שהרי גם הירידה למצרים היתה במתי מעט ולא רק המגורים שם, ומכך שבכוונת מכוון נכתב הסדר הנוכחי, והמילים "ויגר שם" נסמכו למילים "וירד מצרימה", נלמד שה"ויגר שם" היה חלק מתוכנית הירידה, וכבר אז היתה דעתו לגור שם באופן ארעי ולא להשתקע⁶⁶.

שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ וגו' - לולא פסוק זה, לא ניתן ללמוד שיעקב ירד למצרים על מנת לגור ולא להשתקע, שהרי אפשר לפרש להפך, ש"ויגר שם" הוא מלשון מגורי קבע; בפסוק זה רואים שאכן הם ירדו למצרים על מנת לגור שם בארעיות, שהרי זהו תוכן דבריהם לפרעה: הם באו רק מפני הרעב, ולכשיסתיים, ישובו לארץ כנען. לכן כתוב כאן "שנאמר", ולא כבשאר הדרשות דלקמן: "כמה שנאמר", משום ששם הפסוקים מובאים רק כמקבילה לדרשה, והדרשה יכולה להידרש אף בלעדיהם, אך כאן הפסוק הוא הכרחי לדרשה, שבלעדיו היא חסרת בסיס⁶⁷.

וְעַתָּה שָׂמְךָ וגו' – על אף שאין סוף הפסוק קשור לענייננו, הובא כדי להשלים את הפסוק; ולא הובא כאן הפסוק האמור בסיפור הירידה למצרים עצמו: "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶך יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ", משום שסיומו הוא: "וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם", ורצה בעל ההגדה לסיים בדבר טוב⁶⁸.

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי - מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם - שאע"פ שהיו "שָׁם" - במצרים, היו ניכרים (מצויינים= מסומנים) כגוי= עם בפני עצמו, בלשונם ובלבושם; הדרשה אינה נלמדת מהמילה "גוי", שהרי היא אינה מיותרת, שאי אפשר היה לכתוב: "ויהי שם לגדול עצום ורב", אלא מהמילה "שם", שהיא מיותרת, שהרי ידוע שהם היו במצרים. ולא מובא כאן פסוק כמו בשאר הדרשות דלקמן, כיון שדבר זה לא נאמר בפירוש בשום פסוק⁶⁹.

גָּדוֹל – במספר; עָצוּם - בכוח⁷⁰; וָרָב - אינו תואר מלשון "הרבה", שהרי כבר נאמר "גדול", אלא פועל, שמשמעותו: צומח, גָדֵל, רָבֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וגו' - פסוק זה נאמר ע"י הנביא יחזקאל בתארו את קורות עם ישראל בשעבוד מצרים והיציאה משם, באמצעות משל על תינוקת (המסמלת את עם ישראל) שהיתה מושלכת מתבוססת בדמיה, ומְצאהּ איש (המסמל את הקב"ה) ואספהּ אל ביתו, והחיה אותה מתוך מצב זה. פסוק זה מתאר את התרבותם של עם ישראל במצרים, והוא מובא כאן כדי ללמד שמשמעות המילה "ורב" היא כפי שביארנו, שהרי הפועל "ותרבי" נכתב שם בהקשר לדימוי לצמח השדה, ומכאן שמשמעותו היא: ותצמחי. כוונת הפסוק היא, שעל אף קושי השעבוד, אופן התרבותו של עם ישראל היה כמו צמיחת צמח, ודבר זה בא לידי ביטוי במספר מאפיינים משותפים: א. התרבותם היתה מהירה, כמו צמח השדה שגדל במהירות. ב. ילדו שישה בכרס אחת, בדומה לצמח, שיוצאים בו גבעולים רבים משורש אחד. ג. גזיזת הצמח מחזקת את צמיחתו, וכמו כן עם ישראל (שמות א יב): "כַּאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ - כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"⁷¹.

וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה - זהו משל למצבם של עם ישראל במצרים, שהגיעו לזמן שהם ראויים להיגאל מצד צדקת ההנהגה האלוהית, אבל לא היו להם זכויות שבעבורן יהיו ראויים לכך מצידם.

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי - בנביא פסוק זה נכתב קודם הפסוק דלעיל, והוא משל על עם ישראל במצרים, שהיו במצב גשמי ורוחני ירוד, ומתוך מצב זה גאלם הקב"ה, ונתן להם את מצוות דם הפסח ודם המילה, כדי שתהיינה להם זכויות ויהיו ראויים להיגאל. מכיון שהפסוק הקודם הסתיים בדבר רע, שהוא משל על כך שלא היו להם זכויות, שוּנה סדר הפסוקים⁷².

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ - כוונת בעל ההגדה בהבאת הפסוק היא, להסביר את הסמיכות שבין המשפט: "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" לבין המילים:"וַיָּרֵעוּ אוֹתָנוּ", שמשתמע ממנה שקיים קשר בין הדברים; על כך מביא את הפסוק "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ", שבו אכן מפורש שהטעם ל"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ" היה התרבותם והתחזקותם של בני ישראל. ניתן גם לפרש, ש"וַיָּרֵעוּ" הוא מלשון רעיון ומחשבה (ראה תהילים קלט ב,יז), כלומר: חשבו עלינו מחשבות, ולפי זה הפסוק מובא כאן כדי לפרט את תוכנן של אותן מחשבות⁷³.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ - וירעו לנו, כמו (במדבר טז טו): "וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם"= לאחד מהם. ובדרך רמז פירשו⁷⁴: עשו אותנו רעים ומושחתים.

וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר... לְמַעַן עַנֹּתוֹ - כוונת בעל ההגדה בהבאת הפסוק היא, להוכיח שהמצרים עינו אותם לשם העינוי עצמו, ואף כשלא היה להם תועלת בו, שכן כך משמע מהמילים "לְמַעַן עַנֹּתוֹ", דהיינו - העינוי עצמו היה המטרה⁷⁵. ניתן להביא דוגמה לכך מדברי חז"ל⁷⁶, שהמצרים היו כופים את בני ישראל לבנות על קרקע טובענית, שידוע שהמבנים לא יחזיקו עליה מעמד; בעבודות מעין אלו, גם סבלו של העובד גדול יותר, שהרי יודע שהוא יָגֵעַ לריק.

וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִידוּ... בְּפָרֶךְ - וכוונת בעל ההגדה גם לפסוק שאחריו: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה: בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" וגו'. פסוקים אלו מתארים בהרחבה את עניינה של אותה עבודה קשה הנזכרת כאן⁷⁷.

וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע... וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ - מהפסוק המובא אנו למדים, שלא זו בלבד שהתפילה נשמעה לפני ה', אלא גם גרמה לכך שהברית תיזכר, ופעלה לקידום הגאולה⁷⁸.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקֹב – זכר את הברית שכרת את (=עם) האבות, בה נשבע (בראשית יז ז): "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" – שמזה משתמע שיגן על זרע האבות ויקרבם לעבודתו⁷⁹, וכן נשבע להם שייתן לזרעם את ארץ כנען – (שם שם ח): "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךּ"⁸⁰, ושיעניש את המצרים – (שם טו יד): "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי"⁸¹.

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ - כמו שאמר לבן ליעקב (בראשית לא נ): "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי", ופירש רש"י: "למנוע מהן עונת תשמיש".

כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים - מכך שכתוב "וַיֵּדַע" ולא כתוב מה ידע, משמע שמדובר על דבר שבצנעה, שרק הקב"ה רואה ויודע עליו⁸².

ואפשר לפרש⁸³ את המילים "וַיֵּדַע אֱלֹהִים" כפועל יוצא, והמושא הוא "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר: עשה שיזדקקו לנשותיהם, כמפורש במסכת סוטה (יא:).

וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים - משום שלשון עמל שייך רק על מה שאדם עמל מרצונו לצורך עצמו, כמו (קהלת א ג): "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", ולכן אין לפרשו על עבודת הפרך⁸⁴.

וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק - שדחקו בהם, הלחיצו אותם, ולא נתנו להם מנוחה.

וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַים - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וכו' – ניתן היה לכתוב: "ויוציאנו ממצרים", שהרי ידוע שנושא הפסוקים הוא ה', וייתור זה מלמדנו שההוצאה נעשתה ע"י ה' בעצמו⁸⁵; ובפסוק "ועברתי" המובא כאן, מבואר שהשלב ביציאה עליו נאמר שנעשה ע"י ה' בעצמו הוא מכת הבכורות, שהרי על היציאה עצמה לא שייך לומר כך, שכן משה הנהיגם והם צעדו ברגליהם. אך גם דבר זה מצריך הבנה, הרי כל דבר בעולם פועל מכוחו של הקב"ה, ואם כן מהי משמעות הדבר שההכאה נעשתה ע"י הקב"ה בעצמו - כיצד זה בא לידי ביטוי?

דבר נוסף המצריך הבנה הוא, מה עניינו של כל אחד מאלו המופיעים כאן: מלאך, שרף, ושליח, ומדוע כל אחד מהם תואם לאותו חלק בפסוק שמתאימה לו הדרשה?

במכת בכורות נעשו שלוש פעולות:

א."וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים" – זהו המעבר שלפני ההכאה, המהווה הכנה אליה, ומשמעותו היא: ההכרה והקביעה מי הם הבכורות; דבר זה לא תמיד היה ידוע, מחמת ריבוי מעשי הניאוף, ורק הקב"ה ידעו. ייתכן שמשמעות הדבר שהמעבר נעשה ע"י הקב"ה בעצמו היא, שמתו הבכורות האמיתיים שרק הקב"ה יודע עליהם, ולא אלו הידועים בציבור כבכורות. על פעולה זו נאמר שלא נעשתה ע"י מלאך; 'מלאך' הוא הנשלח מאת ה' לבצע שליחות רוחנית, ולולא הפסוק היה מקום לומר שהוא זה שקבע מי ימות, כלומר שמתו הידועים בציבור כבכורות ולא הבכורות האמיתיים.

ב."וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר" – זוהי ההכאה עצמה, והיא נעשתה ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י שרף; 'שרף' הוא מלאך חבלה, מלשון שריפה והשחתה, ולולא הפסוק היה מקום לומר שהוא זה שהמית את הבכורות. ייתכן שמשמעות הדבר שההכאה נעשתה ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י שרף היא, שההמתה לא נעשתה ע"י גורם טבעי, כמו מחלה או דבר, אלא בדרך ניסית לגמרי.

ג. "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" - הכאת פסילי העבודה הזרה של מצרים ושבירתם, אף היא נעשתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח; 'שליח' הוא כל כוח הנשלח מאת ה', ואפילו כוח גשמי, וכן מלאך כשנשלח לבצע שליחות גשמית שגם אדם יכול לבצעה, נקרא שליח. לולא הפסוק היה מקום לומר שהפסילים נשברו ע"י מלאכים או רוח וכד', והפסוק מלמדנו שגם דבר זה נעשה ע"י הקב"ה בעצמו, כלומר: באופן ניסי ולא ע"י גורם טבעי⁸⁶.

"אֲנִי יְהֹוָה - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר" - זהו סיום הפסוק, והוא מלמד על שלוש הפעולות שפורטו לעיל, שנעשו ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י כוח אחר. הטעם לכך שכל אלו נעשו באופן הנזכר הוא, כדי לפרסם את שמו של הקב"ה ואת גבורתו העל-טבעית, וכן כדי להראות חיבה כלפי עם ישראל, בכך שמוכן לשנות עבורם את סדרי הטבע⁸⁷.

בְּיָד חֲזָקָה - זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד יְהֹוָה הוֹיָה וגו' - כשהמושג 'יד' מתייחס לקב"ה, משמעותו - פעולות שנעשות על ידו באופן ישיר, כמו כף יד אדם שבה נעשות הפעולות⁸⁸. משום כך, בעל ההגדה מייחס את הביטוי 'יד חזקה' למכת הדבר, שנעשתה באופן ישיר ע"י הקב"ה, והיא מכונה בפסוק: 'חזקה', על פי האמור בסוף הפסוק: "דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד". בטעם הדבר שמכה זו נרמזה כאן בפני עצמה, ניתן לבאר על פי דברי המדרש⁸⁹ שעם כל אחת מהמכות נלוותה מגפת דבר, ובשל כך יש לה חשיבות על פני שאר המכות⁹⁰.

הוֹיָה - מלשון הוויה וקיום, כלומר: תהיה קיימת בבהמותיך, להמיתן⁹¹.

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - זוֹ הַחֶרֶב - לא מצינו בתורה שהיתה מכת חרב בתהליך יציאת מצרים; לכן נראה שהחרב האמורה כאן מתייחסת לאיומו של משה על פרעה (שמות ה ג): "פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב", ודרשו חז"ל⁹² שכוונת משה היתה לומר "פן יפגעך", אלא ששינה מפני כבוד המלכות⁹³. כוונת הפסוק לומר, שלתהליך יציאת מצרים התלוו גם מכות בפועל, וגם איומים שלא מומשו, ושניהם מראים את גדולתו של הקב"ה. פירוש זה מתיישב היטב עם לשון "זרוע נטויה" שמשמעותו, לפירוש זה, הוא: זרוע הנטויה לבצע פעולה וטרם ביצעה אותה, ועיקר עניינה הוא להוות אִיום.

כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם - הפסוק נאמר על המלאך שהיה משחית בעם בזמן מגפת הדבר בימי דוד; שם משמעות הכתוב היא, שהמלאך איים להכות את אנשי ירושלים, ומזה נלמד לביטוי 'נטויה' האמור אצלנו, שגם כן משמעותו היא: איום. וראה פירושים נוספים ב'הרחבות'.

וּבְמֹרָא גָּדֹל - זֶהֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה - היה מקום לפרש שהמכות נקראו 'מורא' כיון שהן מטילות את מוראן על הבריות; דרשתנו באה לשלול פירוש זה, וללמד שהמכות נקראו 'מורא' כיון שעל ידן המצרים וישראל יראו מהקב"ה שגילה על ידן את שכינתו (כלומר: את זה שהוא שוכן בארץ ומשגיח עליה). על מנת לבסס זאת, מובא כאן הפסוק הלקוח מנאומו של משה לעם ישראל, שבו נאמר: "כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַים לְעֵינֶיךָ", ומדויק מהמילה "לכם", שהמכות נעשו לצורך עם ישראל, ולא רק כדי להעניש את המצרים (ואף שכאמור, המכות נועדו גם כדי לפרסם את שם ה' בקרב המצרים, שם משה בוחר להדגיש פן זה של המכות, כיון שנושא הדברים שם הוא אמונת ישראל). ואין לומר שכתוב "לכם" משום שהיה בזה צורך פיזי לעם ישראל - כדי שיצאו ממצרים, שהרי ה' יכל להוציאם גם ללא המכות; אלא ודאי כוונת הפסוק היא, שהמכות נעשו כדי לחזק בליבם את האמונה בקב"ה, וכמו שכתוב (שמות י ב): "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה"⁹⁴.

וּבְאֹתוֹת - זֶה הַמַּטֶּה - כלומר: המכות שנעשו ע"י המטה, שהן דם, צפרדע וכינים⁹⁵.

וּבְמֹפְתִים - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן - בפסוק המובא ישנו רמז לכך שהדם נקרא 'מופת'. יש שפירשו⁹⁶ שמדובר כאן על מכת הדם, ומפני שהיתה המכה הראשונה, נרמזה בפסוק בפני עצמה⁹⁷; ויש שפירשו שמדובר על המים ששפך משה ונהפכו לדם (שמות ד ט), שדבר זה היווה מופת והוכחה לאמיתת דבריו של משה⁹⁸. ייתכן שכוונת הדרשה היא כשני הפירושים, ולכן כתוב בפסוק "מופתים" בלשון רבים⁹⁹.

דָּבָר אַחֵר וכו' - דרשה זו אינה חולקת על הדרשה דלעיל, אלא באה ללמוד ממילות הפסוק את מספרן הכולל של המכות.

בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל - שְׁתַּיִם – על אף שכל אלו נכתבו בלשון יחיד, כיון שלכל שם עצם נוסף תואר וכך כל מושג מורכב משתי מילים, יש בזה רמז לשתי מכות.

וּבְאֹתוֹת - שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים - שְׁתַּיִם - כיון שנכתבו בלשון רבים (וראה בהרחבות, שם בואר באופן אחר).

מַכַּת בְּכוֹרוֹת - מבין כל המכות רק עליה נאמר כאן "מכת"; הטעם לכך הוא, שבשאר המכות תוכן המכה כלול בעצם שמה, כגון במכת דם, עצם זה שהיה דם הוא המכה, וכן בשאר המכות. לעומת זאת, במכת בכורות - המכה לא היתה שהיו בכורות, אלא הכאתם, ולכן נקראת "מכת בכורות", כלומר: הכאת הבכורות¹⁰⁰.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר וכו'-ר' יוסי הגלילי דורש מכך שבמכות מצרים נאמר שנעשו ע"י "אצבע אלוהים", ובקריעת ים סוף נאמר שנעשתה ע"י "היד" (שיש בה חמש אצבעות), שעל ים סוף לקו המצרים פי חמישה ממה שלקו במצרים; וכיון שבמצרים לקו עשר מכות, הרי שעל הים לקו חמישים מכות. מכות אלו היו דומות למכות שהיו במצרים¹⁰¹, וייתכן לפרש שהתקיימו באופן הבא¹⁰² (ובדרך דומה לזו פירש ר"י אברבנאל בפירושו להגדה 'זבח פסח'):

דם - שהיו צמאים מחמת מי הים המלוחים שבלעו, וגם בלעו את דם הנהרגים, בדומה למכת הדם במצרים שבה שתו דם וגם צמאו למים. צפרדע - שגם על הים, עלו עליהם ונכנסו לתוך גופם צפרדעים. כינים - שהיו מלאים בכינים מחמת אבק הדרך. ערוב - בעלי החיים הטורפים שבים פגעו בהם. דבר - שמתו שם בהמותיהם, וגם הם עצמם חלו אז במחלות קשות כדבר. שחין - שנהיה עליהם אז שחין. ברד - שהמים התקשו כאבנים ונפלו על ראשיהם. ארבה - שהיה להם אז תחושת רעב חזקה, שזה היה עניינה של מכת הארבה במצרים. חושך - שהיה להם חושך, כמו שכתוב (שם יד כ): "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ". מכת בכורות - שהקב"ה עורר אז צער בליבם על בכורותיהם שמתו.

ועוצמת כל אחת מהמכות, והצער שנגרם להם ממנה, היו גדולים פי חמישה מהמכות שהיו במצרים, לכן עשר מכות אלו נחשבות כחמישים מכות; ואף החושך, שלגביו לא שייך לומר שהיה חשוך פי חמישה מהחושך שבמצרים, מכל מקום - הצער והסבל שהיו להם בגללו, היו גדולים פי חמישה, שכן הרגשות האדם נתונות בידי הקב"ה והוא יכול להעצימן, וכן ניתן לומר לגבי מכות הארבה והבכורות. אפשר גם להסביר, שכיון שהיטלטלו בין משברי הים, ובנוסף לכך הוכו אז בכל המכות הנזכרות, היה להם סבל כפול ומכופל מכך שלא ראו את שסביבם, ואינו דומה המגשש באפילה כשהוא נתון בתוך ביתו ובסביבתו המוכרת, למי שמגשש באפילה בסביבה זרה ומאיימת, ובפרט במצב כזה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא, אינם חולקים על ר' יוסי הגלילי, אלא מוסיפים על דבריו - כל אחת מהמכות, בין אלו שבמצרים ובין אלו שעל הים, היתה מורכבת מכמה מכות, ודרשו זאת מהפסוק בתהילים המתאר את מכות מצרים. נבאר תחילה את מחלוקתם באופן דרשת הפסוק, ולאחר מכן מהן אותן ארבע או חמש מכות שהרכיבו כל מכה:

לדעת ר' אליעזר, הביטוי 'חרון אפו' מהווה כותרת לארבעת הדברים המפורטים אחריו, והוא מפסק את הפסוק כך: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ: עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים"; לדעת ר' עקיבא, הביטוי "חרון אפו" הוא חלק מהפירוט, והוא מפסק כך: "יְשַׁלַּח בָּם: חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים". טעמו של ר' אליעזר הוא, שרק הביטוי 'חרון אפו' כתוב בצורת נטיית שייכות, ויש ללמוד מכך שהוא אינו חלק מהפירוט; וכן מכך שהביטוי 'עברה' כתוב בלי ו' החיבור, בשונה משאר הביטויים,יש ללמוד שבו מתחיל הפירוט. ברם, ר' עקיבא סובר כי לא ניתן לפרש כר' אליעזר, שהרי לפי פירושו נמצא שהביטוי 'חרון אפו' מיותר¹⁰³.

ייתכן לפרש,¹⁰⁴ שארבע או חמש המכות שהרכיבו כל אחת מהמכות הן: א. המכה עצמה. ב. התפשטותה גם על מי שלא חטא כל כך. ג. תוצאותיה העקיפות. ד. צער הנפש וההרגשה הרעה, הנגרמים ממנה. ה. נאמר במדרש¹⁰⁵ שעם כל אחת מהמכות נלוותה מגפת דבר. וכל אחת ממכות אלו תואמת לאחד הביטויים בפסוק:

א. חרון אפו - לדעת ר' עקיבא, ביטוי זה רומז על המכה עצמה.

ב. עברה - משמעות המושג 'עברה' באופן כללי היא, שהפורענות מתפשטת ועוברת אל מֵעֶבר לגבולותיה הרגילים (מלבי"ם, ישעיהו יג ט), ובענייננו היא רומזת לכך שגם המצרים שלא הרשיעו כל כך, נפגעו מהמכה.

ג. זעם - משמעות המושג 'זעם' היא קללה, כמו (במדבר כג ח): "וּמַה אֶזְעוֹם לֹא זָעַם ה'"; קללה היא דיבור שפועל לאחר זמן, וכמו כן בענייננו, ה'זעם' רומז לתוצאותיה העקיפות של המכה. למשל: במכת דם, ה'זעם' הוא הנזק שנגרם לגופם כתוצאה מהצימאון ומהדם ששתו; במכות הצפרדע, הכינים, והערוב - הנזק בגוף או ברכוש שהותירו אחריהם; במכת הדבר - זיהום האוויר שנוצר מחמת ריבוי הפגרים.

ד. צרה - היא ההרגשה הרעה וצער הנפש, שמרגישה שנמצאת במקום צר ובמצב מצוקה.

ה. משלחת מלאכי רעים - לדעת ר' אליעזר שלא מונה את 'חרון אפו', בביטוי זה נרמזת המכה עצמה. לפי זה פירוש הביטוי הוא, "השתלחות של שליחי הרעים" (המילה "משלחת" עשויה להתפרש כשם עצם וגם כשם פעולה). ה'רעים' הם מלאכי החבלה שתפקידם להכות את מצרים, ו'מלאכי רעים' הם המכות עצמן, שהן השליחים שלהם. אבל לעברה, לזעם, ולצרה, לא מתאים הכינוי 'מלאכי רעים', באשר הם אינם נשלחים להכות, אלא - הזעם והצרה מתהווים ממילא ע"י המכה, והעברה היא החלק במכה שעליו כביכול אין ציווי, אלא שמידת הדין אינה מבחינה בין טובים לרעים.

לדעת ר' עקיבא, ביטוי זה רומז למגפת הדבר שהיתה מתלווה עם כל אחת מהמכות, כמובא לעיל בשם המדרש. ר' אליעזר חולק על מדרש זה, ולכן לדעתו היו בכל מכה ארבעה מרכיבים ולא חמישה.

לפי דעת ר' עקיבא אפשר לפרש, ש'מלאכי רעים' הם המלאכים שהפיצו את מגפת הדבר, שהם היו שליחיהם של ה'רעים' - מלאכי החבלה הממונים עליהם, שתפקידם להכות את מצרים; או שהם העכברים שהפיצו את מגפת הדבר, שהם היו שליחיהם של ה'רעים' - מלאכי החבלה שתפקידם להכות את מצרים.

דַּיֵינוּ - אין הכוונה שהיינו מסתפקים בזה, אלא - שאפילו אם לא עשה לנו אלא דבר זה, היה די בכך כדי שנהיה מחוייבים להודות לו; שהרי לא ייתכן לומר שהיינו מסתפקים בקריעת ים סוף ולא צריכים סיפוק צרכנו במדבר, או שהיינו מסתפקים בקירוב לפני הר סיני ולא צריכים את התורה, חלילה¹⁰⁶.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה = על קרקע יבֵשה, אלא על קרקע בוצית, כפי שקרקע הים מטִבעהּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ - אלא היו צרינו, המצרים, שבים על עקבותיהם למצרים; אבל אין הכוונה שהמצרים היו עוברים בתוך הים, שאם כן אין תועלת במעברם של ישראל.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן - אלא היה מאכילנו דברים אחרים במקומו, דיינו. אבל בהאכלתנו את המן היתה תוספת טובה מאת ה', כיון שהושג ללא מאמץ, והיו בו כל הטעמים, ועוד מעלות רבות כמבואר במסכת יומא (עה.)¹⁰⁷.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה - לא נאמר: "קרבנו להר סיני", אלא: "קרבנו לפני הר סיני", דהיינו: קרבנו אליו, לפני הר סיני; שכשבאו ישראל להר סיני התעלו למדרגה רוחנית נעלה יותר, כפי שכתב רש"י על הפסוק (שמות יט ב): "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" - "כאיש אחד בלב אחד", דהיינו שהתעלו למדרגה רוחנית גבוהה, בה הרגישו את אחדותו של כלל ישראל. משום כך, דבר זה נחשב כהטבה בפני עצמה שיש להודות עליה¹⁰⁸.

עַל אַחַת כַּמָּה וכַמָּה וכו' - כיון שאפילו על טובה אחת מכל אלו היה עלינו להודות לו, על אחת כמה וכמה שכשטובת המקום שנתן עלינו היא כפולה ומכופלת, וכמו שמפורט, אנחנו חייבים להודות לו. הפיסקה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות" וכו' המופיעה לקמן, היא השלמתו של משפט ארוך זה; ושני חלקיו של המשפט הופרדו, משום שהפיסקה: "לפיכך" מהווה פתיחה להלל וצריכה להיות סמוכה לו, והפיסקה: "על אחת כמה וכמה" מהווה השלמה לסיפור יציאת מצרים, כיון שהוזכרו בה פרטים שלא הוזכרו בו, וצריכה להיות סמוכה לו, לפני הפיסקה: "רבן גמליאל היה אומר"¹⁰⁹.