בְּכָל דּוֹר וָדוֹר - הפיסקה מורכבת משני חלקים ("בכל דור ודור" ו"לא את אבותינו"), במבט ראשון נראה שחלקה השני חוזר על האמור בחלקה הראשון; אך מהתבוננות בפיסקה עולה כי לכל חלק אמירה שונה:
חלק ראשון - בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא גופו יָצָא מִמִּצְרַים, יציאה פיזית. אע"פ שבאמת גופו לא יצא ממצרים, מכל מקום האדם חייב להתבונן בכך, שכאילו הוא יצא משם, משום ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" (לעיל בפיסקה "עבדים היינו"). דבר זה - שכאילו אנחנו יצאנו ממצרים - הוא מתחייב מההיגיון ואינו חידוש, ועיקר החידוש בחלק זה הוא עצם החיוב להתבונן בכך. גירסת הרמב"ם113 היא: "להראות את עצמו", דהיינו שצריך לנהוג בליל הסדר בדרך חירות, כאילו עכשיו יצא ממצרים ונהיה בן חורין. את חיוב זה לומד בעל ההגדה מכך שנאמר: "עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי", ולא: "עשה ה' לאבותינו בצאתם".
חלק שני - חלק זה אינו מלמד על חיוב, אלא חידושו הוא עצם האמירה שאַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, וכאן מדובר בגאולה הרוחנית של הנשמה. כאן לא נאמר ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו", כיון שנשמות כלל ישראל באמת היו במצרים ויצאו משם, וכן (לפי גירסת הרמב"ם,) דבר זה לא שייך להראות כלפי חוץ. באמירה זו ישנו חידוש, משום שהיה מקום לומר, שאף שלגבי דור יציאת מצרים היתה זו גם גאולה רוחנית, משום שבלעדיה היו נטמעים לגמרי בטומאת מצרים באופן בלתי הפיך, מכל מקום היו יכולים הדורות הבאים, להיגאל גאולה רוחנית בתוך מצרים, ואם כן ליציאת מצרים אין השפעה ישירה על גאולת נשמתנו. אך מהפסוק וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לומד בעל ההגדה שאין הדבר כן, משום שלא תיתכן גאולה רוחנית ללא גאולה פיזית שתבודד את עם ישראל מהעם המצרי. מן ההכרח היה להוציא באופן ממשי את בני ישראל ממצרים, מטומאתה ותרבותה, ולולא זאת לא היו יכולים להגיע למדרגה האלוהית היעודה להם, לא באותו דור ולא בדור אחר. משום כך, בגאולה הפיזית שנגאלו אבותינו אז, נגאלו אף נשמותיהם של ישראל שבכל הדורות114.
