שער ב · למען אמיתך

בפיוט זה אנו מפרטים את הערכים הרוחניים בהם חפץ הקב"ה, ומדגישים כי תפילתנו לישועה אינה בעבור תועלתנו האישית, אלא למען כבוד ה' ומימוש מטרת הבריאה, על ידי הופעתם ומימושם של ערכים אלו.

ואם יאמר אדם: מי אני ומה אני ספון [=חשוב],⁶⁸ שאתפלל על הגלות ועל ירושלים? המפני תפילתי יכונסו הגלויות ותצמח הישועה? – תשובתו בצידו, כאותה ששנינו: "לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר: בשבילי נברא העולם".⁶⁹ וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך, שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת; ואף שלא תֵעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן, או מאיזה טעם שיהיה – הנה הם עשו את שלהם, והקב"ה שמח בזה.⁷⁰

לְמַעַן אֲמִתָּךְ – למען התאמתותה וקבלתה של האמת האלוהית – ההשקפה הנכונה על המציאות – בקרב כל האנושות, במקום תיאוריות הכפירה הרווחות בעולם. דבר זה יוכל להתממש רק על ידי ישועתו הרוחנית והגשמית של עם ישראל, שכן רק כאשר יהיה ניצב ברום המעלה ותהיה לו יכולת השפעה על אומות העולם, יוכל ללמדן את האמת האלוהית ולהנחיל להן את ערכיה, כפי שמתאר הנביא ישעיהו את המציאות העתידית: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב ג).

לְמַעַן בְּרִיתָךְ – למען קיום בריתך שכרתָּ עִם עם ישראל, כפי שנאמר בסוף פרשת התוכחה: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בּ¿רƒית רִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כו מה), ופירש 'אבן עזרא': "בְּרִית רִאשֹׁנִים – זאת הברית הכרותה בסיני". בסיני, ישראל קיבלו על עצמם את חלקם בקיום הברית שבינם לבין הקב"ה – שמירת המצוות; והקב"ה, מצידו, הבטיח לישראל שחלקו בקיום הברית יהיה: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי – וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט ה). מובנה המקורי של המילה 'סגולה' הוא אוצר מיוחד,⁷¹ וכפי שפירש רמב"ן (שם): "שתהיו בידי סגולה, כדבר נחמד שלא ימסרנו המלך ביד אחר". על פי פירושו, ברית זו כוללת שמירה והגנה מאת הקב"ה על עם ישראל, ועל כך אנו מבקשים: "הוֹשַׁע נָא לְמַעַן בְּרִיתָךְ".

לְמַעַן גָּדְלָךְ וְתִפְאַרְתָּךְ – כשעם ישראל יוושע, וגדולתו ותפארתו תופענה בגלוי לעיני כל האומות, תתבטא בכך הופעתן של גדולתו ותפארתו של הקב"ה, שכן עם ישראל הוא המייצג אותו בעולם, כמבואר לעיל. בנוסף לכך, 'גודלו' של הקב"ה מבטא את היותו מקור כל הדברים הקיימים, הגשמיים והרוחניים, שהוא עצמו 'גדול' וכולל את כל אלה בתוך עצמותו;⁷² משמעות המושג 'תפארת' היא מיזוג של מידות וערכים מנוגדים ליצירה שלישית המהווה שילוב של שניהם (בספרי הפנימיות: שילוב של מידות החסד והגבורה). על פי זה, משמעות התגלותן של גודלו ותפארתו של הקב"ה היא, שהכול יכירו בכך שכל הפרטים הקיימים בבריאה הם חלק מהגודל האלוהי, וכן שיכירו ביופי ובָאמת הקיימים באופן הנהגתו את העולם, הנובעת משילוב של מידות החסד והדין, ושל מכלול השיקולים הגלויים לעיניו.

לְמַעַן דָּתָךְ – כדי שנוכל ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה כראוי, שכן לעיתים נבצר מהאדם – כפרט, או מהאומה – ככלל, לקיימן בשלימות, בשל צוק העיתים ומניעות שונות. 'דָּת' היא מצוות וחוקים,⁷³ ודתו של הקב"ה היא התורה, כפי שנאמר: "מִימִינוֹ אשדת (קרֵי: אֵשׁ דָּת) לָמוֹ" (דברים לג ב).

לְמַעַן הוֹדָךְ – כדי שיתגלה ויופיע בעולם הודו של הקב"ה באמצעות עם ישראל, כמבואר לעיל. פירוש המושג 'הוד' הוא: יופי פנימי, חבוי, (לעומת המושג 'הדר' המבטא את הגילויים החיצוניים שלו).⁷⁴ אנו מייחלים להתגלות עליונה ומשמעותית של הקב"ה בעולם, שבה ניתן יהיה להעמיק את ההכרה בדעת אלוהים, עד לרמה של הכרה ברבדים הפנימיים והעמוקים ביותר שבה.

לְמַעַן וִעוּדָךְ – 'ויעוד' הוא התוועדות, מפגש. אנו מתפללים לישועתו הרוחנית של עם ישראל, שבה תשוב השכינה לשרות בקרבנו בגלוי בבית המקדש, שהוא מקום המפגש, כביכול, בין ישראל לקב"ה, כפי שנאמר: "פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה [...] וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כט מב-מג). ל'ויעוד' זה משמעות כפולה, שכן מלבד הציפייה למפגש בין הקב"ה לכלל ישראל באמצעות השכינה במקדש, הרי שכל יחיד ויחיד שואף להגיע למפגש אישי עם הקב"ה בתוך לבבו, ומייחל לקבל סיוע ממרום להשתדלותו לבוא לידי כך; וכדברי ה'אלשיך'⁷⁵ על הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כה ח) – 'בתוכם' ולא 'בתוכו' [...] כי עיקר השכינה שורה באדם, ולא בבית [המקדש], כי 'הֵיכָל ה' הֵמָּה'⁷⁶[האנשים]". וכך כתב הראי"ה קוק:

בית המקדש, בתור המרכז הרוחני של האומה, ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החיזיון המורגש המרהיב עין ביופיו [...] צריך הוא להיבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל. [...] אז ישובו ליחיד כוחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה, וחום ההרגש ואורו, פורחים בהם כפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאוד.⁷⁷

לְמַעַן זִכְרָךְ – כדי שכל באי עולם יכירו במלכות הקב"ה, ויזכרוהו תמיד בליבם ובפיהם; לא זיכרון גרידא, אלא כזה הנובע מתוך הכרה עמוקה ומוחשית במציאותו, ומתוך הצבת האדם את הבורא במרכז חייו, כפי שאמר דוד: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז ח). כך זכרו אינו מש ממנו, שהרי כל פעולתיו מכוונות למטרה אחת: לקיים את רצונו ולדבוק בו.

לְמַעַן חַסְדָּךְ – כדי שתתגלה ותתממש בעולם מידת החסד של הקב"ה, בה הוא מיטיב עם האדם מעבר לכפי הראוי לו על פי זכויותיו. זאת, באמצעות הטובות והישועות שאנו מבקשים שיעשה עימנו, על אף שאיננו ראויים לכך מצד מעשינו.

לְמַעַן טוּבָךְ – כדי שתתגלה בעולם מידת טובו של הקב"ה. תוכן בקשה זו מצריך הבנה: הרי כל הפעולות שהקב"ה פועל במציאות הן טוב מוחלט, אלא שבשכלנו המוגבל איננו יכולים להבין את דרכי הנהגתו; עצם היותו של הקב"ה מציאות פשוטה (=לא מורכבת) שמגמתה היא להיטיב, מחייב שכל פעולותיו תהיינה אך ורק טוב מוחלט, שהרי אין לו רצונות שונים המנוגדים זה לזה, כמו אצל האדם. אף על פי שבשכל אנושי לא ניתן להבין כיצד הכול הוא טוב, מנקודת המבט האלוהית – ודאי שכך הוא, וכפי שביאר הרב יעקב משה חרל"פ⁷⁸ יסוד אמוני זה:

[...] שכל מה שיש בעולם, בלי יוצא מן הכלל, נוצר ונברא אך ורק לטוב ולחסד לגלוֹת טוּב ה', ושאין שום דבר שהוא רע בהחלט, אלא הכול טוב; ולא רק שעתיד לצאת ממנו טובה, אלא הוא טוב בהחלט, בעבר, בהווה , ובעתיד [...] הכול טוב מוחלט שאין למעלה ממנו.⁷⁹

אם כן, מהי משמעות הבקשה: "הוֹשַׁע נָא לְמַעַן טוּבָךְ", אם גם המציאות הנוכחית כפי שהיא מהווה טוב מוחלט? נראה לבאר, שעל אף שוודאי כל פעולותיו של הקב"ה הן הטבה, לא הרי פעולתה של מידת טוב ה' בהסתר ובעקיפין כהרי פעולתה בגלוי ובאופן ישיר. לבני האדם קשה להכיר בכך שגם המאורעות הנראים לעינינו שליליים הם באמת טובים מנקודת המבט האלוהית, וממילא יש בכך פגם בהופעת ה' בעולם: הדימוי שלו אצל בני האדם לוקה בחסר בכך שהם מייחסים לו – בין אם בקביעה שכלית ובין אם בהרגשת הלב – פעולות רעות ושליליות. לפיכך אנו מבקשים: "הוֹשַׁע נָא לְמַעַן טוּבָךְ", כדי שמידת טובך תופיע בעולם בגלוי, וכך כל באי עולם יכירו באמיתתה המוחלטת.

לְמַעַן יִחוּדָךְ – כדי שתתפשט בכל העולם האמונה במציאות ה' ואחדותו, כלומר: שהוא המציאות האמתית היחידה, וכל היישויות הקיימות בעולם והפעולות המתרחשות בו, כולן נאצלות ממנו ונפעלות על ידו. על ידי גאולתו של עם ישראל, כל האומות תלמדנה ממנו אמונה זו,⁸⁰ ועל עידן זה נאמר: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶך עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' ∆א»חד וּשְׁמוֹ ∆א»חד" (זכריה יד ט).

לְמַעַן כְּבוֹדָךְ – כדי שכבודך לא יהיה מחולל בגויים, בראותם את עמך נתונים לבז ולמשיסה בגלות, כמו שכתוב: "לֹא לָנוּ ה', לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן »כּבוֹד [...] לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם" (תהילים קטו א-ב). פירוש נוסף: כדי שיתגלה בעולם כבודו של הקב"ה, באמצעות כבודו של עם ישראל. 'כבוד' הוא מלשון כובד וריבוי;⁸¹ כבודו של הקב"ה, אם כן, הוא ריבוי המושגים הגשמיים והרוחניים שנבראו על ידו ודרכם הוא מתגלה בעולם. בעת הגאולה השלימה, בנוסף להופעת הכבוד הלאומי של עם ישראל, המבטא את כבוד ה', גם יכירו הכול במציאות ה' ואחדותו, ובכך שהוא ברא – בעבר, ומקיים – בהווה, את כל המציאות, ומתוך כך יראו בכל פרט הקיים בבריאה גילוי של כבוד ה'.

לְמַעַן לִמּוּדָךְ – כדי שיתפשט בקרב האנושות 'לימוד ה''. ביטוי זה מבוסס על הפסוק: "וְכָל בָּנַיִך לִמּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד יג), דהיינו בעלי הכרה וידיעה עמוקות בדעת אלוהים, וכפי שציין שם רד"ק לפסוק: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא לג). לשם כך אנו מתפללים לישועה, שכן מצב זה, שבו כל אחד מישראל יהיה 'לימוד ה'' – יהיה לעתיד לבוא, לאחר הישועה העתידה, שאז "תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה', כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם" (חבקוק ב יד). מלבד זאת, גם השגת 'דעת אלוהים' אליה אנו יכולים להגיע בעידן הנוכחי, תלויה במידה רבה בישועות הנקודתיות להן אנו זקוקים, כגון פרנסה ורפואה, שכן כששרויים במועקות ובטרדות הזמן קשה להתעמק בלימודים עמוקים ומופשטים.

לְמַעַן מַלְכוּתָךְ – זו עיקר משמעותה של הגאולה העתידה: הופעת מלכות ה', כפי שאנו אומרים בתפילת 'עלינו לשבח': "וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מל¿כוּ∆תךָ, ו¿ƒת¿מל…ךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד". גם ישועות עם ישראל מהצרות העכשוויות המתרגשות ובאות עליהם מפעם לפעם, הן התחלה של הופעת מלכות ה', שכן הן מבטאות את שליטתו בבריאה ואת הכוונתו אותה ליעדה הסופי – הופעה מוחלטת של מלכותו; גם עליהן אנו מבקשים: "הוֹשַׁע נָא לְמַעַן מַלְכוּתָךְ".

לְמַעַן נִצְחָךְ – כדי שתופיע בעולם יכולת הקב"ה לנצח על כל הבריאה = לשלוט בה ולהנהיגה.⁸² ניתן גם לפרש: כדי שתתפשט בעולם ההכרה בכך שהקב"ה הוא נצחי – מרומם ונבדל ממגבלות הזמן והחומר.

לְמַעַן סוֹדָךְ – המושג 'סוד ה'' מופיע בפסוק: "סוֹד ה' לִירֵאָיו, וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם" (תהילים כה טו). רק יראי ה' זוכים להבין ולדעת את תורת הסוד – פנימיות התורה. תחום זה אינו מכונה 'סוד' מפני שהוא קשה להבנה בשל המושגים הלא-מובנים המרכיבים אותו; דבר זה אינו מהווה סיבה לכנותו 'סוד', אלא 'שפה אחרת'. אם אדם יתקשה לקרוא מאמר הכתוב בשפה זרה, לא נכנה את אותו מאמר: 'סוד'. החכמה הפנימית נקראת 'סוד' מפני שכדי להבינה באמת לא די בכישורים אינטלקטואליים, אלא הלומד נדרש לחיבור נפשי-פנימי לעומק הדברים, להפנמת הדברים במארג הכללי של אישיותו, ולתִרגומם לקשר האישי שלו עם נותן התורה; משום כך, רק ליראי ה' קיימת גישה ל'סוד ה''. אנו מתפללים: "הוֹשַׁע נָא לְמַעַן סוֹדָךְ" – כדי שיתרחב המעגל של 'יראי ה'' המוכשרים לגשת ל'סוד ה'', ויהיה חלקנו עמהם, שלשם כך נצרכת הישועה, כמבואר לעיל.⁸³

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, נְאֻם ה'.⁸⁴

לְמַעַן עֻזָּךְ – כדי שיופיע בעולם עוזו של הקב"ה, באמצעות הניסים שיעשה לישראל. ביטוי זה גם רומז למלך המשיח, עליו נאמר: "וְעָמַד וְרָעָה ¿בּע…ז ה', בִּגְאוֹן שֵׁם ה' אֱלֹהָיו, וְיָשָׁבוּ, כִּי עַתָּה יִגְדַּל עַד אַפְסֵי אָרֶץ" (מיכה ה ג) – לעתיד לבוא, בעת הישועה, ימלוך המשיח על העולם כולו – "עַד אַפְסֵי אָרֶץ", ומלכותו תבטא את עוז מלכות ה'.

לְמַעַן פְּאֵרָךְ – כדי שיתגלה בעולם פארו של הקב"ה המשתקף בפרטי הבריאה כולה, דהיינו שיאמינו ויכירו בכך שכל היופי והפאר הנראים בבריאה הם אופן התגלות פאר הקב"ה, ודרך מבט זה יתקרבו לדבקות בו. וכך כתב הראי"ה קוק:

השער [להשגת קרבת אלוהים] הוא האלוהות המתגלה בעולם; בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכישרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור.⁸⁵

מודעות זו תתקבל בקרב האנושות לעתיד לבוא בעת הישועה השלימה, עליה נאמר: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה', וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ ה).

לְמַעַן צִדְקָתָךְ – כדי שתתממש הנהגת צדקתו של הקב"ה, בה עושה עם ברואיו צדקה = טובות לפנים משורת הדין (כמו צדקה הניתנת לעני);⁸⁶ וכפי שאנו אומרים בתפילת 'אבינו מלכנו': "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים, עֲשֵׂה עִמָּנוּ ¿צד»»קה וָחֶסֶד, וְהוֹשִׁיעֵנוּ".

לְמַעַן קְדֻשָּׁתָךְ – כדי שקדושתך תיוודע בעולם. 'קדושה' היא פרישות ונבדלות מהחומר, כפי שכתב רמב"ן על הפסוק: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט ב) –"שנהיה פרושים מן המותרות". תוכן הציווי בפסוק הוא, שמוטל עלינו להידמות לקב"ה, כביכול, במידה המתאפשרת לנו כבני אנוש, ולהיות פרושים ממותרות חומריים, כשם שהוא נבדל במהותו מהחומר ומגבלותיו. משמעות בקשה זו היא, איפוא, שתתקבל בקרב האנושות האמונה בעליונותו האין-סופית של הקב"ה ובנבדלותו מהשגת השכל האנושי.

לְמַעַן רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים – כדי שרחמיך הרבים יתממשו ויבואו לידי ביטוי בפועל. מידת הרחמים של הקב"ה אין משמעותה ויתור, כדברי הגמרא: "כל האומר: הקב"ה ותרן הוא – יוותרו חייו",⁸⁷ שהרי: "אֶת כָּל מַעֲשֶׂה – הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט" (קהלת יב יד), ומשפטו של הקב"ה מכֻוון בהתאם למעשי האדם. הרמח"ל⁸⁸ מסביר כי תפקידה של מידת הרחמים הוא עצם נתינת האפשרות לאדם לשוב בתשובה, וכן דחיית ביצוע העונש הראוי לו, על מנת לתת לו שהות לעשות זאת. על כך אנו מבקשים: "הוֹשַׁע נָא לְמַעַן רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים" – אף אם הקשיים הנוכחיים מהווים עונש ראוי ותיקון לחטאי העבר, דחה אותם מעלינו כעת עד שנשוב בתשובה וכבר לא יהיה צורך בהם; בקשה זו מתייחסת בין לצרות הפרט, ובין לצרות כלל-ישראל.

לְמַעַן שְׁכִינָתָךְ – כדי שתשוב לשכון בתוכנו, בין ברמה הכלל-ישראלית ובין ברמה של כל יחיד, שישכון ה' בלבבו.⁸⁹ חזרתה העתידית של שכינת ה' לתוכנו, לא תתבטא בבית המקדש בלבד, אלא במציאות כולה – שתהיה ניסית ומלאה התגלות אלוהית; כמאמר הנביא: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹך אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל ג א).

לְמַעַן תְּהִלָּתָךְ – כדי שעל ידי ישועתם של ישראל וחסד ה' שיושפע עליהם ממרום, יכירו כל האומות בגדולת ה' ויהללוהו, כמאמר הכתוב: "הל¿לוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" (תהילים קיז א-ב). בעת הגלות, המצב הוא 'חילול השם': שמו של הקב"ה, דהיינו אופן הופעתו בעולם, לוקה בחסר, שכן אינו מראה בגלוי את השגחתו על ישראל עם קרובו. אך בעת הישועה העתידה, וכן בכל ישועה מצרות אחרות המתרגשות על ישראל – "חָשַף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם, וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֶת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ" (ישעיהו נב י); על כך בקשתנו: "הוֹשַׁע נָא לְמַעַן תְּהִלָּתָךְ".

לאורך הפיוט, הופיע בכל שורה המסר המרכזי: כל תפילותינו אינן עבור עצמנו, אלא למען הקב"ה והנחלת הערכים המייצגים את רצונו. כמובן שהבנת משמעותה של הנחה זו מצריכה העמקה: כיצד ייתכן ש'חסר' משהו לקב"ה, הלוא כל פרט בבריאה מונהג על פי רצונו? מושג ה'חֶסֶר' של הקב"ה, כביכול, מכונה בספרי הפנימיות: 'צער השכינה' – כלומר: שכינתו של הקב"ה בעולם שרויה בצער, בחיסרון; הופעתו בעולם אינה מתממשת באופן הראוי והשלם. מגמת הבריאה היא התפשטות ההכרה האוניברסלית בקב"ה, כדברי שלמה המלך בתפילתו: "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מלכים א' ח ס), וכפי שאנו מתפללים בתפילת 'עלינו לשבח':

עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךָ [...] לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ [...] וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד.

תעודתו של עם ישראל היא לייצג את הקב"ה בעולם; לפיכך, כשהוא שרוי בגלות ומצבו הלאומי בשפל המדרגה, הרי זה 'צער השכינה'. הקב"ה נמצא, כביכול, עִם ישראל בגלות, שהרי בזמן זה אינם מייצגים אותו כראוי. כשעם ישראל אינו ניצב בגאון בחזית במת ההיסטוריה – הרי שמטרת הבריאה אינה מתממשת. על פי זה נוכל להבין את הדברים שנאמרו לרבי יוסף קארו מפי השכינה ברוח הקודש:

ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני [=השכינה] שרויה בו – לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם [...].⁹⁰

בהמשך לקו רעיוני זה, כתב הראי"ה קוק:

כל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמה, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמיים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית [...]⁹¹

היחס בין הסבל האנושי הקיים בעולם לבין 'צער השכינה' הוא מעבר לכל פרופורציה, שכן 'צער השכינה' הוא פגם בעצם מגמתו הרוחנית-מהותית של העולם, ומשמעותו עמוקה לאין ערוך ביחס לסבל האנושי הגשמי. ניתן לדמות זאת למחלת נפש של אדם לעומת פצע שטחי, או לתקלה בקודים הפנימיים של מחשב לעומת תקלה קטנה באחת מתוכנותיו. הראי"ה לא כתב שתופעות הסבל האנושי הן רק קטנות ביחס ל'צער השכינה', אלא שהן תולדות שלה; הוֵי אומר – אם נמשיך את הקו של הדימוי האחרון – התקלה בהגדרות הבסיסיות של המחשב, היא הגורמת לתקלות הקטנות הנראות בפועל. תופעות הסבל האנושי הן רק הסימפטומים של ה'תקלה' בנשמת העולם, שהיא עיכוב מימוש מגמתו הרוחנית: הופעת כבוד ה'. ייתכן שמשום חשיבותו של עניין זה, מוקם הפיוט 'לְמַעַן אֲמִתָּךְ' בתחילת סדר ה'הושענות', ויועד להאמר דווקא ביום הראשון של החג (מלבד כשחל בשבת). שכן, לעומת שאר פיוטי ה'הושענות' בהם תוכן הבקשות והמושא שלהן מפורשים, הרי שבפיוט זה אנו מתמקדים במטרה: 'לְמַעַן', ללא בקשה מפורשת על צרכים כל שהם. בכך הוא מהווה הקדמה נחוצה לפיוטים שנסדרו אחריו, שעל ידה תפילותינו תנבענה מתוך הכרה עמוקה בגודל משמעות המטרה עבורה אנו מתפללים. אין כאן בקשות גשמיות גרידא לחיים נוחים, גשמי ברכה, פרנסה, ובריאות; מטרתן של בקשות אלו היא הרבה מעבר לכך: מימוש מגמתה האמיתית של הבריאה – הופעת כבוד ה'. כשעם ישראל יימצא במעמד לאומי וכלכלי יציב, בין בחיי הכלל ובין בחיי הפרט, יוכל לייצג את הקב"ה באופן הנעלה ביותר.