שער ג · אבן שתיה

בפיוט זה אנו מתפללים לישועת ציון והמקדש, על ידי השבת הקב"ה את שכינתו אליהם. קיים קשר מיוחד בין חג הסוכות לבין בית המקדש, כדברי חז"ל: "בזכות: 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [פְּרִי עֵץ הָדָר וגו']' (ויקרא כג מ) – אני בונה לכם 'ראשון' – זה בית המקדש, דכתיב ביה: 'כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ' (ירמיהו יז יב)". מהר"ל מפראג מסביר את עניינו של קשר זה:

ובזכות יום ראשון של סוכות יזכו לבניין בית הבחירה, שהוא סוכתו של הקב"ה. שיש לו לקב"ה סוכה, וכאשר ישראל מקיימים מצוַת סוכה לישב בסוכה – גם כן הקב"ה משרה שכינתו במקדש שנקרא סוכה. והרי כי עיקר מצוַת סוכה הוא כמו שנאמר: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג מג), וסוכות אלו היו ענני כבוד, שה' יתברך היה שכינתו בסוכה זאת, כי בענן כבודו היה הולך עמהם. לפיכך, בשביל [=בזכות] ראשון של סוכות יזכו ישראל לבנות להם בית המקדש שהוא ראשון. ומפני זה היה המקדש [הראשון] נבנה בסוכות.⁹²⁹³

גם הסוכה וגם המקדש, עניינם הוא השראת השכינה בקרב ישראל; לפיכך, כשהם מקיימים את מצוַת הסוכה ובכך יוצרים קירבה ביניהם לבין השכינה, אף הקב"ה עושה את חלקו ומקרב את בניין בית המקדש, בו השראת השכינה תתקיים בשלימות. וכתב הגר"א שאף בניין בית המקדש השלישי יהיה בחג הסוכות.⁹⁴

אֶבֶן שְׁתִיָּה – האבן העומדת במקום קודש הקודשים, שעליה היה מונח ארון הברית בזמן המקדש. האבן נקראת כך, מכיוון שעל פי קבלת חז"ל ממנה הושתת (=יוּסד, נברא) העולם:

ו'שתייה' היתה נקראת – תנא: שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר [=שנינו כדעת מי שאומר]: מציון נברא העולם [...] שנאמר: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ". ואומר: "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (תהילים נ א-ב) – ממנו מוכלל יופיו של עולם.⁹⁵

דעה זו בגמרא נוקטת שאבן השתייה נבראה בתחילת בריאת העולם, וממנה התפתח שאר העולם שהיה גנוז בתוכה, כעץ הצומח מתוך הגרעין. היא מביאה לכך ראיה מהפסוקים בתהילים, שמובנם – על פי פרשנות זו – הוא, שהקב"ה "דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ" – ברא את העולם כולו בקריאתו ודיבורו; "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" – מתוך אבן השתייה העומדת בציון, הקב"ה ברא והופיע (פועַל יוצא) את העולם כולו. משום כך, ציון היא 'מִכְלַל יֹפִי' – בה כלול וגנוז יופיו של כל העולם. תיאוריה זו מבטאת, כמובן, רעיון רוחני: העולם כולו יונק את תוכנו ומשמעותו מן הקודש; ללא מגמת הקדושה וההתעלות, אין משמעות לעולם החומרי כפי שהוא. רק התקדשות העולם החומרי והופעת הקב"ה בתוכו, שמקום התגלותה המרכזי הוא מקום אבן השתייה: בית המקדש – נותנות משמעות חיובית לקיומו. ערכו של היופי הגשמי בעולם, מתממש רק כאשר יוצקים לתוכו משמעות רוחנית – כשרואים בו הופעה של הקב"ה.

בֵּית הַבְּחִירָה – על פי לשון הכתוב: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יב ה). מבין כל המקומות האפשריים, הקב"ה בחר במקום זה והעניק לו סגולה מיוחדת העושה אותו ראוי להשראת השכינה בו.

גֹּרֶן אָרְנָן – בית המקדש, שנבנה על מקום גורנו של ארוונה היבוסי (הנקרא בספר דברי הימים: 'אָרְנָן')⁹⁶ שנקנה על ידי דוד, על פי ציוויו של גד החוזה (שמואל ב' כד). על משמעות הדבר שהפייטן מכנה כך את בית המקדש, כתב בעל הפירוש 'שיחה שלימה':⁹⁷

וזה גם כן מורה על אמיתת ויקרת המקום ההוא, ושהוא המקום הנבחר באמת, מקום המקודש; דהלוא [...] לא היה המקום הזה מקום של משפחה המיוחסת שבישראל, רק [=אלא] גורן של גר תושב אשר לא מבני ישראל היה. ואם כן, הלוא לא היה שום טעם וסיבה לבוחרו, רק באשר שהוא הוא המקום המקודש.

דְּבִיר הַמֻּצְנָע – 'דְּבִיר' הוא כינוי לקודש הקודשים, כמאמר הכתוב: "וַיָּבִיאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ, אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים" (דברי הימים ב' ה ז). מדברי הגמרא⁹⁸ עולה כי פירוש המילה 'דביר' הוא בית העשוי לשמור בתוכו ספר, כפי הנראה מהפסוק: "וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים – קִרְיַת סֵפֶר" (יהושע טו טו); אם כן, ייתכן שקודש הקודשים מכונה כך על שם לוחות הברית וספר התורה שהיו בתוכו.⁹⁹¹⁰⁰ 'הַמּוּצְנָע' – כיוון שאין רואים אותו ואין נכנסים אליו. בית המקדש, ובפרט קודש הקודשים, הוא מקום הקשר הצנוע והאינטימי שבין הקב"ה לישראל. בו היו הכרובים פונים זה אל זה כזכר ונקבה, לבטא את חיבתם של ישראל לפני המקום,¹⁰¹ ומשם היה דבר ה' יוצא אל משה בהצנע, כמו שכתוב: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז פט). צניעות זו היא מאפיין מהותי של המשכן ובית המקדש; וכך נאמר במדרש:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א א) – עד שלא עמד אוהל מועד – דיבר עימו בסנה, שנאמר: "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג ד). ואחר כך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (שם יב א). ודיבר עימו במדיין, שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן" (שם ד יט). ודיבר עימו בסיני, שנאמר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר". וכיוון שעמד אוהל מועד, אמר: יפה היא הצניעות, שנאמר: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו ח), הרי הוא מדבר עימו באוהל מועד.¹⁰²

במקום אחר מבאר המדרש רעיון זה באמצעות משל:

אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: [משל] למלך שהיתה לו בת קטנה; עד שלא הגדילה ובאת לידי סימנים – היה רואה אותה בשוק ומדבר עימה בפרהסיא במבוי ובחצר. כיוון שהגדילה ובאת לידי סימנים, אמר המלך: אין שבחה של בתי שאהא מדבר עימה בפרהסיא, אלא עשו לה פפיליון [=אוהל], וכשאהיה צריך לדבר עימה – אדבר עימה מתוך הפפיליון. כך כתיב: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע יא א). במצרים ראו אותו בפרהסיא, שנאמר: "וְעָבַר ה' לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם" (שמות יב כג); בים ראו אותו בפרהסיא, שנאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה" (שם יד לא), והיו העוללים מראים אותו באצבען, ואומרים: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שם טו ב); בסיני ראו אותו פנים בפנים, שנאמר: "ה' מִסִּינַי בָּא" וגו' (דברים לג ב). כיוון שעמדו ישראל על הר סיני וקיבלו את התורה, ואמרו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז) – נעשו לו אומה שלימה. אמר הקב"ה: אין שִבחן של בנַי שאהא מדבר עימם בפרהסיא, אלא יעשו לי משכן, וכשאני צריך לדבר עמהם אדבר עמהם מתוך המשכן, הדא הוא דכתיב [=זהו מה שכתוב]: "וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ" (במדבר ז פט).¹⁰³

לכאורה, ההתגלות הגלויה לעיני כל – מעלתה גבוהה יותר מאשר התגלות בהצנע. אך המדרש מלמדנו כי לא כן הוא; רק לפני מתן תורה, טרם הגיעו ישראל למעלתם השלימה, נגלה אליהם הקב"ה באופן גלוי; אך לאחריו, כשהגיעו למדרגה גבוהה ובוגרת יותר, דווקא משום כך – ערוץ הקשר בין הקב"ה לבינם נהיה מוצנע ומוסתר. כמו במשל, בו רצון המלך לשוחח עם בתו הגדולה בתוך האוהל המוצנע, מבטא את הערך והחשיבות שהוא מייחס לבתו ולקיום הקשר והשיחה עימה, כך בנמשל – הצנעת הקשר בין הקב"ה לישראל באמצעות המשכן והמקדש – מבטא את היותו עמוק ומשמעותי יותר משהיה קודם לכן. ככל שהדבר הוא חשוב ויקר ערך – כך הוא מוסתר יותר. זוהי המשמעות העמוקה הטמונה בכינוי 'דְּבִיר הַמּוּצְנָע'.

הַר הַמּוֹרִיָּה – הר הבית נקרא 'הַר הַמּוֹרִיָּה' על שם צמח המור (מין בושם) שהיה גדל בו, כמו בפסוק: "אֵלֶך לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שיר השירים ד ז) – כך פירש רמב"ן;¹⁰⁴ ורש"י פירש שכינוי זה הוא על שם המור שהקטירו בקטורת הסמים בבית המקדש שנבנה שם.¹⁰⁵ לפי שני הפירושים ניתן לומר, שאותו מור מבטא את הרוחניות והקדושה שמושפעות מהמקדש לעולם כולו, שכן הריח מבטא רוחניות, באשר הוא "דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו";¹⁰⁶ המקדש הוא מקום המפגש של הקב"ה עם העולם הגשמי, ודרכו מושפעות מהקב"ה הקדושה והרוחניות לעולם – "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה, חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהילים קלג ג). רמב"ן (שם) פירש באופן נוסף, לפיו 'מוֹרִיָּה' הוא מלשון 'מורא' – "ששם ייראו האלוהים ויעבדו לפניו"; הר המוריה הוא המקום המיועד והמתאים ליראת ה' ועבודתו. זאת, על פי האמור במדרש:

באצבע הראה הקב"ה לאברהם אבינו את המזבח [שבהר המוריה, בעת עקידת יצחק], אמר לו: זהו המזבח שהיה אדם הראשון מקריב [עליו] מקדם, הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו. שנאמר: "וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ" (בראשית כב ט) – 'מזבח' אין כתוב כאן, אלא 'המזבח' – הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים.¹⁰⁷

לפירוש זה, בהזכרת הכינוי 'הַר הַמּוֹרִיָּה' אנו רומזים לייחודיותו ההיסטורית-רוחנית של ההר; מקום זה היה מיועד לעבודת ה' ויראתו כבר מימי אדם הראשון.

וְהַר יֵרָאֶה – כינוי זה להר הבית מבוסס על הכתוב: "וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא: ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב יד); ופירש רש"י, שאברהם קרא להר המוריה 'ה' יִרְאֶה' – כלומר: "ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קורבנות. 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה' – שיאמרו לימי הדורות עליו: בהר זה יֵרָאֶה הקב"ה לעמו". מכיוון שאברהם הבחין בכך שהר המוריה הוא המקום הנבחר בעיני הקב"ה להשרות שם את שכינתו, אמר ש'יֵאָמֵר הַיּוֹם' (דהיינו: "הימים העתידין, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים: 'עד היום הזה'")¹⁰⁸ ששם תהיה השראת השכינה (המילה 'ה'' בסוף הפסוק משמשת פעמיים: "בְּהַר ה' – ה' יֵרָאֶה"). על פי זה, משמעות הכינוי הנזכר אצלנו הוא: ההר שעליו ה' יֵרָאֶה – יגלה את שכינתו. רש"י מפרש באופן נוסף, לפיו 'יֵרָאֶה' מתייחס לאפרו של האיל שהקריב אברהם במקום יצחק, שייראה לעיני ה', ובזכות מסירות הנפש של אברהם ויצחק, יסלח לישראל – "אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה".¹⁰⁹ שיבוץ כינוי זה בפיוט נועד להזכיר את זכות העקידה לפני ה', וכן לעורר את המתפלל עצמו להתחזק במסירותו לעבודת ה', לאור מסירות הנפש העצומה של האבות שהתגלתה במעשה זה.

זְבוּל תִּפְאַרְתֶּךָ – על פי לשון הכתוב: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים א' ח יג). 'זבול' הוא בית מגורים, כמו שאמרה לאה: "הַפַּעַם יִזְבְּלֵני אִישִׁי" (בראשית ל כ), ופירש רש"י: "לא תהא עיקר דירתו אלא עימי". הכינוי 'זְבוּל תִּפְאַרְתֶּךָ' רומז לספירת 'תפארת', שמשמעותה הוא שילוב; בית המקדש מהווה נקודת חיבור והשקה בין העולם הארצי לעולם הרוחני, ויופיו ותפארתו מהווים שילוב בין שניהם. תפארתו החיצונית של בית המקדש מבטאת את זו הפנימית-רוחנית, את היופי של עולם הרוח והאלוהות, ומעוררת בלב האדם את התשוקה לאותו יופי רוחני-אלוהי. וכך כתב הראי"ה קוק:

התפארת האלוהית – הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת שמיים וארץ.¹¹⁰

היופי העליון, התפארת האלוהית, מושכת היא אליה את הנשמה, מעירה אותה מתרדמתה, ומקיצה לחיים את כל כוחותיה. מאירה היא עליה כאור שמש על צמחי חמד, ומפתחת אותה בכל ענפיה המלאים כוח, פאר, נועם, ורעננות. התשוקה לייחוסי בית המקדש, לבית ה' בראש ההרים, לכוהנים בעבודתם, לויים בשירם, וישראל במעמדם, וכל קישורי הנפש שבאומה כולה אל זבול קודשה, מעירה בכל יום נויו של עולם¹¹¹ בליבן של ישראל, ומקימה מקדש עליון בנשמתו של כל יחיד [...].¹¹²

חָנָה דָוִד – כלשון הכתוב: "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט א); 'אֲרִיאֵל' = בית המקדש, שבנוי בתוך "קִרְיַת חָנָה דָוִד" = ירושלים.¹¹³ כאן עובר הפייטן מהתארים של בית המקדש והר הבית (אף כי יוזכרו גם בהמשך) לתארים של העיר ירושלים; דוד כבש את ירושלים מידי היבוסים וח!ה בה = קבע בה את מקום מלכותו. לא בכדי, מכנה הפייטן את ירושלים על שם חניית דוד; קיים קשר מהותי והדוק בין ירושלים לבין מלכות בית דוד. לדעת התלמוד הירושלמי,¹¹⁴ בתפילת העמידה קיימת ברכה אחת לבניין ירושלים ולמלכות בית דוד (ולא כמנהגנו לחלקם לשתי ברכות: 'בונה ירושלים' ו'את צמח דוד'), וחותמים בה: "אֱלֹהֵי דָּוִד וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם". אף לפי הנוסח הנהוג, קיים איזכור למלכות בית דוד בברכת 'בונה ירושלים': "וְכִסֵּא דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָה תָּכִין". על חשיבותו של איזכור זה, וממילא על מהותיות הקשר הקיים בין שני הנושאים, יעיד המעשה הבא, עליו מעיד רבי חיים ויטאל:

פעם אחת נכנס חכם אחד לפני מורי [=האר"י] זלל"ה, ונסתכל במצחו, ואמר לו שמימיו לא התפלל תפילה אחת כראוי. ושאלו החכם למה, ואמר לו: שלא אמר "וְכִסֵּא דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָה תָּכִין".¹¹⁵

רבי יואל סירקיס בפירושו 'בית חדש' (ב"ח) על ה'טור'¹¹⁶ עוסק בשאלת שייכותו של המשפט 'וכיסא דוד עבדך' לברכת 'בונה ירושלים' בה הוא משובץ; הוא מסביר "כי אין כיסא ה' שלם אלא כשכיסא דוד על מכונו בירושלים". השבת שכינת ה' לירושלים, עליה אנו מבקשים בתחילת הברכה, אינה יכולה להסתכם בפן הרוחני בלבד; היא מתבטאת בשלימות רק עם כינון מצבו הלאומי-פוליטי של עם ישראל, על ידי מלכות בית דוד. הלאומיות והרוחניות – הדת והמדינה – הן חטיבה אחת של הופעת שכינת ה' בקרב ישראל. עיקרון זה מתבטא גם בכך שבניין בית המקדש נעשה על ידי מלכי ישראל: דוד מצא את המקום המיועד וקנאו מאת ארוונה היבוסי, ושלמה בנאו בפועל. רעיון זה מתבטא גם בהלכה הקובעת: "כל שלא אמר [...] מלכות בית דוד ב'בונה ירושלים' [שבברכת המזון] – לא יצא ידי חובתו".¹¹⁷ ניתן להבחין ברעיון זה בנבואת הנחמה של ירמיהו:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה. בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלַםִ תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח, וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ ה' צִדְקֵנוּ. כִּי כֹה אָמַר ה': לֹא יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא בֵית יִשְׂרָאֵל.¹¹⁸

וכך כתב הראי"ה קוק:

הנטייה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטייה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה. שתיהן יחד ממקור אלוהים חיים הינן יוצאות, וממעיין האמת והאמונה האלוהית נובעות.¹¹⁹

טוֹב הַלְּבָנוֹן – על פי לשון הכתוב בתפילת משה: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג כה); ופירש שם רש"י: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה – זו ירושלים,¹²⁰ וְהַלְּבָנֹן – זה בית המקדש.¹²¹ על פי זה, פירוש הכינוי 'טוֹב הַלְּבָנוֹן' הוא: ירושלים, שנקראת 'הָהָר הַטּוֹב', שבה שוכן ה'לְבָנוֹן'. בספר מלכים, המקדש מכונה כך בפירוש: "וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן" (מלכים א' ז ב). על פי הפשט, הוא נקרא כך על שם 'יער הלבנון' שממנו הובאו העצים לבניינו (כמסופר שם, פרק ה). יער זה, שהיה בצפון הארץ (באזור לבנון של ימינו), ונזכר בגבולות הארץ בספר יהושע (ט א, ועוד), היה ידוע כמקום עצי ארזים גבוהים וחסונים ("וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנָוןֹ הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים" – ישעיהו ב יג), כמקום גפנים מובחרים ("זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" – הושע יד ח), פרחים (וּפֶרַח לְבָנוֹן" – נחום א ד), ריח טוב ("וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" – שיר השירים ד יא), ומראה כללי מרשים ("מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן" – שם ה טו). הכתוב בחר לכנות את המקדש דווקא על שם יער הלבנון, כדי לרמוז שקיים קשר בינו לבין מהותו של בית המקדש. על פי התיאור דלעיל של אותו יער, מובן מדוע המקדש מכונה על שמו – המקדש הוא מקור החיות, היופי, והרעננות, של העולם כולו; וכך נאמר בגמרא:

אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו 'לבנון'? שמלבין עוונותיהם של ישראל. אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער, דכתיב: "בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן"? לומר לך: מה יער מלבלב, אף בית המקדש מלבלב; דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש, נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהן.¹²²

בין אם נבין את דברי רב זוטרא כפשוטם ובין אם באופן אליגורי, נראה שזהו הרעיון הטמון בהם; בית המקדש אינו מקום עבודה גרידא של הקרבת קורבנות והקטרת קטורת. כמקום השראת השכינה בעולם, הוא מהווה צינור בין הקב"ה – מקור השפע – לבין העולם, שמקבל אותו. עבודת המקדש היא 'הוראות ההפעלה' של מערכת החיבור הרוחני בין הבורא לברואיו, שמכוחה מושפעת לעולם כולו וליושביו גם ברכה גשמית, בבניין העולם וצמיחת הצומח. וכך מתאר הפייטן רבי משולם בן קלונימוס¹²³ את השפעת החיות והרעננות לעולם כולו מחמת עבודת בית המקדש ביום הכיפורים:

תְּלוּלֵי רוּם הִרְעִיפוּ זַרְזִיף טַלָּם / תַּלְמֵי שָׂדַי רַווּ תֵּת יְבוּלָם. תּוֹדָה נָתְנוּ אוֹסְפֵי זֶרַע שָׁלוֹם / תְּהִלָּה בִּשְּׂרוּ נוֹשְׂאֵי אַלֻמּוֹת בְּרֶנֶן.¹²⁴

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ – כינוי להר הבית, כלשון הכתוב: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן" (תהילים מח ג). פירושה המקורי של המילה 'נוף' הוא 'מחוז', ופירוש הביטוי 'יְפֵה נוֹף' הוא: המקום היפה ביותר במחוז,¹²⁵ מחמת בית המקדש העומד בו.¹²⁶ פירוש נוסף: 'יְפֵה נוֹף' מלשון תנופה והרמה, על שם גובהו של 'הַר צִיּוֹן', המבליט את יופיו של בית המקדש המתנוסס בראשו.¹²⁷ גובה זה מבטא משמעות רוחנית: בית המקדש הוא המוקד הרוחני של העולם כולו, המאיר ומשפיע ברכה לכל יושביו. על הכינוי 'מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ' כתב רש"י (שם): "ששם שוחטין חטאות ואשמות, ומי שהיה עצב על עבירות שבידו – מביא חטאות ואשמות ומתכפר לו, והוא יוצא משם שמח". אין שמחה כשמחת התשובה והכפרה, שעל ידן האדם מתנקה מזוהמת החטא שדבקה בנפשו ומתקרב לעצמיותו ולבוראו; וכך כתב הראי"ה קוק:

[...] והאדם שם חטאו נוכח פניו ומתחרט עליו, ומצטער על אשר נוקש בפח החטא, ונפשו מטפסת ועולה עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית, ומרגיש בקרבו את החירות הקדושה, הנעימה מאוד לנפשו הנהלאה [=העייפה]. והוא הולך ומתרפא, וזהרי אורה של שמש החסד, חסד עליון, שולחים אליו את קוויהם, והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי [...].¹²⁸

כְּלִילַת יֹפִי – כינוי לירושלים, כלשון הכתוב: "הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיּאֹמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ" (איכה ב ו); ופירושו: שיא היופי,¹²⁹ או: כוללת את כל מיני היופי,¹³⁰ או: כולה יפה (כמו: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת" [שמות כח לא] – כולו תכלת). כינוי זה מופיע גם בנבואת יחזקאל, ביחס לעיר אחרת:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם, שָׂא עַל צֹר קִינָה. וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הישבתי (קרֵי: הַיֹּשֶׁבֶת) עַל מְבוֹאֹת יָם, רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִּים רַבִּים; כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: צוֹר – אַתְּ אָמַרְתְּ: אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי. בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ, בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ.¹³¹

ופירש רבי יוסף קרא:¹³²

"אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי" – אבל אחרים אין אומרים עלייך 'כלילת יופי'. אבל ירושלים הכול אומרים עליה 'כלילת יופי', הדא הוא דכתיב [=זהו מה שכתוב]: "הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיּאֹמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ". "בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ, בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ" – כלומר: מה תתהללי בכלילת יופייך, וכלילת יופייך אין יוצא ממך [...] אבל ירושלים הכול ממנה, לפיכך היא ראויה ליקרות 'כְּלִילַת יֹפִי'.

אותה נבואה מתארת בססגוניות רבה את יופיה של צור, שנבע מכך שהיתה מלאה בסחורות רבות ומגוונות שהובאו אליה על ידי סוחרים מכל מדינות תבל, כמפורט שם. אך יופי זה – אומר הנביא – אינו שייך לצור באופן מהותי; הוא אינו נובע מתוכה, אלא מיובא מבחוץ – "בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ"; הסוחרים הבונים את צור – דהיינו שמתחזקים אותה כלכלית על ידי המסחר, הם אלו שיוצקים לתוכה את כל יופיה. לעומת זאת, ירושלים – יופיה אינו חיצוני לה; זהו חן מיוחד הנסוך עליה מחמת קדושתה, המשתלב עם יופיה החיצוני. זהו הקשר הפנימי שבין 'כְּלִילַת יֹפִי' לבין 'מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ': סגולתה האלוהית הפנימית היא העושה אותה ל'כְּלִילַת יֹפִי', כשם שהיא עושה אותה למקום המתאים להקרבת קרבנות, שבעטיים נתכנתה 'מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ', כמבואר לעיל.

לִינַת הַצֶּדֶק – כינוי לירושלים, על פי לשון הכתוב: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי [=מלאת] מִשְׁפָּט, ∆צד∆ק י»לƒין בָּהּ, וְעַתָּה – מְרַצְּחִים" (ישעיהו א כא). הנביא מוכיח את אנשי ירושלים על נטותם מדרך הצדק והמוסר שהצטיינו בה בעבר, והתדרדרותם המוסרית-חברתית עד כדי שפיכות דמים. איזכורו של כינוי זה, נועד להזכיר את ימיה הקדומים של ירושלים, בהם לן בה הצדק – דהיינו ששכן בה בקביעות כבן-בית, כאדם הלן בביתו; להזכיר לפני הקב"ה זכות ראשונים, ולהזכיר לעצמנו את השאיפה לכינון מערכות משפט וחברה המיוסדות על אדני הצדק והמוסר.

מָכוֹן לְשִׁבְתֶּךָ – כלשון הכתוב בסוף 'שירת הים': "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ – אֲדֹנָי, כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו יז). ניתן לפרש ש'הַר נַחֲלָתְךָ – מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ' הוא ירושלים, וניתן לפרש שהוא הר הבית; בין כך ובין כך פירוש הכינוי הוא: מקום המוכן ומיועד 'לְשִׁבְתְּךָ' = השראת שכינתך בקביעות.

נָוֶה שַׁאֲנָן – כינוי לירושלים, כלשון הכתוב: "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ, עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם נָוֶה שַׁאֲנָן" (ישעיהו לג כ). פסוק זה מופיע בתוך נבואת ישעיהו על מפלת צבא אשור שצר על ירושלים בתקופת מלכות חזקיהו, ותוכנו הוא שלאחריה ירושלים תהיה נווה (=מקום מגורים) בטוח ושאנן מהאיום שריחף עליה מחמת צבא אשור. בתפילתנו על ירושלים בכינוי זה, אנו מזכירים לפני הקב"ה את זכות דורו של חזקיהו, ומתפללים שתעמוד אף לנו כשם שהגנה על אותו דור מצבא אשור, כנבואת ישעיהו:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ, וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ, וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן.¹³³

"וְחֻבַּל עֹל" – [של] סנחריב [...] מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהשיאם [=גרם להם, לבני דורו] לעסוק בתורה.¹³⁴

אנו מזכירים גם לעצמנו את מעלתו של אותו דור ואת מסירותו לתורה ולמצוות, ומתוך כך מחזקים בקרבנו את השאיפה להידמות להם ובכך להיות אף אנו ראויים לישועה.

סֻכַּת שָׁלֵם – כינוי לבית המקדש, על פי לשון הכתוב:" וַיְהִי בְשָׁלֵם [=בירושלים] סֻכּוֹ, וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים עו ג). השם 'שָׁלֵם' הוא שמה הקדום של ירושלים, המופיע פעם אחת נוספת במקרא: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד יח); שם זה מבטא את שלימותה הרוחנית של ירושלים. לאחר מכן שמה השתנה ל'ירושלים' כצירוף של שני השמות שניתנו לה: השם 'יִרְאֶה' שניתן לה על ידי אברהם, כמו שכתוב: "וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא: ה' יִרְאֶה" (שם כב יד), והשם 'שָׁלֵם' (ואכן הכתיב המקובל במקרא הוא 'ירושלם').¹³⁵ הכינוי 'סֻכַּת שָׁלֵם' מבטא, איפוא, את שכינת הקב"ה בירושלים מאז ומעולם, כבר בזמן שבו עדיין היתה נקראת 'שלם'. משום כך אומר הפסוק: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ" – הסוכה היא מקום מגורים ארעי, וכן שכינת הקב"ה ב'שלם' היתה ארעית, כביכול, עד לשלב שנבנה בה המעון – בית המקדש, שאז שכן בה בקביעות, ועל זמן זה נאמר: "וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן". אפשר שזוהי כוונת המדרש:

רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר: עד שהוא 'שלם' [=בזמן שהעיר עדיין נקראה 'שלם'], עשה לו הקדוש ברוך הוא סוכה והיה מתפלל בתוכה, שנאמר:" וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ, וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן". ומה היה אומר? "יהי רצון שאראה בבניין ביתי".¹³⁶

מדרש זה מלמדנו שאף טרם נבנה המקדש, שרתה השכינה בירושלים, אך ב'סוכה' – באופן ארעי. על גבי זאת, הוא מלמדנו דבר נוסף: בתוך הסוכה שעשה לו ב'שלם', הקב"ה 'התפלל' וציפה לבניית בית המקדש. משמעות הדבר היא, שעל אף שהשכינה שרתה בירושלים קודם בניית המקדש ואף לפני שאברהם קידש את המקום, לא היה זה אלא בבחינת 'תפילה', דהיינו הכנה והכשרה – להתגלות האלוהית השלימה שתהיה בבית המקדש. מכל מקום, עצם העובדה ששרתה בה השכינה אף כשלא היתה מוכשרת לגילוי אלוהי באופן השלם, מראה שסגולתה וקדושתה של ירושלים טבועות במהותה מטבע בריאתה, ועל כך רומז הכינוי אותו אנו מזכירים כאן: 'סֻכַּת שָׁלֵם'.

עֲלִיַּת שְׁבָטִים – כינוי לירושלים, על פי לשון הכתוב: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'" (תהילים קכב ג-ד). פירוש הכתוב הוא, שבזמן שירושלים בנויה, כל שבטי ישראל עולים אליה יחדיו בשלושת הרגָלים, ודבר זה מעיד על אחדותו של עם ישראל: כל פרטיו הם כגוף אחד, וירושלים היא הלב של אותו גוף, המזרים חיוּת לכל אבריו. כשכל ישראל מתקבצים לירושלים לתכלית אחת – 'לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'' – אזי יונק הגוף – כלל ישראל, שפעת חיים מליבו, מקור הקודש – ירושלים, ואחדותו מתגלה במלוא תפארתה.¹³⁷ כל אחד משבטי ישראל מגלם פן מיוחד מתוך האופי הכללי של האומה, ולכל שבט תפקיד שונה ודרך המיוחדת לו בעבודת ה'; כשם שבגוף קיימים איברים שונים ולכל אחד תפקיד ותכונות משלו, ואין זה פוגם באחדותו של הגוף, כך הוא גם ב'גוף' של עם ישראל. מה שמאחד את הפרטים בעם ישראל הוא שורש נשמתם האלוהי המשותף, כדברי בעל ה'תניא':¹³⁸"ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים";¹³⁹ משום כך, כשמתקבצים כל 'שִׁבְטֵי יָהּ' לירושלים, כדי 'לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'' ולבטא בכך את הקשר שביניהם לבין הקב"ה – מתחברים הם לנקודת האחדות השורשית – הקב"ה, וכך מופיעה אחדותם הפנימית. זוהי מעלתה המיוחדת של ירושלים, הטמונה בכינוי 'עֲלִיַּת שְׁבָטִים'.

פִּנַּת יִקְרַת – כלשון הכתוב: "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן, אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָד" (ישעיהו כח טז).¹⁴⁰ כוונת הפייטן היא לבית המקדש, מלשון: "לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הƒפּנּוֹת" (דברי הימים ב' כו טו) – דהיינו מבנה חזק ומבוצר,¹⁴¹ אך מאידך גיסא הוא גם 'יִקְרַת' – בעל מראה חזותי של יקר ופאר.

צִיּוֹן הַמְצֻיֶּנֶת – מלשון 'ציוּן' (=סימון) – מסומנת כדבר ייחודי (כמו שכתוב ב'הגדה של פסח': "מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם", שפירושו – מסומנים כשונים מסביבתם המצרית, על ידי לבושם ושפתם הייחודיים). בשימוש במטבע זה של 'לשון נופל על לשון' הפייטן רומז על קשר בין שמה של העיר 'ציון' לבין אופייה המיוחד, שכן שם זה מציין את המרכז הרוחני של ירושלים, שהוא המייחד ומבדיל אותה משאר הערים – הלוא הוא מקום המקדש ומושב הסנהדרין (לעומת השם 'ירושלים', המציין את אזורי המגורים שבעיר).¹⁴²

הראי"ה קוק מבאר את ההבדל בין 'ציון' ל'ירושלים' באופן שונה:

'ציון' ו'ירושלים' הן זו אצל זו. מאז מראשית תולדותינו התבלט שם 'ציון' אצל ההבטאה של מלכותנו, כוחנו העולמי, שהוא הנהו גם כן ודאי קדוש מצד עצמו, והוא משמש את כל המטרות הקדושות של עמנו, שהוא הווה ויהיה לעד ממלכת הכוהנים וגוי הקדוש של העולם כולו. אמנם 'ירושלים' מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה בתור המגמה היותר גבוהה באידאליותה של הוויתנו הישראלית, בעד עצמנו ובעד האנושיות כולה. המקום של בית המקדש – בית תפילה העתיד של כל העמים, המקום שבו ישבו הסנהדריה הגדולה אשר ממנה יצאה ותצא תורה לכל ישראל – זה מציין השם 'ירושלים'.¹⁴³

לדבריו, השם 'ציון' מבטא את הכוח המדיני-פוליטי של ישראל, והשם 'ירושלים' – את כוחו הרוחני. לפירוש זה, הכינוי 'צִיּוֹן הַמְצֻיֶּנֶת' מתייחס באופן מיוחד למלכות ישראל שמשכנה בציון, 'הַמְצֻיֶּנֶת' = מיוחדת ושונה ממלכויות אומות העולם: אצלן, מוסד המלכות או הממשלה מהווה אמצעי טכני, שתפקידו לטפל בצורכי העם; אך אצל ישראל תפקיד המלכות הוא ליישם את האידיאלים הרוחניים החרוטים על דגלו של עם ישראל, בקרבו ובקרב העולם כולו.

קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים – הושע נא את קודש הקודשים, בכך שתבנהו ותשיב את שכינתך לתוכו. בקשה זו כוללת בתוכה משמעות עמוקה המתייחסת למדרגה מיוחדת של קדושה אותה מבטא בית קודש הקודשים: מדרגה רוחנית הנקראת 'קודש הקודשים', שעליונה היא יותר ממדרגת ה'קודש'. משמעות מדרגת 'קודש הקודשים' היא: קדושה המופיעה אף בתוך מדרגת החולין, המרוממת את החול ומעלה אותו אל הקודש, כפי שכתב הראי"ה קוק:

[...] יסוד קודש הקודשים, שהוא נושא בקרבו את הנושא של הקודש ואת הנושא של החול, את החומר ואת הצורה, בצורה עליונה אידיאלית, באחדות מעולה.¹⁴⁴

בבית קודש הקודשים היו מונחים לוחות הברית וספר התורה; התורה היא זו שמדריכה את האדם ואת האומה כיצד לנהוג בחיי המעשה על כל פרטיהם, ובכך ליישם בחיי החולין את את האידיאלים האלוהיים והערכים הנשגבים השייכים ל'קודש'. על ידי קיום מצוות התורה והכוונת כל המעשים לשם שמיים – האדם מרומם את חייו הפרטיים, והאומה – את חייה הכלליים, למדרגת 'קודש קודשים'.¹⁴⁵ בצורת חיים כזו, האדם אינו מפולג בין עולם הקודש לעולם החול, אלא כל כולו שייך לתחום הקדושה,¹⁴⁶ ואליו הוא מרומם את כל רצונותיו ופעולותיו:

כשיוצאים מעולם הקודש לעולם החול, או להיפך, בלא הדרגה, מתארע לנשמה מה שמתארע לגוף ולחושיו כשהם יוצאים מהיפוך אל ההיפוך: מאפילה לאורה, מחמה לצינה: – צער, ולפעמים גם נזק. שתי הגנות ישנן נגד היזק זה: או לסדר את היציאה בהדרגה מקודש עליון לקודש תחתון ממנו, וכן הלאה, עד שבאים אל התוכן של חול; זאת היא מידת כל אדם. אבל עוד מדרגה יותר עליונה נמצאת, והיא: הרמת החול כולו אל הקודש. זאת היא מדרגת המעולים שבצדיקים, והמידה הצפויה לָעולם בעתידו הנשגב, "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה'" (זכריה יד כ).¹⁴⁷

לעתיד לבוא, מדרגת חיים עליונה זו – 'קודש הקודשים', שכעת היא נחלתם של 'המעולים שבצדיקים' – תהיה נחלת הכלל, ותתפשט בכל המציאות, כמתואר בפסוק המובא. בעידן הנוכחי, הכתובת 'קֹדֶשׁ לַה'' מופיעה על ציץ הזהב של הכוהן הגדול בלבד; אך בעת הגאולה השלימה, המציאות כולה תתקדש ותתעלה למדרגה נשגבה, ובכל פרט מפרטי הבריאה יתגלה האור האלוהי, כך שכביכול אפילו על 'מְצִלּוֹת הַסּוּס' (=פעמונים התלויים בצווארו)¹⁴⁸ יהיה כתוב: 'קֹדֶשׁ לַה''. וכך מתוארת מציאות זו בדברי הרב יעקב משה חרל"פ:

הגאולה העתידה תהיה גאולה לכל העולמים כולם וכל הנמצא בהם, גם הכוכבים והגלגלים וצבא השמיים, וגם כל המינים שבבריאה: הדומם והצומח, החי והמדבר, כולם ייגאלו בחירות עולמים, וכולם יכירו את שם ה' בעומק החכמה הבינה והדעת, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (זכריה יד ט). "אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר" (תהילים צו יב) – כל מה שבהוויה, אפילו גרגיר חול, ישיג צורה אחרת לגמרי; רוח הקודש והנבואה תשרה על הכול; ואור ה', על כל עומק הגילויים שלו ורוחבם – יתגלה בכול, עם הכול ועל הכול. אין הפה יכול לבטא ואין המוח יכול להשיג את הגדוּלה שתתגלה אז [...]. ואם כל כך גדוֹלה תהיה הברייה היותר קטנה, כל שכן שאין שיעור להשגת שאר היצורים ועלייתם, ועל אחת כמה וכמה עלייתם של ישראל עם קדושו.¹⁴⁹

בשורה זו: 'הוֹשַׁע נָא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים', מלבד תפילתנו על בניית קודש הקודשים הפיזי, אנו מתפללים על כך שנגיע יחד עם העולם כולו למציאות נשגבה זו, בה חיינו הפרטיים והלאומיים יהיו שייכים למדרגת 'קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים', והמציאות כולה תהיה מוארת באור ה'.

רָצוּף אַהֲבָה – כלשון הכתוב: "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, תּוֹכוֹ ר»צוּף אה»בה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (שיר השירים ג ט-י); על פי חלק מהמפרשים, הפסוק מתייחס לבית המקדש, ומדמה אותו לאפריון. לביטוי 'רָצוּף אַהֲבָה' המופיע בפסוק נאמרו שני הסברים: א. מלשון רצף ומילוי – בית המקדש מלא בדברים המבטאים את אהבת הקב"ה לישראל.¹⁵⁰ ב. מלשון גחלים (כמו בישעיהו ו ו: "וַיָעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה" = גחלת, וכן במלכים א' יט ו: "עֻגַת רְצָפִים" = הנאפית על גחלים) – בית המקדש, מקום החיבור של הקב"ה עם כלל ישראל, מלא באהבה היוקדת שביניהם, "ודרך המקרא לכנות הפלגת האהבה באש הבוער ומתלהב, וכן: 'רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה' (שיר השירים ח ו)".¹⁵¹ המלבי"ם מפרש, על פי דרך פרשנותו לאורך המגילה, שעל אף שהפסוק עוסק בבית המקדש, הנמשל שלו הוא נפש האדם; חלקי המקדש והפרטים שבו מקבילים לחלקי הנפש ותכונותיה (ראה שם בפירוט), והאש היוקדת על המזבח – מסמלת את אהבת ה' הבוערת בתוככי נפש האדם, אף כשאינה מורגשת בפועל; וכך כתב הראי"ה קוק:

שלהבת אש הקודש של אהבת ה' הלוא בתוך הנשמה היא, תמיד בוערת היא, מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, ועינוגיה אין להם סוף; אין מידה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים – הוא משכיח מלבבו [...]. דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההוויה כולה הוא.¹⁵²

בשורה זו טמונה גם בקשה אישית של המתפלל על עצמו, לקבלת סיוע ממרום ללבות את גחלי אהבת ה' הלוחשות בתוככי נפשו, ולהושיע בכך את המקדש הפנימי שבליבו, ה'רָצוּף אַהֲבָה'.

שְׁכִינַת כְּבוֹדֶךָ – שכינת כבוד ה' בבית המקדש, שמאז החורבן פסקה משם, במובן מסוים, כמו שראה יחזקאל הנביא: "וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת, וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים. וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם" (יחזקאל י יח-יט).¹⁵³

תֵּל תַּלְפִּיּוֹת – על פי לשון הכתוב: "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת" (שיר השירים ד ד). 'צַוָּארֵךְ' הוא כינוי לבית המקדש;¹⁵⁴ כשם שהצוואר הוא החיבור בין הגוף לראשו, כך המקדש מהווה חיבור בין הגוף – עם ישראל, לבין ראשו – הקב"ה. חיותו של עם ישראל תלויה בקב"ה כתלות הגוף בראש, וכן הקב"ה הוא המורה לישראל את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, כמוח המשדר הנחיות לכל חלקי הגוף.

הפסוק מדמה את בית המקדש ל'מִגְדַּל דָּוִיד' – מגדל גבוה ונאה שבנה דוד, שהיה ידוע בזמנם, והיה 'בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת' – "בָּנוּי לנוי, להיות הכול מסתכלין בו ללמוד צורותיו ונוי מלאכת תבניתו, והוא מגיזרת: 'מַלְּפֵנוּ [=מלמדנו] מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ' (איוב לה יא)";¹⁵⁵ או: "הוא מצודת ציון הנבנה להתלמד להולכי אורח, כי לפי רוב הגובה היה נראה למרחוק, והיה סימן להם לדעת אנה יפנו".¹⁵⁶ ניתן לראות שני פירושים אלה למילה 'תַּלְפִּיּוֹת', כמשלימים זה את זה ביחס למשמעות הביטוי כלפי בית המקדש: לעתיד לבוא כל באי עולם יעלו אליו כדי ללמוד את תורת ה', כמאמר הנביא ישעיהו: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב ג). הפסוק רומז לשני תחומים אותם ילמדו הגויים מתורת ה': האמוני והמעשי. "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו" – את ענייני האמונה הכלליים ('דרך' היא דרך ראשית, לעומת 'אורח' שהוא השביל שמסתעף ממנה – מלבי"ם שם), "וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" – נלך – כלומר: ננהג בפועל, על פי המצוות המעשיות, שהן הפרטים המסתעפים מתוך יסודות האמונה הכלליים ומהוות יישום שלהם בפועל. הפירוש הראשון ("הכול מסתכלין בו ללמוד צורותיו") מתייחס ללימוד האמונה היהודית – שנמשל בפסוק ליופיו של מגדל דוד; היופי והנוי אינם מיועדים למטרה מעשית כל שהיא, אלא הם עצמם התכלית. הפירוש השני ("הנבנה למתלמד לעוברי אורח") מתייחס להוראת המצוות המעשיות, שנמשלה בפסוק להכוונת מגדל דוד את עוברי האורח לדרכם הנכונה. שימוש הפייטן במילה 'תֵּל' רומז לדרשת חז"ל על פסוק זה, ממנה למדו את הדרישה ההלכתית לפנות לכיוון המקדש בעת תפילת העמידה: "בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת – תל שכל פִּיות פונים בו [=אליו]".¹⁵⁷ דרשה זו משתלבת יפה עם הפירוש על דרך הפשט; בית המקדש הוא מוקד הפעילות הרוחנית – הן הלימוד הן התפילה, ומהווה צינור להשפעת התורה – האמונית והמעשית – מהקב"ה, וכן בכיוון ההפוך – להעלאת תפילות ישראל לפני אביהם שבשמיים.

לאחר שבפיוט הראשון בררנו את המטרה שכלפיה אנו מכוונים את רצונותינו ותפילותינו, בפיוט זה אנו מתחילים בבקשות עצמן, ובראשן: החזרת שכינת ה' לציון ובניין המקדש. בהמשך נתפלל גם על עם ישראל וצרכיו; אך ראשית כל עלינו לזכור, כי תכליתו של עם ישראל היא גילוי שם ה' בעולם, וזה יוכל להתבצע בשלימות רק באמצעות בית המקדש ושכינת הקב"ה בו. ניתן לזהות את קו הסדר הכרונולוגי הנמשך לאורך הפיוט (למעט חריגות מעטות הנובעות, ככל הנראה, ממחוייבות הפייטן לסדר הא"ב): התחלתו בבריאת העולם –'אֶבֶן שְׁתִיָּה', שכבר אז נבחר אותו מקום על ידי הקב"ה להשראת השכינה – 'בֵּית הַבְּחִירָה', לאחר מכן מוזכרים כינוייו מהתקופה בה טרם נבנה בו המקדש – 'הַר הַמּוֹרִיָּה' ו'וְהַר יֵרָאֶה' בזמן אברהם, ו'גֹּרֶן אָרְנָן' ו'חָנָה דָּוִד' בימי דוד, ובחציו השני של הפיוט מוזכרים הכינויים המתאימים לתקופה בה עמד המקדש על מכונו. הכינוי האחרון – 'תֵּל תַּלְפִּיּוֹת' – רומז לתקופת הגלות, בה נידחי ישראל הפזורים בארבע כנפות הארץ מכוונים את תפילתם ללב האומה והעולם, למקום המקדש שחרב ונעשה תל שממה – "תל שכל פיות פונים בו".