שער ד · אערוך שועי

בפיוט זה אנו מזכירים את התשובה שעשינו ביום הכיפורים, את התפילות שנשאנו אז, ואת ההתרוממות הרוחנית שחווינו, ומתפללים להצלחתנו ליישם את כל אלה במשך השנה כולה, וכן להיוושע מצרות החיים ומועקותיהם, ובפרט אלה הרוחניות – הפרעות היצר לאדם לקיים את רצון בוראו כראוי.¹⁵⁸

אֶעֱרוֹךְ שׁוּעִי – אסדר את שוועתי ותפילתי, בְּבֵית שַׁוְעִי – במקום המיועד לכך – בית הכנסת. עריכת התפילה בבית הכנסת אינה רק עניין טכני של נוחות; בית הכנסת הוא 'מקדש מעט':¹⁵⁹ יש בו משהו מההופעה של בית המקדש – מקום השראת השכינה וקירבת האדם לבוראו. לפיכך, התפילה בו פועלת את פעולתה על האדם ביתר שאת, וממילא היא קרובה יותר להתקבל לפני הקב"ה, כדברי הגמרא:

תניא, אבא בנימין אומר: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת,¹⁶⁰ שנאמר: "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה" (מלכים א' ח כח) – במקום רינה שם תהא תפילה. אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מניין שהקב''ה מצוי בבית הכנסת, שנאמר: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהילים פב א).¹⁶¹

משום כך אנו מציינים את העובדה שתפילתנו נערכת 'בְּבֵית שַׁוְעִי', ומבקשים מהקב"ה שבעבור זאת יקבלנה ברצון.

גִּלִּיתִי בַצּוֹם פִּשְׁעִי – גיליתי לפניך את פשעי, והתוודיתי ושבתי עליהם, בצום יום הכיפורים שהיה לפני ימים מספר; מכוח זה, אני מתפלל לזכות לסליחה וישועה, כמאמר הכתוב: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח יג).

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִנְהַג בֵּית דִּינְךָ הַצֶּדֶק לֹא כְּמִנְהַג בָּתֵּי דִינִין שֶׁל בְּנֵי אָדָם; שֶׁמִּדַּת בְּנֵי אָדָם – כְּשֶׁהוּא תּוֹבֵעַ אֶת חֲבֵירוֹ בְּמָמוֹן אֶל בֵּית דִּין אוֹ אֶל הַשּׁוֹפֵט, אִם יִכְפּוֹר – יִנָּצֵל מִן הַמָּמוֹן, וְאִם יוֹדֶה – מִתְחַיֵּב לִתֵּן; וּבֵית דִּינְךָ הַצֶּדֶק לֹא כֵן הוּא, אֶלָּא אִם יִכְפּוֹר אָדָם – אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ, וְאִם מוֹדֶה וְעוֹזֵב – אַתָּה מְרַחֲמֵהוּ.¹⁶²

דְּרַשְׁתִּיךָ בּוֹ לְהוֹשִׁיעִי – מאחר ו'גִּלִּיתִי בַצּוֹם פִּשְׁעִי', 'דְּרַשְׁתִּיךָ' = ביקשתי ממך, 'בּוֹ' – ביום הכיפורים – 'לְהוֹשִׁיעִי'; הן ישועה בענייני הגשמיות, הן ישועה בענייני הרוחניות: שתושיעני מהמצב הרוחני הירוד אליו הגיעה נפשי כתוצאה מהחטאים, וכן שתעזרני לעמוד בקבלותַי ולא לשוב על מעשים אלו. לאורך כל הפיוט, הבקשות השונות לישועה עשויות להתפרש במשמעות כפולה זו – בתחום הגשמיות ובתחום הרוחניות.

ניתן גם לפרש: 'דְּרַשְׁתִּיךָ' = דרשתי וביקשתי אותך, את קרבתך,¹⁶³ ביום הכיפורים, 'לְהוֹשִׁיעִי' – כדי שעל ידי כך אוושע. קרבת ה' זו, היא עצמה התשועה; נשמת האדם שואפת תמיד להתקרב למקורה – הקב"ה, ולפיכך קירבת ה' היא ישועה עבורה – ישועה ממצב של ריחוק מהקב"ה ושקיעות בענייני העולם החומרי, שאינו טבעי לה. עשרת ימי התשובה, ובפרט יום הכיפורים, הם ימים המסוגלים לכך ביותר, כדברי הגמרא: "'דּƒר¿שׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ' (ישעיהו נה ו) – אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".¹⁶⁴

הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי – לאחר שהזכרתי את עבודות התפילה והתשובה שעשיתי ביום הכיפורים, בו 'גִּלִּיתִי' לפניך את פשעַי ו'דְּרַשְׁתִּיךָ' להושיעני מהם ומתוצאתיהם, כעת – בהמשך הפיוט – אני מוסיף להתפלל על האיכות של חיַי הרוחניים מכאן ולהבא: 'הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי'. בקשה זו לקוחה מלשון הכתוב: "הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי, כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל" (תהילים ה ג); על עומק משמעותה של בקשה זו ניתן ללמוד מדברי המבי"ט¹⁶⁵ על פסוק זה:

ואמר: 'הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי', כלומר: גם לא תהיה בכוונה שלימה כראוי, אלא ב'קוֹל' – ראוי שתקשיב, כיוון שאני מכיר שאתה 'מַלְכִּי וֵאלֹהָי', ואליך תפילתי [...] ולזה אמר 'כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל' – כיוון שאני מתפלל אליך, ראוי שתקשיב לקולי גם אם לא אדע לכוון בה.¹⁶⁶

מכיוון שעיקר עניינה של התפילה הוא עצם הפנייה לקב"ה, אף כשאינה נערכת בכוונה שלימה, יש לה ערך מצד ה'קוֹל' – עצם התפילה, והיא מקובלת לפני הקב"ה.

השורות הבאות מפרטות את התוכן של 'קוֹל שַׁוְעִי', שהוזכר בשורה הקודמת:

וְקוּמָה וְהוֹשִׁיעִי – הביטוי 'קוּמָה' רומז לסוג הישועה עליה אנו מבקשים: לא סיוע נקודתי, כזה שהקב"ה יכול לבצע בעודו 'יושב' במקומו, כביכול, אלא ישועה כזו שצריך 'לקום' כדי לבצעה – שינוי מוחלט ומקיף של המציאות, שיעשה אותה לכזו שלא נזדקק בה לישועות נוספות. בתחום הרוחני, בקשה זו מבטאת את השאיפה להגיע למצב בו כבר לא תהיינה לנו ההתמודדויות עם היצר שהיו בעבר. לא לעמוד בנסיונות – אלא להתעלות מעליהם. על האדם לשאוף לרומם את עצם רצונו – כך שרצון למעשים שליליים לא יתפוס מקום כלל בעולם הרצונות שלו, כפי שמבאר הרב אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו':¹⁶⁷

וזהו עיקר עבודת האדם: לצאת מן החופשיות, מן הבחירה, מן המצב אשר האמת והשקר שווים לפניו – אל ההכרח: שיכיר בליבו השתעבדותו אליו יתברך וחיובו לישא העול הזה. אמנם יש מדרגה עוד גבוהה מזו, היינו: שיכיר כל כך שהרע שקר הוא ואינו מציאות כלל, עד שלא יהיה לו שום רצון אליו, ויאהב את הטוב לבדו בכל לבבו. במדרגה זו איננו מרגיש עוד הכרח, כי אין הכרח אלא בדבר שיש לו ניגוד [=התנגדות], אבל מה שיאהב האדם – לא שייך לומר שהוא מוכרח אליו. וזוהי מדרגת העושים מאהבה. ובמדרגה זו האדם הנהו החופשי באמת.¹⁶⁸

כמובן שיש מדרגות רבות במידה זו; אצל כל אחד ישנם תחומים שעשיית הדבר הנכון בהם הוא מובן מאליו, ותחומים בהם הוא צריך להתמודד מול יצרו. מטרת האדם היא לרומם את רצונו עוד ועוד, מִדרגה לדרגה, ולהרחיב אצלו את מעגל הבחירות בטוב שהן בִתחום ה'מובן מאליו'; על כך בקשתנו: "וְקוּמָה וְהוֹשִׁיעִי".

זְכוֹר וְרַחֵם מוֹשִׁיעִי – זכור את מידת רחמנותך, כלומר: הוציאנה לפועל, כמאמר הכתוב: "זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה" (תהילים כה ו). ניתן גם לפרש על פי הכתוב: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ ז»כ…ר ∆אז¿¿כּר∆נּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, ר≈חם ארח∆מנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא יט) – הזכירה עליה מדובר בפסוק, ועליה אנו מבקשים, היא זכירת הקשר העמוק שבין הקב"ה לבין עם ישראל, כקשר בין אב לבנו – 'הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם' – הקיים גם בעיתות משבר וריחוק. זכירה זו היא שגורמת ל'רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ', ועל כך תפילתנו – 'זְכוֹר וְרַחֵם מוֹשִׁיעִי'.

חַי – אתה ה', שאתה חי וקיים לעד, ומקור החיים, כֵּן תְּשַׁעְשְׁעִי – כך תשעשעני, דהיינו באותה המידה ש'דְּרַשְׁתִּיךָ בּוֹ לְהוֹשִׁיעִי'; כשם שהרביתי לשוב מחטאַי, לדרוש את קרבתך, ולבקש ממך סליחה וישועה – כך תרבה לשעשע את נפשי בעונג רוחני. הבקשה הקודמת מבוססת על הכתוב בו נאמר שעם ישראל הוא 'יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים' – ילד שאביו משתעשע עימו, ובה ביקשנו מהקב"ה שיזכור זאת וירחם עלינו. כעת אנו מבקשים שבעקבות זאת יוציא לפועל את סגולתנו כ'יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים' – 'ישתעשע' עימנו, וישעשע אותנו בעבודתו, כפי שיבואר. השעשוע הוא עיסוק המתאים למצב בו האדם אינו טרוד, ויש לו פנאי נפשי להשתעשע לשם ההנאה עצמה. על בסיס הבקשה: 'וְקוּמָה וְהוֹשִׁיעִי' – ישועה מהצורך בהתמודדות תמידית עם היצר, אנו מוסיפים לבקש שבמצב כזה, בו נהיה בני חורין הנמשכים מעצמם אל הטוב – עבודת ה' תהיה עבורנו כשעשוע; לא מתוך התמודדות ומתח, אלא מתוך נחת והנאה. כשם שהשעשוע אינו אמצעי להשגת דבר אחר, אלא הוא עצמו התכלית – כך לימוד התורה וקיום המצוות ייעשו על ידינו מתוך אהבתם ואהבת ה', ולא מתוך כפייה עצמית או רצון לשכר. עבודת ה' כזו ממלאת את האדם חיים, שמחה, ורעננות, ועל כן אנו פונים כאן לקב"ה בתואר 'חַי' – מקור החיים והחיוּת – ומבקשים שימלא את חיינו בשמחה וחיוּת. על כך אמר דוד: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי – אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי" (תהילים קיט צב); לא נאמר 'לוּלֵי תוֹרָתְךָ', אלא 'לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי': לולי שהייתי נהנה מהעיסוק בתורה כמו משעשוע, ודבר זה היה ממלא אותי חיות ושמחה, 'אָבַדְתִּי בְעָנְיִי' – הייתי שוקע ביגון מחמת הצרות הרבות שעברו עלי. מי שנהנה מעבודת ה' – הרי שבכל תנאי ובכל מצב היא ממלאת אותו חיות ומעניקה לו כוח להמשיך הלאה. מתוך רצוננו להגיע למדרגה זו, אנו מבקשים: "חַי, כֵּן תְּשַׁעְשְׁעִי".

השורות הבאות מהוות בקשה על גאולת כלל-ישראל:

טוֹב, בְּאֶנֶק שְׁעִי – אתה ה', שהינך טוב, בשעה שאני אונק (=זועק) – שעֵה (=פנֵה) אלי ולתפילתי. אנקה/נאקה היא זעקה מתוך מצב של קושי קיצוני וייאוש¹⁶⁹– כמצבו של עם ישראל בגלות, מתוכו אנו מתפללים לקב"ה שימהר את ביאת המשיח, כמפורש בשורה הבאה:

יוּחַשׁ מוֹשִׁיעִי – ישנו הבדל בין 'מהר' לבין 'חוש': המהירות היא הקדמת הפעולה, וההחשה היא ביצוע הפעולה עצמה בזמן קצר.¹⁷⁰ אנו מבקשים שאף לאחר תחילת תהליך ביאת הגואל, הוא 'יוּחַשׁ' – התהליך יתרחש בזמן קצר, והגאולה השלימה תבוא במהרה.¹⁷¹

כַּלֵּה מַרְשִׁיעִי – כלה את היצר הרע הגורם לנו לנהוג ברשעות ולחרוג מקיום רצונך בשלימות. לאחר ש'יוּחַשׁ מוֹשִׁיעִי' ותבוא הגאולה השלימה, יעבור היצר הרע מן העולם, וכל הברואים יקיימו את רצון ה' בלבד, כדברי הגמרא: "לעתיד לבא מביאו הקב''ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים",¹⁷² וכמפורש בדברי הנביא יחזקאל:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.¹⁷³

לְבַל עוֹד תַּרְשִׁיעִי – כשתכלה את מרשיעי = היצר הרע, לא אחטא עוד, וכך לא תרשיעני = לא אצא מלפניך חייב בדין שאגיש על מעשַי.

מַהֵר אֱלֹהֵי יִשְׁעִי – האלוהים המושיע אותי, מהר¹⁷⁴ את הישועה הסופית: ביאת הגואל, שתהיה 'בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב' – במהרה ובזמן קרוב. בקשה זו משלימה את הבקשה: 'יוּחַשׁ מוֹשִׁיעִי' (על פי מה שנתבאר שם), ויחד הן מהוות תפילה להקדמת השלב הסופי של תהליך הגאולה וביאת המשיח.

נֶצַח לְהוֹשִׁיעִי – שורה זו היא המשך לקודמתה: 'מַהֵר אֱלֹהֵי יִשְׁעִי נֶצַח לְהוֹשִׁיעִי' – מהר להושיענו ישועה נצחית – סופית ומוחלטת. בקשה זו עשויה להתפרש על גאולתו הכללית של עם ישראל, וכן על ישועתו הפרטית של האדם, הן מהצרות הגשמיות הן מהצרות הרוחניות.

שָׂא נָא עֲוֹן רִשְׁעִי – שהרי מידת 'נושא עוון' היא אחת משלוש עשרה מידות רחמיך, כפי שכתוב: "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, !…≈שׂא »עוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד ז). המידות הראשונות – "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת", מטרתן היא להוציא את האדם החוטא זכאי בדינו ולהעניק לו זכות קיום למרות חטאו, כל אחת באופן פעולתה המיוחד. לעומת זאת, המידות שבפסוק השני – "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה" – מטרתן היא לתקן את הנזק הרוחני שהחטא יצר במציאות. הן אינן מבטאות רחמים, חנינה, חסד, וכד', מצד הקב"ה על האדם, כמו המידות הראשונות, אלא את פעולת הקב"ה ביחס לחטא עצמו, אותו הוא נושא ומנקה; אם כי באופן עקיף, מידות אלו מהוות חסד עם האדם החוטא, שכן הוא נושא באחריות לתוצאות חטאיו. על פי הבחנה זו, נוכל ללמוד את משמעותה המיוחדת של מידת 'נושא עוון' מתוך דברי הגמרא:

[...] וחכמים אומרים: 'עוונות' – אלו הזדונות, וכן הוא אומר: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במדבר טו לא). 'פשעים' – אלו המרדים, וכן הוא אומר: "מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי" (מלכים ב' ג ז), ואומר: "אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא" (מלכים ב' ח כב). 'לכל חטאתם' – אלו השגגות, וכן הוא אומר: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ויקרא ד ב) [...] אלא מהו שאמר משה: "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה"? אמר משה לפני הקב''ה: ריבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה – עשֵה להם זדונות כשגגות.¹⁷⁵

לדעת חכמים בסוגיית הגמרא שם, נוסח הוידוי הוא: "חטאתי עוויתי פשעתי" – מן הקל אל החמור: שגגה, זדון, ומרד. לאור זאת, מקשה הגמרא: מדוע בשלוש עשרה מידות הרחמים הסדר אינו כך, אלא: "עָוֹן, וָפֶשַׁע, וְחַטָּאָה"? משיבה הגמרא: "אמר משה לפני הקב''ה: ריבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה – עשה להם זדונות כשגגות" – המילה 'חַטָּאָה' נזכרת לבסוף משום שהיא מבטאת את התוצאה של שתי המידות האחרות: 'נושא עוון' ו'נושא פשע'; הקב"ה נושא את העוון והפשע בכך שמחשיב אותם כ'חַטָּאָה' = שגגות. עלינו להבין, מהי משמעות הדבר שהקב"ה מחשיבן כשגגות? מהו פשר 'סליחה חלקית' זו? ניתן להסביר זאת על פי המבואר לעיל, שמידות אלו אינן מתייחסות ישירות לאדם עצמו, אלא לרושם השלילי שהחטא יצר במציאות הרוחנית בעולם. כל אחד משלושת סוגי החטאים יוצר רושם שלילי שונה, וסידורם בפסוק הוא על פי רמת חומרתו: העוון – הזדון, הרצון לבצע פעולה רעה – פוגם בטוב האלוהי הכללי הקיים בעולם, בכך שהוא יוצר בתוכו מציאות מטאפיזית של רע, שהרי האדם התכוון לבצע מעשה שלילי. הפשע – הנעשה מתוך כוו!ה למרוד בסמכותו הבלעדית של הקב"ה – פוגם בהופעת מלכותו של הקב"ה בעולם, המחייבת קבלת מרות מצד הברואים. לעומתם, החטא – השגגה, אינו גורם כל פגם מצד הכוונה, שהרי אינו נעשה מתוך כוונה רעה; אך כמעשה רע מצד עצמו – גורם הוא לכתם על נשמת האדם. זוהי, איפוא, משמעות דברי הגמרא שכשהאדם שב בתשובה – הקב"ה מחשיב את פשעיו ומרדיו כשגגות; מתוך שהאדם משנה את רצונו ומתחרט על כוו!תו הרעה בעשייתם, הקב"ה, מצידו, נוטל מהם את העוקץ שבהם – את הכוונה להרע, או למרוד, ובכך מתבטל הרושם שנוצר מחמתם במציאות הרוחנית. זאת, על ידי שהוא 'נושא' אותם, כביכול, על שכמו – הקב"ה נוטל את המעשים השליליים מהמציאות הרוחנית בעולם, ומכניס אותם לעולם העליון, האלוהי, שם הם מתנדפים ומתפוגגים. זאת, משום שהפגמים הנוצרים בטוב הכללי ('עָוֹן') ובמלכות ה' ('פֶּשַׁע'), הם בעלי משמעות רק בעולם הזה; אך בעולם האלוהי העליון, האמיתי והשורשי, ערכים אלו קיימים בעינם ולא ניתן לפגוע בהם: מושג ה'טוב' עצמו אינו נפגע מהעבירה, אלא ההופעה שלו בעולם, וכן מלכות ה' היא מוחלטת ולא ניתן לפגום בה, אלא רק בהופעתה בקרב הברואים. כשהאדם שב בתשובה והקב"ה נוהג עימו במידות אלו, הוא משנה את המציאות הרוחנית בעולם הזה בהתאם למבט העליון, בו הרע מתבטל בטוב האלוהי האין-סופי. הרע הוא העדר בלבד, ואין לו זכות קיום מצד עצמו; כשהקב"ה נושא אותו על שכמו – הוא חולף ומתבטל מהמציאות, כצל עובר וכענן כלה. זוהי משמעותן של המידות 'נושא עוון' ו'נושא פשע', באמצעותן הקב"ה מחשיב את העוונות והפשעים כשגגות. על גבי מידות אלו, באה המידה 'נושא חטאה' – גם את הרושם הרוחני של מעשה השגגה, המכתים את נשמת האדם, הקב"ה 'נושא' אל העולם העליון, בו רושם זה מתנדף מהמציאות. נשמת האדם, מצד שהיא 'חלק אלוה ממעל' – מעשי האדם אינם יכולים לפגום בה באמת, שהרי שורשה הוא הקב"ה עצמו, והיא שייכת במידה מסויימת לערכו הנצחי והמוחלט, החסין מפני כל שינוי. רק במימד של העולם הזה – נפגעת הנשמה מהחטא, אך מנקודת המבט האלוהית, המתבטאת במידה זו – הרי היא נותרת בטהרתה.¹⁷⁶ בבקשתנו זו – 'שָׂא נָא עָוֹן רִשְׁעִי' – שחייבת להתלוות אליה, כמובן, תשובה – אנו מבקשים מהקב"ה שיתקן את הפגמים שיצרו העוונות-הזדונות במציאות הרוחנית, להם אנו אחראים, ומתוך כך – 'הוֹשַׁע נָא'.

עֲבוֹר עַל פִּשְׁעִי – על פי לשון הכתוב: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן ו¿ע…≈בר על ∆פּשׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" (מיכה ז יח), ופירש ה'מצודת דוד': "אינו עומד על הפשע להשגיח בו לשלם עליו גמול, אלא עובר על הפשע והולך להלאה, כאילו לא יראנו". פסוק זה הוא משלושת הפסוקים החותמים את ספר מיכה, ובהם מפורטות שלוש עשרה מידות רחמים, המקבילות לשלוש עשרה מידות הרחמים הכתובות בתורה.¹⁷⁷ המידה המקבילה ל'עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע' היא מידת 'חַנּוּן'; על מנת להבין את הקשר ביניהן, יש לעמוד על משמעותה של מידה זו:

'חַנּוּן' – הוא בשעת הדחק לגאול הצועק, כדכתיב: "חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ" (ישעיהו ל יט), ומידה זו, כביכול, שבעל כוח¹⁷⁸ יש לו לחון על הצועק אף שלא כדין, כדכתיב: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כב כו) – כלומר: אף על פי שבדין בא העבוט לידך כי הלווית עליו מעותיך – אף על פי כן תשיבנו לו; כי אם יצעק אלי – המידה היא כך שאשמע צעקתו, לפי ש'חַנּוּן אָנִי' ואיני יכול לראות בעוניו. וגם יש בלשון 'חַנּוּן' מתנת חינם, כדאמרינן בברכות (ז.): "'וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן' (שם לג יט) – אף על פי שאינו הגון".¹⁷⁹

'חנינה' היא מלשון 'חינם' – השופט, מלבד תפקידו כשופט, הוא גם אדם, ומחמת ה'אדם' שבו, עשוי הוא לחוש מעין שותפות ברגשותיו של הנאשם, שאף הוא אדם כמותו, ולהקל בעונשו בחינם. כך היא, כביכול, גם הנהגת הקב"ה במידת 'חנון': כשם שכל יוצר חש קשר והזדהות עם יצירתו, כך הקב"ה חש, כביכול, קשר רגשי והזדהות עם האדם יציר כפיו, רואה בעוניו ובשפלות מצבו, ו'לוקח ללב'; מתוך כך – תשובת האדם מתקבלת לפניו.¹⁸⁰ גם במערכת המשפט כיום, המושג 'חנינה' משמש להקלה בעונש או לביטולו, שלא מחמת נימוקים פורמליים. זוהי גם משמעותה של מידת 'עוֹבֵר עַל פֶּשַׁע' שבספר מיכה, כדברי ה'מצודת דוד' שהוזכרו: "כאילו לא יראנו" – ללא טענת סנגוריה פורמלית, אלא חנינה הנובעת מעומק הקשר הקיים בין אלוהים ואדם. אנו מבקשים מהקב"ה שינהג עימנו במידה זו: 'עֲבוֹר עַל פִּשְׁעִי', ומתוך כך: 'הוֹשַׁע נָא'.

פְּנֵה נָא לְהוֹשִׁיעִי – על פי לשון הכתוב: "¿פּ!≈ה ≈אלי וְחָנֵּנִי, תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ, ו¿הוֹƒשׁי»עה לְבֶן אֲמָתֶךָ" (תהילים פו טז), ופירש רד"ק: "כאדם הפונה מעסקיו, ונותן עיניו בדבר אחד". אנו מבקשים מהקב"ה שכביכול 'יתמקד' בנו ובתפילותינו, ומתוך כך ימלא את מבוקשינו על הצד הטוב ביותר.

צוּר צַדִּיק מוֹשִׁיעִי, קַבֵּל נָא שַׁוְעִי – על פי לשון הכתוב: "הצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב ד). התואר 'צוּר' ביחס לקב"ה מבטא את חוזקו ויכולתו, שכן כינוי זה מושאל מ'צוּר' המופיע במקרא במובן של סלע¹⁸¹– המבטא חוזק, או במובן של חוֹד¹⁸²– המבטא יכולת לפגוע בקמים מנגד. מכוח צירוף שתי מידות אלו: היות הקב"ה 'צוּר', עם היותו 'צַדִּיק' = נוהג בכל מעשיו על פי הצדק, הוא 'מוֹשִׁיעִי', שכן יש לו רצון להושיעני ולהיפרע משונאי, כראוי על פי הצדק, ויש לו יכולת להושיעני – "כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה', וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ" (תהילים יח לב).

רוֹמֵם קֶרֶן יִשְׁעִי – על פי לשון הכתוב: "וּבִרְצֹנְךָ תרים (קרֵי: תָּרוּם) קַרְנֵנוּ" (תהילים פט יח). הקרן מסמלת תפארת וחוזק – "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו" (דברים לג יז); 'קֶרֶן יִשְׁעִי' היא תפארתו, חוזקו, כבודו, וגבורתו, של עם ישראל, וכל אלה יתגלו ויתממשו בעת הישועה. כפי שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה, הקב"ה הוא 'מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה' – בלשון הווה; בכל רגע הקב"ה פועל לצמיחת ישועתו של עם ישראל, ומקדם את התהליכים המובילים אליה. כאן אנו מבקשים שמלבד עצם צמיחת קרן הישועה, הקב"ה גם ירומם אותה – שכבודו וגבורתו של עם ישראל יתרוממו במהרה, ויופיעו במלואם לעיני העולם כולו.

שַׁדַּי מוֹשִׁיעִי – יש מפרשים שמובנו של השם 'שַׁדַּי' הוא: מְשַׁדֵּד (= שולט, מנהיג) את מערכות הטבע;¹⁸³ אנו מתפללים שכשם שה' סובב את מערכות הטבע להושיענו בעבר, כך יעשה כעת, ויגאלנו בקרוב גאולה שלימה. רש"י מפרש שמובן השם הוא: שֶׁדַּי בברכותיו וברחמיו לכל ברייה, דהיינו שבידו היכולת לתת לכל אחד את כל צרכיו.¹⁸⁴ אנו מבקשים מהקב"ה שישפיע עלינו מברכותיו ומרחמיו המרובים, יספק את כל צרכינו, ויושיענו במהרה. על דברי יעקב לבניו: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ" (בראשית מג יד), מביא רש"י מהמדרש פירוש נוסף לשם זה: "מי שאמר לָעולם דּי (=שקבע בעולם גבולות), יאמר דַּי לצרותַי"; אף לפירוש זה, שם 'שַׁדַּי' מתאים להאמר בבקשה זו, המתייחסת לישועתנו מהגלות ולאמירת הקב"ה לצרותינו די.

תּוֹפִיעַ וְתוֹשִׁיעִי – כמאמר הכתוב: "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹƒפיע. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (תהילים צד א-ב). אנו מצפים ומתפללים למצב בו הקב"ה יופיע, כלומר: ינהיג את העולם באופן גלוי, ישפיל את הרשעים וירומם את הצדיקים, וכן לכך שיופיע בעולם על ידי בית המקדש ובאמצעות השכינה בתוכו ובקרב ישראל.

בפיוט זה מודגש המבט על חג הסוכות כהמשך ליום הכיפורים; משום כך, בכל השנים הוא נאמר ביום השלישי של החג (אלא אם כן חל בשבת, שאז הוא נאמר למחרת), על מנת להסמיכו ככל האפשר ליום הכיפורים – לאחר הפיוטים 'לְמַעַן אֲמִתָּך' ו'אֶבֶן שְׁתִיָּה' המוכרחים להאמר דווקא בתחילת החג (כמבואר במבוא וב'במבט כללי' על פיוטים אלו). 'אֶעֱרוֹך שׁוּעִי בְּבֵית שַׁוְעִי' – אנו עורכים תפילה זו בבית הכנסת, המקום הקבוע לתפילותינו, שם עמדנו לפני כשבוע והתפללנו את תפילות יום הכיפורים, בהן 'גִּלִּיתִי בַצּוֹם פִּשְׁעִי, דְּרַשְׁתִּיךָ בּוֹ לְהוֹשִׁיעִי'. אנו מזכירים שוב את בקשתנו אז: 'דְּרַשְׁתִּיךָ' – דרשתי אותך, את קרבתך, שתושיע את נפשי ממצב הריחוק בינינו, ותתמיד בקרבי אף לאחר יום הכיפורים, כחלק בלתי נפרד מחיי. מחילת העוונות ביום הכיפורים, אינה אלא אמצעי להביא את האדם לקרבת ה' – "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט ב). איננו משאירים מאחור את יום הכיפורים ואת התוכן שיצקנו לתוכו; אנו לוקחים איתנו את ההתעלות, השאיפות, והקַבלות, ומיישמים אותם בחיים השגרתיים, במשך השנה כולה. לפיכך אנו שבים ומזכירים כעת את כשלונות העבר – 'גִּלִּיתִי בַצּוֹם פִּשְׁעִי' – כדי לזכור שעלינו להתרחק מהם, ואת קרבת ה' והרוממות הרוחנית אליהן התעלינו ביום הכיפורים, ומתפללים להתמדתן – 'הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי, וְקוּמָה וְהוֹשִׁיעִי'. כחלק מתהליך התשובה של יום הכיפורים, הצבנו לעצמנו מטרות ויעדים, וקיבלנו על עצמנו קבלות שתסייענה לנו להגיע אליהם. אך ללא עזרה מהקב"ה, לא נוכל להצליח בכך:

אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר: "[וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ] רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו ה). אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהילים לז לב), ואלמלא הקב''ה שעוזר לו – אינו יכול לו, שנאמר: "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ" (שם שם לג).¹⁸⁵

אותו היצר של השנה שעברה ימשיך לפעול גם השנה; לפיכך – מלבד רעיונות ועצות שעלינו לטכס, כיצד נגרום לכך ששנה זו תהא טובה מקודמתה ונצליח לעמוד בה בקבלותינו, עלינו לבקש מהקב"ה שיעזרנו בכך. מעבר לבקשתנו לסיוע שלא להיכשל בחטאי העבר, אנו מבקשים: 'וְקוּמָה וְהוֹשִׁיעִי' – ישועה מהמדרגה בה אנו נמצאים, והתעלות למדרגה גבוהה יותר, למעמד רוחני שבו מצבים שבעבר היוו עבורנו ניסיונות – מעתה נצליח לקיים בהם את רצון ה' בצורה טבעית, ללא צורך בהתמודדות עם היצר וכפייה עצמית. מתוך מצב זה, נוכל יותר להרגיש 'בבית' בעבודת ה', והיא תהיה עבורנו כשעשוע – 'חַי, כֵּן תְּשַׁעְשְׁעִי'. מתוך הבקשה על הפרט, אנו עולים שלב ומבקשים על ישועתו של כלל ישראל – שהקב"ה ישמע את נאקתם ויחיש את ביאת הגואל – 'טוֹב, בְּאֶנֶק שְׁעִי – יוּחַשׁ מוֹשִׁיעִי', ועל גאולתם הרוחנית מכבלי החומר והיצר – 'כַּלֵּה מַרְשִׁיעִי, לְבַל עוֹד תַּרְשִׁיעִי'. בין על הפרט ובין על הכלל אנו מבקשים מהקב"ה שישועתם תהיה מהירה ומוחלטת – 'מַהֵר אֱלֹהֵי יִשְׁעִי, נֶצַח לְהוֹשִׁיעִי', ושתוסרנה המחיצות המבדילות בינם לבין אביהם שבשמיים – 'שָׂא נָא עֲוֹן רִשְׁעִי, עֲבוֹר עַל פִּשְׁעִי', וחותמים בבקשה להרמת קרנם של ישראל והכנעת אויביהם בעת הגאולה העתידה – 'קַבֵּל נָא שַׁוְעִי, רוֹמֵם קֶרֶן יִשְׁעִי; שַׁדַּי מוֹשִׁיעִי – תּוֹפִיעַ וְתוֹשִׁיעִי'.