שער ה · אום אני חומה

בפיוט זה אנו מתפללים על ישועת עם ישראל והצלתו מצרות הגלות ומאויביו הרבים, בזכות מעלותיו ומידותיו הטובות המפורטות בפיוט, בפירוש או ברמז, ובפרט בשל נאמנותו לקב"ה ודבקותו בשמירת התורה והמצוות על אף קשיי הגלות.

אוֹם אֲנִי חוֹמָה – ישראל, שהם אומה האומרת: 'אֲנִי חוֹמָה'. לשם הבנת משמעותו של כינוי זה, נעיין במקורו, בסוף מגילת 'שיר השירים':

אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מָה נַעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. אִם חוֹמָה הִיא – נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא – נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת, אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.¹⁸⁶

רש"י מסביר שבפסוקים אלו הקב"ה ובית דינו מתייעצים, כביכול, כיצד לנהוג ב'אחות הקטנה' – עַם ישראל:

מָה נַעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ – כשהאומות מתלחשים עליה להכחידה? אִם חוֹמָה הִיא – אם תחזק באמונתה וביראתה, להיות כנגדם כחומת נחושת, שלא יכנסו לתוכה, רוצה לומר: שלא תתחתן בם והם לא יבואו בה, ולא תתפתה להם – נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף – נהיה לה לעיר מבצר, ולכתר, ולנוי, ונבנה לה את עיר הקודש ובית הבחירה; וְאִם דֶּלֶת הִיא – הסובבת על צירה ובהיקש עליה היא נפתחת, אף היא – אם תפתח להם להיות הם באים בה והיא בהם – נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז – נשים בדלתה נסרים של עץ הנרקבים, והתולעת גוררתן ואוכלתן. וכנסת ישראל אומרת: אֲנִי חוֹמָה – חזקה באהבת דודי, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות; אָז – באמרי זאת, הָיִיתִי בְעֵינָיו ככלה הנמצאת שלימה, ומוֹצְאֵת שָׁלוֹם בבית בעלה.

הכינוי 'אוֹם אֲנִי חוֹמָה' מהווה, איפוא, פתיחה נאה לפיוט זה, המתאר את עם ישראל במצבו הלאומי הירוד מעת שגלה מארצו: על אף כל הצרות הגשמיות והרוחניות, הוא ניצב כחומה בצורה ושומר על נאמנותו לקב"ה. אנו מתפללים שבזכות זו, נזכה ל'טִירַת כָּסֶף' – ישועה והגנה ממרום, כטירה שמגינה על יושביה, ולבניין עיר הקודש ובית הבחירה – טירת הכיסופים.

בָּרָה כַּחַמָּה – 'בָּרָה' מלשון 'ברור' – בעלת אור ברור (=בהיר וזך) כשל השמש; כלשון הכתוב: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה" (שיר השירים ו י), ומפרש ה'מצודת דוד':

רְאו מי היא וכמה גדולה וחשובה היא זאת, אשר מִתחילה היתה נִּשְׁקָפָה ונראה כְּמוֹ כוכב השָׁחַר, ולאחר זה נתעלתה עד שנעשית יָפָה כַלְּבָנָה, ואחר זה הוסיפה עוד ביופי עד שנעשית בָּרָה כַּחַמָּה, לא כדרך שאר נשים שנכחש יופיין כשהן מזדקנות. והנמשל הוא, לומר: כמה גדולה האומה ההיא, שבכל פעם מוספת על עצמה גדרים וסייגים לעשות משמרת למשמרת התורה; לא כדרך האומות שאף המצוות שהחזיקו בהן המה פוחתין והולכין.

לפירוש זה, הכינוי 'בָּרָה כַּחַמָּה' מציין את נקודת השיא של התעלותם הרוחנית של ישראל; התעלות שנבעה מכך שהוסיפו על עצמם מרצונם מצוות ותקנות, על מנת לחזק בכך את שמירת התורה. דבר זה מבטא את אהבתם של ישראל לקב"ה ולתורתו, שכן הוא מראה שאינם מקיימים את התורה רק כדי לצאת ידי חובתם, אלא מתייחסים אליה כעניין שלהם; על כך נאמר בגמרא:

מאי [=מהו פירוש הפסוק]: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שם א ב)? כי אתא [=כשבא] רב דימי, אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ערֵבים עלַי דברי דודיך [=תקנות חכמי ישראל] יותר מיינה של תורה [=מצוות התורה].¹⁸⁷

אנו מזכירים לפני הקב"ה, מעבר לזכותם של ישראל בשמירתם את התורה (הרמוזה ב'אוֹם אֲנִי חוֹמָה'), את זכותם בכך שהוסיפו על עצמם מצוות נוספות, ואת אהבתם לקב"ה ולתורתו, ומכוח זכויות אלו מבקשים: 'הוֹשַׁע נָא'.

גּוֹלָה וְסוּרָה – כלשון הכתוב: "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ [פנייה לציון]: מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה" (ישעיהו מט כא), ופירש המלבי"ם: "שהייתי גּוֹל»ה ממקומי, וגם במקום שהייתי לא הניחו לי לשבת במנוחה, רק הייתי סוּר»ה [=מגורשת, מלשון הסרה] ממקום למקום". בפסוק, ציון נקראת 'גּוֹלָה וְסוּרָה' על שם כך שבניה גלו וסרו ממנה, ובפיוט – אומת ישראל עצמה מכונה כך, כיוון שגלתה וסרה מארצה.

דָּמְתָה לְתָמָר – כלשון הכתוב: "זֹאת קוֹמָתֵך דָּמְתָה לְתָמָר" (שיר השירים ז ח), ופירש רש"י: "ראינו נוי קומתך בימי נבוכדנצר, שכל האומות היו כורעות ונופלות לפני הצלם, ואת עומדת בקומה זקופה כתמר הזה". כוונתו למסופר בספר דניאל (פרק ג) שנבוכדנצר מלך בבל העמיד צלם בבקעת דורא וגזר על כל נתיניו להשתחוות לו בהינתן האות, והעובר על גזירתו – יושלך לכבשן האש; אף על פי כן, חנניה מישאל ועזריה סירבו להשתחוות. לדעת חלק מהמפרשים,¹⁸⁸ צלם זה לא נעשה לשם עבודה זרה אלא לכבודו של נבוכדנצר, וממילא בהשתחוואה לו לא היה איסור ממשי; אף על פי כן, חנניה מישאל ועזריה רצו לקדש את שם ה' לעיני העמים ולהראות את ייחודו של עם ישראל בכך שעובד הוא את הקב"ה בלבד ואינו סוגד למלכות בבל, ולפיכך מסרו את נפשם ולא השתחוו לצלם. לפירוש זה, הכינוי רומז לתכונתם המיוחדת של ישראל – שמוסרים את נפשם לקדש שם שמיים אף מעבר לדרישת ההלכה הפורמלית. קיים דמיון נוסף בין ישראל לעץ התמר: "מה תמר אין לו אלא לב אחד [=לחלוחית היניקה שלו עולה בקו ישר לאורך הגזע ולא מתפצלת לתוך ענפיו], אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמיים";¹⁸⁹ דרשה זו משתלבת עם הפירוש הקודם: כל רצונותיהם של ישראל מכוונים למטרה אחת: לעשות את רצון אביהם שבשמיים – אף במחיר חייהם, ואף מעבר לנדרש מהם. בבקשה זו אנו מזכירים לפני הקב"ה את אותה זכות של ישראל, ומעוררים את עצמנו לשאוף להגיע למדרגה כזו שבה נחיה בפועל מתוך לב אחד לאבינו שבשמיים. בעל 'בני יששכר'¹⁹⁰ מפרש כינוי זה, וכן את פשר סמיכותו ל'גּוֹלָה וְסוּרָה', על דרך הדרוש:

יש לפרש: הכנסת ישראל הקדושה הלזו, הנה היא בדומה לתמר כלתו של יהודה: עם היות שנתגרשה מבית יהודה, עם כל זה היתה מהדרת ומחזרת אחריו להעמיד ממנו המלכות. כן כנסת ישראל הקדושה: עם היות שהיא גולה וסורה מבית אביה, עם כל זה היא מתדמה לתמר, שהיא מהדרת ומחזרת להעמיד מלכות שמיים, וזה מבוקשם כל הימים.¹⁹¹

הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ, וְנֶחֱשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה – על פי לשון הכתוב: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהילים מד כג). עם ישראל בגלות, ואף בארצו, נרדף ונהרג על ידי הגויים; 'עָלֶיךָ' – בגלל ה', כביכול, שהרי שנאתם העמוקה והתמידית של הגויים לישראל נובעת מהיותו מייצג את אמונת ה' ואת המוסר האלוהי בעולם; בפרט בזמנים בהם היהודים נרדפו באופן מוצהר בשל דבקותם באמונתם וסירובם להמירה בדת הגויים, היה זה 'עָלֶיךָ'. 'כְּצֹאן טִבְחָה' – מצבם של ישראל בגלות הגיע לרמה כה ירודה, עד שחייהם הם חסרי ערך בעיני הגויים, והם נחשבים בעיניהם כצאן המיועד לשחיטה, שאין לחייו כל משמעות.

זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיהָ – אף כשישראל מפוזרים בין הגויים המתגרים בהם ולועגים להם על מצבם השפל, הם: חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ – דבקים בקב"ה ובאמונה בו; התואר 'דְּבוּקָה' מוסיף על 'חֲבוּקָה', שכן הוא מבטא חיבור ממשי, לבלי הַפְרֵד. יש גורסים: זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיךָ;¹⁹² לעומת הגויים, שכביכול מכעיסים את הקב"ה במעשיהם, היא חבוקה ודבוקה בך, ועל אף שהיא זרויה ביניהם – אינה לומדת ממעשיהם, ואינה נוטשת את אמונתה, על אף הקשיים הרבים הנופלים בחלקה.

טוֹעֶנֶת עֻלָּךְ – נושאת על עצמה ברצון ובאהבה את עול התורה והמצוות, על אף קשיי הגלות.

יְחִידָה לְיַחֲדָךְ – עם ישראל הוא העם היחיד שנושא בעולם את דגל האמונה בייחוד ה'. אנו מתפללים לזכות לישועה בזכות דבר זה, שכן בעת ישועתו של עם ישראל, כל העמים ילמדו ממנו אמונה זו, כמבואר לעיל.¹⁹³

כְּבוּשָׁה בַגּוֹלָה – עם ישראל נשלט על ידי העמים בארצות הגולה, ואף על פי כן אינו נוטש את אמונתו בקב"ה ואת יראתו ממנו, אלא אדרבה – לוֹמֶדֶת יִרְאָתָךְ – לומדים כיצד לירא את ה'. יראת ה' הוא נושא רחב המצריך לימוד ממש, כפי שכתב רמח"ל בהקדמה לספרו 'מסילת ישרים':

הוא מה שאמר שלמה: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תְּחַפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה'" (משלי ב ד-ה) – אינו אומר: אז תבין פילוסופיה, אז תבין תכונה, אז תבין רפואה, אז תבין דינים, אז תבין הלכות, אלא "אָז תָּבִין יִרְאַת ה'". הרי לך שכדי להבין היראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה כמטמונים [...] והנה הכתוב אומר: "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח כח), ואמרו רז"ל: "הֵן – אחת",¹⁹⁴ הרי שהיראה היא 'חכמה', והיא לבדה 'חכמה', וודאי אין נקרא 'חכמה' מה שאין בו עיון. אך האמת הוא כי צריך עיון גדול על כל הדברים האלה, לדעת אותם באמת, ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת; כל שכן לקנות אותם ולהשיגם.

בעל 'בני יששכר' מציע הסבר נאה לקשר שבין 'כְּבוּשָׁה בַגּוֹלָה' ל'לוֹמֶדֶת יִרְאָתָךְ':

ידוע מה שכתבו בשם תלמידי הבעל שם טוב, דכל מה שיארע לאדם – יעלה במחשבתו לה' יתברך: רואה דבר הנאהב אשר נפשו של אדם משתוקק לדבר הזה ואוהבו – יבין שמזכירין לו מידת אהבה, ויעלה זאת במחשבתו לאהבת ה' יתברך, למידת אהבה וחסד, וידבק באהבתו יתברך שמו [...] וכן ברואה דבר מאויים [=מאיים], היינו ברואה איזה עכו"ם או איזה סרדיוט [=שר] וכיוצא, המאיים עליו, יבין וילמוד על ידי זה יראתו יתברך שמו.¹⁹⁵

על האדם לזהות בכל תכונה חיובית שהוא פוגש בחייו, את שורשה האלוהי. כל האובייקטים שהוא חש אהבה כלפיהם, או חש יראה מפניהם – הקב"ה הוא זה שיצר אותם; ממילא, הרגש שהוא חש כלפי האובייקט שמולו, צריך להיות מופנה בעיקר למקור והשורש שלו – הקב"ה. באופן זה, רגשי האהבה שהאדם רוחש לסובביו וכד', מעצימים את אהבתו לקב"ה, והיראה שהוא חש מפני דברים מסויימים – מעצימים את יראת הרוממות בקרבו. ממשיך בעל 'בני יששכר':

וזה שיש לפרש 'כְּבוּשָׁה בַגּוֹלָה': מה שכנסת ישראל הקדושה היא בגולה, ויש להם אימה ופחד מן הגויים הכובשין ודוחקין אותן – על ידי זה 'לוֹמֶדֶת יִרְאָתָךְ'.

לא זו בלבד שעם ישראל אינו נוטש מחמת צרות הגלות את נאמנותו לקב"ה ואת היראה ממנו, אלא אדרבה, הוא משתמש באימה וביראה שחש כלפי הגויים כדי להעמיק ולהעצים בקרבו את האימה והיראה מפני מלך מלכי המלכים, שהוא זה שברא – ומקיים בהווה – את הגויים המאיימים, והאימה שהם מטילים סביבם – מקורה בו.

מְרוּטַת לֶחִי, נְתוּנָה לְמַכִּים – האומה הישראלית נמרטת ומוכה על ידי הגויים, והיא סוֹבֶלֶת סִבְלָךְ – נושאת על שכמה את משא הייסורים שמניח עליה הקב"ה, ומקבלתם באהבה.¹⁹⁶ ניתן גם לפרש: 'סוֹבֶלֶת סִבְלָךְ' – עם ישראל משתתף בנשיאת משא הצער שכביכול נושא הקב"ה על עצמו; צערו של הקב"ה על העדר גילוי שכינתו בעולם, גדול הוא לאין ערוך מכל צער אנושי,¹⁹⁷ וכשישראל מתאבלים על החורבן ומצירים על צער השכינה, הרי הם משתתפים עם הקב"ה, כביכול, בנשיאת משא צערו.

עֲנִיָּה סֹעֲרָה – כלשון הכתוב: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה" (ישעיהו נד יא), ופירש רש"י: "שֶׁלִבָּהּ סוער בְּרֻבֵּי צרות". מי שהוא מבוסס מבחינה כלכלית, אזי גם כשבאות עליו צרות, מעמדו נשאר יציב; אך העני, שבלאו הכי מעמדו מעורער, צרות נוספות שבאות עליו עלולות לערער את מצבו באופן קיצוני. עם ישראל נמשל ל'עֲנִיָּה סֹעֲרָה' – מלבד מעמדו הנחות ממילא כעם גולֶה, הוא נתון ברוחות הסערה של צרות הגלות.

פְּדוּיַת טוֹבִיָּה – עם ישראל, שנפדה ממצרים על ידי משה שנקרא 'טוביה', כדברי הגמרא: "וַתֵּרֶא אֹתֹו כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב ב) – [...] רבי יהודה אומר: 'טוביה' שמו"¹⁹⁸[אימו קראה לו כך כיוון שראתה ש'טוב הוא']. כשם שאז פדיתנו ממצרים על ידי משה, כך תפדנו ותושיענו במהרה מהגלות הנוכחית.

צֹאן קָדָשִׁים – כלשון הכתוב: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְרָאֵל, אַרְבֶּה אוֹתָם כַּצֹאן – אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ, כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחָרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו לז-לח). פסוקים אלו מהווים סיום לנבואה המתארת את חטאי ישראל בארצם ואת תהליך ההיטהרות שיעברו בגלות; בסיומו של התהליך, כשעם ישראל יהיה ראוי לכך, הוא ישוב לארצו, ל'עָרִים הֶחָרֵבוֹת', וירבה שם עד שימלא את הערים שיבנה, כמו הצאן הרב שמעלים לירושלים להקרבת הקורבנות בימי המועדים. בפיוט, 'צֹאן קָדָשִׁים' הוא כינוי לעם ישראל עצמו, (בשונה מבפסוק, שבו הוא משמש כדימוי בלבד), וייתכן שהוא רומז על כך שהם נהרגים – כמו 'צֹאן', על קידוש השם – כמו 'קָדָשִׁים' (=קרבנות). השימוש במטבע הלשון של הפסוק, טומן בתוכו כוונה נוספת: אנו מתפללים לזכות במהרה להתממשות אותה נבואה: לכך שכל ערי ארץ ישראל תהיינה מלאות באוכלוסיה יהודית, וכן למטרה הסופית – "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".

קְהִלּוֹת יַעֲקֹב – על פי לשון הכתוב: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג ד) – התורה שציוה לנו משה, היא 'מוֹרָשָׁה' = ירושה, מסורת מדור לדור, ל'קְהִלַּת יַעֲקֹב' – עם ישראל. הכינוי 'קְהִלּוֹת יַעֲקֹב' רומז לשושלת הדורות (='קְהִלּוֹת') של עם ישראל, ששמר על קיום התורה ועל מסירתה לדורות הבאים, על אף הצרות והקשיים שעברו עליהם.

רְשׁוּמִים בִּשְׁמֶךָ – עם ישראל, ששמו רשום בשם ה': 'ישראל';¹⁹⁹ בכך מתבטא עניינו המיוחד של עם ישראל – התגלות שם ה' דרכו בעולם, וכפי שציין ה'רוקח' בפירושו לשורה זו לדברי יהושע לאחר מפלת ישראל במלחמתם על העי: "בִּי אֲדֹנָי, מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו. וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ, וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ, וּמה תּע≈שׂה ל¿ƒשׁ¿מךָ הגּ»דוֹל".

פירוש נוסף: 'רְשׁוּמִים בִּשְׁמֶךָ' – ששמות משפחות ישראל רשומים בתורה בין האותיות י ו-ה של שם 'יה', כמו: "חֲנוֹך – מִשְׁפַּחַת החֲנֹכִי, לְפַלוּא – מִשְׁפַּחַת הפַּלֻּאִי" (במדבר כו ה),²⁰⁰ וכפי שכתב שם רש"י:

לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים: מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורים הם שלא שלטו המצרים באמותיהם?! אם בגופם היו מושלים – קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם: ה מצד זה ו-י מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו שמפורש על ידי דוד: "שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" (תהילים קכב ד) – השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם.

לפירוש זה, כינוי זה מזכיר את זכותם של ישראל, בין בתקופת שיעבוד מצרים ובין לאורך כל הדורות, שהזרם המרכזי בעם תמיד שמר על טהרתו ועל נבדלותו מהעמים ולא התבולל בהם.

שׁוֹאֲגִים – זוהי השורה היחידה ב'הושענות' שבה מילה אחת בלבד; בכך טמונה עוצמתה המיוחדת: 'שׁוֹאֲגִים' – השואג זועק ממעמקי ליבו, אוסף את כל הכוחות שעוד נותרו בו ומשלחם מחוצה לו בעוצמה, ללא חיתוך שפתיים ומלל; השאגה מבטאת הרגשה עמוקה של שבר וייאוש שמילים אינן יכולות לבטא. זהו מצבו של עם ישראל בסוף הגלות, ב'עִקבתא דמשיחא' – התקופה הקרובה לביאת המשיח, שבה מתגברים קשייו וצרותיו מבית ומחוץ, והוא נושא על גבו משא כבד של תלאות, משברים, ותקוות שנכזבו.

תְּמוּכִים עָלֶיךָ – זהו השלב האחרון, הבא אחרי 'שׁוֹאֲגִים' – מצב של אפיסת הכוחות; לעם ישראל אין כוח לעמוד עוד, והוא נתמך על ידי הקב"ה על מנת שלא יתמוטט לגמרי. כוונת הדברים היא, שבדרך הטבע לא היתה לעם ישראל אפשרות לשרוד את הגלות הארוכה; רק השגחתו העל-טבעית של הקב"ה היא הנותנת לו תמיכה וקיום. ביטוי זה כולל גם שבח לישראל, שהם נסמכים על הקב"ה, בוטחים בו ומצפים לישועתו; מכוח זכותם זו אנו מבקשים: 'הוֹשַׁע נָא'.

לאורך הפיוט מתואר עם ישראל בהיותו בגלות, מתוך מבט מזוויות שונות השופכות אור על מצב פלאי זה, שבו, מתוך כל המחשכים, מיתמרת ועולה דמותו של עם ישראל במלוא תפארתה, בדבקותו בקב"ה ובנאמנותו ומסירותו לקיום התורה והמצוות, חרף כל הקשיים והמניעות. הפיוט פותח בשני ביטויים המבטאים את נאמנותם המוצהרת של ישראל לשמירת התורה: 'אוֹם אֲנִי חוֹמָה', 'בָּרָה כַּחַמָּה', וחלקו המרכזי של הפיוט מתאר את הגלות עצמה, תוך התמקדות בשני מישורים ובהקבלה ביניהם: המישור האחד – תיאור הצרות, התלאות, המשברים, והרדיפות, שהם מנת חלקם בגלות, והשני – נאמנותם העיקשת לקב"ה ולתורתו ומסירות נפשם עליה: 'גּוֹלָה וְסוּרָה', ועם זאת – 'דָּמְתָה לְתָמָר'; 'הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ, וְנֶחְשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה, זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיהָ', ועם זאת – 'חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ, טוֹעֶנֶת עֻלָּך, יְחִידָה לְיַחֲדָךְ'; 'כְּבוּשָׁה בַּגּוֹלָה', ועם זאת – 'לוֹמֶדֶת יִרְאָתָךְ'; 'מְרוּטַת לֶחִי, נְתוּנָה לְמַכִּים', ועם זאת – 'סוֹבֶלֶת סִבְלָךְ'. הפיוט מסתיים בתיאור מצב אפיסת הכוחות בו מגיע עם ישראל לסוף הגלות: 'שׁוֹאֲגִים' – בתפילה נואשת לקב"ה בשארית כוחותיהם; 'תְּמוּכִים עָלֶיךָ' – במצב התמוטטות מוחלטת, ואך הקב"ה הוא התומך ומחזיק בהם, וכדברי המשנה המתארת את תקופת 'עקבתא דמשיחא': "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים".²⁰¹