שער ו · אל למושעות

בפיוט זה אנו מתפללים לגאולת ישראל מצרות הגלות בזכות תפילותיהם ועיסוקם בתורה, שכן אלו הם הדברים שבכוחם לקרב את הגאולה.

אֵל לְמוֹשָׁעוֹת – כלשון הכתוב: "הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת" (תהילים סח כא) – 'אֵל' הוא לשון חוזק;²⁰² הקב"ה מושיענו באמצעות חוזקו וגבורתו.

בְּאַרְבַּע שְׁבוּעוֹת – על פי האמור במדרש:²⁰³ "רבי חלבו אומר: ארבע שבועות יש כאן" – במגילת שיר השירים רמוזות ארבע שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל, בארבעת הפסוקים הפותחים במילים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם":²⁰⁴ א. "השביע לישראל שלא ימרדו על המלכויות" – גם מרידה שאינה כרוכה בעלייה לארץ.²⁰⁵ ב. "ושלא ידחקו את הקץ" – שלא יבצעו פעולות רוחניות, כמו שימוש בקבלה מעשית, כדי למהר את הגאולה.²⁰⁶ בגמרא מופיעה גירסה שונה: "שלא ירחקו את הקץ",²⁰⁷ ופירש רש"י: "בעוונם". בספר 'אם הבנים שמחה'²⁰⁸ מפרש שאין כוונת רש"י לסתם עוונות, שמאז ומעולם היו אסורים, אלא לעוון ההשתהות בגלות בשעה שהמציאות כבר מוכשרת לעלייה לארץ, שהוא מרחיק את קץ הגאולה, כמו בזמן עליית עזרא – שעלו עימו מעטים בלבד ורוב העם נשאר בבבל. ג. "ושלא יגלו מסטירין [=מסתורין] שלהם לאומות העולם" – שלא יגלו להן את ענייני סוד עיבור השנה וחישוב התקופות והמזלות,²⁰⁹ עליהם נאמר: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד ו).²¹⁰ ד. "ושלא יעלו חומה מן הגולה" – שלא יעלו 'יחד ביד חזקה',²¹¹ במצב שבו פעולה כזו היא חסרת סיכוי, כמו בני אפרים שיצאו ממצרים לפני הזמן ונהרגו על ידי הפלישתים,²¹² או המעפילים בדור המדבר, שנהרגו על ידי העמלקים והכנענים.²¹³ במאות האחרונות פג תוקפה של שבועה זו, בעקבות הכשרת המצב לתחייה לאומית בארץ, כפי שניתן לראות במציאות.²¹⁴ 'שבועות' אלו אינן שבועות ממש, שהרי איש לא נשבע או ענה אמן על שבועה, אלא כוונת הגמרא והמדרש היא למציאות שיצר הקב"ה, שבמשך הגלות לא יועילו פעולות התקוממות לאומית – גשמיות או רוחניות – פזיזות וחסרות סיכוי. הגלות נועדה כדי שעם ישראל יעבור תהליך תיקון רוחני הכרחי, וכל עוד לא הסתיים התהליך – כל ניסיון להחיש את הגאולה נידון לכישלון. הפסוקים בשיר השירים מהווים אזהרה שלא לבצע נסיונות כאלו.²¹⁵ כאן אנו מבקשים שבזכות זאת שאנו שומרים את ארבע השבועות ואיננו מנסים לקטוע את תהליך התיקון, הקב"ה יזרז אותו ויקרב את הקץ.

גָּשִׁים בְּשַׁוְעוֹת, דּוֹפְקֵי עֶרֶךְ שׁוּעוֹת – ניגשים אליך בתפילה ומשוועים אליך, ודופקים על דלתך בתפילתם, בה הם עורכים את שוועותיהם.

הוֹגֵי שַׁעְשְׁעוֹת – עוסקים בדברי התורה שנקראו 'שעשועים', כפי שאומרת חכמת התורה בספר משלי: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן [=הקב"ה גידלני כאומנת] וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם" (ח ל-לא). כמבואר לעיל,²¹⁶ השעשוע הוא דבר שאינו נעשה כאמצעי להשגת דבר אחר, אלא לשם ההנאה ממנו עצמו. כך גם דברי התורה חביבים על לומדיהם כשעשוע, ולפיכך הם הוגים בהם בכל עת. הפועל 'להגות' מציין דיבור שיש בו מחשבה ותבונה, בין דיבור בפה – "פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה" (תהילים לז ל), ובין דיבור בלב – "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי" (שם יט טו).²¹⁷

וְחִידוֹתָם מִשְׁתַּעְשְׁעוֹת – על פי לשון הכתוב: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א ו) – לומדי התורה משתעשעים בפיענוח החלקים הסתומים והקשים להבנה כחידות. היה מקום לומר שדווקא חלקים אלו בתורה, שהבנתם מצריכה עמל רב ויגיעה ממושכת, אינם בגדר 'שעשוע', אלא החלקים הקלים והנוחים יותר להבנה. אך לא כן הדבר: דווקא העמל, העיון, וההעמקה, משעשעים את הלומד במידה רבה יותר מאשר לימוד שטחי וקל; מי שחש קשר ואהבה לתורה ולנותנה, נהנה מעצם ההשקעה בלימודה, שכן היא זו שמחזקת ומעמיקה את הקשר האישי ביניהם. עמל התורה אינו רק אמצעי הכרחי כדי להבין דברים קשים, אלא בעל ערך מצד עצמו; הוא הכרחי כדי שיווצר קשר נפשי עמוק בין הלומד לבין הקב"ה ותורתו.

זוֹעֲקִים לְהַשְׁעוֹת – זועקים אליך בתפילה ומבקשים שתשעה אליה = שתפנה אליה ותרצנה, כמו: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד ד).²¹⁸

חוֹכֵי יְשׁוּעוֹת – מחכים לישועותיך, כלשון הכתוב: "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (ישעיהו ל יח). בתקופה בה ממלכת יהודה היתה נתונה תחת איום ממלכת אשור, אמר ישעיהו פסוק זה כניגוד לאלו שהלכו לבקש ממלך מצרים שיעזור ליושבי יהודה ויגן עליהם מאשור; דבר זה נעשה בניגוד לציווי ה', שהורה לעם על ידי ישעיהו להיטיב את מעשיהם כדי להינצל מאשור, ולא להמשיך בדרכיהם הרעות ולבטוח במצרים. לעומת אנשים אלו "הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ, לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם", שלהם יהיה "מָעוֹז פַּרְעֹה – לְבֹשֶׁת, וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם – לִכְלִמָּה" (שם שם ב-ג), אלה המחכים לישועת ה' ומיטיבים את דרכיהם כך שיהיו ראויים לה – יזכו לראות בנחמה. כשם שבאותו זמן 'חוכי הישועות' שמעו לקול הנביא והיטיב את דרכיהם, כך גם בימינו – הציפייה לישועה הנדרשת מהאדם אין משמעותה רצון לבואה מתוך המתנה בחיבוק ידיים, אלא ביצוע הפעולות הנדרשות לשם קירובה: בין פעולות רוחניות – תשובה והשתפרות אישית, ובין פעולות מעשיות הנצרכות לפי הזמן והמציאות.²¹⁹

טְפוּלִים בְּךָ שְׁעוֹת – דבקים בך ונצמדים אליך, על אף צרותיהם הרבות. 'טְפוּלִים' – מלשון ציפוי ודיבוק;²²⁰'שְׁעוֹת' הוא הנמשל: ישראל דבקים בקב"ה בכך שהם שועים (=פונים)²²¹ אליו בתפילה ובתקווה. ניתן גם לפרש ש'שְׁעוֹת' הוא אופן הדבקוּת ואיכותה – דבקות איתנה כמו טיח הדבוק על בית, כפי שתרגם אונקלוס את המילים: "וְטָח אֶת הַבָּיִת" (ויקרא יד מב) – "וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא".

יוֹדְעֵי בִין שָׁעוֹת – יודעים את 'בינת השעות' – סוד עיבור השנה וחישוב התקופות והמזלות. על חשיבות ידיעת עניינים אלו והבנתם, נאמר בגמרא:

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: "וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (ישעיהו ה יב). אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מניין שמצוַה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" (דברים ד ו); איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים [=שאף העמים מכירים בערכה]? הוֵי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות.²²²

הראי"ה קוק²²³ מסביר שחשיבות העיסוק בתחום זה נובעת מכך שהוא חושף את האדם לגדולת הבריאה והדרה, תכנונה המדוייק, ואופן הנהגתה המחושב. כל זה מעמיק בנפשו את ההכרה בגדולת ה' ובחכמתו, וכך הוא מתעלה למדרגה רוחנית גבוהה יותר. בכך הוא מסביר את ההבדל הקיים בעניין זה בין ישראל לעמים; העמים רואים בסדרי הבריאה רק את הצד החיצוני הנראה לעין, ואינם מעמיקים להכיר דרכם את המשמעות הפנימית שלהם. ישראל, לעומת זאת, מלבד בקיאותם בעניינים אלו בחיצוניותם, הם מכירים אף את משמעותם הפנימית – התגלות הקב"ה באמצעות מרחבי הבריאה העצומים ואופן מהלכם המחושב לפרטי פרטים.

כּוֹרְעֶיךָ בְּשַׁוְעוֹת – כורעים לפניך בעת תפילותיהם ושוועותיהם. הכריעה מבטאת הכנעה והתבטלות כלפי הקב"ה, ובכך היא מהווה מרכיב מהותי בתפילה, שעניינה הוא ההתבטלות בפני הקב"ה, והכרה בכך שכל צרכינו מגיעים ממנו וקיומנו והוויתנו תלויים בו.

לְהָבִין שְׁמוּעוֹת מִפִּיךָ נִשְׁמָעוֹת – הושיענו בכך שתסייע לנו להבין את דברי התורה, שהם 'שְׁמוּעוֹת מִפִּיךָ נִשְׁמָעוֹת', באופן אמיתי, נכון, וישר, כפי שהיו אילו היו נשמעים מפיך; על פי לשון הכתוב: "אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי י»ƒבין ¿שׁמוּ»עה" (ישעיהו כח ט). ניתן גם לפרש שורות אלו כהמשך לשורה שלפניהן: 'כּוֹרְעֶיךָ בְּשַׁוְעוֹת לְהָבִין שְׁמוּעוֹת' – ישראל כורעים בתפילתם ומבקשים בה חכמה בינה ודעת, כדי להבין את שמועות התורה.²²⁴

נוֹתֵן תְּשׁוּעוֹת – על פי לשון הכתוב: "הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים" (תהילים קמד י). ישנה גירסה נוספת, המתאימה יותר לסדר הדברים: נְפָשׁוֹת צַו שׁוֹמְעוֹת²²⁵– שורה זו ממשיכה בעניין התורה שהוזכרה בשורות שלפניה, והיא מהווה בקשה לתשועת ישראל שהם 'נְפָשׁוֹת' ש'שׁוֹמְעוֹת' ולומדות את ציוויי התורה ומקיימות אותם ('שׁוֹמְעוֹת' במובן של לימוד, כמו: "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח" [משלי א ה], וגם במובן של עשייה, כמו: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי" [דברים יא יג]).

סְפוּרוֹת מְשַׁמְּעוֹת – שורה זו, וכן זו שלאחריה, מתייחסות לנפשות ישראל שהוזכרו בשורה הקודמת, ומתארות את דבקותן בתורה; הן 'מְשַׁמְּעוֹת' (=מקבצות ואוספות)²²⁶'סְפוּרוֹת'; ה'סְפוּרוֹת' הן דברי תורה המנוסחים בצורה ממוספרת, כדברי הגמרא:

אמר רבי אבהו: כתיב: "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ" (דברי הימים א' ב נה); מה תלמוד לומר 'סֹפְרִים' [=לשם מה ציין זאת הכתוב]? אלא שעשו את התורה ספורות ספורות: "חמישה לא יתרומו תרומה", "חמישה דברים חייבין בחלה", "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן", "שלושים ושש כריתות בתורה", "שלושה עשר דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור", "ארבעה אבות נזיקין", "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".²²⁷

החשיבות של עריכת דיני התורה בצורה של רשימות ממוספרות, נובעת מכך שהיא מבטאת הסתכלות כללית על התורה, מתוך מבט מקיף ורחב, בו אפשר לקבץ הלכות שונות מנושאים שונים ולקבצם תחת כותרת אחת. כך תחומי התורה השונים מתלכדים זה עם זה ויוצרים תמונה כללית יותר המאפשרת להבין את עקרונותיה היסודיים של התורה. עריכה כזו גם מאפשרת לזכור היטב את הדינים בצורה מסודרת, ומבטאת את האחריות האישית שהלומד רואה לעצמו על ידיעתו את התורה היטב, לכל פרטיה.

ה'סְפוּרוֹת' הן גם ספירות אותיות התורה, מילותיה, ופסוקיה, כדברי הגמרא:

לפיכך נקראו ראשונים 'סופרים': שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: ו' ד"גָּחוֹן" (ויקרא יא מב) – חציין של אותיות של ספר תורה, "דָּרֹשׁ דָּרַשׁ" (שם י טז)– חציין של תיבות, "וְהִתְגַּלָּח" (שם יג לג) – של פסוקים, "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהילים פ יד) – ע' ד"יָּעַר" – חציין של תהלים, "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן" (שם עח ל) – חציו דפסוקים.²²⁸

חשיבותה של ספירה זו נעוצה בכך שהיא מבטאת את ערכה העליון והאלוהי של התורה – לא תוכנהּ בלבד הוא בעל משמעות, אלא אף הפרטים הקטנים ביותר שבה, כמו מספר האותיות והמילים, ואלו אותיות נבחרו להופיע באמצעיתו של הספר – הם בעלי משמעות. התורה, כדבר שנכתב ברוח הקודש על פי הקב"ה – מוכרחת להיות מושלמת בתכלית, וודאי שכל פרט שבה – בין גדול ובין קטן – טומן בחובו כוונה ותוכן נסתרים.

עֵדוּת מַשְׁמִיעוֹת – נפשות ישראל משמיעות את דברי התורה, שנקראו 'עֵדוּת', כמו שכתוב: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, ≈עדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהילים יט ח). החלק הסיפורי שבתורה מהווה 'עֵדוּת' על העבר, והחלק ההלכתי מהווה 'עֵדוּת' מלשון אזהרה, כמו: "רֵד »ה≈עד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת" (שמות יט כא). קיימת חשיבות מיוחדת ללימוד החלק הסיפורי שבתורה, שכן דרכו מעבירה התורה מסרים ועקרונות כלליים בתחומי האמונה, המידות, והמוסר, וכך הלומד משפר את אישיותו באופן ממשי כתוצאה מהלימוד. התורה לא נועדה להוסיף באדם ידיעות, אלא לשפר את אישיותו ומידותיו של הלומד; מתוך העיסוק בסיפורי התורה, מטרה זו מתממשת.

פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת – כלשון הכתוב: "וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם, פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (תהילים עד יב). תוכן המזמור כולו הוא תפילה לקב"ה לגאולת ישראל והכנעת אויביהם:

מַשְׂכִּיל לְאָסָף, לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח, יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ. זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ. [...] שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ, לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ. [...] עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר, יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח. [...] וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם, פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. [...] זְכָר זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף ה', וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ. [...] קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ, זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם. אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ, שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד.

אף שורה זו בפיוט פותחת את יחידת השורות החותמות אותו, שתוכנן הוא תפילה לקירוב הגאולה האחרונה והכנעת אויבי ישראל במלחמת גוג ומגוג.

צַדִּיק נוֹשָׁעוֹת – הושע נא את צדיק הנושעות = מלך המשיח, בכך שימלא את שליחותו וילחם מלחמות ישראל, ובהן תעזור לו ותושיענו; על פי לשון הכתוב: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צדּƒיק ו¿!וֹ»שׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט ט), ופירש 'מצודת דוד': "'הִנֵּה מַלְכֵּךְ' – זה מלך המשיח; 'צַדִּיק' – במעשיו יהיה צדיק, ובמלחמותיו יהיה נוֹשָׁע ומוצלח". לפי זה, משמעות התואר 'צַדִּיק נוֹשָׁעוֹת' הוא: צדיק שהקב"ה פועל דרכו ישועות והצלחות.

קָרֵב תְּשׁוּעוֹת – קרב במהרה בימינו את התשועות שהובטחו על ידי הנביאים לעת הגאולה העתידה. יש גורסים: קִרְיַת תְּשׁוּעוֹת²²⁹– הושע נא את ירושלים, שהיא הקריה שבה מיועדות התשועות העתידיות להתחולל.

רֶגֶשׁ תְּשׁוּאוֹת – על פי לשון הכתוב לגבי מלחמת גוג ומגוג: "לָמָּה ר»ג¿שׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק. יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד, עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ" (תהילים ב א-ב).²³⁰'רֶגֶשׁ' הוא קיבוץ ואסיפה;²³¹ בפסוק – אסיפת הגויים, ובפיוט – אסיפת ה'תְּשׁוּאוֹת' = קולות המלחמה.²³²

אנו מתפללים להיוושע באותה מלחמה – 'רֶגֶשׁ תְּשׁוּאוֹת': להיוושע על ידה מצרות הגלות והאויבים העכשוויים, וכן להיוושע ולהינצל בה עצמה, שהרי עלולה היא לגבות קורבנות גם מעם ישראל.

שָׁלשׁ שָׁעוֹת – שורה זו היא המשך לקודמתה: אנו מתפללים לישועה במלחמת גוג ומגוג, שתימשך שלוש שעות, כדברי המדרש:

אמר רבי ברכיה: בשלוש שעות הקב"ה פורע מן עשו הרשע ומאלופיו. מה טעם? – "עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה', עַתָּה אֵרוֹמָם, עַתָּה אֶנָּשֵׂא" (ישעיהו לג י).²³³

המדרש לומד משלושת הפעלים שמזכיר הנביא: "אָקוּם, אֵרוֹמָם, אֶנָּשֵׂא" – שמלחמה זו, בה הקב"ה יקום להשמיד את אויביו, ועל ידי כך יתרומם ויתנשא – תימשך שלוש שעות. ה'טור'²³⁴ כותב בשם רב האי גאון שמלחמת גוג ומגוג עתידה להיות בתשרי, ובספר 'פרי עץ חיים'²³⁵ נאמר שתתקיים ב'הושענא רבה', וכן ישנה מסורת בשם הגר"א.²³⁶ גם מפשט הפסוקים בספר זכריה נראה שמלחמה זו תהיה בסוכות, ולפיכך הגויים שיוותרו לאחריה יעלו לירושלים מידי שנה לחוג את חג הסוכות.²³⁷ ניתן לבסס הנחה זו על הנבואה שנמסרה לחגי ביום הושענא רבה, המתארת בקצרה את מלחמה זו:²³⁸

בַּשְּׁבִיעִי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הָיָה דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: [...] כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא, וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה. וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם, וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם, וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד, אָמַר ה' צְבָאוֹת. לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם ה' צְבָאוֹת. גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם ה' צְבָאוֹת.²³⁹

את הזיקה בין מלחמה זו לבין חג הסוכות ניתן להסביר על פי מה שכתב ה'טור',²⁴⁰ שחג הסוכות הוא הרגל שכנגד יעקב אבינו; יעקב מסמל את המלחמה בעשו ובצאצאיו – רומא²⁴¹– המלכות הרביעית, הלוא היא הנצרות והעמים שתחתיה, ששולטים בעולם ונלחמים בתקומת ישראל ובהופעת שם ה' על ידו, ולעתיד לבוא יבואו עם גוג למלחמת מחץ על ישראל. יעקב מסמל את ה'עָקֵב' – הסוף, סופו של השלב הנוכחי בהיסטוריה, והתעלות המציאות למצב מרומם יותר. גם מצוַת הישיבה בסוכה קשורה לעניינה של מלחמה זו, שכן הסוכה מסמלת את הגנת הקב"ה על עמו: בזכות הסתופפותם בצל הסוכה, בה הם חוסים בצילו של הקב"ה – זוכים הם לשמירה והגנה, כדברי המדרש:

"וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב" (ישעיהו ד ו) – כל מי שמקיים מצוַת סוכה בעולם הזה הקב"ה מסיך [=מסוכך, מגן] עליו מן המזיקין שלא יזיקו אותו, שכן הוא אומר: "בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה" (תהילים צא ד).²⁴²

גם באותה מלחמה יגן הקב"ה על ישראל הנאמנים לו וחוסים בצילו, כמאמר הכתוב: "וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יואל ד טז).

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל – נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה – תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי. וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי: אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה, וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב – נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה – חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה. וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם, וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, אֵשׁ וְגָפְרִית – אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו, וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'.²⁴³

תָּחִישׁ לִתְשׁוּעוֹת – שורה זו חותמת את הפיוט בבקשה להחיש את התשועות של תהליך הגאולה; כמבואר לעיל,²⁴⁴ ה'החשה' היא שהפעולה עצמה נעשית בזמן קצר. אנו נמצאים כבר בתוך תהליך הגאולה, הרצוף תשועות גדולות וקטנות, גלויות ונסתרות, ובמקביל להן מתרחשים גם מאורעות קשים – 'חבלי משיח'; אנו מתפללים שהקב"ה יחיש תהליך תשועות זה, ויקרב במהרה את הקץ.

פיוט זה מתמקד בתיאור שבחם של ישראל ודבקותם בקב"ה, המתבטאת בשני הערוצים המרכזיים המיועדים לכך: התורה והתפילה. שני אלה מקיפים את חיי היהודי, וכשהוא מקיימם באופן הנכון, הם יוצרים בנפשו קירבה לקב"ה באמצעות שני כוחותיו המרכזיים: השכל והרגש. תחילת הפיוט מורכבת מבקשות על הגאולה מהגלות: 'אֵל לְמוֹשָׁעוֹת, בְּאַרְבַּע שְׁבוּעוֹת' – לעם ישראל אין יכולת להיוושע בכוחות עצמו מן הגלות, בעקבות ה'שבועות' – המציאות הכפויה עליו, ולא נותר לו אלא להתפלל לקבלת סיוע אלוהי לשיבתו לארץ ולתחייתו הלאומית. כך אנו ניגשים לתפילה זו – כמו לכל תפילה – מתוך הכרה שאין לנו יכולת לעשות או להשיג דבר ללא עזרת הקב"ה. ליבו של הפיוט, מתאר את הקשר המיוחד שבין ישראל לבין הקב"ה, המתבטא בתורתם ובתפילתם, על הופעותיו השונות: בתפילה – 'גָּשִׁים בְּשַׁוְעוֹת, דּוֹפְקֵי עֶרֶךְ שׁוּעוֹת', ובתורה – 'הוֹגֵי שַׁעְשְׁעוֹת, וְחִידוֹתָם מִשְׁתַּעְשְׁעוֹת' – הם כה דבקים בתורה וקשורים בה בנפשם, עד שהוגים בה בכל עת כשעשוע, ומשתעשעים בעמלם על הבנת דבריה הקשים והעמוקים, כגון ענייני עיבור השנה וחישוב התקופות – 'יוֹדְעֵי בִין שָׁעוֹת'; לומדים את ההלכות המעשיות על מנת לקיימן – 'נְפָשׁוֹת צַו שׁוֹמְעוֹת'; עורכים ומסדרים את דיניה ברשימות מסודרות ומרחיבים את הכרתם אותה עד לפרטי הפרטים, מספרי המילים והאותיות – 'סְפוּרוֹת מְשַׁמְּעוֹת'; ולומדים את החלק הסיפורי שבה – 'עֵדוּת מַשְׁמִיעוֹת', תוך קליטת המסרים האלוהיים המועברים בהם: אמונה, מוסר, ומידות. תיאור תורתם ותפילתם של ישראל מהווה חלק מהותי מהבקשה לגאולה, משום שהם הגורמים המהווים הצדקה לבואה. זאת, מכיוון שבזמן הגאולה עם ישראל יהיה 'אור לגויים', כדברי הנביא: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם ("זכריה ח כג), ולפיכך – כדי להיות מוכשר לתפקידו בעת הגאולה, עליו לחיות באופן שבו הוא מייצג את הקב"ה כראוי: דבק בערכים האלוהיים, ומיישם אותם בחייו. אנו פונים לקב"ה, וטוענים כלפיו, כביכול, שעם ישראל כבר עומד במצב הנדרש כדי לגאלו: הוא דבק בתורה – הופעת דבר ה' בעולם, ובתפילה – עבודת ה' ברגשות הלב. באמצעות תפילה זו, אנו מזכירים לעצמנו את מטרתנו בעולם – כיחיד וכאומה, ואת הדרישה האלוהית מאיתנו להתאים את אורח חייינו ומעשינו לאופן שבו הם צריכים להתנהל על פי רצון ה', וכך נהיה זכאים להיגאל. משום כך, לעתיד לבוא, רק אלו שעמדו במבחן של השלב הראשון – העולם הזה, וצורת חייהם תואמת לזו הנדרשת – יוכלו לעבור ל'שלב הבא'; וכך ניבא הנביא יואל על מלחמת גוג ומגוג, שתתקיים לפני הגאולה האחרונה:

וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ, וְתִימֲרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' – יִמָּלֵט, כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַםִ תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה', וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא²⁴⁵.

כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט – רוצה לומר: הקוראים בשם ה' המה ימלטו מן הצרה הבאה על העכו''ם, כִּי בְּהַר צִיּוֹן – רוצה לומר: כי הפליטה תהיה בהר ציון לבד, כמו שהבטיח ה', וגם שָׁם – לא לכולם, כי [=אלא] רק בנשארים המבוררים שבהם, אשר כל אחד מהם קורא אל ה' וצועק אליו ומשים בו בטחונו.²⁴⁶

אנו חותמים את הפיוט בציפייתנו לביאת המשיח – 'צַדִּיק נוֹשָׁעוֹת', ולמלחמת גוג ומגוג, בו תמוגר הרִשעה מן העולם, וכל באי עולם – ישראל והעמים – יקבלו עליהם עול מלכות ה' ויעבדוהו – "כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן" (ישעיהו מה כג) – 'קָרֵב תְּשׁוּעוֹת: רֶגֶשׁ תְּשׁוּאוֹת, שָׁלשׁ שָׁעוֹת – תָּחִישׁ לִתְשׁוּעוֹת, הוֹשַׁע נָא!"

לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה' לְיוֹם קוּמִי לְעַד, כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת, לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי, כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ. כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.²⁴⁷

וְהָיָה יוֹם אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. [...] וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.²⁴⁸