שער ז · אדון המושיע

הפיוט הבא מורכב מבקשות לישועה באופן כללי, ובפרט לריבוי גשמים, להצלחת החקלאות, ולשפע כלכלי.

אָדוֹן הַמּוֹשִׁיעַ – הפיוט פותח, לפני הצגת הבקשות עצמן, בהכרה ביכולתו של הקב"ה להושיע; מבחינה זו, הפיוט דומה לתפילת העמידה, הפותחת אף היא בשלוש ברכות של שבח, המקדימות את ברכות הבקשה. הגמרא לומדת את הצורך בפתיחה כזו מתפילתו של משה:

דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב''ה ואחר כך יתפלל. מנלן [=מניין]? ממשה, דכתיב: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא", וכתיב: "אֲדֹנָי יֱהֹוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ", וכתיב בתריה [=וכתוב אחריו]: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג כג-כה).²⁴⁹

חשיבותה של פתיחה מעין זו נעוצה בעצם עניינה של התפילה: התפילה לא נועדה כדי 'לשכנע' את הקב"ה, כפי שאפשר לחשוב בתפיסה שטחית. מטרת התפילה היא להעלות ולרומם את מעמדו הרוחני של המתפלל; בתפילה, האדם משריש ומעמיק בתודעתו את תלותו המוחלטת בקב"ה, ומפנים את הידיעה על כך שאין לו יכולת לעשות דבר לולי עזרתו. ממילא נגזרות מכך הרגשה של הכרת הטוב כלפיו, הרגשה של מחוייבות טבעית למצוותיו, אהבתו, ויראה מרוממותו. בדומה ללב האדם, המזרים דם וחיות לכל אברי הגוף, כך התפילה מזרימה חיות לכל מידותיו והרגשותיו החיוביות של האדם, ועל ידי כך עושה אותו ראוי יותר לקבל את מבוקשו; לא כשכר חיצוני על השתפרותו הרוחנית, אלא כתוצאה טבעית שלה: ככל שהאדם קרוב יותר לקב"ה – מקור הברכות והמשאלות, כך גישתו אליהן ויכולתו להשיגן – קלות יותר. כדי שהתפילה אכן תוכל לפעול את פעולתה בלב האדם, ראשית כל – עליו להיפגש עם יכולתו וגדולתו של הקב"ה ולהכיר בהן, וכהמשך טבעי להכרה זו – לבקש ממנו את בקשותיו. משום כך, תפילת העמידה, וכן פיוט זה – פותחים בדברי שבח לקב"ה. ניתן לראות הקבלה בין שורה זו, הראשונה בפיוט, לבין הברכה הראשונה בתפילת העמידה: 'מגן אברהם'. בברכה זו אנו מזכירים, לפני תיאור מידותיו של הקב"ה (המופיע בשתי הברכות שלאחריה), שני עקרונות יסודיים: עצם בעלותו של הקב"ה על העולם, המתחייבת מכך שהוא בראו, והקשר הקיים בינו לבין עולמו: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" – שפרסמו בעולם את האמונה בקב"ה, "אֵל עֶלְיוֹן" – למעלה מכל השגה שכלית ומכל יכולת תיאור, שהרי הוא עצמו ברא את העולם ועומד מחוץ לו, "גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים" – מקיים קשר עם העולם ואכפת לו מהנעשה בו, "וְקוֹנֵה הַכֹּל" – בורא הכול. זהו גם תוכנה של שורה זו בפיוט – 'אָדוֹן הַמּוֹשִׁיעַ': 'אָדוֹן' – בעליה של כל המציאות, שהרי הוא בראה, 'הַמּוֹשִׁיעַ'– מקיים קשר עם ברואיו ומושיעם בעת צרה. שני עקרונות אלו הם מיסודות האמונה היהודית, והם מהווים פתיחה הכרחית לתפילה ראויה. ניתן למצוא רמז להקבלה זו בדברי הגמרא: "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה 'אדון', עד שבא אברהם וקראו 'אדון'".²⁵⁰

בִּלְתְּךָ אֵין לְהוֹשִׁיעַ, גִּבּוֹר וְרַב לְהוֹשִׁיעַ – כהמשך לרעיון ההקבלה שהוצג בביאור השורה הקודמת, את שתי שורות אלו ניתן להקביל לברכה השנייה בתפילת העמידה: 'גבורות'; עניינה של ברכה זו הוא לתאר את יכולתו האין-סופית והבלעדית של הקב"ה, ולהעמיק זאת בתודעת המתפלל:

אַתָּה, גִּבּוֹר לְעוֹלָם, אֲדֹנָי. מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִׁיעֵ.

בהמשך הברכה מפורט כיצד כל הפעולות המניעות את העולם ומיטיבות עם יושביו, מקורן בקב"ה:

מוֹרִיד הַטָּל \ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם. מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר.

הרשימה מסתיימת בהכרזה על בלעדיותו של הקב"ה כמנהיג העולם:

מִי כָמוֹךָ בַעַל גְּבוּרוֹת, וּמִי דוֹמֶה לָּךְ? מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה, וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה.

כשם שברור לנו שרק הקב"ה יכול לקיים אמונתו לישני עפר = להחיות מתים, כך צריך להיות ברור לנו שכל הפעולות שפורטו לפני כן, מקורן אך ורק בו. כשם שרק הוא 'מֵמִית וּמְחַיֶּה', כך רק הוא 'מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה': אף את הישועות הטבעיות, כהורדת גשמים, רפואת חולים, והתרת אסורים. בברכת 'גבורות' ובשתי שורות אלו של הפיוט, טמונים שני עקרונות נוספים מיסודות האמונה היהודית: יכולתו הבלתי-מוגבלת של הקב"ה – "גִּבּוֹר וְרַב לְהוֹשִׁיעַ", והבלעדיות שלה, הקשורה באמונה באחדות ה' – "בִּלְתְּךָ אֵין לְהוֹשִׁיעַ", "מִי כָמוֹךָ בַעַל גְּבוּרוֹת, וּמִי דוֹמֶה לָּךְ".

דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ – כלשון הכתוב: "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה', דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ" (תהילים קטז ו); ופירש המלבי"ם: אנשים שאינם נוהגים בחכמה ולא הולכים בדרך הראויה (='פתיים'), הקב"ה מביא עליהם ייסורים כדי להחזירם למוטב, ועל ידי כך שומר עליהם מלהיענש בעולם הבא, ולכן: 'דַּלֹּתִי' (=חליתי),²⁵¹ כדי שאתקן את מעשַי, וכיוון שעשיתי זאת, 'לִי יְהוֹשִׁיעַ' – יושיעני מהמחלה. ניתן לפרש באופן נוסף: 'דַּלֹּתִי' – הכנעתי את רוחי בענווה ושפלות לפני ה' (מלשון 'דל' = עני) בחרטה על מעשַי, וכיוון שכך – 'לִי יְהוֹשִׁיעַ'. כאן הפיוט עובר מתארים כלליים של הקב"ה, לביטוי שמתייחס באופן אישי למתפלל; לאחר שזה הכיר באדנותו המוחלטת של הקב"ה על העולם וביכולתו האין-סופית, הוא מביע את אמונתו בכך שתכונות כלליות אלה תמומשנה כלפיו באופן אישי. הפסוק מתהילים שהוזכר, לא נאמר כבקשה, אלא כהבעת אמונה; כיוון שהאדם נכנע לפני הקב"ה ומתקן את מעשיו, בטוח הוא בכך שיזכה לישועה. גם אם הישועה לא תבוא באופן שבו הוא מצפה, הרי הוא סמוך ובטוח שהקב"ה יסדר את העניינים עבורו על הצד הטוב ביותר, כיוון שהוא עשה את המצופה ממנו. גם עיקרון זה – האמונה בהתקבלותן הוודאית של התפילה והתשובה לפני ה', היא מיסודות האמונה היהודית, ונחוץ שהמתפלל יכיר בו בטרם ייגש לשטוח את בקשותיו בתפילתו.

הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ – כלשון חתימת ברכת 'הרב את ריבנו' הנאמרת לאחר קריאת המגילה: "הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם, הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ". 'אֵל' הוא לשון חוזק; אנו מבקשים מהקב"ה שיחשוף את חוזקו וגבורתו על ידי ישועתנו.²⁵²

וּמַצִּיל וּמוֹשִׁיעַ – 'הצלה' היא הוצאת האדם מתוך הצרה,²⁵³ ו'ישועה' היא מניעת הצרה מלבוא עליו.²⁵⁴ פעמים שהקב"ה מציל ופעמים שהוא מושיע, בהתאם לראוי להעשות בכל מקרה לגופו.

זוֹעֲקֶיךָ תּוֹשִׁיעַ, חוֹכֶיךָ הוֹשִׁיעַ – כאן הפיוט עובר מתארי הקב"ה – לבקשות עצמן; הבקשות פותחות בשתי שורות אלו, המהוות בקשות כלליות לישועה, ולאחריהן סודרו הבקשות המתייחסות לדברים ספציפיים. 'זוֹעֲקֶיךָ' – ישראל, הזועקים אליך בתפילה; 'חוֹכֶיךָ' – המחכים ומצפים לך ולישועתך, כמו בפסוק: "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (ישעיהו ל יח).²⁵⁵

טְלָאֶיךָ תַּשְׂבִּיעַ – כאן מתחילות הבקשות המתייחסות בפירוש לירידת הגשמים ולהצלחה החקלאית, שתופסות מקום מרכזי בתפילות חג הסוכות ובפיוטי ה'הושענות'. עם ישראל מדומה לטלאים – קטנים וחסרי אונים, שחייהם תלויים בגשמים ובברכה שמשפיע עליהם הקב"ה.

יְבוּל לְהַשְׁפִּיעַ – 'יְבוּל' הוא התבואה בזמן צמיחתה, מלשון 'הובלה' = הבאת הדבר אל יעדו הסופי; כשהאדמה מצמיחה את התבואה, היא 'מובילה' אותה אל האדם (לעומת השם 'תבואה', המציין את השלב שלאחר גמר הגידול, כשהאדמה 'מביאה' אותה אל האדם).²⁵⁶ אנו מתפללים על גידולי שנה זו, שבשלב ה'יבול' יצמחו בשפע.

כָּל שִׂיחַ תַּדְשֵׁא – שהקב"ה ידשא את השיחים, דהיינו שיצמיחו את עליהם ופרותיהם. בלשון המקרא, 'שיח' הוא אילן, כמו בפסוק: "תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים" (בראשית כא טו), ופירש שם 'אבן עזרא' שהכוונה לאילנות.²⁵⁷'דשא' הוא שם למראה הכללי של הקרקע כשהיא מכוסה בעשבים,²⁵⁸ וכאן הוא מובא בהשאלה ככינוי לצמחיית השיחים, עליהם אנו מתפללים שיתברכו עד שמראם הכללי יהיה ירוק כדשא, מלא בעלים רעננים.

וְתוֹשִׁיעַ – ניתן לפרש באופן פשוט: תושיע אותנו על ידי ש'כָּל שִׂיחַ תַּדְשֵׁא'; אך לפי הסבר זה לא מובן במה התייחדה שורה זו שדווקא אליה התווספה הבקשה: 'וְתוֹשִׁיעַ'. ניתן להסביר באופן אחר, לפיו הבקשה 'וְתוֹשִׁיעַ' מוסבת על 'כָּל שִׂיחַ' – הצמחת השיחים היא ה'ישועה' שלהם, שכן כל פרט בבריאה צריך למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ואם השיחים אינם צומחים כראוי הרי שהם חסרים ממצבם השלם.²⁵⁹

לְגֵיא בַּל תַּרְשִׁיעַ – הושע נא את ה'גֵּיא' – כינוי כללי לאדמת העולם,²⁶⁰ שלא 'תַּרְשִׁיעַ' – תתנהג ברשעות, כביכול, ולא תצמיח כראוי את יבולה. פירוש נוסף: אל תרשיע את האדמה – אל תוציא אותה חייבת בדין, כביכול, ותענישנה שלא להצמיח כראוי את יבולה.

מְגָדִים תַּמְתִּיק וְתוֹשִׁיעַ – כמבואר לעיל, המתקת המגדים (=שם כללי לפירות מתוקים)²⁶¹ היא ה'ישועה' שלהם, שכן הם צריכים לממש את ייעודם באופן שלם. ככל שהפירות מתוקים ואיכותיים יותר, כך הם מבטאים בעולם באופן טוב יותר את הטוּב האלוהי.

נְשִׂיאִים לְהַסִּיעַ – שהעננים ייסעו למקומות הזקוקים לגשמים. העננים נקראים 'נשיאים', כמו שכתוב: "מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ" (תהילים קלה ז), על שם כך שהם מתנשאים בגובהם.

שְׂעִירִים לְהָנִיעַ – 'שְׂעִירִים' הם רוחות, מלשון 'סערה'²⁶²– אנו מבקשים מהקב"ה שיניע לכיווננו רוחות שתביאנה עימן ענני מטר.

עֲנָנִים מִלְּהַמְנִיעַ – שהקב"ה לא יגרום לעננים למנוע מהגשמים האצורים בהם לרדת ולהשקות את העולם, כמאמר הכתוב: "וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם" (עמוס ד ז).²⁶³

פּוֹתֵחַ יָד וּמַשְׂבִּיעַ, צְמֵאֶיךָ תַּשְׂבִּיעַ – על פי לשון הכתוב: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהילים קמה טז) – הקב"ה פותח את ידו המשפיעה שפע וברכה לעולם, ועל ידי כך 'מַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי', באופן של 'רָצוֹן' = הארת פנים, כלומר: בכבוד וברווח. לאחר שביקשנו על העננים והרוחות, הגשמים והצמחים, כאן אנו מזכירים בבקשתנו את התכלית של כל האמצעים הללו – שעל ידם יהיה לנו, הצמאים לחסדו, שָׂבָע ושפע כלכלי. מבין כל שורות הפיוט שתוכנן הוא בקשה, החל מהשורה 'זוֹעֲקֶיךָ תּוֹשִׁיעַ' ועד סופו, יחידה היא השורה 'פּוֹתֵחַ יָד וּמַשְׂבִּיעַ' שתוכנה הוא שבח ולא בקשה. לאור זאת, ניתן לראות את צמד השורות 'פּוֹתֵחַ יָד וּמַשְׂבִּיעַ – צְמֵאֶיךָ תַּשְׂבִּיעַ' כיחידה עצמאית, שעניינה הוא, כמבואר לעיל, בקשת התכלית של הבקשות המופיעות בשורות שלפניה: השָׂבָע עצמו; משום כך היחידה פותחת בשבח ומסיימת בבקשה, כמו המבנה הכללי של הפיוט. גם בתחילת הבקשות בפיוט זה מופיעה בקשת התכלית – 'טְלָאֶיךָ תַּשְׂבִּיעַ'; הבקשה המפורשת על השָׂבָע מהווה גם הקדמה לבקשות על האמצעים המביאים אליו, על מנת להבהיר מהי מטרת הבקשה עליהם, וגם כחתימה הנאמרת בסופן, כשם שבפועל התכלית מתממשת לאחר התממשות האמצעים. הבקשה 'צְמֵאֶיךָ תַּשְׂבִּיעַ', כוללת כוונה נוספת: ישראל, הצמאים צמא רוחני לקרבתך, תשביע אותם ותרווה את צמאונם זה על ידי שתושיעם ושכינתך תופיע בקרבם.

הפיוט מסתיים בארבע שורות הסיכום הבאות, שתוכן הבקשה בהן זהה – בקשה כללית לישועה. בכל שורה עַם ישראל מתואר באופן מסויים, שממנו עולה זכותם של ישראל; אנו מתפללים שבעבור זכויות אלו, תתקבלנה הבקשות שביקשנו לאורך הפיוט.

קוֹרְאֶיךָ תּוֹשִׁיעַ – תושיע את ישראל הקוראים לך בִּתפילה, שהרי "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו – לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה יח). לעיתים, הקב"ה מביא צרות או קשיים – על האדם או על הציבור – כדי לעוררם להתפלל אליו ומתוך כך לשפר את דרכיהם; מכיוון שזוהי המטרה, כשהם קוראים אליו הצורך באותו קושי מתבטל מאליו, וממילא נִהְיִים הם זכאים לישועה.

רְחוּמֶיךָ תּוֹשִׁיעַ – תושיע את עם ישראל, שכן מנהגך הוא לרחם עליהם, כמו שכתוב: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים יג יח).

שׁוֹחֲרֶיךָ הוֹשִׁיעַ – הושיע את עם ישראל, בזכות שהם משחרים את פניך; ל'שיחור' זה משמעות כפולה: א. מלשון תפילה, כמו: "אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל" (איוב ח ה). ב. מלשון חיפוש, כמו: "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי" (משלי ח יז) – עם ישראל דורש ומחפש את הקירבה לקב"ה. בעומק הדברים, שתי המשמעויות אחת הן: התפילה לקב"ה ממעמקי בלב, היא עצמה הדרך להגיע לקרבתו;²⁶⁴ וכך כתב הראי"ה קוק:

המצוות כולן והתפילות, הינן המכשירים היותר טובים להרחיב את הנטייה של קירבת אלוהים ולהרחיב את צעדיה במעמקי הנפש. על כן גדול ורם הוא מאוד ערך כל תפילה בכוונה, כל ברכה ותהילה, כל מצווה וכל מנהג טוב, שהם הם הינן האמצעים לייסד את הרגשת קירבת אלוהים בליבו של אדם בדרך יסוד מוּסד. אומללים הם האנשים אשר לא ידעו את ה', אשר לא יתפללו [...]. ההכשר שבנשמה לתביעת קירבת אלוהים מבקשת מהם את תפקידה, והם באשר אינם ממלאים חובתם לנפשם נשארים הם על ידי זה אומללים, יבשים מכל טל טוהר.²⁶⁵

ומשום כך:

הרבה יותר מכל משאלות הלב שיתמלאו מכל הבקשות של התפילה, יקרה היא התפילה בעצמה. על כן שמחת התפילה והעונג שלה צריך הוא להיות בעצמות התפילה, באופן שבע ומרווה עונג הרבה יותר מהעונג והשמחה המשוערת במילוי המשאלות המבוטאות בתפילה. כי עצם התפילה הוא הרבה יותר יקר, יותר נכבד במציאותו, מכל מיני המשאלים בעצמם.²⁶⁶

תְּמִימֶיךָ תּוֹשִׁיעַ – ניתן לפרש 'תְּמִימֶיךָ' בשתי משמעויות: א. שהולכים לפניך בתמימות ובהכנעה, כציווי התורה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג), וכפי שפירש רש"י: "התהלך עימו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך – קבל בתמימות". ב. שלֵמים, כמו: "»תּƒמים יִהְיֶה לְרָצוֹן, »כּל מוּם ל…א יƒ¿הי∆ה בּוֹ" (ויקרא כב כא), וכפי שאכן נאמר ביחס לעם ישראל: "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי ת»מּƒתי" (שיר השירים ה ב), שהרי: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם ≈אין בּ»ךְ" (שם ד ז). הפגמים הקיימים בעם ישראל אינם עצמיים לו, ואינם פוגמים בקדושתו העצמית; הם אינם כ'מום' שהוא חיסרון בגוף עצמו, אלא כמו כתם על בגד, שניתן להסירו על ידי ניקוי. וכך כתב הראי"ה קוק:

האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ".²⁶⁷

בביאור השורות הבחנו באופן ברור בצורת המבנה של הפיוט – כלל ופרט וכלל. הוא פותח בשש שורות המתארות תכונות ותארים שונים של ה', שנחוץ שהמתפלל יכיר בהם בטרם יבקש את בקשותיו, על מנת שתפילתו תמלא את תפקידה כראוי: בריאת ה' את העולם, הקשר המתמיד שהוא מקיים עם יושביו, יכולתו הבלעדית והבלתי-מוגבלת, וקבלתו את תפילתם ותשובתם הכֵּנוֹת של בני האדם. חלקו של הפיוט שלאחר שורות אלו (א-ו), ממוסגר בשתי מסגרות של בקשות: א. המסגרת החיצונית, המורכבת משתי השורות הראשונות (ז-ח) וארבע השורות האחרונות (ק-ת), והיא מכילה בקשות לישועה באופן כללי. ב. המסגרת הפנימית, המורכבת מהשורה השלישית (ט) ושתי השורות שלפני הארבע האחרונות (פ-צ), והיא מכילה בקשות על שָׂבָע באופן

כללי.

ליבו של הפיוט, הממוקם בתוך שתי המסגרות, מכיל בקשות שונות על הצלחת החקלאות בענפיה השונים: יבול הארץ, השיחים, ופירות העץ, על ידי הגורמים השונים: עננים, רוחות, וגשמים. המסגרת הפנימית מבטאת את התכלית של הבקשות שבלב הפיוט, הלוא היא השבע עצמו; אף אם החקלאות תצליח, עדיין יש מקום לתפילה על כך שלכל אדם תהיינה היכולות הכלכליות ליהנות מהשבע הקיים, ולא יסבול ממחסור. על כך אנו מבקשים: 'טְלָאֶיךָ תַּשְׂבִּיעַ' – כרועה צאן המטפל בכל טלה מעדרו באופן אישי, ומשתמשים בתואר 'פּוֹתֵחַ יָד וּמַשְׂבִּיעַ', המבטא את ידו הפתוחה של הקב"ה, שבאמצעותה הוא 'מַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי' – היד פתוחה וכל אחד יכול ליטול ממנה את ברכת ה'. המסגרת החיצונית מבטאת את תכליתה של אותה תכלית – גם השבע לכל חי אינו תכלית לעצמו, אלא אמצעי לישועה, עליה אנו מבקשים במסגרת זו. בדומה לישועה שאנו מבקשים עבור הצומח, שעניינה הוא התממשות הייעוד שלו,²⁶⁸ גם הישועה שאנו מבקשים עבור עצמנו היא מימוש הפוטנציאל הרוחני אליו אנו מסוגלים להגיע, כיחידים וכאומה. מצב כלכלי מבוסס הוא דבר נחוץ כדי להתעלות ברוחניות – בלעדיה האדם נאלץ להשקיע את כוחותיו ומרצו בעצם הישרדותו הקיומית, ואינו יכול לעסוק בבניין הקומות הנוספות של אישיותו; וכדברי חז"ל: "אם אין קמח – אין תורה".²⁶⁹ כך הוא גם בחיי האומה: עם ישראל יכול לייצג את שם ה' בעולם רק מתוך שלימות רוחנית וגשמית גם יחד. משום כך, כבר בתחילת הבקשות מוצגת הבקשה לתכלית הסופית: הישועה, ורק לאחריה מופיעה הבקשה על האמצעי המביא אליה: השבע. זאת, כדי שכבר מתחילת התפילה יהיה ברור למתפלל לשם מה הוא מבקש ברכה גשמית (תרתי משמע); הגשמיות, לְעולם אינה מהווה תכלית לעצמה, אלא אמצעי להשתלמות והתעלות רוחנית. לפני הבקשות המפורטות על הצלחת היבול וירידת הגשמים, אנו מבהירים את התכלית הרצויה כתוצאה מהם: מצב של שבע, שבו יהיה לכל אחד ואחד כדי צורכו. לאחר הבקשות המפורטות, שבים ומזכירים את המטרה שלהן: השבע, שהיא עצמה אמצעי למטרה הסופית, המוזכרת בשורות שלאחריה, החותמות את הפיוט: הישועה הרוחנית.