שער ג · למען איתן

בפיוט זה אנו מתפללים לישועה בזכות צדיקי הדורות ומעשיהם; כל בית בפיוט עוסק בדמות אחד מאלו, ומזכיר זכות של אותו הצדיק הקשורה לעניין האש.⁹² הזכרת שמותיהם ומעשיהם, מרוממת את המתפלל ומעוררת אותו לשאוף להידמות להם, ללמוד ממידותיהם, ולדבוק בדרכיהם; כך התפילה מממשת את ייעודה – העלאת מדרגתו של המתפלל וזיכוך רצונותיו.

לְמַעַן אֵיתָן הַנִּזְרָק בְּלַהַב אֵשׁ – בזכות⁹³ אברהם אבינו, שנקרא 'איתן האזרחי', והושלך לכבשן האש. 'איתן האזרחי' נזכר במקרא כמחבר מזמור פט בספר תהילים, ועל פי חז"ל הוא אברהם אבינו.⁹⁴ מהתבוננות בפסוקי מזמור זה ניתן להבחין כיצד הם משקפים את דמותו של אברהם; המזמור פותח בפסוקים:

מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. חַסְדֵי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה, לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם.

הגמרא מסבירה שהכינוי 'אזרחי' הוא מלשון 'מזרח', על שם כך שאברהם הגיע לארץ ישראל מ'אור כשדים', הקיים במזרחה.⁹⁵ פרט זה נבחר לשמש כבסיס לכינוי עבורו, מפני שהוא רומז על עצם עניינו של אברהם: הוא היה השמש המאירה ממזרח בראשית היום, הראשון שפרסם את שם ה' בעולם. הוא יסד לבדו את מפעל תיקון העולם, הממשיך לדורי דורות על ידי צאצאיו – עם ישראל. 'אֵיתָן' – ללא תמיכה מהמשפחה או מהחברה, וללא אישיות מורה דרך שיוכל ללכת לאורה, יצא אברהם לבדו למסע האמונה – להכיר בעצמו את בוראו, ולאחר מכן – להכירו לעולם כולו. "חַסְדֵי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה" – הוא ששר לָעולם – ולְעולם – את חסדי ה', המתבטאים בעצם כך שברא את העולם – "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", ופירסם את האמונה בה' לדורי דורות – "לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי." הנּƒז¿ר»ק ¿בּלהב ≈אשׁ – במדרש⁹⁶ מתואר הויכוח שהתנהל בין אברהם לבין נמרוד מלך בבל, בו נמרוד התעקש לכפות על אברהם להשתחוות לאחד מכוחות הטבע: אש, מים, עננים, וכד', כדי להראות לציבור שהוא חוזר בו מאמונתו בקב"ה, ואברהם הוכיח לו את חוסר ההיגיון שבכך ואת הכרחיות האמונה בקב"ה. משסירב אברהם לקיים את ציוויו, הושלך על ידו לכבשן האש, ויצא משם באורח נס ללא פגע. יש שהגיה בלשון הפיוט: 'שֶׁנִּזְרַק', שהרי 'הַנִּזְרַק' הוא לשון הווה ולא לשון עבר;⁹⁷ אך ייתכן שבכוונה תחילה בחר הפייטן בלשון זו, על מנת שהמתפלל, בהשתמשו בלשון הווה, יראה בעיני רוחו באופן מוחשי את הסיטואציה העוצמתית של 'אֵיתָן הַנִּזְרָק בְּלַהַב אֵשׁ', של 'בֵּן הַנֶּעֱקַד עַל עֵצִים וָאֵשׁ', וכן הלאה, כאילו היא מתרחשת כעת לנגד עיניו. הזכרת דמותו של אברהם, ובפרט הזכרת מעשה זה, המבטא את מסירות נפשו על אמונתו – נועדו לעורר אותנו, המתפללים, ללכת בדרכיו וללמוד מתכונותיו: לבנות בתוכנו בניין אישי של אמונה ודבקות בה'; לא להתפשר על האמת שלנו, גם במצבי קושי; להיות נכונים לוותר על דברים היקרים לנו, כשזה נצרך לשם עבודת ה' – "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב א); ולהרבות בעשיית חסד – מידתו של אברהם.

לְמַעַן בֵּן הַנֶּעֱקַד עַל עֵצִים וָאֵשׁ – בזכות יצחק, שנעקד (=נקשר) על המזבח מעל העצים והאש. בפסוק נכתב: "וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים, וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (שם כב ט), ולא נזכר שאברהם הבעיר אש על המזבח, אך במדרשים⁹⁸ נאמר שאברהם הבעיר את האש תחת העצים ורק לאחר מכן העלה את יצחק למזבח, כפי שהדין מחייב בהקרבת קורבנות. לשון הפיוט – "הַנֶּעֱקַד עַל עֵצִים וָאֵשׁ", לכאורה מנוגדת לכתוב: "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" – הרי שבתחילה נעקד יצחק, ורק לאחר מכן הועלה על המזבח, ולא נעקד על גבי המזבח. קושי זה מיושב על פי תרגום יונתן (פסוקים ט-י): "וְכָפַת יַת יִצְחָק בְּרֵיה, וְשַׁוֵי יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא, לְעֵיל מִן קֵיסִין. וְאוֹשִׁיט אַבְרָהָם יַת יְדֵיה, וּנְסֵיב יַת סַכִּינָא לְמֵיכַס יַת בְּרֵיהּ. עָנֵי וַאֲמַר יִצְחָק לְאָבוֹי: כְּפוֹת יָתִי יָאוֹת דְלָא אֲפַרְכֵּיס מִן צַעֲרָא דְנַפְשִׁי וְנִדְחֵי לְגוֹבָא דְחַבְּלָא וְיִשְׁתַּכַּח פְּסוּלָא בְּקָרְבָּנָךְ" (תרגום חוזר לפסוק השני: ענה ואמר יצחק לאביו: קשור אותי היטב, שלא אפרכס מכאבי ויימצא פסול בקורבנך). הרי ששתי עקידות היו: אחת קודם העלאת יצחק למזבח, ואחת לאחריה, שאז קשרו אברהם למזבח עצמו. ניתן לשאול, מדוע הפייטן מציין דווקא את הפעולה של העקידה = הקשירה, שהיא לכאורה פרט טכני ושולי; וכן מדוע המעשה כולו נקרא על שמה: 'ניסיון העקידה'? יותר מכך ניתן לשאול, מדוע הוצרך אברהם לקשור את יצחק, הרי ודאי המעשה נעשה מרצון שניהם, ללא כל התנגדות מצד יצחק? הראי"ה קוק מסביר, שקשירת יצחק באה להרחיב את הופעת מסירות הנפש של אברהם; היא הראתה שאפילו אילו היתה התנגדות מצד יצחק, או רתיעה מצד עצמו מחמת רגשותיו הטבעיים, היה מתגבר על כל אלה כדי לקיים את ציווי ה':

[...] אפילו אם היתה מצטרפת לכוח האהבה העמוקה של האב הזקן לבנו יחידו, המוֹנעת על פי תוקף טבעה מלעשות את הפעולה הזאת, גם כל התנגדות ומיאון ועוצמת גבורה מצידו של יצחק נגד הפועַל הזה [...] היה מתגבר על כל זה, והיה עושה בחוזקה את דבר ה', בהיותו עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגיבור כארי, לעשות את רצון אביו שבשמיים. על כן, אף על פי שכאן התאחדו הנשמות הקדושות של שניהם, של האב ושל הבן, בתשוקה נפלאה אחת למלאות את דבר ה', אבל רושם הפעולה היה צריך להיות על פי תוקף הרצון של המנוּסֶה [...]. על כן עקד את יצחק בנו, כאילו הדבר היה נגד רצונו, והוא תוקפו [=אוחזו בחוזקה] ומזקיקו לזה בתור עקוּד, למלא בזה את מידת האמת של עומק הניסיון הפִּלאי.⁹⁹

פעולת הקשירה מבטאת, איפוא, את עיקר המסר של כל המעשה – הציפייה מהאדם לקבל על עצמו באופן מוחלט את רצון ה', בכל תנאי ובכל מצב, בדומה לאברהם.

יָדָיו וְרַגְלָיו עָקַד / וְחַרְבּוֹ עָלָיו פָּקַד. לְשׂוּמוֹ עַל הָעֵצִים שָׁקַד / וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד. צַוָּאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו / וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו. לְשָׁחֳטוֹ לְשֵׁם בְּעָלָיו / וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו. חָקַר אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה / הָאָב עַל בְּנוֹ לֹא חָסָה. וְלִבּוֹ אֶל כַּפָּיו נָשָׂא / וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. [...] זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק / לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק. בְּרִית עוֹלָם לֹא נִמְחַק / אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק. קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לִקּוֹד / בְּצֶדֶק עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד. וְצֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד / פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד.¹⁰⁰

דמותו של יצחק היא ייחודית; בשונה מאברהם ויעקב, לא מסופר עליו הרבה בתורה, ואף לא מסופר שפעל פעילות כל שהיא. המעשים הקשורים בו משווים לו אופי פסיבי למדי: במעשה העקידה הוא הנעקד – הנפעל, את האישה העבד בוחר בשבילו, כשיש רעב בארץ הוא מצֻווה להישאר בה, את הברכות – בנו יעקב מסדר לעצמו במִרמה בחסות אימו, ואף הבארות שהוא חופר – אינן בארות חדשות, אלא הבארות שחפר אברהם וסתמום הפלישתים. סיפור חייו אינו יוצר רושם של פעילות ועשייה.¹⁰¹ אך דווקא לו מיוחסת מידת הגבורה. "איזהו גיבור – הכובש את יצרו"¹⁰²– הגבורה אינה נמדדת דווקא על פי מעשים חיצוניים; הגבורה היא יכולת נפשית של שליטה עצמית, עקשנות, התמדה, והתמודדות ממושכת. יצחק חופר את הבארות שחפר אביו – הוא אינו פורץ דרך חדשה, אלא נאחז בפסגות אליהן הגיע אביו, וכובש אותן בעקשנות והתמדה. הוא נמצא באמצע התהליך – ללא ההתלהבות של ההתחלה וההתחדשות כפי שהיה לאברהם, ובלי הנחת של סוף התהליך – שנים עשר השבטים. הוא עובד את ה' בשיגרה ה'אפורה', יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, מכונס בעולמו הפנימי הרוחני. עם זאת, דווקא בשמו מופיע ה'צחוק' – המבטא שמחה טבעית ומשוחררת, המשדר גבורה וביטחון, הנובע מחמת היות האדם מחובר לפנימיותו וחי מתוך הזדהות מלאה עם אישיותו. זוהי תכונה חשובה ויסודית, שהמפגש עם דמותו של יצחק עשוי לעורר אותנו, המתפללים, לשאוף אליה, ומתוך כך למצוא אותה בתוכנו, להעצימה, ולהוציאה אל הפועל.

לְמַעַן גִּבּוֹר הַנֶּאֱבַק עִם שַׂר אֵשׁ – בזכות יעקב שנאבק עם המלאך, כמו שכתוב: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם לב כד). על פי חז"ל, מלאך זה היה 'שרו של עשו',¹⁰³ דהיינו המלאך המייצג את הרעיון הרוחני של עשו וצאצאיו – מלכות אדום. יעקב מכונה 'גִּבּוֹר' על פי האמור במדרש: "'גּƒבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ' (תהילים קיב ב) – זה יעקב, [...] ומה גבורתו? 'וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ' (הושע יב ה)".¹⁰⁴ על פי ספר הזוהר, רגעים עוצמתיים אלה של מאבק יעקב עם שרו של עשו, מהווים סימן להתמודדות המתמשכת לאורך ההיסטוריה בין עם ישראל לבין מלכות אדום. המאבק במשך הלילה מסמל את הגלות, שהיא תקופת שלטונה של מלכות אדום, ועלות השחר מסמל את תחילת גאולתו של עם ישראל, העולה ומאירה קמעא קמעא:

"עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" – שעבר שלטונו [של עשו] והתחלף. וכך הוא בזמן העתיד, מכיוון שהגלות עתה דומה ללילה [...] עד שיעלה האור ויאיר היום, ואז ישלטו ישראל, ולהם תינתן המלכות, שהם 'קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין', כמו שנאמר: "והשלטון והמלכות והגדולה של המלכויות תחת כל השמיים, תינתן לעם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, מלכותו [של המשיח] מלכות עולם, וכל השליטים לו יעבדו ויישמעו" (דניאל ז כז, בתרגום מארמית). [...] ישראל, בזמן שהקב"ה יקימם ויוציאם מן הגלות, אז יפתח להם פתח של אור דקיק וזעיר, ולאחר מכן – פתח אחר שהוא גדול ממנו, עד שהקב"ה יפתח להם שערים עליונים פתוחים לארבע רוחות העולם [...]. ובוא וראה, [...] בזמן שבא השחר, אז התחזק אותו ממונה [=המלאך] והיכה את יעקב [...] וכשעברה אותה שחרות הרקיע הנראית בעת השחר, ונראה ובא האור, והתחזק יעקב, שהרי כעת הגיע זמנו להאיר, מה כתוב? "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (בראשית לב לב). "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" – שהרי כעת זמנו להאיר; "וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" – זהו רמז [...] כשיאיר להם היום ותבוא להם מנוחה, אז יתבוננו ויצטערו על הרעות והצער שסבלו, ויתמהו עליהם [כיצד היה להם כוח לסובלם]. משום כך: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" – שהוא זמן המנוחה.¹⁰⁵

הזוהר מבחין בין 'עלות השחר' לבין הבוקר שמאיר אחריו; לדבריו, ה'שחר' הוא זמן המעבר שבין היום והלילה, שבו מושחרים פני הרקיע ומאיר אור קלוש. דווקא באותו זמן, הקרוב לבוא היום, התגבר שרו של עשו והצליח להכות את יעקב בכף ירכו. דבר זה רומז לכך שבסוף הגלות, כשיתחיל אור הגאולה להפציע, תהיה התגברות מצד אומות העולם והן יפגעו בישראל בצורה אנושה, כפי שנוכחנו לראות במאה האחרונה; אך מתוך משברים אלו של 'עקבתא דמשיחא' – תזרח שמש הגאולה השלימה, ועם ישראל יגבר על מלכות אדום – המלכות הרביעית,¹⁰⁶ ויבוא אל המנוחה ואל הנחלה. על כך אנו מבקשים: "לְמַעַן גִּבּוֹר הַנֶּאֱבַק עִם שַׂר אֵשׁ, הוֹשַׁע נָא".

לְמַעַן דְּגָלִים נָחִיתָ בְּעָנָן וְאוֹר אֵשׁ¹⁰⁷– בזכות אנשי דור המדבר, שהיו מסודרים במחנות ודגלים שונים, אותם הנהגתָ והולכתָ במדבר אחרי עמוד הענן ולאור עמוד האש, כמאמר הכתוב: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (שמות יג כא), וכן: "וַיַּנְחֵם בּ∆»ע$»ן יוֹמָם, וְכָל הַלַּיְלָה בּ¿אוֹר ≈אשׁ" (תהילים עח יד). אנו מבקשים מהקב"ה שיחיש את הגאולה, ויעשה עבורנו ניסים כשם שעשה לאבותינו בימי קדם – "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז טו).

לְמַעַן הֹעֲלָה לַמָּרוֹם וְנִתְעַלָּה כְּמַלְאֲכֵי אֵשׁ – בזכות משה רבינו, שנאמר עליו: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות יט ג). מלבד העלייה הפיזית להר סיני עליה מדובר בפסוק, היתה זו גם התעלות רוחנית אישית של משה, שבאותה עת דמה מבחינה מסויימת ל'מַלְאֲכֵי אֵשׁ', כמו שכתוב: "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שם לד כח); משה לא עלה רק אל 'הר האלוהים' אלא 'אֶל הָאֱלֹהִים'. לכאורה היה צריך להיכתב בפיוט 'עָלָה', כלשון הפסוק, ולא 'הוֹעֲלָה' – שהרי משה עלה מעצמו. ייתכן שכוונת הפייטן בניסוח זה היא, לרמוז על כך שעל אף שמשה השתמש ביכולותיו האישיות כדי לעלות אל האלוהים, לא היה בהן כדי להעלותו למדרגה הגבוהה אליה הגיע, לולא 'הוֹעֲלָה' על ידי הקב"ה למדרגה נשגבה מעבר למה שהיה מסוגל להגיע בעצמו. כשאדם עושה את שביכולתו כדי להתקדש ולהתקרב לקב"ה – אף משמיים באים לקראתו והוא מגיע רחוק יותר מכפי שהיה מסוגל, וכפי שכתב רמח"ל:

עניין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה, והיינו: שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו, וסופו – מה שמקדשים אותו. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה: "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשים אותו הרבה, מלמטה – מקדשים אותו מלמעלה".¹⁰⁸ ההשתדלות הוא שיהיה נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוהיו.¹⁰⁹

משה רבינו, ש'נִתְעַלָּה כְּמַלְאֲכֵי אֵשׁ', מסמל את המדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול בן אנוש להגיע – "כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו".¹¹⁰ הזכרת דמותו בתפילתנו, מזכירה למתפלל את יכולתו הבלתי-מוגבלת להתעלות אל על, ומעוררת אותו להתקרב עוד ועוד אל השלימות – 'כְּמַלְאֲכֵי אֵשׁ'.

לְמַעַן וְהוּא לָךְ כְּסֶגֶן בְּאֶרְאֶלֵּי אֵשׁ – בזכות אהרון הכוהן הגדול, שדמה במעלתו לסגן (=בעל שררה) בין המלאכים, כדברי המדרש:

עשה הקב"ה כבוד לאהרון, שהלבישו כמלאכי השרת.¹¹¹

וכוהן גדול לא אדם היה, אלא בשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו היו פניו בוערות כלפידים עליו, הדא הוא דכתיב [=זהו מה שכתוב]: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב ז).¹¹²

רמח"ל בהמשך דבריו (שראשיתם הובאו בביאור השורה הקודמת) מסביר, שאהרון ושאר הנביאים נקראו 'מלאכים', בשל הנהגתם את חייהם על פי מידת הקדושה:

ועל דבר זה נקראו הנביאים מלאכים, כעניין שנאמר באהרון: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

הזכרת דמותו של אהרון בתפילתנו, מעוררת אותנו לדבוק במידותיו – "הלל אומר: הוֵי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה".¹¹³

לְמַעַן זֶבֶד דִּבְּרוֹת הַנְּתוּנוֹת מֵאֵשׁ – בזכות קבלת ישראל את עשר הדיברות שניתנו להם במעמד הר סיני מתוך האש, כמאמר הכתוב: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה ד). המילה 'זֶבֶד' מופיעה פעם אחת במקרא: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב" (בראשית ל יט-כ), ותירגם אונקלוס: "יְהַב ה' יָתֵהּ לִי חָלַק טַב" (=נתן אותו ה' לי חלק טוב). רמב"ן שם מסביר (לדעת אונקלוס) ש'זֶבֶד' הוא מלשון 'זוודא' = צֵידה, בארמית: "אמרה שהבן הזה עשאו ה' לה צידה טובה וחלק טוב, כי בעלה יהיה עיקר דירתו עימה לרוב בניה, ותתפרנס עימו בטוב לו". על פי זה כוונת הפייטן היא, שעשר הדיברות – וכן התורה כולה – הן חלק טוב שקיבל עם ישראל מאת ה', וצידה טובה לדרך חייו, המדריכה אותו כיצד לנהוג באופן הנכון ולממש את תפקידו וייעודו בעולם. מתוך תפילתנו להיוושע בזכות קבלת ישראל את התורה, אנו מזכירים לעצמנו את מחוייבותנו כלפיה ומחזקים את הקשר עימה; זוהי מטרת ציווי התורה לזכור את מעמד הר סיני:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי: הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי, אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.¹¹⁴

לְמַעַן חִפּוּי יְרִיעוֹת וַעֲנַן אֵשׁ – בזכות המשכן, שהיה מחופה (=מכוסה) ביריעות, בענן, ובאש, כמאמר הכתוב: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ" (שמות מ לח). הביטוי 'עֲנַן אֵשׁ' יובן על פי פירוש 'אבן עזרא' לפסוק זה, לפיו המילה 'בּוֹ' מתייחסת לענן – האש תהיה בתוך הענן; משום כך, נקרא אותו ענן 'עֲנַן אֵשׁ'.

לְמַעַן טֶכֶס הַר יָרַדְתָּ עָלָיו בָּאֵשׁ – בזכות טכס (=סידור ועריכה)¹¹⁵ מעמד הר סיני שירד עליו ה' באש, וקבלת ישראל את התורה בו, כמאמר הכתוב: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ" (שם יט יח).

לְמַעַן יְדִידוּת בַּיִת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ מִשְּׁמֵי אֵשׁ – בזכות אהבתך לבית המקדש, שאהבת אותו ממעונך בשמיים – 'שְׁמֵי אֵשׁ'. ניתן גם לפרש: אהבת את בית המקדש יותר מאשר את מעונך ב'שְׁמֵי אֵשׁ',¹¹⁶ כדברי המדרש:

בשעה שאמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן, אמר הקב"ה למשה: משה, הרי מקדשי בנוי למעלה [...] ובשביל חיבתכם – אני מניח בית המקדש העליון, שהוא מתוקן עד שלא נברא העולם, וארד ואשכון ביניכם, שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח). [...] ובשעה שאמר לו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", אמר משה: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיהו סו א) – ואנו יכולים לעשות לו מקדש? אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחן [...]. כיוון ששמעו כך, עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן. כיוון שעשו את המשכן, מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב"ה ומכבודו.¹¹⁷

הקב"ה מעדיף את המקדש שנבנה בהשתדלותם של בני האדם, מאשר את המקדש העליון שבשמיים. המקדש העליון מבטא את המציאות האידיאלית השלימה: הבית שהקב"ה בנה לעצמו, כביכול, בעוד שהמקדש התחתון הוא חומרי ובנוי על ידי בני אנוש. דווקא משום כך הקב"ה חפץ בו יותר – שכן עיקר חפצו הוא במאמציהם ובהשתדלותם של בני האדם, אף כשהתוצאה שהם מניבים אינה מושלמת.

לְמַעַן כָּמַהּ עַד שָׁקְעָה הָאֵשׁ – בזכות משה רבינו, שהתפלל לקב"ה שתשקע האש שאכלה באנשים המתאוננים, כמסופר בתורה: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ" (במדבר יא א-ב). הפועל 'כָּמַהּ' מופיע פעם אחת במקרא: "מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ, צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהילים סג ב); ופירש רש"י: "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי – לשון תאווה, ואין לו דמיון [=מילה דומה]". אין לו דמיון, משום שגם לתשוקת האדם לקב"ה אין דמיון; אי אפשר להשוות את עוצמתה לשום תשוקה אחרת. דוד מתאר תשוקה כה עזה, המקיפה את כל אישיותו, עד שלא נפשו בלבד צמאה לקב"ה אלא גם גופו הגשמי. שימוש הפייטן בפועל זה לגבי פעולת התפילה, מוביל אותנו להבנת עומק משמעותה: עיקר מטרת התפילה היא עצם המפגש עם הקב"ה, הסחת הדעת מכל ענייני העולם והתמקדות בעיקר העיקרים – הקשר בין האדם לבוראו. מתוך מצב זה, האדם מתקרב ומתחבר יותר ל'אני' האמיתי שלו, ומרגיש את השתוקקות נפשו התמידית – הכמיהה לקרבת אלוהים.

לְמַעַן לָקַח מַחְתַּת אֵשׁ וְהֵסִיר חֲרוֹן אֵשׁ – בזכות אהרון הכוהן, שבזמן המגפה שפרצה בעם בעקבות תלונתם על משה ואהרון לאחר מעשה קורח, לקח 'מַחְתַּת אֵשׁ' = מחתה עם גחלי אש, והקטיר בעזרתה קטורת, ועל ידי כך 'הֵסִיר חֲרוֹן אֵשׁ' = הסיר את חרון אף ה' מישראל שפגע בהם כאש שורפת; כמתואר בכתוב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.¹¹⁸

לְמַעַן מְקַנֵּא קִנְאָה גְדוֹלָה בָּאֵשׁ – בזכות פנחס בן אלעזר, שקינא לה' והרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית, כמסופר בכתוב:

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם [...]. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.¹¹⁹

לפירוש זה, ה'אֵשׁ' הנזכרת כאן אינה אש ממשית, אלא דימוי לעוצמת הקנאה שבערה בליבו.¹²⁰ ייתכן שהפייטן נוקט כדעה בחז"ל שפנחס הוא אליהו,¹²¹ ותיאור זה מתייחס גם למעשה הקנאות של אליהו, שקינא לה' והרג את נביאי הבעל לאחר מעמד המבחן בהר הכרמל, בו ירדה אש מהשמיים ואכלה את הפר שהקריב, כמתואר בכתוב (מלכים א' יח); לאחר מכן אמר על כך: "קנּ…א ƒקנּ≈אƒתי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (שם יט י). המשותף לשני מעשים אלו הוא, שהם לא נעשו מחמת חיוב הלכתי מסויים, אלא מתוך 'קנאה' – רגש חזק של אכפתיות לכבודו של ה'. רגש זה קיים אצל אדם החש הזדהות עמוקה עם המגמה של הופעת כבוד ה' בעולם, וכל תופעה שמנוגדת לזה כואבת לו באופן אישי ומעוררת בתוכו רצון עז למגר אותה. המסר שעל המתפלל ללמוד מדמויות אלו – פנחס ואליהו – הוא יסודי ביותר, ונוגע לכל צורת עבודת ה': לא להיות 'בחוץ' – לא לראות את קיום המצוות כדבר חיצוני לו, 'מס' לקב"ה מחייו הפרטיים, אלא לחוש הזדהות עם התורה והמצוות ושייכות אליהן, לראות אותן כמגמה האישית והבלעדית של חייו. החיים ניתנו לאדם מהקב"ה, ומכך מתחייב שהוא יקדיש אותם למטרה לשמה הם ניתנו לו.

לְמַעַן נָף יָדוֹ וְיָרְדוּ אַבְנֵי אֵשׁ – בזכות יהושע בן נון, שבמהלך מלחמתו עם מלכי האמורי יושבי ההר, הניף¹²² ידו בתפילה וירדו עליהם אבנים מהשמיים, כמתואר בכתוב: "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן, וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ, רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב" (יהושע ט יא).¹²³ לדעת חז"ל,¹²⁴ אבנים אלו היו דומות לאבני הברד שירדו במצרים, שהיו 'אַבְנֵי אֵשׁ', כמאמר הכתוב: "וַיְהִי בָרָד, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שמות ט כד).

לְמַעַן שָׂם טְלֵה חָלָב כְּלִיל אֵשׁ – בזכות שמואל הנביא, שבעצרת התשובה הכללית שכינס, בה העם שבו מחטאיהם ועזבו את העבודה הזרה, הקריב טלה יונק לעולה, שהיא 'כְּלִיל אֵשׁ' = נשרפת כולה באש; כמו שכתוב: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד, ויעלה (קרֵי: וַיַּעֲלֵהוּ) עוֹלָה כָּלִיל לַה', וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲנֵהוּ ה'" (שמואל א' ז ט). בטעם הדבר שבחר להקריב דווקא טלה יונק, כתב הרדב"ז:

ומה שהיה טלה חלב, לפי פשוטו כיוון בזה: כמו שהטלה הזה אין עיניו וליבו וכל ביטחונו אלא על שדי אימו, שהרי אינו יודע עדיין לרעות ולאכול, כך ישראל אין עיניהם וביטחונם אלא עליך; שכן כתוב ב[אותו] עניין: "וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת, וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ" (שם שם ד); אף ראוי לך שתשמע תפילתם ותענם בעת צרתם אשר פלישתים נלחמים עליהם. והוא יתברך למען שמו יעננו בעת צרה וישמע תפילתנו.¹²⁵

לְמַעַן עָמַד בַּגֹּרֶן – בזכות דוד המלך, שבזמן המגיפה עמד והתפלל¹²⁶ לפני ה' שתעצר, והקריב קורבנות בגורן ארוונה היבוסי כדי לכפר על ישראל, על פי ציווי גד החוזה; כמאמר הכתוב: "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, וַיִּקְרָא אֶל ה'" (דברי הימים א' כא כו). וְנִתְרַצָּה בָאֵשׁ – קרבנותיו התקבלו ברצון לפני הקב"ה, ויצרו ריצוי ופיוס, כביכול, בינו לבין עם ישראל. דבר זה התבטא בכך שירדה אש מן השמיים ואכלה את הקורבנות, כמו שכתוב בהמשך אותו פסוק: "וַיַּעֲנֵהוּ ב»≈אשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה", וכן: "וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב' כד כה).

לְמַעַן פִּלֵּל (=התפלל) בָּעֲזָרָה וְיָרְדָה הָאֵשׁ – בזכות שלמה המלך, שבטקס חנוכת בית המקדש נשא תפילה לה', שבסופה ירדה אש מן השמיים ואכלה את קורבנותיו, כמאמר הכתוב: "וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל – וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת" (דברי הימים ב' ז א); וכן בזכות תפילתו עצמה, בה התפלל באופן מיוחד על ישראל בזמן הגלות, שהקב"ה יקבל את תפילתם, יסלח להם, ויושיעם מצרותיהם:

כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא, וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב, וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב, רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם, וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר: חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בנית (קרֵי: בָּנִיתִי) לִשְׁמֶךָ. וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם, וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם. וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ, וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ, וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם. כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם, מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל. לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ. כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, אֲדֹנָי יֱהֹוִה.¹²⁷

שלמה מציין בסיום תפילתו את סגולתו הפנימית של ישראל ואת היותו העם הנבחר, שמכוח זאת ראוי שהקב"ה יקבל את תחינות בני ישראל ויושיעם אף שלא בהתאם למעשיהם, ובפרט אם ישובו בתשובה; אף אנו מתפללים לקב"ה שיזכור תפילה זו, וישמע את תפילותינו. כוחה המיוחד של תפילת שלמה מתבטא גם בסליחה: 'רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן',¹²⁸ בה אנו מזכירים את צדיקי הדורות ומבקשים מהקב"ה שיזכור לנו את 'זְכוּתֵהּ' = זכותו של אותו צדיק, או את 'קְיָמֵהּ' = הברית שנכרתה עימו, ורק ביחס לשלמה אנו מזכירים את תפילתו – "רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן צְלוֹתֵהּ דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא".¹²⁹

לְמַעַן צִיר עָלָה וְנִתְעַלָּה בְּרֶכֶב וְסוּסֵי אֵשׁ – בזכות אליהו הנביא, שהיה 'צִיר' (=שליח) מאת ה' לנבא לישראל, והוא 'עָלָה' – בפועל, 'וְנִתְעַלָּה' – במדרגתו הרוחנית – ברכב אש וסוסי אש השמיימה, כמתואר בכתוב: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הֲלֹך וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם, וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב' ב יא).

לְמַעַן קְדוֹשִׁים מֻשְׁלָכִים בָּאֵשׁ – בזכות חנניה מישאל ועזריה, שהושלכו לכבשן האש בפקודת נבוכדנצר, משסירבו להשתחוות לצלם.¹³⁰

לְמַעַן רִבּוֹא רִבְבָן חָז וְנַהֲרֵי אֵשׁ – בזכות דניאל, ש'חָז' (=חזה, ראה) במראה הנבואה ריבוא רבבות מלאכים ונהר אש, כמו שכתוב:

חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב, לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק. נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אלפים (קרי: אַלְפִין) יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ (קרֵי: רִבְבָן) קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ.¹³¹ (תרגום: רואה הייתי עד שהכיסאות הונחו ועתיק הימים [=הקב"ה] ישב, לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי, כיסאו שביבי אש, גלגליו אש דולקת. נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו, אלף אלפים ישמשוהו, וריבוא רבבות לפניו יעמדו, הדין הֵחֵל, והספרים נפתחו).

מראה זה הוא חלק מחיזיון נבואי שבו ראה דניאל ארבע חיות המסמלות את ארבע המלכויות ששלטו בעולם, ואת ביאת המשיח לאחריהן. בשלב הנזכר כאן, מתואר הדין הנערך בשמיים: הקב"ה יושב לדין עם המלאכים, והספרים נפתחים; בדין זה מתחייבת המלכות הרביעית – הנצרות והאיסלאם¹³²– כלייה, כמתואר בפסוק שלאחר מכן:

חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא.¹³³ (תרגום: רואה הייתי עד שנהרגה החיה, וְאֻבַּד גופה, וניתנה לשריפת אש).

בהזכרת חזיון זה, אנו מתפללים להתממשותו של אותו שלב, ושל השלב שיגיע אחריו – ביאת המשיח:

חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה, וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן, שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי לָא יֶעְדֵּה וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל.¹³⁴ (תרגום: רואה הייתי במראות הלילה, והנה עם ענני השמיים כבן-אנוש בא, ועד עתיק הימים הגיע, ולפניו קרבוהו. ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות, וכל העמים האומות והלשונות לו יעבדו, שלטונו שלטון עולם שלא יסור, ומלכותו שלא תינזק).

בקשה זו לישועה בזכות דניאל, מקבלת משמעות מיוחדת לאור המסופר בכתוב על כך שהתענה והתפלל על גאולת ישראל ובניין המקדש;¹³⁵ בקשתנו מתבססת לא על זכות מעשיו בלבד, אלא אף על זכות תפילתו, שכשם שפעלה לקירוב בניין בית המקדש השני, כפי שאמר לו המלאך: "אַל תִּירָא דָנִיֵּאל, כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ – נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ" (שם ט כג) – כך תפעל לגאולתנו מגלות זו ולבניין הבית השלישי. תפילתו זו של דניאל, שהמלאך בישר לו בפירוש על השפעתה בשמיים, ממחישה לנו את כוחה של התפילה, ומעוררת אותנו להרבות בתפילות על צרכינו השונים ועל קירוב הגאולה.

לְמַעַן שִׁמְמוֹת עִירְךָ הַשְּׂרוּפָה בָאֵשׁ – כאן (וכן בשורה הבאה) המילה 'לְמַעַן' מתפרשת במובנה הרגיל – 'בשביל'; אנו מתפללים לגאולה השלימה, בה ייבנו בית המקדש וירושלים שנשרפו באש. מאז ימי כתיבת הפיוט, זכינו לבניין הגשמי של 'שִׁמְמוֹת עִירְךָ'; אך רק כשייבנה המקדש – שהוא עיקר עניינה של ירושלים – גם ערכו של בניינה הגשמי יתממש במלואו. על כך אנו מתפללים: "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב, וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" – בבניית בית המקדש, ומתוך כך – "וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיַן עוֹלָם" – אף העיר שכבר בנויה, תקבל משמעות רוחנית-נצחית – "בִּנְיַן עוֹלָם".

לְמַעַן תּוֹלְדוֹת אַלֻּפֵי יְהוּדָה תָּשִׂים כְּכִיּוֹר אֵשׁ – על פי לשון הכתוב: "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים, וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר, וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב" (זכריה יב ו). הפסוק מתאר את מלחמת גוג ומגוג העתידית, בה שרי יהודה יגברו על האויבים הרבים שיתקיפו את ירושלים, ויהיו ככיור (=מדורת)¹³⁶ אש המכלה את העצים – הגויים. הפייטן שינה מלשון הפסוק: בפיוט, לא 'אַלֻּפֵי יְהוּדָה' יהיו ככיור אש, אלא 'תּוֹלְדוֹת אַלֻּפֵי יְהוּדָה'; לפי זה, 'אַלֻּפֵי יְהוּדָה' שבפיוט הם גדולי האומה שחיו במשך הדורות, אותם הזכרנו לאורך הפיוט, ואנו הם 'תּוֹלְדוֹת אַלֻּפֵי יְהוּדָה' – צאצאיהם. אנו מתפללים שבעבור זכויותיהם של 'אַלֻּפֵי יְהוּדָה' נזכה לביאת הגאולה בימינו, על אף שאיננו ראויים לכך מצד זכויותינו, וכך אנו – 'תּוֹלְדוֹת אַלֻּפֵי יְהוּדָה' – נהיה 'כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים' וננצח את אויבינו, הן הנוכחיים הן העתידיים.

בפיוט זה, אנו מזכירים את גדולי הדורות וענקי הרוח בתולדות עם ישראל, ואת פעלם וזכויותיהם, כאמצעי לבקשה על גאולה וישועה. עם ישראל כולו, לכל דורותיו, הרי הוא בעצם חטיבה אחת מאוחדת, הופעה נשמתית אחת, ולפיכך זכויות של פרטים ממנו מהווים הצדקה לכך שהקב"ה ייטיב עם כלל ישראל – על אף שמדובר באנשים אחרים ודורות אחרים. הפיוט מעורר אותנו לדבוק בדרכיהם ובתכונותיהם של הדמויות המוזכרות, המתבטאות במעשים אותם אנו מזכירים, וכך התפילה מממשת את ייעודה כלפי האדם – לגרום לו להיות טוב יותר, קרוב יותר לקב"ה – מקור מילוי המשאלות והבקשות. כך הוא בפרט בנוגע לאבות האומה, שמידותיהם ותכונותיהם גנוזות הן בעם ישראל לדורותיו, בכל אחד ואחד מאיתנו, ועלינו לחשוף אותן מתוכנו ולהוציאן אל הפועל; וכך כתב הראי"ה קוק:

אותו רוח חיים הטוב הספוג באבות, שהם זכו אליו על ידי הסתגלות גדולה של רצון חופשי למוסר [...] – הולך הוא ושורה בבנים גם בלא עמל ויגיעה, כי אם בתור ירושה. אבל עִם זה הם צריכים לפתחו ולשכללו, וקל וחומר שלא לטשטשו ולנוולו, שלא להתנכר אליו באורחות החיים ובסדר הרעיון והמחשבה.¹³⁷

אנו נחשפים לעוצמות מסירות הנפש של 'אֵיתָן הַנִּזְרָק בְּלַהַב אֵשׁ' – מראשית דרכו, בה נצמד בעקביות לאמת הפנימית שלו נגד העולם כולו והשליך את חייו מנגד, ועד הניסיון האחרון – מעשה העקידה – בו התגלתה המסירות וההתבטלות המוחלטת לקיום רצון ה' מצידו, ומצד 'בֵּן הַנֶּעֱקַד עַל עֵצִים וָאֵשׁ'; לגבורתו של יעקב 'הַנֶּאֱבַק עִם שַׂר אֵשׁ'; לקדושתם הנעלית של משה ש'הוֹעֲלָה לַמָּרוֹם וְנִתְעַלָּה כְּמַלְאֲכֵי אֵשׁ' ושל אהרון שהוא 'כְּסֶגֶן בְּאֶרְאֶלֵּי אֵשׁ', לרוממות מעמד הר סיני, לקדושתם של המשכן והמזבח, ולדמויותיהם של שאר גדולי הדורות, כל אחד בדרכו המיוחדת. ניתן לזהות את קו הסדר הכרונולוגי הנמשך לאורך הפיוט. ארבע השורות הראשונות פותחות בשלושת אבות האומה ושנים עשר השבטים; לזכויותיהם של האבות והשבטים תפקיד חשוב בהגנה הרוחנית על עם ישראל, והם נזכרים גם בפיוטים נוספים, כגון בקטע הבא מתוך הסליחות, שניתן לראות הקבלה בינו לבין שורות אלו:

עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם עֲנֵנוּ \ עֲנֵנוּ פַּחַד יִצְחָק עֲנֵנוּ. עֲנֵנוּ אֲבִיר יַעֲקֹב עֲנֵנוּ \ עֲנֵנוּ עֶזְרַת הַשְּׁבָטִים עֲנֵנוּ.¹³⁸

'אֵיתָן הַנִּזְרָק בְּלַהַב אֵשׁ' – אברהם, שנזרק לכבשן מתוך מפעלו לגלות את אלוהותו של הקב"ה בעולם. 'בֵּן הַנֶּעֱקַד עַל עֵצִים וָאֵשׁ' – יצחק, השייך למידות הגבורה והפחד – האיפוק וההצטמצמות נוכח גדולת ה'. 'גִּבּוֹר הַנֶּאֱבַק עִם שַׂר אֵשׁ' – יעקב, שהקב"ה – 'אביר יעקב' (מלשון אבירות וחוזק) – נתן בו גבורה להאבק עם המלאך ולנצחו. 'דְּגָלִים נָחִיתָ בְּעָנָן וְאוֹר אֵשׁ' – שהקב"ה היה 'עזרת השבטים' – הנהיג אותם במדבר ודאג לכל צרכיהם. הפיוט ממשיך בארבעה זוגות של שורות (ה-ו, ז-ח, ט-י, כ-ל), כשבזוג הראשון והאחרון השורה הראשונה מתייחסת למשה והשנייה לאהרון, ובשני הזוגות האמצעיים השורה הראשונה מתייחסת למעמד הר סיני והשנייה למשכן או למקדש. כך ניתן לזהות הקבלה בין משה, מוסר התורה – למעמד נתינתה, ובין אהרון, מייסד הכהונה – לבית המקדש, זירת פעילות הכהונה. איזכוריהם של משה ואהרון 'ממסגרים' את עמוד התורה ועמוד העבודה שייסדו. ניתן להבחין בכך שבעוד שהזוג הראשון מתאר את התעלותם האישית של משה ואהרון, הזוג האחרון מתאר את פעילותם הרוחנית למען ישראל. מלבד ההצדקה הכרונולוגית שיש לכך (מעמד הר סיני – עבודת המשכן – חטא המתאוננים – מחלוקת קורח), גם טמון בכך מסר: לאחר שהאדם מתמסר להתגדלותו הרוחנית האישית ומשקיע בה, יש בו כוח ויכולת לפעול במישור הרוחני גם למען הכלל, שכן כך יש לתפילותיו ופעולותיו יותר משקל וכוח. ההתגדלות האישית של הפרט היא חיונית והכרחית עבור מפעלו למען הכלל.¹³⁹ הפיוט ממשיך בפירוט גדולי הדורות ומעשיהם על פי הסדר הכרונולוגי: פנחס ויהושע בדור הכניסה לארץ, שמואל ודוד בתחילת תקופת המלוכה, שלמה ואליהו בזמן בית ראשון, ודניאל וחבריו בזמן גלות בבל. הוא חותם בתפילה לבניין ירושלים – 'שִׁמְמוֹת עִירְךָ הַשְּׂרוּפָה בָאֵשׁ', ולהשמדת כוחות הרשע בעולם, שתוביל לגאולה השלימה – 'תּוֹלְדוֹת אַלֻּפֵי יְהוּדָה תָּשִׂים כְּכִיּוֹר אֵשׁ'. הפיוט בנוי בהקבלה בין הדמויות ומעשיהן לבין האש, ויש לעמוד על עניינה המיוחד של האש, שמחמתו נבחרה לשמש כמוטיב המרכזי של הפיוט. האש מבטאת רוחניות; היא עצמה פחות מוחשית מאשר חומר מוצק, וכן משנה היא את מצב הצבירה של עצמים חומריים ממצב מוצק לגז, שהוא רוחני יותר; זוהי משמעות פעולת ההקטרה של הקורבנות והקטורת: הפיכתם ל'קיטור', לעשן – העלאת החומר, קידושו וזיכוכו. האש מבטאת להט, תנועה בלתי פוסקת; אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת – תלך, והיא כובשת עוד ועוד יעדים, עולה ומיתמרת אל על, הולכת ומתגברת, מתחזקת ומתעצמת, ללא מעצור. האש מבטאת להט רגשי; היא בוערת בחום ובעוצמה, ובעלת יכולת תנועה, כרגש הבוער בלב האדם ומניעו לפעול על פיו. האש היא בעלת הופעה רבת רושם ושגב, ומעוררת בלב הרואה תחושה של קטנות לעומתה ולעומת מה שהיא מייצגת – "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד יז). כל המאפיינים הללו עולים לנגד עינינו בתפילה זו, בה אנו שואפים להתקרב לקב"ה על ידי התרשמותנו מאורם של ענקי הדורות המאירים לנו מתוך אש חייהם – חיים מלאים עוצמה רוחנית, המעלים ומקדשים אף את הצדדים הגשמיים שבהם; חיים של תנועה בלתי פוסקת, המוּנעת על ידי רוח אלוהים המפעמת בהם; חיים של כבישת יעדים והתעלות אל על, מתוך התגברות והתעצמות תמידיות; חיים הבוערים בלהט רגשי של אש אהבת ה' – "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח ו), היוקדת בלב ומניעה את האדם לבטאה בדיבור ובמעשה; חיים של רוממות ושגב, המתקיימים מתוך דבקות אלוהית תמידית.