שער ד · תתננו לשם ולתהילה

פיוט זה פותח את סדרת הפיוטים הנאמרים ב'הושענא רבה' לאחר גמר ההקפות. הפיוטים שנאמרו בשעת ההקפות – ביום זה ובשאר ימי החג – התאפיינו בבקשות קצרות, ולעיתים רק בהזכרת מושא הישועה או הזכויות שבעבורן אנו מתפללים עליה. לעומת זאת, הפיוטים הנאמרים מכאן ואילך מתאפיינים בבקשות מפורטות וארוכות יותר. בפיוט זה אנו מתמקדים בבקשות על המעלות הרוחניות להן נזכה בעת הגאולה, בחיי הפרט ובחיי הכלל.

תִּתְּנֵנוּ לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה – 'שֵׁם' הוא פירסום לטובה, וה'תְּהִלָּה' היא שהעמים כולם יכירו במעלתו האלוהית המיוחדת של עם ישראל, ויהללוהו על כך; על פי לשון הכתוב בנבואת צפניה, שם מתוארות מלחמת גוג ומגוג והגאולה העתידה:

לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה' לְיוֹם קוּמִי לְעַד, כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי, כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ. [...] בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלַםִ: אַל תִּירָאִי, צִיּוֹן אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ. ה' אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ, יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה. [...] הִנְנִי עֹשֶׂה [=מכלה] אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא, וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ, וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם [...]. בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר ה'.¹⁴⁰

אנו פותחים את סדר הפיוטים המיוחד ליום 'הושענא רבה' בנשיאת עינינו למרחוק, למלחמת הטוב והרע שתכלה את הרשעה מן העולם, ולגאולה שתבוא בעקבותיה, שאז עם ישראל יהיה "לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ". על פי המסורת, מלחמה זו תתקיים ביום הושענא רבה.¹⁴¹ על הפסוק: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לƒ¿תƒהלּ»ה וּל¿≈שׁם וּלְתִפְאָרֶת, וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כו יט), נאמר במדרש:

"וּלְשֵׁם" – דכתיב: "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" (דברים כח י); ואומר: "וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ, כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה" (יחזקאל טז יד)".¹⁴²

הפסוק השני המובא במדרש מלמד ש'שֵׁם' הוא פרסום לטובה, כפי שבואר; הפסוק הראשון מלמד על משמעות נוספת: כשהנביא מבטיח שעם ישראל יהיה ל'שֵׁם', משמעות הדבר היא שהוא עצמו יבטא את שם ה'. שמותיו של הקב"ה הם הגילויים שלו בעולם (כמו שם של אדם או של חפץ, המבטא את הופעתו כלפי אחרים), וכשעם ישראל יגיע למצבו השלם, ברוחניות וגשמיות – הוא ייצג את הקב"ה בעולם כראוי.

תְּשִׁיבֵנוּ אֶל הַחֶבֶל וְאֶל הַנַּחֲלָה – תשיבנו לארץ ישראל, שהיא החבל (=חלק) של עם ישראל מבין כל ארצות תבל, ונחלתו = ירושתו הנצחית , כמו שכתוב: "וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם ו¿$»חלוּ ל¿ע…ל»ם" (שמות לב יג), וכדברי הגמרא: "נחלה אין לה הפסק".¹⁴³ בקשה זו היא מעניינה של קודמתה, שכן הנביא צירף את שני הדברים יחד: "כִּי ∆א≈תּן ∆א¿ת∆כם ל¿≈שׁם ו¿לƒ¿תƒהלּ»ה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, ¿בּשׁוּƒבי ∆את ¿שׁבוּ≈תי∆כם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר ה'".

תְּרוֹמְמֵנוּ לְמַעְלָה לְמָעְלָה – על פי לשון הכתוב: "וּנְתָנְךָ ה' ל¿ר…אשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק ל¿מ¿על»ה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה" (דברים כח יג). מעלתו של הראש על פני שאר הגוף, אינה נובעת רק מכך שהוא ממוקם מעליו, אלא מצד חשיבותו העצמית; כך – מבטיח הפסוק – יהיה מעמדו של עם ישראל אם ישמור את התורה: מעמדו לא יחשב עליון רק באופן יחסי לשאר העמים, אלא מצד עצמו. זהו פשר ההדגשה הבולטת בפסוק: "וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה" – תהיה בשיא המעלה, שאין למעלה הימנו; לכך רומזת גם הכפילות בלשון הפיוט: "לְמַעְלָה לְמָעְלָה". אנו מייחלים להגיע לאותו מעמד עליון, לשלב שבו תופיע מעלתנו העצמית, כתוצאה מהשראת השכינה בתוכנו.¹⁴⁴ ניתן גם להסביר, שכפילות זו בלשון הפיוט מבטאת ציפייה למשהו שמעבר למושגים של עכשיו: 'לְמַעְלָה', ועוד יותר 'לְמָעְלָה' – בהתאם למושגים של עידן העולם העתידי, שהם מעבר לדמיוננו והשגתנו.

תְּקַבְּצֵנוּ לְבֵית הַתְּפִלָּה – קבץ את נידחינו מארבע כנפות הארץ, והביאנו לבית המקדש; על פי לשון הכתוב: "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ ו¿קבּ¿≈צ$וּ מִן הַגּוֹיִם, ל¿ה…דוֹת ל¿≈שׁם »קד¿∆שׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ" (תהילים קו מז). מטרת קיבוץ עם ישראל היא, שיוכל לחיות בארצו חיים רוחניים מלאים, שבבסיסם עומד הקשר החי עם הקב"ה, המתבטא – בין השאר – בהודאה ובתפילה. במרכז חיים אלו עומד 'בֵּית הַתְּפִלָּה' = בית המקדש: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בּ¿ב≈ית ¿תּƒפלּ»ƒתי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בּ≈ית ¿תּƒפלּ»ה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו ז). קיימת גירסה נוספת לשורה זו: תְּקוֹמְמֵנוּ לְכֶּרֶם סְגֻלָּה¹⁴⁵– קומם וזקוף את קומתנו הרוחנית, כך שנהיה 'כֶּרֶם סְגֻלָּה'; לשון בקשה זו מבוסס על 'משל הכרם' בנבואת ישעיהו: "[המשל:] כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן [...] וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים [...]. [והנמשל:] כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו, וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח [=חטאים], לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה" (ישעיהו ה א-ז). הנביא ממשיל את אנשי דורו לכרם שמצמיח פירות באושים; בניגוד לכך, אנו מייחלים להיות 'כֶּרֶם סְגֻלָּה' – כרם יקר וחביב, על ידי כך שחיינו יתנהלו על פי רצון ה', כמאמר הכתוב: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי – וִהְיִיתֶם לִי ¿סגÀלּ»ה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט ה), ופירש רש"י: "אוצר חביב, כמו 'וּסְגֻלַּת מְלָכִים' (קהלת ב ח) – כלֵי יְקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות".

תַּצִּיבֵנוּ כְּעֵץ עַל פַּלְגֵי מַיִם שְׁתוּלָה¹⁴⁶– על פי לשון הכתוב: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהילים א ג). ישנה גירסה דומה: "תַּצִּיבֵנוּ כּ¿ג∆∆פן עַל פַּלְגֵי מַיִם שְׁתוּלָה",¹⁴⁷ על פי 'משל הגפן' בנבואת יחזקאל: "אִמְּךָ [=כנסת ישראל] כַגֶּפֶן, בְּדָמְךָ [=בדימוי ומשל], עַל מַיִם שְׁתוּלָה, פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה מִמַּיִם רַבִּים [...] וְעַתָּה שְׁתוּלָה בַמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצָמָא" (יחזקאל יט י-יג) – הנביא מדמה את כנסת ישראל לגפן, שבתחילה – בימים שבניה קיימו את רצון ה' וישבו בארצם לבטח – היתה כשתולה על מים ונושאת ענפים ופירות, ועתה – בעת הגלות – היא חסרת כל, כשתולה במדבר. כאן אנו מתפללים להשבת מצבה הקדום של כנסת ישראל, בו היתה כגפן שתולה על מים, פורחת ומשגשגת, ויונקת מהקב"ה שפע וברכה ברוחניות ובגשמיות.¹⁴⁸ במדרש נאמר על הפסוק שהובא מתהילים: "'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל' – 'נטוע' אין כתיב כאן, אלא 'שתול'; ללמדך, שאפילו כל הרוחות באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו".¹⁴⁹ על פי המדרש, 'עץ נטוע' הוא עץ זקן, שעלול להיעקר בעת רוח סערה, ו'עץ שתול' הוא עץ צעיר ורך, שהרוח מכופפת אותו ואינו נעקר. בדומה לכך אמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".¹⁵⁰ בבקשה זו אנו מבקשים להיות 'שתולים' – להיות כפופים לרצון ה' ובעלי יכולת תנועה והתקדמות רוחנית, בדומה לעץ שתול שיכול להתכופף ולנוע כפי הנדרש, ולא להיות אחוזים בחוזקה בחיים הגשמיים כארז נטוע, שאינו יכול לזוז כמלוא נימה מכפי שהוא. מתוך כך, נהיה בעלי חוסן ויציבות כמו העץ השתול, שכן עם צימצום האחיזה בגשמיות, האדם יוצר יותר מרחב בקרבו לנשמתו, הממלאת אותו כוח וגבורה.

תִּפְדֵּנוּ מִכָּל נֶגַע וּמַחֲלָה – כמאמר הכתוב: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, והƒסר…ƒתי מחל»ה ƒמƒקּר¿∆בּךָ" (שמות כג כה). 'מַחֲלָה' היא חולי גופני, ו'נֶגַע' כולל כל נזק העלול לגעת באדם, כמו שכתוב: "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ" (תהילים צא י).¹⁵¹ וראה לעיל¹⁵² בדבר חשיבות בריאות הגוף וחוסנו לצורך שלימות עבודת ה'. הפועל 'תִּפְדֵּנוּ' עשוי להתפרש מלשון 'פדיון', כמו בפסוק: "פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו" (שם כה כב)¹⁵³, וכן מלשון 'פדות' = הבדלה והרחקה, כמו בפסוק: "וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ" (שמות ח יט).¹⁵⁴

תְּעַטְּרֵנוּ בְּאַהֲבָה כְלוּלָה – תגלה את מלוא אהבתך אלינו, באמצעות הבאת הגאולה והרמת קרננו, כדברי הנביא: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, א…הב≈ם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד ה-ו).

הפועל 'תְּעַטְּרֵנוּ' עשוי להתפרש מלשון עטרה = כתר, שאהבת ה' אותנו תעטרנו ככתר לראשנו, וכן מלשון סיבוב והקפה¹⁵⁵– שהקב"ה יקיף אותנו באהבתו. 'בְּאַהֲבָה כ¿לוּל»ה' – אהבת הקב"ה לישראל, כוללת את כל התכונות והמרכיבים החיוביים שיכולים להיות כלולים במושג 'אהבה'; מכיוון שהקב"ה הוא מקורם ושורשם של כל המושגים, כאשר הם קיימים אצלו – הרי הם מופיעים בצורה המושלמת ביותר. וכך כתב הראי"ה קוק על גילוי אהבת ה' לישראל בעת הגאולה:

מהרה יתקיים בנו: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן" (שמות טו יד), מהרה יוסר המסווה מהעולם, וידעו כי עם ה' אנחנו, כי יד ה' עלינו לטובה, כי מרכז העולם ומרכז האנושיות אנחנו, כי אמת גלויה ובהירה היא כל התכונה [=התוכן] של הנבואה, המספרת כל כך בשבח הנצחי של ישראל.

יִפלו כל מגדלי התוהו אשר הוקמו על יסוד המאֵרה של עזיבת ה' את ישראל, יינפצו עלי סלע כל סלעי המגור של המאיימים עלינו לאמור: "עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה",¹⁵⁶ יֵדעו כל באי עולם כי אהבת עולם היא אהבָתֵנו, יֵדע כל התבל הנאור, עם כל חוכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספקותיו, עם כל שיקועו החומרי, עם כל מסותיו הנסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד [...] יֵדע כל העולם כי אנחנו הננו שׂורק כולֹה זרע אמת,¹⁵⁷ וכל יד עָמָל וּתְּלָאָה תקצר מלהפריע את תחייתנו וגאולתנו, וידעו ויכירו כי צור ישראל מושיענו וגואלנו אביר

יעקב.¹⁵⁸¹⁵⁹

תְּשַׂמְּחֵנוּ בְּבֵית הַתְּפִלָּה – על פי לשון הכתוב: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, ו¿ƒשׂמּ¿חƒתּים ¿בּ≈בית ¿תּƒפלּ»ƒתי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי ≈בּית ¿תּƒפלּ»ה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו ז). אף על פי שהתפילה אפשרית בכל מקום – המקום המתאים ביותר לתפילה, שמטרתה לקרב את האדם לאלוהיו, הוא בית המקדש. כמקום השראת השכינה בעולם, פעולתה של התפילה בו על האדם עוצמתית לאין ערוך מאשר במקום אחר. תחושה זו של קרבת אלוהים שבתפילה – היא מקור השמחה האמיתית של האדם; על כך אנו מבקשים: "תְּשַׂמְּחֵנוּ בְּבֵית הַתְּפִלָּה".

תְּנַהֲלֵנוּ עַל מֵי מְנוּחוֹת סֶלָה – תנחה ותוליך אותנו בדרך חיים נוחה ונעימה, סלה (=לעולם);¹⁶⁰ על פי לשון הכתוב: "מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כג א-ב). בפסוק זה, דוד מדמה את עצמו לצאן ואת הקב"ה לרועה, הרועה אותו ומספק את כל צרכיו, מניח לו לרבוץ בנאות דשא, ומוליך אותו 'עַל מֵי מְנוּחוֹת' – ליד מים הזורמים בנחת, שהם צלולים ונוחים לשתייה.¹⁶¹ אף אנו מבקשים מהקב"ה שינהלנו על מי מנוחות ויספק את צרכינו הרוחניים והגשמיים, וכך נחיה חיי נחת ושלווה. מלבד זאת, ביטוי זה רומז לגאולה העתידה, שיהיה אז שפע כלכלי רב, והקב"ה ינהלנו על מי מנוחות ויספק את כל צרכינו, כדברי הנביא: "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ, וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ, כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, ו¿על מבּוּ≈עי מיƒם י¿$הל≈ם" (ישעיהו מט י);¹⁶² וביתר פירוט בנבואת ירמיהו:

הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם, אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ, כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. [...] וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן, וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה': עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר, וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה, וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו, וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם. וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן, וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ, נְאֻם ה'.¹⁶³

תְּמַלְּאֵנוּ חָכְמָה וְשִׂכְלָה – 'חָכְמָה' היא ריבוי הידיעות, ו'שִׂכְלָה' (=השכלה) היא היכולת להבין מושגים עמוקים, כמו מושכלים ראשונים ועניינים עמוקים בתורת האלוהות, שאינם ניתנים להבנה בעזרת הוכחות ומהלכים לוגיים (שזוהי היכולת הנקראת 'בינה'), אלא באמצעות הכרה חדה ובהירה של מהות המושגים ומשמעותם.¹⁶⁴ הבקשה על יכולת החכמה וההשכלה, שונה היא מיתר הבקשות, בהן אנו מבקשים שהקב"ה יתן לנו דברים מסויימים: גאולה, רפואה, פרנסה, וכן הלאה; בקשה זו אין מטרתה לקבל דבר-מה חיצוני לנו, אלא להיות שותפים בחכמה האלוהית, להיות מוארים באור ה', באור החכמה והדעת. רעיון זה מתבטא בנוסח ברכת 'חונן הדעת' שבתפילת העמידה:

אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' חוֹנֵן הַדָּעַת.

בולט הדבר שהפועל 'חונן' חוזר על עצמו שלוש פעמים, מה שמדגיש את השייכות בינו לבין נושא הברכה – ה'דעת'. ברוב המקומות בהם מופיע פועל זה במקרא, לא מתלווה אליו מושא כל שהוא, שכן ה'חנינה' אינה שם נרדף ל'נתינה'. החנינה אינה עצם נתינת הדבר, אלא הארת הפנים ומציאת החן, כמו שכתוב: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו כה), ופירש רש"י: "יתן לך חן"; כתוצאה ממנה, פעמים שהנחנן מקבל דבר מאת החונן. יחס זה של קרבת הקב"ה לאדם והארת הפנים כלפיו, מתבטא בכך שהוא חולק עימו את חכמתו העליונה, שהיא, כביכול, חלק מעצמותו; לפיכך אנו מבקשים: "חָנֵּנוּ ≈מƒא¿תּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת". כך גם עולה מתרגום יונתן לפסוק שהובא: "יַנְהַר ה' סְבַר אַפּוֹי לָךְ בְּמֵעַסְקָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, וִיגַלֵּי לָךָ טְמִירָן, וְיֵיחוֹס עֲלָךְ" (תרגום חוזר: יאר ה' סבר פניו אליך בעסקך בתורה, ויגלה לך סודות, ויחוס עליך), וכן מדברי המדרש:

"וִיחֻנֶּךָּ" – [...] ומניין אף חנונים בדעת ובבינה? תלמוד לומר: "וִיחֻנֶּךָּ", כמה דמצלינן [=כפי שאנו מתפללים]: "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה".¹⁶⁵

המדרש מוכיח מלשון הברכה, בה החנינה מתבטאת בדעת ובבינה, שכך הוא גם בחנינה עליה מדובר בפסוק שב'ברכת כוהנים'; זאת, מתוך הנחת יסוד לפיה ה'חנינה' היא מושג העומד לעצמו (בשונה מ'נתינה', שמקבלת את משמעותה רק מהמושא שלה) – עצם הארת הפנים, שכתוצאה ממנה האדם זוכה לחלוק עם הקב"ה את חכמתו האלוהית.¹⁶⁶ על פי זה יובן מדוע ברכה זו פותחת במשפט של שבח (בשונה משאר ברכות הבקשה, בהן משפט השבח מופיע סמוך לחתימה). יכולת האדם לזכות לחלק מהחכמה האלוהית אינה מובנת מאליה כלל; לפיכך, כהקדמה לבקשה עצמה, ישנו צורך להצהיר שאכן יש לבקשה זו מקום, שכן "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה".¹⁶⁷ זהו עומק משמעות הבקשה: 'תְּמַלְּאֵנוּ חָכְמָה וְשִׂכְלָה'. מלבד מובנה העכשווי של בקשה זו, רומזת היא למציאות העתידית בעת הגאולה, שאז העולם יימלא חכמה והשכלה אלוהיות; וכך כתב הרמב"ם:

ובאותו הזמן לא יהיה שָׁם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה משופעת הרבה, וכל המעדנים מצויִין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלּא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא ט).¹⁶⁸

ובמדרש נאמר:

אמר הקב"ה: בעולם הזה נתנבא יחידים, ולעולם הבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹך אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל ג א).¹⁶⁹

תַּלְבִּישֵׁנוּ עֹז וּגְדֻלָּה – על פי לשון הכתוב: "עוּרִי עוּרִי לƒב¿ƒשׁי Àעזּ≈ךְ צִיּוֹן" (ישעיהו נב א). אנו מתפללים שעם ישראל יתנער מאבק הגלות, מהאופי שדבק בו במשך שנותיה הארוכות – שפלות וכניעה כלפי אומות העולם, וינהג בעוז וגדולה שיהיו ניכרים כלפי העולם כולו, כמו לבוש, המשקף כלפי חוץ את תפקידו או תכונותיו של האדם הלובשו. וכך נאמר על המשיח: "וְעָמַד וְרָעָה בְּעֹז ה', בִּגְאוֹן שֵׁם ה' אֱלֹהָיו" (מיכה ה ג).

תַּכְתִּירֵנוּ בְּכֶתֶר כְּלוּלָה – הוא כתר הכלולות שהכתיר בו הקב"ה את ישראל בשעת מתן תורה, שהיתה שמחת הכלולות שלהם, כדברי חז"ל: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ (שיר השירים ג יא) – זה מתן תורה",¹⁷⁰¹⁷¹ וכמתואר בגמרא:

דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', באו שישים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים: אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'. וכיוון שחטאו ישראל [בעגל], ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג ו). אמר ריש לקיש: עתיד הקב''ה להחזירן לנו שנאמר: "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" (ישעיה לה י) – שמחה שמעולם [=שכבר היתה בעבר] – על ראשם.¹⁷²

הקדמת ישראל 'נעשה' ל'נשמע', גילתה את עומק רצונם הטבעי לקיים את רצון ה' בשלימות, שכן משמעות הקדמה זו היא שהם מקבלים על עצמם את ציוויי ה' מבלי ששמעו את תוכנם. תוכן הציוויים לא יכול היה להשפיע על עצם הסכמתם, מפני שדי בעצם היות ציוויים אלו רצון ה' מהם, כדי שההסכמה לקבלתם תהיה מחוייבת מעצם רצונם הטבעי. לעתיד לבוא, ישיב הקב"ה כתרים אלו לישראל, דהיינו שעם ישראל ישוב לחיות על פי רצונו הטבעי הנצמד באופן מלא לקיום רצון ה', רצון שכעת מכוסה בשכבות של פיתויי היצר, טעויות, וסילופים. מכיוון שרצון זה טבוע במהותם העצמית של ישראל – אינו יכול להתבטל לגמרי, ולכן ודאי הוא ש'עתיד הקב"ה להחזירן לנו', ותהיה על ראשנו 'שִׂמְחַת עוֹלָם' – השמחה שבהוצאתנו אל הפועל את רצוננו האמיתי.¹⁷³ על כך אנו מבקשים: "תַּכְתִּירֵנוּ בְּכֶתֶר כְּלוּלָה". ישנה גירסה נוספת: תַּכְתִּירֵנוּ כְּחָתָן וְכַלָּה – על פי לשון הכתוב בתיאור הגאולה: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כּ∆»ח»תן יְכַהֵן פְּאֵר ו¿ככּלּ»ה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיהו סא י).¹⁷⁴

תְּיַשְּׁרֵנוּ בְאֹרַח סְלוּלָה – בקשה זו מהווה פירוש לקודמתה, והיא מבוססת על לשון הכתוב: "וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה" (משלי יט טו). אנו מבקשים להגיע למצב בו ליבנו יטה מעצמו לדרך הטוב והיושר, ולא נצטרך לחיות מתוך התמודדות עם פיתויי היצר והטעיותיו. כעת, חיינו דומים לדרך חתחתים שאינה סלולה, וההולך בה צריך לבחון כל צעד מצעדיו אם הוא נכון ורצוי, ופעמים שאף טועה ונכשל. לעומת זאת, במציאות העתידית, בה טבענו הישר יֵצֵא אל הפועל וינחה אותנו, חיינו יהיו כ'אֹרַח סְלוּלָה' – נזהה מהו רצון ה' מאיתנו בכל צעד ובכל צומת בחיינו, וננהג על פיו בטבעיות; על כך בקשתנו: 'תְּיַשְּׁרֵנוּ בְאֹרַח סְלוּלָה'.

תִּטְּעֵנוּ בְּיֹשֶׁר מְסִלָּה – בקשה זו ממשיכה בעניין שתי קודמותיה; אנו מבקשים להיות נטועים (=קבועים) בדרך חיים הדומה ל'מְסִלָּה' (=דרך סלולה) ישרה.

תְּחָנֵּנוּ בְּרַחֲמִים וּבְחֶמְלָה – כמבואר לעיל,¹⁷⁵ החנינה היא יחס של קירבה ומאור פנים מאת הקב"ה, שמכוחו נוצרים רחמים, סליחה, וישועה; כאן אנו מבקשים לזכות ליחס כזה, שמתוכו יתעוררו רחמיו וחמלתו של הקב"ה עלינו. המשמעות הייחודית של המושג 'חמלה' היא, שהיא נובעת מהכרת הערך הקיים במושא החמלה.¹⁷⁶ בפנייתנו זו לקב"ה, אנו מבקשים שיביט אל ערכו האלוהי הנעלה של עם ישראל, ועל ערך חייו המלאים בעבודת ה' וקידוש שמו, ויחוננו בחמלה, כדברי הנביא: "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ" (מלאכי ג יז).

תִּזְכְּרֵנוּ¹⁷⁷בְּמִי זֹאת עֹלָה – על פי לשון הכתוב: "ƒמי ז…את ע…ל»ה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (שיר השירים ג ו), ופירש שם רש"י:

"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר" – כשהייתי מהלכת במדבר, והיה עמוד האש והענן הולכים לפנַי [...] והיה הענן והעשן עולין, ורואין אותן האומות ומתמיהות על גדולתי ואומרות: "מִי זֹאת" – כלומר: כמה גדוֹלה היא זאת העולה מן המדבר. "מְקֻטֶּרֶת מוֹר" – על שם ענן הקטורת שהיה מיתמר מעל מזבח הפנימי.

ביטוי זה מופיע פעם נוספת: "ƒמי ז…את ע…ל»ה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ" (שם ח ה), ופירש שם רש"י:

"מִי זֹאת" – הקב''ה ובית דינו אומרים על כנסת ישראל: "מִי זֹאת" – כמה היא חשובה, זאת שנתעלתה מן המדבר בכל מתנות טובות, שם נתעלתה במתן תורה ובדיבוק שכינה, ונראית חיבתה לכל, ועודנה בגלותה.

פסוקים אלו מתארים התפעלות ממעלתו המיוחדת של עם ישראל כפי שהתגלתה בתקופת דור המדבר: בהליכתם אחרי ה' מתוך אמונה, בקבלתם את התורה, ובשכינת ה' בתוכם באמצעות המשכן. אנו מבקשים מהקב"ה שיזכרנו ב'מִי זֹאת עֹלָה', דהיינו שיעלה לפניו זיכרון דור המדבר, בו היתה ניכרת מעלתו של עם ישראל, וינהג עימנו בהתאם למעלה זו הגנוזה בתוכנו, אף אם כעת אינה יוצאת אל הפועל בשלימותה.

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַםִ לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה.¹⁷⁸

תּוֹשִׁיעֵנוּ לְקֵץ הַגְּאֻלָּה – תושיענו בכך שתקרבנו לעת הגאולה, שהיא קץ התקופה ההווית, ופתיחתה של תקופה חדשה, בה העולם יהיה נעלה ומרומם יותר ומואר באור ה'. פירוש נוסף: תקרבנו לקץ של הגאולה – לשלב האחרון שבה, ותצילנו מהתקופה של 'חבלי משיח' – הצרות והקשיים שיתגברו לפני ביאת המשיח,¹⁷⁹ אותם עם ישראל חֹווה בימינו אלה.¹⁸⁰

תְּהַדְּרֵנוּ בְּזִיו הֲמֻלָּה – בחזיון המרכבה שראה יחזקאל, נאמר על חיות הקודש: "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם, קוֹל הÀמלּ»ה כְּקוֹל מַחֲנֶה" (יחזקאל א כד); אנו מבקשים להיות מוארים בזיו האלוהי של חיות הקודש,¹⁸¹ דהיינו שנהיה שייכים כמותן באופן מוחלט לשירות הקב"ה, ומתוך כך יופיע עלינו הדרו וזיוו. ככל שהאדם מבטל יותר את עצמו ואת רצונותיו כלפי הקב"ה, כך הוא מפַנה בתוכו יותר מקום להשראת השכינה. על כך אמרו חז"ל: "האבות הן הן המרכבה"¹⁸²– מתוך ביטולם המוחלט לקב"ה, נהיו כמרכבה לשכינתו, השורה בקרבם בתמידות. אף אנו מבקשים להיות כמרכבה לשכינה, ומתוך כך נהיה מהודרים 'בְּזִיו הֲמֻלָּה'.

תַּדְבִּיקֵנוּ כְּאֵזוֹר חֲתוּלָה – על פי לשון הכתוב: "כִּי כַּאֲשֶׁר יƒד¿בּק »ה≈אזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ, כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה', לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת, וְלֹא שָׁמֵעוּ" (ירמיהו יג יא); הקב"ה מוכיח את ישראל על כך שהוא אימצם וקירבם לו לעם, והדריך אותם כיצד לנהוג על פי רצונו, והם מצידם מאנו לשמוע בקולו, ולפיכך – כמתואר בהמשך הנבואה – ייענשו בחורבן וגלות. כעת אנו מבקשים מהקב"ה שיחדש כקדם את יחסו אלינו, וידביקנו למתניו 'כְּאֵזוֹר חֲתוּלָה' (מלשון 'חיתול' = חבישה וכריכה);¹⁸³ דבר זה יתבטא בהרמת קרננו, בהגנת ה' עלינו, ובשכינתו בתוכנו, וכך נהיה לו 'לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת'. במדרש נאמר:

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט ב) – למה? לפי שהדבקתי אתכם למותני, שנאמר: "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ, כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". לפיכך: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'".¹⁸⁴

לעומת בקשתנו מהקב"ה שישוב לאמצנו אליו ולהדביקנו למתניו, המדרש מדגיש את הצד השני של המטבע: המחוייבות שלנו מצד היותנו 'אזור' לקב"ה. הדרישה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'", מבוססת על הנחת היסוד לפיה על ישראל להידמות לקב"ה, והיא מציגה את ההתנהגות הנדרשת מעם ישראל מחמת היותו 'אזור' הדבוק למתניו. משלא קיימו ישראל דרישה זו – אף הקב"ה הפסיק להתייחס אליהם כאזורו, כאמור בפסוקים אלו. לאור זאת, כשאנו מבקשים: "תַּדְבִּיקֵנוּ כְּאֵזוֹר חֲתוּלָה", עלינו להעמיק את הרצון לקיים את המצופה מאיתנו כאזורו של הקב"ה: הליכה בדרכיו ודבקות במידותיו.

תְּגַדְּלֵנוּ בְּיָד הַגְּדֹלָה – כלשון הכתוב לגבי קריעת ים-סוף: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת היּ»ד הגּ¿ד…ל»ה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שמות יד לא); אנו מבקשים מהקב"ה שיגדל וירומם אותנו על ידי שיעשה עבורנו ניסים על-טבעיים בתהליך הגאולה, כשם שעשה לישראל לאורך שלבי יציאת מצרים, ונזכה במהרה להתקיימות הנבואה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז טו).

תְּבִיאֵנוּ לְבֵיתְךָ בְּרִנָּה וְצָהֳלָה – כדברי הנביא על עת הגאולה: "והƒביאוֹƒתים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים ¿בּ≈בית תְּפִלָּתִי" (ישעיהו נו ז), וכן: צהלƒי ו»ר…נּƒי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן, כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (שם יב ו). 'רִנָּה' היא השירה בפה, ו'צָהֳלָה' – קולות השמחה.

תְּאַדְּרֵנוּ בְּיֶשַׁע וְגִילָה – תגדלנו ותחזקנו (מלשון 'אדיר') על ידי ישועתך, ועל ידי הגילה שתתחדש בקרבנו בבוֹאהּ, כמו שכתוב: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ, $»גƒיל»ה וְנִשְׂמְחָה ƒבּישׁוּ»עתוֹ" (שם כה ט). ה'גִילָה' היא בעת התחדשות הדבר, וה'שִׂמְחָה' היא המתמשכת; בבוא הישועה, 'נָגִילָה' – על התחדשות הישועה, ולאחר מכן 'נִשְׂמְחָה' – תתמיד בתוכנו השמחה המתמשכת, באשר ישועה זו תהיה נצחית.¹⁸⁵

תְּאַמְּצֵנוּ בְּרֶוַח וְהַצָּלָה – תחזקנו בחיזוק מתמיד ('אומץ' הוא החוזק התמידי),¹⁸⁶ על ידי שתעמיד לנו 'רֶוַח וְהַצָּלָה'; כלשון הכתוב: "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים" (אסתר ד יד). הצרות והקשיים מחלישים את כוחנו, והרווח וההצלה יאמצו אותו. 'הַצָּלָה' היא מפני אִיוּם מסויים, ו'רֶוַח' – מצב כללי של חיים מתוך רווחה ונחת.

תְּלַבְּבֵנוּ בְּבִנְיַן עִירְךָ כְּבַתְּחִלָּה – שים ליבך עלינו ועל עירך, ומתוך כך תבנה אותה כבתחילה, כמו שכתוב בדברי הקב"ה לשלמה לגבי בית המקדש: "וְהָיוּ עֵינַי ו¿לƒבּƒי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א' ט ג);¹⁸⁷ או: תמשוך את ליבנו אליך, על ידי בניין עירך ומקדשך שירוממו את נפשותינו ויקרבון אליך; על פי לשון הכתוב: "לƒבּב¿ƒתּ$ƒי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּינִי באחד (קרֵי: בְּאַחַת) מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד ט), ופירש רש"י: "לִבַּבְתִּנִי – משכת את לבי אלייך".¹⁸⁸ ניתן גם לפרש פועל זה כך: "לִבַּבְתִּנִי" – 'עשית אותי לב', לבי אינו יכול להכיל את האהבה כלפייך, והיא מתפשטת ומציפה את כולי, וכך כאילו כול כולי נעשה 'לב' – מלא וגדוש באהבתך. על פי זה, גם בקשתנו תתפרש כך: בנה עירך ומקדשך כבתחילה, ומתוך ההתרוממות הנפשית המיוחדת שנזכה לה אז, נהיה מלאים באהבה אליך.¹⁸⁹

תְּעוֹרְרֵנוּ לְצִיּוֹן בְּשִׁכְלוּלָהּ – תעוררנו לעלות לציון, לבנותה ולשכללה. 'שכלול' = גמר הבניין, כפי שתרגם אונקלוס: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בראשית ב א) – "וְאִשְׁתַּכְלָלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא".

תְּזַכֵּנוּ בְּנִבְנְתָה הָעִיר עַל תִּלָּהּ – על פי לשון הכתוב: "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם, ו¿$ƒ¿ב$¿»תה ƒעיר על ƒתּלּ»הּ, וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב" (ירמיהו ל יח). 'תִּלָּהּ' הוא תל העפר הגבוה שהיתה בנויה עליו מקדם, וזהו משל לכך שתיבנה לעיר חזקה ומבוצרת, "על גבהה וחזקתה שהיתה לה מאז".¹⁹⁰ אנו מבקשים מהקב"ה שיזכנו להיות נוכחים בבניין ירושלים וה'אַרְמוֹן' שיֵשב בתוכו = בית המקדש. ניתן גם לפרש: 'תְּזַכֵּנוּ' – תעשה אותנו זכים וטהורים, על ידי המציאות הרוחנית הנעלית שנהיה בה בעתיד, עם בניין ירושלים ובית המקדש.

תַּרְבִּיצֵנוּ בְּשָׂשׂוֹן וְגִילָה – סייע לנו כך שנוכל לרבוץ במנוחה, חופשיים מטרדות הזמן, ועוסקים בעבודתך מתוך 'שָׂשׂוֹן וְגִילָה'; כפי שהבטחתנו על ידי נביאיך: "כִּי הֵמָּה יִרְעוּ ו¿ר»¿בצוּ וְאֵין מַחֲרִיד. רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל, ƒשׂ¿מƒחי ו¿»על¿זƒי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם" (צפניה ג יג-יד), וכן: "כִּי אִם ƒשׂישׂוּ ו¿גƒילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא, כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גּƒיל»ה וְעַמָּהּ »משׂוֹשׂ" (ישעיהו סה יח). וכך מתואר בנבואת יחזקאל:

וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם, וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם, שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל. אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה.¹⁹¹

תְּחַזְּקֵנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה – על פי לשון הכתוב: "ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים מו ח). הקב"ה מהווה עבורנו 'מִשְׂגָּב' = חוזק, 'סֶלָה' = לעולם.¹⁹² בסיום הפיוט אנו מבקשים מהקב"ה שכבר מעתה, טרם בוא הגאולה, יחזקנו ויתן בנו כוח לעמוד בקשיי הזמן ותהפוכותיו, עד בוא הגאולה במהרה בימינו.