שער ב · המבול

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ.

פסוק זה פותח את התיאור של התרחשות המבול עצמה, ואף הוא אינו מהווה אלא פתיחה לכך, שכן התיאור המפורט יופיע בפסוק הבא.

התנסחות הכתוב "וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ" חריגה במידת מה; היא מתייחסת למי המבול כדבר הידוע מכבר, אינה מזכירה את הקב''ה המוריד אותם, ואף הלשון 'היו' אינה מתארת פעולה כל שהיא (כגון 'ירדו' או 'הומטרו'). צורת ניסוח זו מציירת את המבול כהתרחשות אוטומטית – ברגע שהגיע היום שייעד הקב''ה, "מי המבול" כביכול מעצמם הופיעו במציאות ו"היו על הארץ"; לא היה צורך בפעולה נוספת מצידו – מכיוון שגזר שכך יהיה, הרי שמימוש הגזירה כבר קיים במציאות ובעת המיועד לו רק יצא אל הפועל.

מעבר לכך שניסוח זה מבליט את העיקרון ש"אמירתו של הקב''ה כאילו היא עשויה" (לשון רש''י להלן טו יח), הוא גם מבטא את העיקרון שהזכרנו לעיל (עמ' 37) – המבול היה מחוייב להגיע מכוח המציאות עצמה; לא היה זה עונש חיצוני שנכפה על העולם, אלא תוצאה טבעית של הרמה הירודה והמושחתת שהגיע אליה, שהצריכה חורבן כללי – שיאפשר בנייה מחודשת. באותו היום, הגיע הרגע שלפי מצבו הרוחני של העולם לא היתה לו עוד יכולת קיום, וממילא – "וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ".

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ⁵⁷ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" – רש''י הביא את מחלוקת התנאים לגבי זהות החודש: "רבי אליעזר אומר זה מרחשוון, רבי יהושע אומר זה אייר", הנובעת ממחלוקתם לגהי זהות החודש שנברא בו העולם – תשרי לרבי אליעזר וניסן לרבי יהושע (ראש השנה י ע''ב – יא ע''א) – שממנו מונה התורה את מניין החודשים (עד יציאת מצרים, שממנה ואילך מונה התורה מחודש ניסן).

"בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה" – שתי המילים האחרונות נוספו כדי לומר שהיה זה ביום ולא בלילה, כפי העולה מדברי רש''י בפסוק הבא: "אין יום ראשון מן המניין לפי שאין לילו עימו, שהרי כתיב 'בַּיּוֹם הַזֶּה'".

ניתן גם להסביר שתוספת המילים "בַּיּוֹם הַזֶּה", המחלקת את הפסוק לשניים, כך שאינו נקרא ברצף אלא חציו הראשון עומד בפני עצמו (וכפי פיסוק טעמי המקרא) – מוסיפה בו דרמטיות. המבול, על אף היותו מאורע טראגי ומצער – היווה גילוי עוצמתי של יד ה', כוחו וגבורתו, השגחתו על העולם, ודאגתו לתיקונו; וככזה, הכתוב מציג את בואו באופן דרמטי, ושמא ניתן אף לומר – חגיגי. ניסוח דומה לזה מצינו במאורעות היסטוריים אחרים, שמציין אותם הכתוב בצורה דרמטית וחגיגית; כך ביציאת מצרים: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב מא), וכך במתן תורה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שם יט א).

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

כאמור בפסוק הקודם, המבול התחיל בי''ז מרחשוון (לדעת רבי אליעזר, שכדעתו נוקטים רש''י והרמב''ן בפסוקים דלקמן, ובדרכו נלך גם בחיבור זה),⁵⁸ ועל פי זה מחשב רש''י את ארבעים הימים והלילות שבפסוקנו: "אין יום ראשון מן המניין לפי שאין לילו עימו, שהרי כתיב 'בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת'. נמצאו ארבעים יום כלים בכ"ח בכסלו לרבי אליעזר, שהחודשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר [ולפיכך מרחשוון הוא חסר], הרי שנים עשר ממרחשוון ועשרים ושמונה מכסלו".

אין כוונת רש''י שי''ז מרחשוון לא נמנה כלל, אלא שלילו לא נמנה מאחר ועוד לא היה בו מבול, ואם כן היום האחרון לירידת הגשם היה כ''ז כסלו, והלילה האחרון היה זה שלאחריו – ליל כ''ח כסלו. וכך כתב מהר''ל ב'גור אריה':

ואין לפרש בסוף יום כ"ח כסלו, דאם כן יהיה הגשם יותר ממ' יום, שהרי בי"ז מרחשוון התחילו הגשמים, ויהיה מ' לילה ומ"א יום, והכתוב אומר "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה", אלא על כרחך האי דקאמר ש''כלים בכ"ח בכסלו'' דהיינו בהשכמת יום כ"ח. ועכשיו אתא שפיר האי דקאמר [=מובן היטב מה שנאמר] לקמן (ח ג) שהגשמים פסקו בכ"ז בכסלו, היינו שלא עברו [אלא] רק כ"ז יום, והלילה של כ"ח. ומפני שלקמן אינו צריך כלל ליל כ"ח, שהרי אצל ק"ן יום [=מאה וחמישים הימים שגברו המים על הארץ לאחר שפסקה ירידתם] לא כתב 'יום ולילה', ולפיכך יום כ"ח נמנה אל ק"ן יום, ויהיה התחלת תגבורת המים בכ"ח יום [בכסלו].

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה.

"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"

פירושי המדרשים

ב'מדרש אגדה' (בובר) כאן, ביטוי זה מתפרש כ"עיצומו של היום'', דהיינו העת שבו אור היום בהיר וחזק: "'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ' – בעיצומו של יום, וחצי היום היה, שלא נכנס לתיבה אלא בפני כולם, שהיו כולם מזומנים להרוג אותו בשעה שייכנס לתיבה, ונכנס בפניהם ולא היה רשות להם לעשות לו כלום", וכך פירש גם רש''י, על פי הספרי (דברים שלז) ובראשית רבה (לב ח).

פירושי הרמב''ן

הרמב''ן (ויקרא כג כח) מעיר שפירוש זה אינו מתאים בכל מקום, שכן לשון זו מוזכרת גם כשכוונת הכתוב לכל היום כולו, כגון "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא" (שם); לפיכך מפרש ביטוי זה כ"עצמותו של היום", וביום הכיפורים וכן ביום הנפת העומר וחג השבועות שבהם נזכר ביטוי זה – כוונת הכתוב להדגיש שדיני היום חלים מחמת עצם היותו ואינם תלויים במעשים חיצוניים הקשורים בו:

והנראה בטעם הדבר, כי בעבור שאמר בשבועות "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה וגו' תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", ואמר "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאִוּ" (שם פס' טו-יז) וגמר העניין, והאריך לצוות בקרבנות – הוצרך לומר "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (פס' כא), כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה, ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות. וכן ביום הכיפורים, מפני שאמר "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה''' (פס' כז), ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח – מפני כן הוצרך לומר "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא" (פס' כח) בגופו, לכפר עליכם, מלבד כפרת הקרבנות. וכן "עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" בחדש, עד גוף היום הזה, שהוא יום "הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם" (פס' יד), שאפילו לא יבוא הקרבן – המצווה נוהגת בגוף היום הזה להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו.

אצלנו, שאין מדובר בדיני מועדים אלא בסיפור דברים, מסביר הרמב''ן שאע''פ שהמשמעות זהה לזו האמורה לעיל – 'עצמות היום', ההדגשה היא על כך שהמתואר כאן נעשה דווקא באותו יום עצמו, ולא גם לפניו:

מפני שייתכן [דהיינו שהיה ניתן להבין] שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף [...] לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא, לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם עניינם ביום ההוא, רק הכל היה בגוף היום הזה.

על פי שיטתו זו, שכל בעלי החיים הגיעו אל נח רק ביום השביעי שבו החל המבול (מלבד הטהורים היתרים על זוג אחד, שאותם אסף נח בעצמו במשך שבעת הימים, כמובא לעיל פס' ט), פירש באופן נוסף משמעות ביטוי זה בפסוקנו:

וכן נראה לי עוד, כי עצם כל דבר – כוחו ותקפו, נגזר מלשון "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז) [...] וכן אמר אונקלוס, "בקרן יומא הדין", בקרנו של יום, בגופו וכוחו [...] כי בעבור שהכוח בקרניים יקראו גוף הדבר 'קרנו', ובלשון חכמים: "משלם את הקרן ואינו משלם את החומש" (משנה תרומות ז א). ויש גורסין בתרגום "בכרן" בכ', והכל אחד [...]. והנאמר במקומות הנזכרים "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" גם כן פירושו: בכוח היום ההוא, שהם עניינים [ש]לא ייעשו ביום אחד כמנהגו של עולם; לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם, כִּי פִיו הוּא צִוָּה וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן (ע''פ ישעיהו לד טז).

לפי הפירוש האחרון, מובנו של הביטוי "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" הוא: בכוחו הרוחני של היום הזה; מתוך הוראה אלוהית על-טבעית שיוחדה ליום זה⁵⁹– נאספו כל בעלי החיים ביום אחד מכל מקומותיהם, מעצמם ומרצונם, אל נח. כך מדגיש הכתוב את המימד הניסי שהיה בכך, ואת יד ה' שהופיעה אז בגלוי לא רק בהבאת ההשחתה, אלא גם בפעולת ההצלה. העולם שיצר הקב''ה היה יקר לליבו, והוא פעל בצורה ניסית וישירה כדי לשמרו ולהציל ממנו מה שניתן – אע''פ שדבר זה יכול היה להעשות בצורה טבעית יותר; לפיכך התקבצות בעלי החיים היתה באופן ניסי ביום אחד, וזוהי מטרת הכתוב בהדגישו עניין זה.

לעיל (פס' ט) הובאו דברי רד''ק, שלשיטתו – בניגוד לדעת הרמב''ן כאן – כל בעלי החיים התאספו במשך שבעת הימים. ניתן לסייע לשיטת הרמב''ן מלשון הכתוב להלן (פס' טו): "וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה" – משמע מכך שבאותו יום באו לא רק "אל התיבה", אלא גם "אל נח", ואילו לשיטת רד''ק אע''פ שבאותו יום באו "אל התיבה" ונשארו בה באופן סופי, לא באו אז "אל נח", שכן היו אצלו כבר מלפני כן. אך ניתן ליישב זאת ולומר שהתאספותם נמשכה עד יום המבול עצמו, ומכיוון שמקצתם הגיעו רק בו "אל נח", ובזה הסתיים תהליך ההתאספות – התנסח הכתוב כאילו כולם באו אליו אז. או באופן אחר: "אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה" היינו שבאו אל התיבה, להיות בתוכה תחת חסותו ואחריותו של נח; ואילו לפני כן, אע''פ שמבחינה פיזית היו במקומו של נח – לא היו נתונים תחת אחריותו.

מאידך, הפסוקים דלעיל (ז-ט) קשים על שיטת הרמב''ן, שכן מתוארת בהם התקבצות בעלי החיים עוד בשלב שלפני בוא יום המבול. הרמב''ן (בפס' טז) מיישב זאת לשיטתו ומפרש כי פסוקים אלו אינם מהווים תיאור התרחשות בזמן אמת, אלא אמירה כללית שנח עשה כפי שנצטווה:

וייתכן כי "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה', וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" (פס' ה-ו), והפסוקים עד "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" (פס' יא) – אינם מספרים מעשה, אבל [=אלא] "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ" יכלול העניין כולו: יאמר שעשה ככל אשר נצטווה, לא הפיל מכל העניין דבר, עשה התיבה ואסף המאכל, ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר ציווה אותו. וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ, בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר ציווהו אלוהים. ואחר כן סיפר במעשה: "וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים... בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת" (פס' י-יא), וגמר העניין.

פירוש נוסף

ניתן לפרש באופן נוסף את משמעות הביטוי "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", על פי דרכו של הרמב''ן שהסבירו כ"בכוח היום הזה'', אך מבלי להזדקק לחידושו שכל בעלי החיים נאספו רק ביום השביעי. כאמור לעיל, לשון הכתוב בפסוק י: "וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ", משתמעת כך שכביכול דבר זה נעשה מאליו – הזמן שנקצב לאנושות להמשך קיומה תם, והמבול היה מחוייב המציאות. אותו היום, י''ז במרחשוון – כבר לא היתה בו למציאות זכות קיום, וממילא היה בו כוח להביא עליה כלייה; נמצא, ש"עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" הוא שהביא את המבול, ועל פי האמור בפסוקנו – הוא גם זה שהביא את ההצלה. המכה והרפואה נובעות משורש אחד, שייכות הן לאותו תהליך ולאותה מגמה אלוהית. כך נאמר בתלמוד (סנהדרין ע ע"ב): "אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו [...] רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר: 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה' (בראשית ג ז)", וכפי שפירש שם רש"י: "'בדבר שנתקלקלו בו נתקנו' – מידת הקב"ה, באיזמל שהוא מכה – בו הוא מרפא, נס בתוך נס; כמו: 'וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן' (איכה ד יא), וכתיב: 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב' (זכריה ב ט)".⁶⁰

"וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ"

החזרה של שמות שלושת בני נח מיותרת לכאורה, שכן כבר הוזכרו בשמותיהם, וכמו כן גם החזרה הכפולה על שמו של נח – שהיתה נחסכת בניסוח "ובניו ואשתו". נראה שהתיאור המפורט והארכני שבפסוקנו מנוסח כך בכוונה תחילה, לשם הדגשת הדרמטיות והחגיגיות, בדומה למבואר לעיל (פס' יא).

רבינו בחיי הסביר את החזרות על שמו של נח כך: "יזכירנו הכתוב תמיד בשמו, דרך חיבה; ומנהג העולם הוא שיזכיר אדם לאוהבו תמיד בשמו כשהוא מוצא חן בעיניו, ואף כי נח אשר מצא חן בעיני ה'". נראה שדווקא במקום זה – עת ההצלה – הדגיש כך הכתוב את מציאת החן של נח בעיני ה', שכן היא זו שהביאה להצלתו.

באופן נוסף ניתן להסביר זאת, שמניסוח זה עולה ההבנה שהצלתם היתה בזכותו; בניו ניצלו מפני שהם "בני נח", ואשתו – מפני שהיא ''אשת נח'' (וראה לעיל פרק ו פס' י, יח בביאור עניין זה ביתר הרחבה).

"וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם"

הצורך במילה ''אִתָּם" יובן אף הוא על פי האמור לעיל (בסוף הפיסקה הקודמת): על כל אחד מהבאים נזכר שמו של נח באמצעות איזכור הקשר המשפחתי אליו, כדי לבטא את היותו ניצל בזכותו. גם שלושת נשי בניו מוזכרות עם קשרן המשפחתי לנח, אולם איזכור זה הכרחי כדי לומר על מי מדובר, ולא ניתן היה לכתבו בצורה קצרה יותר (בשונה מהזכרת אשתו ובניו, כאמור לעיל) – כך שאינו מלמד דבר; לפיכך נוספה מילה זו, המלמדת על כך שנשות בני נח היו טפלות לבעליהן בעניין ההצלה, וניצלו מכוחם – שאף הוא עצמו נבע מזכותו של נח.

הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף.

"וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ"

"לְמִינָהּ" – כל המינים הכלולים בה (וראה לעיל ו כ).

בטעם הדבר שכאן נזכרו הבהמה והחיה בנפרד, בשונה מבפסוק ח שנכללו כולן ב'בהמה', כתב הנצי''ב ב'העמק דבר':

משום שנתקבצו סמוך לתיבה, וזה דלא כטבע החיות שלא להיות ביתי ומתקרב לאדם, משום הכי כייל [=משום כך, כולל] חיה בכלל בהמה, שהשיגו אז טבע בהמה; מה שאין כן כאן שכבר בא השטף, ובעת שטף מים גם טבע החיה להיות נוח ושקט כבהמה, ואם כן לא נשתנה טבע החיה, משום הכי כתיב חיה בפני עצמו.

כלומר, התקבצות בעלי החיים המתוארת בפסוק ח היתה לפני תחילת המבול, והכתוב שם כולל את החיה בכינוי 'בהמה' מפני שהחיות נהגו אז כבהמות – לבוא אל האדם, נח – במקרה זה, ולא להתרחק ממנו כטבע חיות הבר. אך בפסוק זה מתוארת כניסתם אל התיבה כשכבר התחיל המבול, ובמקרה כזה גם טבע החיה הוא להיכנס למקום מסתור אף על פי שהוא במחיצתו של האדם, ולהיות נוחה ושקטה יותר מכפי שהיא בטבעה הרגיל.

"וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף"

המפרשים דנו ביחס בין שלושת ביטויים אלו: עוף, ציפור, וכנף – שלכאורה מורים על אותו הדבר:

על פי טעמי המקרא, הפיסוק הנכון הוא: "כֹּל – צִפּוֹר-כָּל-כָּנָף", וכך מפרש רש''י: "'צִפּוֹר כָּל כָּנָף' – דבוק הוא, ציפור של כל מין כנף, לרבות חגבים". רש''י אינו מבאר בדבריו את היחס בין 'עוף' לבין 'ציפור כל כנף', ואת ביטוי זה האחרון הוא מפרש שאע''פ שברובד הפשט הוא מתייחס רק לציפורים בעלי כנף, ברובד הדרש הוא מרבה גם בעלי כנף שאינם ציפורים, כחגבים ודומיהם.

הרד''ק מפסק את הפסוק באופן שונה, במבנה של כלל ופרט: "וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ: כֹּל צִפּוֹר, כָּל כָּנָף" – 'עוף' הוא כלל, ו'ציפור' ו'כנף' מהווים פירוט שלו; ובלשונו: "'וְכָל הָעוֹף' שאמר – כלל לכל חי שיעוף, ופירש עוד ואמר: 'כֹּל צִפּוֹר', והוא כלל לכל העופות [ה]גדולים, טהורים וטמאים, ופירש עוד ואמר 'כָּל כָּנָף' – אפילו העופות הקטנים, כמו מיני הארבה והצרעה והזבוב והדומה להם. ופירוש 'כָּל כָּנָף': כל בעל כנף, או הוא שם תואר". נראה שכוונתו, ש'ציפור' היא כל עוף שאינו שרץ, ולאו דווקא הגדולים שבהם, ואילו הביטוי 'כל כנף' מתייחס לשאר בעלי הכנף – שרץ העוף. יוצא אם כן שפירושו קרוב לשל רש''י, אלא שלפיו הפיסוק שונה, וממילא שרץ העוף כלול בפשט הפסוק ולא רק בדרשה של ריבוי.

הרמב''ן (ויקרא יד ד) מפסק את מילות הפסוק כרד''ק, אך מפרש באופן שונה, והפוך מרד''ק מבחינה מסויימת; לדעתו, הכינוי 'ציפור' כולל את העופות הקטנים (כבלשון ימינו), ו'עוף' – את הגדולים:

והנכון בעיניי, ששם 'ציפור' [הוא] כלל לעופות הקטנים המשכימים בבוקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית 'צפרא', וכן "יָשֹׁב וְיִצְפֹּר" (שופטים ז ג) – ישכים בבוקר. [...] ו"כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" – שני מינין, כל הקטנים וכל הגדולים. [...] וכן "[אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע] אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ" (תהלים קד טז-יז), כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון [...] וכן "הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ" (איוב מ כט), כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן.

נראה שגם לדעתו הביטוי 'כל כנף' שבפסוקנו אינו מתייחס רק לעופות הגדולים, אלא מרבה את כל בעלי הכנפיים שאינם ראויים להיקרא 'ציפור'; ממילא, בכלל זה העופות הגדולים – אך גם שרץ העוף.

אולם גם לאחר ההסברים הללו, עדיין עלינו להבין מדוע לא הסתפק הכתוב במילים 'כל העוף למינהו', הכוללות כאמור את כל בעלי החיים המעופפים, אלא הוסיף את הפירוט שלאחר מכן. נראה שהמטרה בכך אינה הוספת מידע, אלא תיאור ציורי וחי של התאספות כל המינים הרבים של בעלי הכנף אל התיבה; החזרה המרובה על המילה 'כל', וכן פירוט הסוגים השונים, יוצרים תמונה חיה ומופלאה של המון מעופף וססגוני המתקבץ מארבע רוחות השמיים אל התיבה (ובדרך זו ניתן לנמק גם את האיזכור הנפרד של 'החיה' ו'הבהמה', שצויין לעיל). בכיוון דומה כתב רש''ר הירש: "אולי כוונת הכתוב להבליט את כל המעופפים למיניהם: דרכם להשתמט מרשות האדם, ואף על פי כן נתכנסו ובאו במצוות ה'".

וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

"וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה"

כאמור לעיל, שיטת הרמב''ן היא שכל בעלי החיים (מלבד הטהורים הנוספים) באו אל נח רק ביום השביעי, שבו התחיל המבול, והוא מסתייע מפסוק זה, כדבריו: ''וטעם 'וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה' – להודיע שלא נאספו אליו כלל ולא באו עד עצם היום ההוא שהיה הגשם, ובא הוא בתיבה, כי האל הוא ציווה ורוחו הוא קבצן ברגע אחד"; דהיינו שבאותו היום לא רק באו בעלי החיים "אל התיבה'', אלא גם ''אל נח'', ולפני כן טרם באו אל נח. הזכרנו גם את שיטת הרד''ק, לפיה בעלי החיים התקבצו במשך כל שבעת הימים, וראה בביאורנו לפסוק יג באופני יישוב פסוקנו לשיטתו.

"שְׁנַיִם שְׁנַיִם"

"שְׁנַיִם שְׁנַיִם" – הרד''ק מסביר את הצורך לחזור על פרט זה, שנאמר כבר בפסוק ט: "כמו שבאו בביאה ראשונה [אל נח, במשך שבעת הימים], כן באו בביאה שנייה [ביום זה, לתוך התיבה], לא נפקד אחד מהם, ולא הלך לו אל המדבר, ולא התערב עמהם אחר".

וראה לעיל פסוק ט, שביטוי זה עשוי לכלול גם את המינים הטהורים שהגיעו "שבעה שבעה".

"מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים"

ביטוי זה הוזכר גם לעיל (ו יז):"וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים", ומשמעותו היא (כמבואר שם) – ציון שני הצדדים הקיימים באדם: 'בשר' המושך אותו למטה, ו'רוח חיים' המושכת אותו למעלה. כאן ביטוי זה מתייחס לבעלי החיים, שגם בהם ישנם שני צדדים אלו; אמנם לא באופן זהה לזה של האדם, אך גם בהם יש הטבע הנורמלי המתנהל על פי 'רוח החיים' שניתנה בהם, הנפש הבריאה, ולעומת זאת ישנו היצר הדוחף אותה לחרוג מטבע זה, כגון בגרימת נזק לאחרים,⁶¹ או בהשחתת החיים המיניים כפי שהיה בדור המבול, הנובע מצד ה'בשר'. כאן מציין הכתוב שמפני שגם אצל בעלי החיים באותו הדור גבר צד הבשר על רוח החיים – נשחתו אף הם במבול, ולא ניצלו מהם אלא ''שניים שניים'' – שהם אלו "שלא השחיתו דרכם" (רש''י להלן ח א), ושמרו על הדבקות ב'רוח החיים' שניתנה בהם.

המלבי''ם מציין שפסוק זה רומז בקצרה להיבטים הניסיים של התרחשות זו: "סיפר הפלא שכולם באו 'אֶל נֹחַ', הגם שרובי החיות בורחים מן האדם, ו'אֶל הַתֵּבָה' הגם שרובם בורחים משבת בית ומצודה ואוהבים החופשיות, ושלא באו [אלא] רק 'שְׁנַיִם שְׁנַיִם' ולא יותר, והיו 'מִכָּל הַבָּשָׂר' – שלא חסר אחד מן המינים".

וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים, וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ.

הביאה הכפולה

מה פשר הכפילות "וְהַבָּאִים... בָּאוּ"? הן לכאורה די היה באחת משתי המילים!

"וְהַבָּאִים" הוא לשון הווה, ואילו "בָּאוּ" הוא לשון עבר; בהתאם לכך מתבקש לומר, שהמילה "וְהַבָּאִים" מציינת את הכניסה לתיבה עצמה, שנעשית בשלב שעליו מדובר בפסוקים אלו, ואילו המילה "בָּאוּ" מציינת את התקבצות בעלי החיים מכל מקומותיהם לפני כן אל נח. על שני שלבים אלו מעיד הכתוב כי היו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים", וזאת, בדומה לאמור לעיל בפסוק ט: "שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ".

לעיל שם עסקנו בשאלה כיצד ניתן לומר על ביאת בעלי החיים מעצמם שהיתה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ", מאחר ודבר זה לא נעשה על ידו – והבאנו את הסבר הרד''ק, שמילים אלו מתייחסות לשלב של ההכנסה לתיבה, ואת הסבר רש''ר הירש – שמילים אלו מבטאות את ההתאמה בין הנהגת ה' את הטבע לבין הציוויים שמטיל על האדם (ראה שם בהרחבה). על פי זה ניתן לומר, שבפסוקנו המילים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים" מתייחסות ל"וְהַבָּאִים", כפי הסברו של רד''ק – נח הכניס לתיבה שניים שניים כפי שהצטווה, וכמו כן מתייחסת גם ל"בָּאוּ", כפי הסברו של רש''ר הירש – הקב''ה עשה כך שיבואו אל נח רק שניים שניים מכל מין, בהתאם למה שמה שציווה הוא את נח.

"וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ"

כתב רש''י: "ופשוטו של מקרא – סגר בעדו מן המים''. סגירה זו ניתנת להבנה בשני אופנים:

האחד, שה' כביכול יצר מעין שכבת הגנה בלתי נראית הסוככת ומגינה על התיבה מפני הגשמים, כלומר שדאג לכך שלא יחדרו הגשמים לתוך התיבה. אע''פ שנח אטם את התיבה ככל שיכל, כפי שנצטווה "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (לעיל ו יד), המבול ירד בעוצמה כה רבה עד שבלי הגנה ניסית היו חודרים מים לתוכה דרך סדקים ועלולים לגרום לטביעתה, או יוצרים בה סדקים וחודרים דרכם. כך פירש אבן עזרא (ב'שיטה אחרת'): "טעמו, שסגר שם כל התיבה ולא נפתח בו מקום ולא נבקע".

האופן השני הוא, שמדובר כאן על סגירת פתח התיבה. לפי אופן זה ניתן לומר שהאיטום שעשה נח לתיבה היה הרמטי ואפקטיבי ולא היה צורך בהגנה ניסית נוספת, אך מתעורר כמובן קושי אחר: לשם מה היה נצרך שה' יסגור בעצמו באורח נס את פתח התיבה, ולא עשה זאת נח?

כאופן זה פירש 'בכור שור', שיישב גם את הקושי האמור:

נח היה מניח התיבה פתוח לבהמה ולעופות ולכל המינים שהיו באין לינצל אליו, וכשבאו כולם היה ירא לסגור אותו, דירא שמא לא באו כולם, דאין [=שהרי אין נח] קיניגי ובליסתרי [=צייד] שמכיר כל המינין שבעולם! וכיון שבאו כולם, סגר הקב"ה בעדו הפתח, דומיא [=בדומה ל] דשערי העזרה שהיו ננעלות מעצמן כשהיו מלאות מישראל ערב הפסח, כדאמר בפסחים (סד ע''ב).

ועדיין ניתן לשאול על כך, מדוע לא אמר ה' לנח שכל בעלי החיים הגיעו וניתן לסגור את התיבה? מה היה הצורך בכך שסגירה זו תיעשה דווקא על ידי ה' באופן ניסי?

נראה שגם כאן בולט המסר שהוזכר כבר לעיל (פס' יג) – העולם שברא הקב''ה במו ידיו יקר לליבו, והוא טורח ומשתדל בעצמו בהצלתו. כשם שהתקבצות בעלי החיים אל התיבה היתה בצורה ניסית (בפרט לשיטת הרמב''ן שזו היתה ביום אחד), כך גם סגירת התיבה, שמהווה פעולת הגמר של כל המפעל הגדול של בנייתה (שכן תכלית הבנייה היתה ההיסתרות בתיבה), נעשתה על ידו – ובכך היה ביטוי לדאגה האישית כביכול של הקב''ה כלפי עולמו, ולקרבה שבינו לבין האדם והבריות. ייתכן שלכך רומזת ההשוואה לשערי העזרה: גם שם ניתן היה שהשערים ייסגרו בידי אדם, והנס היה לכאורה מיותר, אך נס זה נעשה לשם עצמו – מטרתו לא היתה התועלת המעשית של סגירת השערים אלא ביטוי להופעת השכינה, נוכחותה ושותפותה במעמד הנשגב של הקרבת הפסחים.

אפשרות נוספת היא, שתיבת נח (ושמא כל התיבות בימי קדם) היתה בנויה כך שמן ההכרח לסגור את פתחה דווקא מבחוץ, ובלא זה הסגירה תהא רופפת והתיבה לא תהא אטומה בפני מים – ושמא גם היה הכרחי לחתום בחומר אוטם (כדוגמת ה'כופר') את צדדי הפתח. פעולה זו, שבדרך הטבע הכרחי שתיעשה על ידי אדם מבחוץ, כמובן לא יכלה להעשות כך במקרה זה – ולפיכך נעשתה על ידי הקב''ה בדרך נס.⁶²

פירוש נוסף, על דרך הדרש, הביא רש''י מבראשית רבה (לב ח), ולפיו 'סגירה' זו היתה הגנה מפני אנשי דורו שאיימו עליו: "הגן עליו שלא ישברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם".

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ, וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ.

השוואת התיאורים

משך זמן המבול, וכן תיאור התרחשותו, כבר הוזכרו לעיל (פס' יא-יב): "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". אם כן, לשם מה נצרך התיאור הנוסף שבפסוק זה ושלאחריו, ומה פשר ההבדלים שבינם לבין הפסוקים דלעיל?

ניתן לציין שלושה הבדלים בולטים:

א. לעיל התיאור מפורט וציורי יותר – "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ", לעומת התיאור שבפסוקים כאן, שאינו מתאר בפירוש את בקיעת המעיינות, וכן לא מזכיר את הביטוי הציורי 'ארובות השמיים'.

ב. לעיל נאמר "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם", וכאן – "וַיְהִי הַמַּבּוּל".

ג. לעיל נאמר "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה", וכאן – "אַרְבָּעִים יוֹם".

נראה ששורש כל ההבדלים הללו נעוץ בהבדל שבין מגמת התיאור דלעיל למגמת התיאור שכאן, והוא גם סיבת הכפילות. פסוקים יא-יב נועדו לתאר את התרחשות המבול עצמה, ולפיכך יש בהם פירוט על אופני ההופעה שלו: מלמעלה ירד גשם, ומלמטה נבקעו מעיינות התהום, והגשם ירד הן ביום והן בלילה. לעומת זאת, מטרת פסוקים יז-כ אינה לתאר את אופן התרחשות המבול אלא את לוח הזמנים שלו, ולפיכך אינם מפרטים את צורת הופעתו אלא רק את מה שנוגע לשלביו השונים: השלב הראשון היה במשך ארבעים יום (כציון תקופת זמן, וממילא מובן שבכלל זה הלילות), שבחלקו הראשון התיבה התרוממה מעל הארץ, לאחר מכן – הלכה על פני המים, וכן הלאה. לפיכך גם לא הוזכרה בפסוקים אלו המילה 'גשם', המתארת את ירידת המים, אלא 'המבול' – שם כללי למאורע שהתרחש באותו פרק זמן.

"וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה"

לאחר השלב הראשון, שבו המים ירדו מלמעלה ונבעו מלמטה והציפו את העולם, אך התיבה נשארה לעמוד במקומה – הגיע השלב השני, המתואר במילים אלו; בשלב זה המים התרבו והגיעו לגובה רב, עד שגרמו לתיבה להתרומם מעל הארץ ולצוף עליהם. בשלב הנוכחי עדיין התיבה נחה במקומה על פני המים, ורק בשלב הבא היא גם תנוע עליהם. וכך כתב הרד''ק: "ומתחילה נשא אותה המים מעל הארץ, [ו]כשגברו המים יותר הוליכו אותה הנה והנה".

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

"וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם"

הרמב''ן הציע שני פירושים לפועל "וַיִּגְבְּרוּ":

וטעם "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם", "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ [בפסוק הבא]" – שנתרבו מאוד, כי לריבוי הגדול ייקרא הלשון 'גבורה', וכן "וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ" (איוב לו ט) – רבו מאוד, "גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו (תהלים קג יא) – גדל, וכן "וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (שם צ י) – בריבוי גדול.

וייתכן כי טעם "וַיִּגְבְּרוּ", שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבניינים, כי לכוח יקראו 'גבורה', בעבור כי הגבורה בכוח, וכן "גַּם גָּבְרוּ חָיִל" (איוב כא ז) [...] ולשון חכמים (תענית ב ע''א): "גבורת גשמים, מפני שיורדין בגבורה". [...] ואם כן יהיה פירוש "גברו על הארץ" שהיו בגבורתם כולם אף על ההרים הגבוהים ושוטפים אותם.

גם לפי הפירוש הראשון, אין כפילות במילים "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד", שכן המילה 'ויגברו' מציינת את פעולת ההתרבות עצמה, ואילו המילה 'וירבו' מציינת את התוצאה – מאחר שהתגברו, נמצא שהיו רבים מאוד.

מלשון פסוקים יח ו-יט משמע בבירור שהתגברות המים הביאה לעליית מפלסם, ולפיכך כותב הרמב''ן שגם לפי הפירוש השני שהתגברות זו אינה ריבוי בכמות המים – היתה לה השפעה על המפלס, שכן התנועה הסוערת על כל פני המים גרמה לו להיות גבוה יותר – וכתוצאה מהמפלס הגבוה, או מסערת המים, הלכה התיבה על פני המים (בפסוק יח), וכשגברו יותר – גם כוסו כל ההרים הגבוהים (בפסוק יט).

ייתכן שזוהי גם כוונת רש''י שכתב: '''וַיִּגְבְּרוּ' – מאליהן", אך ייתכן גם שכוונת דבריו כפשוטם, שהיה במים כוח ברכה וריבוי והם התרבו מעצמם.

"וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם"

פסוק זה מתאר את השלב השלישי: לאחר שהתיבה התרוממה מעל הארץ ועמדה במקומה (כאמור בפסוק יז), המים גברו והתרבו יותר עד שגרמו לתיבה לנוע ולשוט על פני המים. לפי הפירוש השני שבדברי הרמב''ן לגבורת המים – הדבר מובן, שכן הזרמים העזים הוליכו את התיבה; לקמן (ח ה) ביאר זאת יותר, והוסיף שסערת המים נוצרה מהזרמים העזים שפרצו מהתהום, ומכוח זאת שטה התיבה: "והנראה לדעתי בשוט התיבה, כי היתה מפני היות המים נובעים מן התהומות, והיותם עוד רותחים כדברי רבותינו, כי בעבור כן תלך על פני המים. ואם לא מפני זה, היתה נטבעת בכבדותה, כי רבים אשר בתוכה, והמאכל והמשקה היה הרבה מאוד".

לפי הפירוש הראשון דלעיל, שהתגברות המים היא הריבוי שלהם, צריך לומר שעצם ריבוי המים גרם לכך שהתיבה תנוע ולא תעמוד במקומה. וראה הסבר נוסף לכך לקמן, מדברי רש''ר הירש.

וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

משמעות התכסות ההרים

פסוק יט מתאר שלב רביעי: "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד", עד שכיסו את כל ההרים, אף את הגבוהים שבהם. כך הארץ כולה היתה מכוסה במי המבול ולא נותר אף חלק ממנה עומד מחוץ להם. ניתן להסביר את החשיבות שרואה הכתוב בציון שלב זה, ובכלל – את היות ההשחתה שהביא ה' לעולם דווקא באמצעות מים, על פי ראיית המבול כמקווה טהרה המטהר את העולם כולו מהטומאה שדבקה בו. המקווה מטהר רק כאשר הטובל מכוסה כולו במימיו, מוקף במי הטהרה, וכמו כן גם באותה העת – העולם לא נטהר מטומאתו, עד שכוסו כל ראשי ההרים.

ה'שם משמואל'⁶³ (שבת תשובה תרע''ד) מסביר את משמעות הדרישה שהטובל יהיה מוקף כולו במים, ועל פיה נוכל להבין גם את משמעותו של כיסוי ההרים במי המבול:

אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש דבאשר האדם אי אפשר לו לחיות במים, ועל כן כשבא במים הוא כאילו איבד את חיותו, וכשיצא מהמים כקטן שנולד דמי [=דומה] [...] והנה ידוע דטהרת המקווה היא רק כשכל גופו מכוסה במים, ואפילו אם רק נימא [=שערה] אחת מבחוץ – לא עלתה לו טבילה, והוא מטעם הנ"ל – שצריך שיהיה כאילו איבד כל מציאותו ויתחיל לגמרי מחדש.

במבול, העולם לא רק "כאילו איבד כל מציאותו'' אלא ממש כך, ולאחריו הוא התחיל מחדש, מתוך מצב של טהרה. גם חז''ל (בראשית רבה לג ו) ראו את המבול כמטהר, כפי העולה מדרשתם את הפסוק "בֶּן אָדָם, אֱמָר לָהּ: אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא, לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כב כד) לעניין ארץ ישראל, שלדבריהם לא ירד בה המבול.

"אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם"

באופן פשוט, מילים אלו באות לציין את היות המבול בכל שטח העולם; אך נראה שהן גם מבטאות מסר – כל הארץ כולה נתונה 'תחת השמיים', אף צדדיה הנראים חזקים ומלאי עוצמה כמו ''הֶהָרִים הַגְּבֹהִים" האמורים כאן, אין בהם עמידה כנגד גזירת עליון. הארץ וכל יושביה באותו הדור, שעליהם נדרש הפסוק "וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ" (איוב כא יד, סנהדרין קח ע''א), שחשו ברשות עצמם ועשו ככל העולה על רוחם, דבר לא יוכל למלטם מלהיות בכל מקום שהוא – "תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם"; אם ינהגו בהתאם לכך ויהיה עליהם מורא שמיים – מוטב, ואם לאו – היותם תחת השמיים תתבטא בהיותם חשופים כלפיהם וכלפי פגיעתם, כפי שאכן קרה. כל הארץ, על הריה הגבוהים ויושביה גבהי הלב – כוסתה במי המבול, ובכך התבטאה כפיפותה תחת שלטון השמיים.

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים.

משמעויות הכתוב

ניתן להבין פסוק זה בשני אופנים:

האחד, שהוא מהווה שלב נוסף על גבי השלב שבפסוק הקודם; בזה האחרון נאמר שההרים כוסו, וכאן מתואר שהמים גברו עוד חמש עשרה אמה מעל גובה ההרים, ובכך מפלס המים הגיע לשיא גובהו. על פי זה, כוונת הכתוב היא: "חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם", ובחמש עשרה אמה הללו "וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים" – התכסו ההרים, מעבר למה שהיו מכוסים בהפרש כלשהוא בפסוק הקודם. וכך פירש רד''ק: "ואמר עוד 'וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים', רוצה לומר: אפילו הגבוהים שבהם כמו חמש עשרה אמה מלמעלה".

אופן שני הוא, שלא מתואר כאן שלב נוסף, אלא פסוק זה וקודמו מתארים שניהם את השלב שבו ההרים כוסו בחמש עשרה אמה של מים. מובן שלפני כן היה זמן שבו המים כיסו את ההרים רק במעט, אולם הכתוב לא ראה בו חשיבות כדי לציין אותו. לפי אופן זה, פסוקנו מפרש שכיסוי ההרים שעליו מדובר בפסוק הקודם היה בחמש עשרה אמה, וכמותו משמע מפשט לשון הפסוק: "חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם", ורק אז "וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים" – זהו הכיסוי האמור לעיל, ואילו הכיסוי שהיה בפחות מחמש עשרה אמה אינו נחשב כיסוי מבחינת הכתוב.

את טעם הדבר ניתן להסביר בכך שלא די בשכבת מים קלה המכסה את ההרים, אלא יש צורך בשכבה משמעותית, הנראית ברת קיום ומעלימה לגמרי את שתחתיה – בכדי לבטא את שלטון השמיים על הארץ ואת מחייתה המוחלטת. אם היה רק הפרש קטן בין גובה ההרים לבין מפלס המים שמעליהם, עדיין הארץ היתה נראית בהישג יד ובעלת קיום במציאות. שכבת מים של חמש עשרה אמה, מעלימה לגמרי את מציאות מה שתחתיה וכביכול מעלימה אותו מן ההוויה.

את משמעות המספר חמש עשרה, בהקשר זה, ניתן להסביר על פי האמור לעיל שמטרת כיסוי ההרים היתה הקפה מוחלטת של העולם כולו במים, כדי לטהרו כבמקווה טהרה; המבול טיהר את העולם, ניקה אותו מזוהמתו, והכשיר יצירת עולם חדש. בהתאם לכך, חמש עשרה האמה הללו היו מכוונות כנגד חמש עשרה מאות השנים שבהן קילקל האדם את דרכו ודירדר את רמתו המוסרית; החל מלידת אנוש, שאז נאמר: ''וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה''',⁶⁴ ועד בוא המבול. אנוש נולד בשנת רל''ה, והמבול היה בשנת אלף תרנ''ו – כך שביניהם עברו אלף ארבע מאות עשרים ואחת שנה, המורכבות מארבע עשרה מאות שנים ותחילתה של המאה החמש עשרה, שעל אף שלא הושלמה – היתה כנגדה אמה של מים. כנגד חמש עשרה מאות שנות הירידה הרוחנית, נבנתה קומה בת חמש עשרה אמות של מי טהרה, שהכשירה את העולם לצאת לדרכו החדשה מנקודת מוצא טהורה ונקייה.

בדברי 'מדרש הגדול',⁶⁵ הצורך בחמש עשרה האמה הללו מוסבר מבחינה מעשית – שכן באותם דורות היו 'נפילים' בעלי קומה, כמסופר בסוף פרשת בראשית, וגובה זה של המים הטביע אף אותם – גם אם עלו לראשי ההרים. כעין זה כתב רד''ק (בפסוק הבא): "ואמר 'וְכֹל [הָאָדָם]' – שאפילו [את] הנפילים שנשגבו בהרים הגבוהים כיסו המים, וטבעו בהם".

פירוש רש''ר הירש

רש''ר הירש פירש שני פסוקים אלו (יט-כ) באופן אחר. הוא עומד על ההבדל בצורת הניסוח בינם לבין קודמיהם, ומפרש שאינם מתארים שלב נוסף אלא משלימים את תיאור אותו השלב שתואר לפני כן בפסוק יח, של הליכת התיבה על פני המים. לדבריו, התיבה שטה ונעה ממקומה דווקא כשכוסו ההרים בחמש עשרה אמה, וכך עשתה יד ההשגחה כדי להגן על התיבה:

מבנה הסיפור מעורר את הרושם, כאילו הפסיק המספר באמצע. פסוקים יז ו-יח מספרים בו' ההיפוך, הוה אומר: הסיפור נמשך כסדרו, ואילו פסוק יט פותח בלשון עבר – "והמים גברו", ולא: "ויגברו המים" – והוא מחזיר אותנו אחורנית. התיבה היתה בנויה, ואפילו היתה חזקה ביותר – לא יכלה לעמוד בפני הרס המבול; הסכנה היתה קרובה שהיא תעלה על שרטון על אחד ההרים. משום כך היה צורך בהשגחת ה' ובהגנתו. כאשר החלו המים לרוב ולכסות את פני האדמה, הם זרמו בוודאי בזרם שוטף; אולם (פסוק יז) התיבה רק הורמה, אך עמדה על עמדה. רק (פסוק יח) משגברו המים ורבו מאוד על הארץ, רק אז החלה התיבה ללכת; שכן (פסוק יט), באותה שעה כבר גברו המים מאוד מאוד, וכבר כוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמיים. לא היה אפוא כל חשש, שהתיבה תעלה על שרטון.

וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם.

"וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר"

באופן פשוט, גוויעת כל בשר התרחשה עוד לפני שהגיע המבול לשלב של כיסוי ההרים, אולם תיאור זה נכתב כאן, לאחר שהשלים הכתוב את תיאור שלבי התגברות המים; וכך כתב אבן עזרא: "'וַיִּגְוַע' – וכבר גווע". אך 'בכור שור' הסביר שגם מבחינת סדר ההתרחשויות ישנו טעם לשיבוץ פסוקנו בשלב זה: "כי ברחו על ההרים מפני המים, וכיון שגברו המים על ההרים לא מצאו ידיים לנוס ומתו".

בעניין משמעות הלשון 'גויעה', ובפרט בהקשר זה, ראה לעיל (ו יז) באריכות.

הפועל "הָרֹמֵשׂ" האמור כאן אינו מתייחס דווקא לרמשים אלא לכל בעלי החיים, כמפורש בפסוק, ומשמעותו היא הליכה – ראה בעניין זה בהרחבה בספרנו 'אור עולם' ח''א, עמ' 137-136.

בעניין משמעות הפועל "הַשֹּׁרֵץ", ראה שם, עמ' 110-109.

בטעם הדבר שנגזרה גזירת המבול גם על בעלי החיים, ראה באריכות בביאור השיטות השונות, שם ח''ב, עמ' 319-312.

"הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף"

על אף האמור, שהמילים "הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" אינן מתייחסות בדווקא לרמשים אלא לכל בעל חיים המהלך על הארץ – הכללת העופות בכלל זה תמוהה; שכן למרות שבפועל הוא מהלך גם על הארץ ואינו מעופף בכל שעה – מכל מקום עיקר עניינו הוא במעוף, וזהו המאפיין הייחודי שלו.

ניתן להסביר שניסוח זה רומז לטעם הדבר שבעלי החיים נספו במבול; מפני היותם "עַל הָאָרֶץ" – בקרבת האדם, השחתתו השפיעה גם עליהם, או אף בלי זה – עצם היותם חלק מסביבתו הכליל אף אותם בגזירה שנגזרה עליו (כמבואר באריכות בספרנו שם). הדגים לא נכללו בגזירה (כפי שיבואר בפסוק הבא) מפני היותם במים, שאינם חלק ממקומו של האדם. על פי זה ניתן לומר שגם העופות, אילו היו רק בשמיים לא היו נכללים בגזירה, אך היותם גם רומשים על הארץ עושה אותם קשורים אליה וחלק מהמכלול של יושביה – ולפיכך אף הם נספו במבול, וזוהי הסיבה שכולל אותם כאן הכתוב תחת כותרת זו.

"וְכֹל הָאָדָם"

לכאורה היה מתבקש לכתוב "ובאדם", שהרי כבר נאמר "כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ", ולאחר מכן פורטו המינים ש'כל בשר' בהם גווע: "בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ", ולא נצרך אלא להוסיף – "ובאדם'', כלומר גווע כל בשר במין האדם.

ניתן לומר ששינוי זה רומז על כך שבמין האדם לא רק ה'בשר' גווע אלא גם הנשמה, "הָאָדָם" כולו. על פי זה ניתן להוסיף, שגם המילה "וְכֹל" מורה על כך; משמעותה אינה רק 'כל הפרטים ממין האדם', אלא גם 'כל הרבדים שבכל אחד מהם': הגוף והנשמה. וכך אמרו חז''ל (משנה סנהדרין י ג): "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדים בדין".

סדר הכתוב

המלבי''ם מסביר שסדר האיזכורים בפסוק – עוף, בהמה, חיה, שרץ, ואדם – הוא כפי הסדר שבו הם מתו בפועל:

כי העוף לחלישותו גווע תחילה על ידי השטף הבא מלמעלה, ואח"כ מתו גם הבהמות, ואח"כ גם החיות, שיש מהם שמגורתם במערות צורים בראשי ההרים ששם מצאו סתר בין נגד הגשם שבא מלמעלה בין נגד שטיפת התהום, כי כשבאו המים עד ראשי ההרים גוועו גם המה; אח"כ מתו השרצים, שבתוכם יימצאו מינים רבים החיים במים וביבשה והם האריכו ימים יותר; ואח"כ מת האדם, כי אין ספק שהאדם שהוא בעל תחבולות יותר מכולם עלה על ראשי ההרים והשתגב בצורים ומעונות עד שנמצאו יחידים נמלטים, או שעברו בספינות על פני ימים. אולם אחרי שעלו המים ט"ו אמה ממעל לראשי ההרים, פסקו כל התחבולות, שהגם שעלו לעצים הגבוהים שעל ראשי ההרים נהרגו מן השטף, והספינות נשברו בלב ימים, וספו תמו מאין מחיה, עד שגם מין האדם גווע ואיננו.

בפירושו לקמן (פס' כג) פירש את הטעם שמתו על פי סדר זה, גם מבחינה רוחנית:

והנה נפש האדם הוא האור הגדול הכולל בתוכו כל מיני האורות, ונפשות בעלי החיים הם רק ניצוצות קטנות מן האור הזה; לכן נאספו תחילה האורות הקטנות ואח"כ נאסף המאור הגדול. ומבואר שבעניין הנפשות הלך האבדון ממדרגה למדרגה, תחילה העוף שנברא בחמישי, ואחריו ברואי יום השישי, עד האדם.

אך בפסוק כג הוזכרו האדם ובעלי החיים בסדר שונה, וראה שם בביאור הטעם לכך.

כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.

מגמת הפסוק

נראה שפסוק זה לא בא להוסיף מידע, אלא להוות סיכום לאמור לפניו. לפיכך נאמר בו 'מתו' ולא 'גוועו' בדומה ללשון הפסוק הקודם, שכן הלשון 'גויעה' מתארת את אופן המיתה (בהתאם לפירושים השונים, ראה לעיל ו יז), והיא מתאימה לפסוק הקודם המתאר את מיתת הבריות בפועל; אך פסוקנו מהווה סיכום של תוצאת המבול כבמבט לאחור, ומעיד שלאחר גוויעת כל חי – נמצא שכולם היו מתים, ולפיכך נקט בלשון 'מיתה' שהיא בעלת משמעות כללית.

"נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים"

יש שפירשו משמעות ביטוי זה כפי המובן המקובל – 'נשמה', הישות הרוחנית המחייה את האדם, שיש בה 'רוח חיים'; משכך, התקשו כיצד מושג זה מיוחס כאן לבעלי החיים, שאינם בעלי נשמה אלא בעלי נפש טבעית בלבד.⁶⁶ אבן עזרא כתב שאכן פסוקנו מתייחס רק לאדם, שהוא אחרון הנזכרים בפסוק הקודם, ורד''ק כתב: "שניהם סמוכים 'נשמת' ו'רוח', כאילו אמר 'נשמת חיים ורוח חיים' [...] ואמר 'נשמת חיים' על האדם ו'רוח חיים' על שארי בעלי חיים, כי לא אמר 'נשמה' אלא על האדם".

אולם נראה שלפי הפשט אין הכרח בכל זה, שכן ניתן לפרש באופן פשוט שאין המדובר כאן על הישות המכונה 'נשמה' אלא על 'נשימה' – נשימת אוויר הנופחת רוח חיים באדם או בבעל החיים (ואכן כך מפרש רש''י על פי אחת הנוסחאות בפירושו).⁶⁷ הכתוב מעיד כי כל יצור נושם – מת; הנשימה היא הביטוי המובהק של החיים, ולפיכך בוחר בו הכתוב כדי לציין אותם.⁶⁸ וכך פירש המלבי''ם: "'נשמת רוח' היינו שאיפת האוויר, זה כולל כל בעלי חיים שצריכים לשאוף אוויר, מלבד דגי הים".

"מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה"

"בֶּחָרָבָה" היינו ביבשה, ובביאור הדגשה זו כתב רש''י (על פי קידושין יג ע''א): "ולא דגים שבים''. הישרדות הדגים לא אירעה רק מהסיבה הטכנית שאינם טובעים במים, אלא לא נגזרה עליהם הגזירה מלכתחילה; בטעם הדבר כתב בעל מדרש 'לקח טוב':⁶⁹ שלא היו ב'כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר' (לעיל ו יב), לפיכך ניצולו" – בשונה משאר בעלי החיים, הם דבקו כל אחד במינו ולא נזקקו למינים אחרים.

טעם זה מתאים לשיטה הסוברת שזו היתה הסיבה לכך שבעלי החיים נכללו בגזירת המבול, אך לשיטות האחרות בעלי החיים לא השחיתו דרכם ולמרות זאת נכללו בגזירה, בשל היותם חלק מעולמו של האדם (ראה בהפניה לעיל עמ' 126); לשיטות אלו נסביר זאת בכך שהדגים חיים בים, הנחשב רשות בפני עצמה ומנותק מהיבשה שהיא מקומו של האדם – ולפיכך אינם ראויים להיכלל בגזירה שנגזרה עליו.

גם לפי ההסבר הראשון אנו נזקקים לכך, שכן זהו הטעם לעצם העובדה שהדגים לא השחיתו דרכם: השחתה זו היתה תוצאה מההשפעה הרוחנית של האדם על בעלי החיים הסובבים אותו (ראה שם), ולפיכך הדגים לא נכללו בהשפעה זו. וכך כתב מהר''ל ב'גור אריה': "כי האדם החוטא ממריד את כל השרויים במחיצה שלו, והדגים אינם עם האדם, ולכך לא חטאו הדגים".

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

מגמת הפסוק

לאחר פסוק כא שתיאר את גוויעת כל חי בפועל, ופסוק כב שסיכם זאת, פסוקנו מתאר זאת מזווית עליונה יותר; מטרתו אינה התיאור הריאליסטי, אלא תיאור התקיימות הרצון האלוהי של מחיית העולם המושחת ומחיקתו מן המציאות. לפיכך הוא אינו מזכיר לשון גויעה או מיתה, אלא מחייה – מחיקה והעלמה של היקום כולו, כל המציאות שקיימת ועומדת על פני האדמה (מלשון קימה ועמידה, או מלשון קיום).

על פי זה יובן הסדר המופיע בפסוקנו, השונה מזה שהופיע בפסוק כא: שם מטרת הפסוק היא התיאור של הגויעה בפועל וממילא הוא מסודר על פי הסדר שבו הבריות גוועו, כמובא לעיל מדברי המלבי''ם; לעומת זאת, כאן הפסוק מתאר את זווית הראייה האלוהית, ולפיכך הוא מונה את הבריות לפי סדר חשיבותן: האדם בתחילה, ולאחר מכן בעלי החיים על פי סדר קרבתן לאדם – הבהמה ובכללה החיה, שקרובות לאדם וגם נבראו עימו ביום השישי; לאחר מכן הרמש – שאף הוא נברא ביום השישי, אך רחוק יותר מעולמו של האדם; ולאחר מכן העוף, שנברא ביום החמישי. כך משמע גם מלשון הכתוב: "מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם" – האדם עומד במרכז, וממנו הכתוב מונה והולך כלפי חוץ, את מעגלי החיים שסביב האדם: עד בהמה, ורחוק מזה – עד רמש, ויותר רחוק מזה – עד עוף השמיים.⁷⁰

זהו גם הטעם לכך שבפסוק כא ה'חיה' וה'בהמה' מוזכרות בנפרד, וגם הרמשים מוזכרים בתיאור מפורט: "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ", ואילו כאן החיה נכללה ב'בהמה', וה'רמש' מוזכר במילה אחת בלבד; שכן שם מגמת הכתוב היא תיאור ההתרחשות, ולפיכך הוא מנוסח בצורה מפורטת וציורית יותר, ואילו כאן המגמה אינה תיאור ההתרחשות אלא הצגת המבט האלוהי, וממילא אין צורך בזה, ודי בהזכרת שמות המינים.⁷¹

"וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ"

לשם מה נכתבו מילים אלו, לאחר שכבר נאמר בתחילת הפסוק "וַיִּמַח"?

רד''ק ורמב''ן מסבירים כי התיאור שבתחילת הפסוק מתייחס לבני האדם ובעלי החיים עצמם, ואילו זה שבסופו מתייחס לזכר שהיה עשוי להישאר מהם, שאף הוא לא שרד, ובכך נמחו לא רק גופיהם אלא גם זכרם, והביאו לכך דוגמאות שונות; רד''ק הסביר זאת באופן שמתייחס לבני האדם: "אמר 'וַיִּמָּחוּ' אחר שאמר 'וַיִּמַח', בעבור האדם, רוצה לומר שנמחו מכל וכל, שלא נשאר בהם שום זכר ושום בניין שבנו, שייאמר אחר המבול: זה הבניין בנה פלוני אשר מת במבול, כי הכל נמחה במי המבול", והרמב''ן הסביר זאת באופן שמתייחס לבעלי החיים: "פירשו הכפל, לומר כי נשכח זכרם, שאין להם זרע. ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל? אולי מפני העופות ומקצת השרץ, לאמר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ, כי הכל נימוחו". אם נצרף את פירושיהם יחד, הרי שמילים אלו מתייחסות הן לאדם והן לבעלי החיים, כפשט לשונן.

הרמב''ן הציע פירוש נוסף: "וייתכן שיהא שיעור הכתוב: 'וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה', כי 'מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם' נימוחו 'מִן הָאָרֶץ'"; נראה שכוונתו, שתחילת הפסוק מתארת את המחייה הכללית של העולם, וכפי שביארנו לעיל, ואילו סופו מציין את מה שהביא לכך, והיא המחייה שהתרחשה בפועל; איזכור המחייה הראשון מציין תוצאה, והאחרון הוא תיאור מציאותי-ריאליסטי של מחיית גופות האדם ובעלי החיים.

פירוש נוסף הביא הרמב''ן בשם חז''ל (סנהדרין קח ע''א), לפיו פסוקנו רומז להיכרתות המוחלטת של אנשי דור המבול, בגוף ובנשמה (עניין שכבר נרמז מספר פעמים בפרשתנו, כפי שציינו במקומותיהם): "ורבותינו דרשו: "'וַיִּמַח'' – בעולם הזה, ''וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ'' – מן העולם הבא'. עשו 'הארץ' הנזכרת כאן – ארץ החיים".

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

"וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם"

אבן עזרא פירש שהתגברות זו היא התווספות במים, בדומה להתגברות שהוזכרה בפסוקים דלעיל: "'וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם... חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם' – בעבור שנבקעו המעיינות; גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד, כי פירוש 'אָנֹכִי מַמְטִיר' (לעיל ז ד) – תמיד בלי הפסקה. והעד, שאמר: 'וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם' (להלן ח ב)". לדבריו, מעיינות התהום המשיכו לנבוע גם בחודשים שלאחר ארבעים ימי המבול, ואף ירדו בהם גשמים – אלא שלא ברצף כפי שהיה לפני כן. הוא מביא ראיה לפירושו מכך שלהלן, לאחר מאה וחמישים ימים אלו, נאמר ''וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם'' – ומוכח מכך שעד אז הוסיפו הגשמים לרדת.

לעומת זאת, לדעת הרמב''ן (להלן ח ד) הגשמים פסקו לגמרי לאחר ארבעים ימי המבול, וההתגברות האמורה בפסוקנו אינה תוספת, אלא ש''עמדו כן בגבורתם":

והסדר בעניין הזה, כי ביום רדת הגשם נבקעו מעיינות תהום ונפתחו ארובות השמיים וירד הגשם ארבעים יום, ובהם גברו המים חמש עשרה אמה מלמעלה. ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום וארובות השמים פתוחות, והיה האוויר לח מאוד וכל הארץ מלאה מים, ואינם נגררים במורד, ולא ייבשו לעולם. ועמדו כן בגבורתם עד מלאת ק"נ יום לירידת הגשם.

לפירושו, הישארות ארובות השמיים פתוחות אין משמעה ירידת גשמים, אלא הישארות האוויר הלח שמונע התייבשות המים; במשך מאה וחמישים הימים שלאחר המבול נותר אקלים כזה שגרם למים לעמוד בגבורתם.

את ראית אבן עזרא מהפסוק "וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם" הוא דוחה ומסביר זאת לשיטתו בכך שאין כוונת הכתוב לגשמי המבול אלא לגשמים שגרתיים, שאף הם נכלאו ונמנעו מאז שעברו מאה וחמישים יום ועד ליציאת נח מן התיבה, כדי לאפשר התייבשות הארץ:

וטעם "וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם" – שלא ירד עוד גשם עד צאתם מן התיבה, כי היו השמיים ברוח הזה [הנזכר בפסוק הבא: "וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם"] כברזל, ולא הורידו טל ומטר כלל, וייבש האוויר וחרבו המים, כי גשם המבול כבר כלה מיום הארבעים.

אע''פ שלדעת רבי אליעזר, הסובר שהמבול התחיל בי''ז מרחשוון, נמצא שמאה וחמישים היום כלים באמצע הקיץ, כשממילא לא יורדים גשמים – מכל מקום היתה משמעות לכליאה זו בכך שלא ירדו גשמים בתחילת החורף הבא, שכן היציאה מן התיבה היתה רק במרחשוון שלאחריו; הפקודה האלוהית על כליאת הגשמים היתה לאחר מאה וחמישים היום, וכך מציין זאת הכתוב, אע''פ שביטויה המעשי היה רק לאחר מכן. ניתן גם לומר שהביטוי 'גשם' האמור כאן כולל גם טל, היורד גם בקיץ, ואף הוא נמנע מאז כדברי הרמב''ן.

לעיל בפסוק יח הובאו דברי הרמב''ן, שפירש (בפירושו השני) את הפועל "וַיִּגְבְּרוּ" כמציין תנועה שוטפת והרסנית: "שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבניינים". ייתכן שכאן לא פירש כך, שכן מאחר וכל היקום כבר נמחה, כאמור בפסוקים דלעיל, כבר לא היה צורך בזה; אך מכל מקום ניתן לפרש כך גם כאן, ולומר שכוונת הכתוב היא שהמים סערו במשך כל מאה וחמישים הימים הללו, אף שלא היה בהם ריבוי. אף על פי שלא היה בכך צורך מעשי למחיית העולם, היה בכך ביטוי לחרון האף שניתך על העולם המושחת, ושבמשך כל זמן זה עוד לא סיים את התיקון שהוא מביא עליו.

באופן נוסף ניתן לפרש על פי רש''י שם, שפירש: "'וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם' – מאליהן", אם כוונת דבריו כפשוטם – אזי כשם שהתגברו והתרבו המים מאליהם בארבעים הימים שירדו בהם הגשמים, כך המשיכו להתגבר גם במאה וחמישים הימים שלאחריהם.

"חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם"

נחלקו המפרשים אם מאה וחמישים יום אלו כוללים את ארבעים ימי המבול או שהם מתחילים להימנות מלאחריהם: רש''י (לקמן ח ג) פירש שימים אלו הם מלבד ארבעים היום, ואילו הרמב''ן (שם פס' ד) פירש שהם כוללים אותם:

והנראה בדרך הפשט, כי "חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם" האמורים בהתגברות המים, יכללו ארבעים יום של ירידת הגשם, כי בהם עיקר הריבוי והתגברות [...] והנכון בעיניי, כי חמישים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחודש השני, הוא חודש מרחשוון, עד שבעה עשר יום לחודש השביעי, הוא חודש ניסן, והוא יום מנוח התיבה, כי אז העביר ה' רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה, שחסרו מאוד, "וַתָּנַח הַתֵּבָה".