שער ח · תפוצת העמים

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת, וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל.

מפשט לשון הכתוב משמע שכל בניהם של בני נח נולדו לאחר המבול; ואכן כך כתב הרמב''ן:

לרמוז כי אף על פי שהיו ראויים לבנים קודם המבול, כי דרך הדורות ההם להוליד כבני שישים, אלו לא נולדו להם, גם למאה, [אלא] רק אחר המבול, כי כבש ה' את מעיינם שלא יולידו ויאבדו [הנולדים] במבול, או שיצטרך להציל רבים בתיבה. וכן עשה לכל המשפחה הזאת, כי למך נתאחר בתולדות נח יותר מכפליים באבותיו, ונח הרבה מאוד. וכבר הוזכר זה בפירוש רש"י (לעיל ה לב) מבראשית רבה (כו ב).

הנחה זו מתאימה לשיטתו דלעיל, שכנען היה בכורו של חם; אך לדעת הסוברים שכנען היה הבן הצעיר, עלינו לומר שאחיו הגדולים נולדו לפני המבול, שהרי מפשט הכתובים נראה שמעשה שכרות נח היה סמוך ליציאה מן התיבה;¹⁶⁴ ואם כן, אין מניעה לומר שגם לשם ויפת נולדו בנים לפני המבול. הרעיון שמביא הרמב''ן בשם המדרש, לפיו לא רצה הקב''ה שמשפחת נח תהיה רחבה בעת המבול, קיים גם לפי אפשרות זו – שכן נכדי נח היו אז מעטים וצעירים ולא בעלי משפחות, כפי שהיה אילו נח ובניו היו מולידים בגילאים הרגילים באותה העת.

אם כך, מדוע מדגיש הכתוב שלידת בניהם היתה "אַחַר הַמַּבּוּל"?

נראה שמשמעות מילים אלו אינה מסתכמת בתיאור עובדתי (אף שגם זה נכון, שכן כמעט כל הנזכרים בפרק נולדו לאחר המבול, וכולם בכלל "בָּנִים" – בנים ובני בנים), אלא היא מהווה כותרת לשלב החדש שבו עומד העולם. אע''פ שבפועל חלק מהם נולדו לפני המבול, הכתוב מבקש לצייר כאן פתיחתו של דף חדש וְחָלָק בתולדות האנושות. כל הנולדים מכאן ואילך, באים אל עולם מזוכך ומטוהר – וגורלו תלוי אך בידם.

טעם פירוט תולדות בני נח

כתב הרמב''ן (בפס' ה):

וסיפר הכתוב כל אלה, כי רצה להודיע ייחוס אברהם מִשֵּׁם, ותולדות חם, להודיע העמים שזכה אברהם בארצם בעוון אבותם. ולכן סיפר גם ביפת והפלגה, להודיע סיבת שינוי הלשונות ופיזורם בקצווי הארץ לזמן מועט אחרי אדם הראשון. ועוד, להודיע חסדי ה' ושמרו הברית לנח, כי לא כילה אותם.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג נ) כי זה יאמת לשומעים חידוש העולם. וגם זה אמת, כי אברהם אבינו "יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" (לקמן יח יט), ויעיד להם על נח ובניו שראו המבול והיו בתיבה, והנה הוא עד מפי עד בעניין כל המבול, ועד רביעי על יצירה, כי נח ראה אביו שראה אדם הראשון, ויצחק ויעקב ראו שֵׁם, העד במבול, ויעקב מגיד כל זה ליורדי מצרים, גם לפרעה ואנשי דורו. והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמישה דורות, מגידים מעשיהם ותולדותיהם.

המלבי''ם (בפס' כה) כתב, שפירוט זה מחזק ומבסס את אמינות התורה:

והנה האריכה התורה בייחוס האומות והסתעפותיהם, שזה אות או מופת על אמיתת הדברים שסיפר מעניין המבול, שמימי המבול עד ימי משה לא היו [אלא] רק שמונה מאות שנה, ומשה הודיע ייחוס כל האומות והסתעפותם בזמן המועט הזה, שאי אפשר שיגיד בזה איזה דבר שאינו אמת, שאז היו כולם מבררים שקרות דבריו ח"ו על ידי דברי הימים אשר לאומות, מזה התבררו אמיתת דברי תורתנו הקדושה.

מעבר לכך, נראה כי ישנו ערך בידיעת זהותן של שבעים האומות, מוצאן, מקומתיהן ותולדותיהן, מצד עצמה. כשם שישנו ערך בהכרת המציאות הטבעית הסובבת את האדם, שנבראה בבריאת העולם ומהווה גילוי אלוהות – ולפיכך היא מתוארת בפרק א בחומש זה, כך ישנו ערך בהכרת המציאות האנושית שעל פני הארץ, שנוצרה בעת התחדשות העולם לאחר המבול – ומהווה גילוי וביטוי לשבעים כוחות רוחניים, 'שרי האומות', הפועלים בעולם ומייצגים מגמות שונות מטעמו של מלך מלכי המלכים. המקרא כולו מלמד את תולדות האנושות מתוך זווית ראייה אלוהית, וכבסיס טבעי ומתבקש לכך – מציג כאן את זהותה ומקורה של כל אחת משבעים האומות, הפועלות בעולמו של הקב''ה. מניין מדוקדק של כל האומות המנויות בפרקנו, אכן יסתכם במספר שבעים (וראה על כך בהמשך).

בְּנֵי יֶפֶת: גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס. וּבְנֵי גֹּמֶר: אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה. וּבְנֵי יָוָן: אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים.

כתב רש''ר הירש: "אין ברצוננו להוכיח מה היחס שבין השמות האלה לבין עמים וגזעים הידועים לנו. אך נזכיר, שהם הולכים ומתגלים במציאות ההיסטורית של העבר"; אף אנו נלך בדרכו, ובביאור פסוקי פרק זה לא נאריך בחקירת הזיהויים של האומות הנזכרים בו, ונסתפק רק בהערות הנצרכות לשם הפרשנות במסגרת המקרא עצמו.

האחרון שבבני יפת, 'תירס', מזוהה בתלמוד (יומא י ע''א), לפי אחת הדעות, כפרס; מאחר ומדי ופרס פועלות כממלכה אחת, כפי שעולה מהכתובים במגילת אסתר – אכן מסתבר שיש ביניהם קרבה אתנית.

מבין בני יפת, רק גומר ויוון מנויים בכתוב כאבות לראשי אומות; הטעם לכך הוא, שבניהם של שאר בני יפת המשיכו לחיות כעם אחד ולדבר בלשון אחת ולא נפרדו זה מעל זה, ולפיכך נמנים כאומה אחת. וכך כתב הרמב''ן (בפס' ז): "כי כל אחד היה לגוי אחד בארץ ולא הוליד אומות שונות". חלוקה כזו תופיע גם אצל בני חם ובני שם.

גם גומר ויוון, על אף שבניהם ראשי אומות, מהווים ראשי אומות בעצמם (וכן דומיהם בהמשך הפרק), כפי שכתב המלבי''ם: "חשב ראשי אומות, וגומר הוליד בנים הרבה חוץ מהנחשבים כאן, וכולם נעשו אומה אחת תחת שם 'גומר', ואשכנז וריפת וכו' היו אומות בפני עצמן, וכן היה ביוון, והיו מבני יפת י"ד ראשי אומות".

"כִּתִּים" – כתב אבן עזרא: 'שם, והוא בן יוון'', כלומר שמילה זו היא שמו של אותו הבן, וכן דעתו לכאורה לגבי "דֹדָנִים"; אך הגר''א (בביאורו לדברי הימים א' א ד) כתב: "וכל שם שבא כאן עם י' ומ' לאחרונה, כמו 'כִּתִּים וְדֹדָנִים', אינו שם של הבן ההוא, אלא נכתב על שם האומה שיצאה ממנו" – בני אותן האומות נקראו ''כִּתִּים וְדֹדָנִים'' בלשון רבים .

מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.

כתב הרד''ק: "אחר הפרדם, בחרו להם בני יפת איים ששכנו בהם, ו'איים' הם מחוזות מחולקות זה מזה"; ואע''פ שעל פי רוב 'אי' מציין מחוז המוקף בים, אין זה מעיקר משמעות המילה.¹⁶⁵ כאן תוכן הפסוק הוא, ש"מֵאֵלֶּה" – מהבנים הללו, "נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם" – נפרדו יושבי מחוזות העמים אלה מאלה, "בְּאַרְצֹתָם" – בארצות המסויימות שבהן התיישבו, "אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ" – לכל אחד מהם התעצבה לשון משלו, "לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" – כל אחד מהעמים הללו בנוי ממשפחותיו, ושומר על היותו 'גוי' בפני עצמו ועל ייחודיותו.

הביטוי "לְמִשְׁפְּחֹתָם" לכאורה מיותר, שכן מובן מאליו שכל עם מורכב מהמשפחות שבו; אך ניתן לראות זיקה בין הזכרתו כאן לבין האמירה דלעיל (ח יט) על בעלי החיים: "לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה", וכדברי רש''י שם: "קיבלו עליהם על מנת לידבק במינן'' – ואם כן, אף כאן ניתן לפרש זאת בכך שהאנושות יוצאת אל דרכה החדשה מתוך התחייבות לשמירת סדר חברתי של חיי משפחה מתוקנים, הרחוק משחיתותו של דור המבול.

מדברי הרמב''ן משמע שהבין שהאיים האמורים בפסוקנו הם איי הים (ולא כפירוש רד''ק דלעיל). אכן, רבים מבני יפת שוכנים באיים או חצאי אי, כדוגמת יוון ואיטליה, אך לא כולם; אולם ניתן לומר שמכיוון שצורת התיישבות זו אפיינה את בני יפת, השתמש בה הכתוב אע''פ שלא כולם השתכנו באיים. וזו לשון הרמב''ן:

וטעם "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם" – כי בני יפת יושבי איי הים והם נפרדים, כל אחד מבניו באי אחר יושב לבדו, וארצותם רחוקות זו מזו, והיא ברכת אביהם שאמר: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" (לעיל ט כז) – שיהיו רבים במרחבי ארץ. אבל בני חם – כולם קרובים [זה לזה], יושבי הארצות [ולא האיים], ולכן אמר: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן" וגו' (פס' יט), ואמר "בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (פס' כ). וכן בבני שם [לא הזכיר איים].

באופן דומה כתב רש''ר הירש:

יסודות אלה של פירוד ואיחוד נזכרו גם בבני חם ובבני שם: "לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (פס' כ), אך יתרים עליהם בני יפת, שנפרדו ל"אִיֵּי הַגּוֹיִם". הפיצול היה רב בבני יפת, והם נפרדו ברבגווניות של תכונות שונות. דבר זה ידוע בבני יוון, בשבטי היוונים, ואם יש אמת במסורת העממית – והדבר מסתבר מאוד – ש'אשכנז' היא גרמניה והשבטים הגרמניים, תהיה אשכנז הדוגמה השנייה של פיצול לאומי ודצנטרליזציה. אולם, היה בכך משום סיוע רב לשליחותו הרוחנית של יפת; מדינות קטנות שוקדות תמיד על טיפוח ערכי התרבות.

וּבְנֵי חָם: כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן. וּבְנֵי כוּשׁ: סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן. וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.

"וּבְנֵי כוּשׁ"

כתב הרמב''ן:

"וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה" וגו' – היו אלה ראשי אומות, ובני רעמה היו שני לאומים. אבל נמרוד לא היה לאום,¹⁶⁶ על כן כתב אחר כך "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד", ולא אמר "ובני כוש נמרוד וסבא וחוילה". אבל פוט היה לגוי אחד ולא היו ממנו אומות שונות כמצרים וכנען, על כן לא החזירו הכתוב [=לא הזכירו פעם שנייה עם שמות בניו].

ובבראשית רבה (לז ב): "אמר ריש לקיש: היינו סבורים שנבלעה משפחתו של פוט, ובא יחזקאל ופירש: 'כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד וְכָל הָעֶרֶב' (יחזקאל ל ה)". כי מפני שלא החזירו הכתוב היינו סבורים שנתערב זרעו בבני כנען, ולא היו אומה ולא ירשו להם ארץ שתקרא על שמם. אבל גם במגוג ומדי ותובל ומשך ותירס בני יפת לא הזכיר משפחות בתולדותם, וכן בבני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד, ראשי אומות, ולא הזכיר להם תולדות, כי כל אחד היה לגוי אחד בארץ ולא הוליד אומות שונות.¹⁶⁷

"הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ"

כתב הרד''ק:

זכר [=הזכירו] לבדו, מפני גבורתו ומלכותו. ומה שזכר "הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ", אינו אומר כי לא היה גיבור לפניו ולא בדורו אלא הוא, כי זה לא ייתכן, והלוא "הַנְּפִלִים הָיוּ" (לעיל ו ד), ועוד שמילת ''הֵחֵל'' אינו נופל בזה העניין, כי ''הֵחֵל'' רוצה לומר: החל לעשות מעשה! אלא פירושו: החל להראות גבורתו באומה אחת או באומות לכובשן תחתיו ולהיות מלך עליהם, כי עד שקם הוא – לא היה אדם שמלאו ליבו בגבורתו למשול על עם, וזהו שאמר "בָּאָרֶץ" [דהיינו על יושבי הארץ]. וזכר ממלכתו והערים שכבש, ועד שקם הוא לא היה מלך אלא היו מתנהגים כל גוי וגוי על פי שופטים ומנהיגים, וכל זה היה אחר הפלגה.

המלבי''ם מוסיף, שמלכותו נוצרה על ידי גבורה ומלחמה: "שהוא היה הראשון שקיבץ אליו מחנות וילחם מלחמות ויתגבר על יתר בני אדם וימלוך עליהם; שעד עתה חיה כל משפחה תחת אביהם הראשון שהיה ראש המשפחה".

כך פירוש הכתוב על דרך הפשט, שלפיה אין כל רמז בכתוב למימד של רשעות בדמותו של נמרוד. אולם רש''י, על פי המדרש (בראשית רבה לז ב), מצייר את דמותו כשלילית ביותר, ואף מלמד על קשר בינה לבין חטא דור הפלגה שבפרק הבא: "'לִהְיוֹת גִּבֹּר' – להמריד כל העולם על הקב''ה בעצת דור הפלגה''. הגבורה המיוחסת בכתוב לנמרוד היא התגברות והעזת פנים כנגד מלכו של עולם – "כִּי נָטָה אֶל אֵל יָדוֹ, וְאֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּר" (איוב טו כה).

אלא שאם כך, קשה כיצד אומר על כך הכתוב: "הוּא הֵחֵל", הרי תופעה זו היתה קיימת לפניו, עוד בטרם המבול – על כל פנים לפי שיטת המדרש ורש''י עצמם, שפירשו את האמור לעיל (ד כו) "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" – כתיאור צמיחתה של תופעת העבודה הזרה!¹⁶⁸

כתב על כך הרמב''ן: "ואם כן, 'הוּא הֵחֵל' – אחר המבול, כי בימי דור אנוש הוחל. ואפשר שנאמר כי הוחל בדור הפלגה מרד, ובימי אנוש לא היו במורדי אור, אבל עבדו גם לאלוהים אחרים". לתירוצו הראשון, כוונת הכתוב שנמרוד היה הראשון בכך בעולם שלאחר המבול; לפי זה, בולט מפסוק זה יחסו של המקרא לעולם שלאחר המבול כעולם חדש, כפי שהזכרנו מספר פעמים לעיל. לתירוצו השני, בימי אנוש לא היתה מרידה גמורה בקב''ה אלא היו עובדים בנוסף לו גם עבודה זרה, או שראו אותה כמתווכת בינם לבינו,¹⁶⁹ אך נמרוד היה הראשון למרידה המוחלטת במלכות ה'.

הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה', עַל כֵּן יֵאָמַר: כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'.

שתי הגישות בהבנת דמותו של נמרוד, ממשיכות גם בפירוש פסוק זה:

המובן הפשוט של התואר "גִּבֹּר צַיִד" הוא שהצטיין בגבורתו בציד חיות, ומהמילים "לִפְנֵי ה''' משתמע כי לציד זה היה קשר כלשהוא לעבודת ה'; ואכן כך פירש אבן עזרא: "שהיה בונה מזבחות ומעלה אותם החיות עולה לַשֵּׁם, וזו דרך הפשט".

הרמב''ן כתב על פירושו: "ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה".¹⁷⁰ אולם, אם נרצה להיצמד לפשט הכתובים ועם זאת לא לנטות מקבלת חז''ל, נוכל לומר שאכן מעשיו היו כפי שפירש אבן עזרא – אך לא ממניעים טהורים של עבודת ה', אלא מתוך אינטרסים אישיים; הוא היה מעלה בעלי חיים לקרבן מתוך כוונה ורצון שעבודה רוחנית זו תשפיע עליו ברכה במעשיו והצלחה בדרכיו, ניצחון במלחמותיו והתחזקות במלכותו.

על פי זה ניתן להסביר את המשך הפסוק: "עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'" – נמרוד הפך סמל ודוגמה לאדם העובד עבודה רוחנית, אך זו אינה נעשית על ידו אלא לשם מילוי צרכיו האישיים, או אפילו לשם הצלחה במעשים שליליים. בפתגם זה היו משתמשים כלפי אדם שהינו "גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'" כלפי חוץ, אך אינו אלא "כְּנִמְרֹד", שעשה כן מתוך כוונות זרות.

הרמב''ן עצמו פירש אף הוא שמדובר כאן בציד חיות, אך הסביר באופן אחר את הביטוי "לִפְנֵי ה''':

ואמר "לִפְנֵי ה'" – להפליג, כי אין תחת כל השמיים כמוהו בגבורה, וכן "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (לעיל ו יא), כי כל אשר לפניו בארץ נשחתו, כעניין "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי" (ויקרא כב ג), כי בכל מקום הוא לפניו.

לפירושו, מילים אלו אינן צובעות את הדמות לחיוב או לשלילה, אלא מעצימות את גבורתו הייחודית. על פי זה, גם הפתגם שבהמשך הפסוק צריך להתפרש באופן דומה, כך שהוא נאמר על אדם שמצטיין בגבורתו במעשי הציד.

פירוש נוסף, שאף הוא נצמד לדרך הפשט של ציד חיות, ואינו מצביע על כיוון חיובי או שלילי, כתב החזקוני:

"לִפְנֵי ה'" – על פי הדיבור [...] ממרום נגזר על נמרוד שתצלח רוח גבורה עליו ויתפוש נצחו בכל אשר ילך. "עַל כֵּן יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד" – על כן, כל אדם אשר יריק את חניכיו לחנכו לתפוש חרב, מברכו ברכה זו: כנמרוד שגזר עליו הקב"ה להיות גיבור ציד לצוד ציד, שלא יישמט מידו חיה רעה דוב וחזיר יער וארי, כן תצלח בחרב זו שאני חוגרך ותתפוש ניצחון בכל אשר תלך.

כלומר, ההצלחה כה האירה פנים לנמרוד עד שהיה ניכר שיש לו סיוע אלוהי מיוחד היוצא מגדר הרגיל.

לעומת כל הפירושים האמורים, רש''י פירש בדרכו של המדרש שלא מדובר כאן על ציד חיות; לדרכו, כל עצמם של פסוקים אלו לא באו אלא לתאר את רשעותו של נמרוד:

''גִּבּוֹר צַיִד'' – צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום; ''לִפְנֵי ה''' – מתכוון להקניטו על פניו; ''עַל כֵּן יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד'' – על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו, ייאמר: זה כנמרוד גיבור ציד.

רש''ר הירש פירש, שמדובר כאן על ציד הבריות עצמן כפשוטו – השתלטות עליהן ושיעבודן; ומלבד ששלטונו של נמרוד היה מושחת, הוא גם גייס כביכול לצידו את הכוח האלוהי:

'ציד' מתייחס בדרך כלל לציד חיה; אולם שורש 'צוד' שכיח גם בציד אדם. כך: "חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים" (משלי יב יב), וכן במקומות אחרים. [...] נמרוד החל להיות גיבור ציד; הוא היה גיבור לצוד בני אדם; הוא זיווג אלימות עם עורמה כדי ללכוד את הבריות לצורך תכניותיו. [...] ונמרוד היה ראשון גיבורי הציד. הוא חש בעדיפותו החומרית – ואולי גם הרוחנית – ושיעבד את חסרי הכוח והבינה; כביכול, הוא שם אותם במשמר כדי לנצל אותם בשעת הצורך. הנה זו קללת שלטון העריצות, ועתידה היא להתגלות בתולדות האומות; ומראים לנו כאן, שמקורה באלימות ועורמה מלמעלה, ולא בכניעה שמרצון מלמטה. ואין ספק, שמדובר כאן בציד אדם, ולא – כפי שמפרשים בדרך כלל – בציד חיה; שכן, הפסוק מוסיף מיד: ותהי ראשית ממלכתו; ומוכח מכאן, שאין 'גיבור ציד' בלא 'ממלכה', או בדרך כלל: ש'גיבור ציד' זהה כאן עם 'מלך'. נמרוד היה מולך בכיפה, ראשון למושלים עריצים.

והוא מוסיף עוד שתי מילים רבות משמעות: "גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'''. "לפני ה'" איננו רומז בשום מקום, שנעשה דבר בניגוד לרצון ה' [כפירוש רש''י]; היפוכו של דבר: הוא מתייחס תמיד לדבר, שרצון ה' מתקיים בו. וכן מצינו בפרשת בני גד ובני ראובן: "אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה" (במדבר לב כ, וכן עוד שם). וכן הדבר גם כאן: נמרוד היה גיבור ציד 'לפני ה''. הוא קיים את ה'דת' והלך 'בשם ה'' ועשה את רצון האל; וזה שיא ההשחתה שבפרשת נמרוד. שם ה' – אם יובן כהלכה – מעניק שיחרור ושוויון לכל אדם; בו יתנהגו הכל עם הכל במידת הרחמים והחסד; ושם זה טרם נשתכח מן הלב. ועתה, נמרוד החל לשעבד את הבריות ולדכא אותם 'בשם ה''. הוא היה הראשון, שניצל שם שמים לרעה; הוא הסווה את העריצות בהילת קודש של רצון ה' ודרש בשם ה' הכרה בשלטונו. והדברים התפתחו אחר כך עוד יותר: מלכי קדם לא רק משלו בשם האל ואצלו על עצמם מזיו האלוהות, אלא הם עצמם נעשו אלים. ודוקא בזרע חם נמצאו פרעונים, הכורעים ברך לדמות דיוקנם האלוהית. נמרוד היה דוגמה לעריצים ערמומיים, המתעטרים בהילת קודש; את כוחם, מדיניותם והילת הקודש שלראשם – היו מכנים [הבריות] בביטוי זה: ''כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'''.

וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר.

כאמור, נמרוד היה הראשון שגבר על החברה ככלל ומלך עליה; כך יש שפירשו את הפסוק הקודם, ופירושם מתחזק מהאמור בפסוק זה, המתייחס ל"ממלכתו" כדבר הידוע מכבר, ובא להוסיף את תיאור תולדותיה.

הרד''ק הציע שתי אפשרויות לפירוש הפסוק: "'וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל' – ומלך עליה, ואחר כך כבש 'ארך אכד וכלנה' – שארבעתם 'בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר'. או: ארבעתם כבשן בתחילה, ואחר כך כבש מדינת אחרות שלא נזכרו". ההבדל בין הפירושים הוא, שלפי הפירוש הראשון רק בבל היתה 'ראשית ממלכתו', ואת שלושת המקומות האחרים כבש לאחר מכן, ואילו לפי הפירוש השני על ארבעתם נאמר שהיו 'ראשית ממלכתו'; בין כך ובין כך – ארבעת המקומות הללו, היו "בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר".

מהמילה "וַתְּהִי" – המנוסחת בלשון יחיד – לא ניתן להוכיח כאפשרות הראשונה, שכן היא מתייחסת ל'ראשית' ולא ל'בבל'; אך מטעמי המקרא משתמע כאפשרות זו, שכן המילה 'בבל' מוטעמת בטעם 'קטון', היוצר הפסקה גדולה וניכרת יותר מאשר הטעם 'טפחא' שהונח תחת המילה 'וארך', כך שהפיסוק הוא: "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר", ולא כפי שהיה ראוי לפי האפשרות השנייה: "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ: בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". עם זאת, ישנו גם קושי באפשרות זו, מאחר ולפיה תחביר הפסוק אינו מובן כל צרכו, שכן המילים "וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה" מופיעות ללא נשוא – ועל הקורא להשלים זאת על פי הבנתו.

מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר, וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח, הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה.

"מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר"

הרמב''ן מפרש כי פסוק זה הוא המשך לקודמיו, והוא מתאר את פעלו וממלכתו של נמרוד:

"מִן הָאָרֶץ הַהִוא" במלכו עליה, "יָצָא אַשּׁוּר" – פתרונו: יצא אל אשור, כי אשור מבני שם היה [כאמור בפסוק כב], וזהו כלשון "וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה" (במדבר לד ד), "וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ... אֶדְרֶעִי" (דברים ג א), "וְיָשֹׁב אַרְצוֹ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל" (דניאל יא כח), ורבים כן. ולכך תקרא ארץ אשור 'ארץ נמרוד', כמו שנאמר: "וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד בִּפְתָחֶיהָ" (מיכה ה ה), ו'ארץ נמרוד' ירמוז אל נינווה ואל רחובות עיר ואל כלח.

לפירושו, הפסוק מתאר את הרחבת נמרוד גבולות ממלכתו ובנייתו אותה: לאחר שהשתלט נמרוד על מחוזותיה של ארץ שנער, יצא אל ארץ אשור ובנה בה ערים – ומסתבר שמלך אף עליהן. הוא מביא ראיה לדבריו מהפסוק המכנה את אשור 'ארץ נמרוד' – אע''פ שאשור הוא מבני שם ונמרוד מבני חם, ואין זאת אלא משום שהוא בנאה ומלך בה בעבר.

לעומת זאת, מפרשים אחרים הסבירו ש'אשור' הנזכר בפסוקנו הוא אדם, והוא הנושא בפסוק – ולא המושא; אותו אדם יצא מארץ שנער, ובנה את הערים הללו. כך פירש רש''י, על פי בראשית רבה (לז ד): "כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין בַּמָּקוֹם לבנות המגדל, יצא מתוכם". בעקבות המדרש, ממשיך רש''י מהפסוקים הקודמים את הקו הפרשני המציב את מעשה עצת דור הפלגה כרקע לתיאור המופיע כאן.

גם רש''ר הירש מפרש בדרך זו, אך מציב רקע אחר ליציאת אשור מארץ שנער – כהמשך לקו הפרשני שהתווה לעיל, בעניין קללת כנען ובעניין גבורת נמרוד:

אשור היה מזרע שם. נראה, שנמרוד הצליח להיות גיבור ציד רק במסגרת חוגו הוא. שכן, רק במקום שניטלה החירות המוסרית, שם הוכשר האדם להיות עבד עבדים, ורק שם יש שלטון לגיבורי הציד. נראה איפוא, שנמרוד לא הצליח להפיק את זממו אלא בתחום מושב בני חם, ואילו אשור השתמט ממנו ויצא מן הארץ ההיא.

"רְחֹבֹת עִיר"

שם זה מותרגם ב'תרגום ירושלמי' כ"פְּלַטְיָיתָא דְקַרְתָּא" – רַחֲבוֹת העיר. המלבי''ם פירש: "ויש לפרש מה שכתוב 'וְאֶת רְחֹבֹת עִיר', שכאשר רבו האנשים בנינווה בנה רחובות השייכים לעיר נינווה, והרחובות האלה היו גם כן מלאות צאן אדם, ונקראים רחובות של העיר, וכאשר צר להם המקום הוסיף לבנות את כלח". לפירושו, מדובר על הַרְחָבָה שנבנתה סביב העיר ושימשה למגורי אדם; אולם על פי התרגום הנזכר ניתן גם לפרש כי מדובר על רחבות מפולשות ששימשו למסחר וכדומה – סביב העיר או בתוכה – וכהוראת המילה 'פלטיא' בלשון חז''ל.¹⁷¹

"הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה"

רש''י כתב (על פי בראשית רבה לז ד): " הָעִיר הַגְּדֹלָה' – היא נינווה, שנאמר: 'וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים' (יונה ג ג)"; אולם על דרך הפשט מתקבל יותר על הדעת פירוש רד''ק: "והנכון כי על רסן אמר, כי עליה היה הסיפור" – נושא הפסוק הוא העיר רסן, ואילו נינווה וכלח נזכרות בו רק לשם ציון מקומה שלה, ולפיכך מתבקש לפרש שסוף הפסוק מתייחס אליה.

פירוש מעניין הציע 'בכור שור', לפיו נראה שסיום הפסוק מתייחס לשלושת הערים יחד:

עשה חיבור ורסן בין נינווה ובין כלח, כמו 'רסן הסוס' שהוא בראש הסוס וראש אחד ביד האדם, ומחברן [...], שעשה בניין בין שתי העיירות עד שהגיע הבניין לכאן ולכאן, וחיבר שתי העיירות יחד ונעשו כולם עיר אחת גדולה ונקראו על שם נינווה, וכן הוא אומר ''וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים''.

מדבריו נראה כי רסן לא היתה עיר אלא רצף בנייה שנועד לחבר בין הערים נינווה וכלח; אולם מלשון הכתוב "וְאֶת רֶסֶן" לא משמע כך, שכן לדבריו היה צריך להיכתב "ורסן" – הוא בנה רסן=חיבור בין נינווה ובין כלח. נראה איפוא, שגם אם נאמץ רעיון זה – נאמר שרסן היתה עיר בפני עצמה, אלא שנקראה כך מפני שהיוותה חיבור בין נינווה ובין כלח – בין אם נבנתה לשם כך, ובין אם רק לאחר בנייתה נוצר ממילא מצב זה. וכך כתב הנצי''ב ב'העמק דבר': "לפי הפשט, אחר שבנה רסן בין שתי ערים הללו, נתחברו שלושת ערים הללו ונעשית עיר גדולה לאלוהים, ואח"כ הוסב שלושת הערים על שם נינווה לבד".

וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.

שמות בני מצרים

כפי שהובא לעיל (פס' ד) מדברי הגר''א, הנזכרים בפרק זה בלשון רבים אינם שמות הבנים עצמם אלא שמות האומות. מסתבר שהאומות נקראו על שם אביהן, כך ש'לודים' הם צאצאי 'לוד', וכן הלאה; ואכן מצינו במקרא ארצות בשם 'פתרוס'¹⁷² ו'כפתור'¹⁷³– כך היה שם הארץ, על שם האב הראשון, וצאצאיו נקראו על שם אביהם 'פתרוסים' ו'כסלוחים'. אולם יש מהמפרשים שכתבו שאומות אלו לא נקראו על שם אביהן אלא על שם מקומם (ראה אבן עזרא ורמב''ן).

"אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים"

יש שפירשו ש'יצאו' הוא במובן של מוצא אתני, נולדו; כך פירש הרד''ק: "'מִשָּׁם' – מכסלוחים, או משניהם – מכסלוחים ומפתרוסים, שהתחתנו יחד"; ורש''י (על פי בראשית רבה לז ה) כתב שהיה זה בדרך זנות: "משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים".

אולם הרמב''ן פירש שמדובר על יציאה במובן הגיאוגרפי – הפלשתים יצאו מ'כסלוחים' ועברו למקום אחר:

ועל דעתי בדרך הפשט, היו כסלוחים יושבי עיר ששמה כן, והיתה מכלל ארץ כפתור אשר שם כפתורים אחיהם, ויצאו משם מן הכפתורים אשר הם מזרע כסלוחים והלכו לתור להם מנוחה והניחו הארץ לאחיהם וכבשו להם ארץ ששמה פלשת, ונקראו אחר כך 'פלשתים', על שם הארץ, והוא מה שכתוב: "[וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה] כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (דברים ב כג), והם מבני כסלוחים יושבי ארץ כפתור.

לדבריו, 'כסלוחים' (או 'כסלוח') היתה עיר בתוך ארץ כפתור, ולפיכך יושביה נקראו גם 'כפתורים'. בשלב מסויים הם יצאו ממקומם על מנת להשתקע במקום אחר, ובאו לחבל עזה שבארץ כנען, שבאותה שעה ישבו בה ה'עוים' (שלפירושו בדברים שם, הם 'החוי', משבעת עמי כנען), ונקרא 'פלשת'. הם השמידו את העוים והתיישבו בארץ פלשת, ומאז ואילך נקראו 'פלשתים'.¹⁷⁴

וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי. וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הָעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי. וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי.

רש''י כתב: "'וְאַחַר נָפֹצוּ' – מאלה נפוצו משפחות הרבה'', דהיינו שעיקר כוונת הכתוב היא לריבוי האוכלוסייה ולא לתפוצה הגיאוגרפית. אך ניתן גם לפרש שמדובר כאן על התפזרות למקומות שונים, בדומה ל'נפרדו' (שבפסוקים ה ו-לב), אלא שהפועל 'נפוצו', לעומת 'נפרדו', מציין רקע טראגי ולא טבעי, כפי שמעיר רש''ר הירש: "עד כה 'נפרדו' בדרך הטבע; אחר כך גרמו התנאים החיצוניים, והם 'נפוצו' עוד יותר". המלבי''ם מפרש שמדובר כאן בכיבוש זר של עמים אחרים מבני חם, שהפיצום והגלום: "סיפר כי רבים ממשפחות הכנעני נפוצו וגלו ממקומם [...] ובזה נתקיימה קללת נח הראשונה 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו', שהוא לבני חם" (וראה לעיל עמ' 282-281, שם הובאו דבריו בענין זה בפירוט, ובהערתנו שם).

וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה, בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע. אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.

צידון משמש כציון הגבול הצפוני, עזה – כציון הגבול הדרום מערבי, וסדום ובנותיה – הסמוכות לים המלח – משמשות כציון הגבול הדרום מזרחי.

כתב הרד''ק:

ועתה זכר גבולה מצידון עד סדום, ולא זכר כל גבולותיה, כי עתיד לזכרם בחלוקת הארץ. והיה הסיפור הזה להודיע כי רצון האל היה שישכנו משפחות הכנעני שם עד בא קיצם, כי לישראל בחרה אל, אלא שיישבוה בני כנען לצורך ישראל שלא יצטרכו ישראל בבואם ליישב הארץ לטעת כרמים ולבנות בתים אלא ימצאו אותה ישראל מיושבת מלאה כל טוב, כמו שאמר בהבטחתו להם: "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ" (דברים ו יא).

ואמר בשירת האזינו: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב ח), כלומר הציב גבולות משפחות הכנעני שיהיו נחלקים למספר בני ישראל, כלומר לשנים עשר שבטים, כי לכולם היה די בארץ ההיא. והיה רצון האל שיהיו הכנענים קודמים, לפי שהם עבדים כמו שקילל נח, והיו מכינים הארץ לישראל כעבד המכין לפני אדוניו.

וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא, אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר, אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל.

"וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא"

כתב הרד''ק:

זכר שם באחרונה, לפי שהיה עתיד לזכור סיפור עניין האבות שהיו מזרעו, סיפר תולדות שם מאיש לאיש עד אברהם אבינו [כלומר תולדות שם מופיעות אחרונות מכיוון שהן מסתיימות באברהם, שבו ממשיך הסיפור].

ומה שאמר "גַּם הוּא" – [כלומר:] אל תחשוב לפי שלא זכרנו תולדותיו בראשונה כמו שנזכר בכל הסיפורים בראשונה – שלא היה לו תולדות, כי גם הוא היה לו תולדות.

המלבי''ם פירש מילים אלו כרומזות למעלה הרוחנית שהוריש שם לצאצאיו:

כבר כתב בכוזרי¹⁷⁵ כי בדורות הראשונים היה הלב והסגולה אצור רק ביחידי הדורות, שלפעמים היו בעצמם סגולה ולפעמים היו מוכנים להוליד בן שיהיה סגולה, שאדם ושת ואנוש היו בעצמם סגולה [...] והדורות אחריו [קינן מהללאל וירד] היה טמון בהם סגולה, שחנוך ומתושלח ולמך ונח היו בעצמם סגולה. ועל כן כתיב שם: "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד [בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ]" (לעיל ד כו), רוצה לומר ש'גם הוא' נולד, כי אנוש היה סגולה כמוהו. ובבני נח היה שֵׁם הסגולה, אבל בבני שם לא נמצא הלב והסגולה, כי ארפכשד ושלח לא היו סגולה, רק שהיה טמון בם הכוח, שעֵבֶר בן בנו של ארפכשד היה סגולה, ועל זה אמר "וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא, אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר", שבזה שהיה 'אבי כל בני עבר' יולד לו 'גם הוא' – סגולה כמוהו, כי יתר בניו היו קליפות, ורק שהיה שמור הסגולה לדור רביעי.

"אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר"

הרמב''ן פירש: "שהוא אבי כל יושבי עבר הנהר, שהוא מקום ייחוס אברהם. ולא ייתכן שיהיה 'עבר' במקום הזה שם האיש אבי פלג [הנזכר לקמן בפס' כד-כה], כי למה ייחס אותן אליו?". לשיטתו, כוונת פסוקנו לכך ששם היה אביהם של יושבי עבר הנהר (מסופוטמיה). מכיוון שהתורה ניתנה לבני ישראל שחיו בצידו המערבי של נהר פרת, ובמקומם צידו המזרחי של הנהר כונה 'עבר הנהר', גם התורה בתיאורה האובייקטיבי מכנה אותו כך. אע''פ שבפירוש זה ישנו קושי, שכן אין משמעות למילה 'עבר' כשלעצמה בלא שמוצמד לה שם הדבר שעל העֵבֶר שלו מדובר, הרמב''ן נוקט בו – שכן אינו רואה טעם לכך שהכתוב יאמר על שם שהוא אבי כל הבנים של נינו עֵבֶר.

אולם יש שפירשו שאכן כוונת הכתוב לאדם שנקרא 'עבר', נינו של שם (אבן עזרא, רד'ק ועוד). ניתן לומר, ש'בני עבר' הם חוג ידוע שעבר עמד בראשו, שעסק בעבודת ה' ובלימוד והפצה של האמונה בו. כעין זה כתב הספורנו: "שהמחזיקים בדעות מציאות האל ויכולתו והשגחתו, נקראו 'עברים', על שם עבר שהשתדל להבין ולהורות זה, כאמרו: "וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי' (בראשית יד יג)". חוג זה היה מורכב באופן טבעי מצאצאיו של עבר, וייתכן שהצטרפו אליו גם אחרים ממשפחת שם; וכאן מכריז הכתוב ואומר שקבוצת עילית זו, היתה מורכבת רק מבני שם: שם הוא "אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר"; רק משפחתו של שם, שירש את הסגולה האלוהית מנח, היתה מוכשרת וראויה לכך.

בכיוון דומה פירש הספורנו: "שם גם כן היה 'אבי' ומלמד 'כל בני עבר'. כי אמנם המלמד ומורה ייקרא 'אב', כמו 'אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב' (בראשית ד כא), 'וּמִי אֲבִיהֶם' (שמואל א' י יב), והתלמידים נקראו 'בנים' כאמרו 'בְּנֵי הַנְּבִיאִים' (מלכים א' כ לה)"; וכלשון חז''ל (בראשית רבה סג ו): "מדרש של שם ועבר'' – הרי ששניהם יחד שימשו כאבות הרוחניים של תנועה זו.

"אֲחִי יֶפֶת"

התואר "אֲחִי יֶפֶת" מתמיה, שכן דבר זה ידוע; ואם בחר הכתוב לחזור על כך, מדוע הזכיר רק את יפת ולא את חם?

המפרשים הסבירו זאת בסגנונות שונים:

רש''י כתב: "'אֲחִי יֶפֶת' – ולא 'אחי חם', שאלו שניהם כיבדו את אביהם, וזה ביזהו", ובדומה לכך כתב אבן עזרא (ב'שיטה אחרת'): "שהיו צדיקים שניהם, להוציא חם". הרמב''ן מוסיף שהערה זו נצרכה בפרט בעקבות שינוי הסדר שבפרק: "לומר כי הוא אחי [יפת] הנכבד, שווה אליו בכבודו, להגיד שלא איחר אותו מפני מעלת חם עליו". והמלבי''ם כתב: "ואמר שהיה 'אֲחִי יֶפֶת', כי שם ויפת היתה ביניהם אהבת אחים, שכן הם נהגו כבוד באביהם, וחם נפרד מהם בבזותו את אביו ובתאוות בשרים".

העולה מכל האמור, שהכתוב לא בא ללמד כאן על הקשר הביולוגי שבין שם ליפת, ואף לא להוציא מכללו את חם, אלא לצייר את מעמדם של האחים במשפחה: שם ויפת היו 'האחים', הנכבדים ונשואי הפנים; הם היו בעלי אופי ערכי והשקפה רוממה, ואף שררו ביניהם יחסי אהבה ואחווה, אחדות ושיתוף פעולה. לעומת זאת, חם היה 'בחוץ'; הוא היה חלוש אופי ומשועבד לרצונותיו הגשמיים והנמוכים, ולא בא בסודם של אחיו.

"אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל"

מיהו "הגדול"?

מילים אלו ניתנות לפיסוק בשני אופנים: "אֲחִי יֶפֶת, הַגָּדוֹל", וכן "אֲחִי יֶפֶת-הַגָּדוֹל"; שני האופנים הללו, כמובן, בעלי משמעות הפוכה. טעמי המקרא מורים בבירור כאפשרות השנייה, אך לכאורה הקריאה הפשוטה מורה דווקא כאפשרות הראשונה, שכן נושא הפסוק הוא שם ולא יפת, ואם כן מסתבר שעליו בא הכתוב ללמד שהיה ''הגדול''.¹⁷⁶

רש''י כתב על כך (על פי בראשית רבה לד ז):

איני יודע אם יפת הגדול, אם שם; כשהוא אומר (להלן יא י): "שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה [וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד] שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל", הוי אומר: יפת הגדול; שהרי בן חמש מאות שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול היה בשנת שש מאות שנה לנח, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאה שנה, ושם לא הגיע למאה שנה עד שנתיים אחר המבול.

לפירוש זה, מסביר 'בכור שור' מדוע הדגיש כאן הכתוב שיפת הוא הגדול: "לפי שבכל מקום מונה שֵׁם תחילה, וכאן מנאן דרך תולדתן: יפת וחם ושם, מגיד לך ש[סדר] זה דווקא [=הוא המדוייק]: יפת הוא הגדול".

אך כפי שהערנו, קיים דוחק מסויים בפירוש זה. ואכן יש שהציעו לפרש ש''הגדול'' הוא שם (רמב''ן ורד''ק); אבן עזרא הביא פירוש כזה, שדוחה את הראיה מחשבון השנים (אם כי צורת החישוב לפיו דחוקה מעט):

ויש מפרשים כי אחי יפת הגדול ממנו הוא שם, על כן הזכירו הכתוב בתחילה, ואמר כי כאשר נולד שם לא נכנסו משנת ת"ק לנח כי אם ימים מועטים, כי יום אחד בשנה חשוב שנה, ונח נולד באייר ושם בסיון, וכשבא המבול היו לנח תקצ"ט שנים וימים. והנה אין לשם צ"ט שנה שלימות לשנת המבול, ויהיה שם כשנולד ארפכשד בן מאה ושנה וחדשים. ופירוש "שְׁנָתַיִם [אַחַר הַמַּבּוּל]" – שנכנסה השנה השנית מחשבון ראשית המבול. [...] וכחשבון הזה יימצא בספר מלכים בעשרה מקומות.

באופן נוסף ניתן לפרש, שאכן ''הגדול'' הוא שם, אך לא במובן של גיל – שכן יפת היה הגדול, וכדברי רש''י – אלא במובן של גדולה וחשיבות; וכך הציע רד''ק: "ויש לפרש גם כן: גדול במעלה".

בְּנֵי שֵׁם: עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם. וּבְנֵי אֲרָם: עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ. וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח, וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר. וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים: שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ, וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן.

מניין האומות

כתב המלבי''ם:

"וּבְנֵי אֲרָם" – רוצה לומר: הבנים שהיו לאומות בפני עצמן; כי יתר בני ארם היו כולם אומה אחת תחת שם 'ארם'. וכן ארפכשד הוליד כמה בנים, והיו לאומה בשם 'ארפכשד', ושלח נעשה אומה בפני עצמה, ומבניו יצא עבר שהיה לאומה בפני עצמה, כי בנים רבים היו לו, כמו שכתוב "וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת" (לקמן יא טו), והיו לאומה אחת בשם 'עבר'.

"כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ"

רש''י פירש שמדובר כאן על תפוצת העמים בדור הפלגה, לאחר בניית המגדל: "'נִפְלְגָה' – נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם". אבן עזרא הציע פירוש אחר: "ויש לפרש כי נפלגו ימי האדם, כי הדורות לפניו והם הבאים אחר נח חיו כמו חמש מאות שנה, והוא חיה חצי זה, וככה הדורות הבאים אחריו" – כמפורט בסדר התולדות שבפרק הבא. אך מלשון הכתוב "הָאָרֶץ" משתמע יותר כפירוש רש''י.

וכיצד ידע זאת עבר כשקרא כך לבנו?

רש''י (על פי בראשית רבה לז ז) כתב: "למדנו שהיה עבר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד"; ו'בכור שור' כתב: "הכי [=כך] נזרק בפיו על שם העתיד", דהיינו שלא היה זה באופן מכוון אלא שרוח הקודש נתנה בפיו את השם הראוי. מלשון הכתוב משתמע יותר כפירוש רש''י, שכן המאורע מוצג בו כסיבה לקריאת השם – ומכך נראה שזו היתה מכוונת מצידו של קורא השם. ניתן היה גם לומר שהתפלגות הארץ אירעה סמוך ללידתו של פלג, או לחילופין – ששם זה לא ניתן לו בלידתו אלא בבגרותו, בשעה שנפלגה הארץ;¹⁷⁷ אלא שבעל מדרש 'סדר עולם' מניח כהכרח שהתפלגות הארץ היתה בסוף ימיו של פלג, סמוך למותו, כמובא כאן ברש''י:

ושנינו בסדר עולם (פרק א) שבסוף ימיו נתפלגו, שאם תאמר בתחילת ימיו, הרי יקטן אחיו צעיר ממנו והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר "וְיָקְטָן יָלַד" וגו' (פס' כו), ואחר כך "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ" וגו' (לקמן יא א) [כלומר מעשה התפלגות הארץ]. ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת שבשנת מות פלג נתפלגו.

אולם אבן עזרא (ב'שיטה אחרת') כתב על כך: "על דרך הפשט היה נראה כי אז נולד [...] והכלל כי אין ראיה מהסמוכים, וייתכן שפרשת 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים' מאוחרת". לדבריו, אין ראיה מסדר הכתובים לגבי סדר ההתרחשות – ואכן במקרה זה מסתבר לומר כך, שכן הכתוב מבקש להשלים את תיאור סדר התולדות ורק לאחר מכן לפתוח בסיפור דור הפלגה¹⁷⁸– ואם כן, ניתן לומר שהתפלגות הארץ אירעה סמוך ללידתו.

ניתן להעמיד גם את האפשרות השנייה, לפיה התפלגות הארץ אירעה באמצע שנותיו ורק אז קיבל את שמו – ולומר שמאחר ומטרת הכתוב כאן אינה לספק מידע אודות השנה המדוייקת שבה נפלגה הארץ, אלא רק לנמק את שמו של פלג, אין לומר כאן "לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש'', שכן כל עצמו לא בא לשם כך כלל.

וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח. וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה. וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא. וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב, כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן. וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם. אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם, וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.

"וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם" – מדברי רש''י (לקמן יא ב-ג) משמע שפסוק זה מתייחס לכל הנזכרים בפרק, אולם מסדר הפסוקים נראה כי הוא מתייחס רק למקום מושבם של בני יקטן, או של כל בני שם, אך לא של בני חם ויפת, שכן לאחריו נאמר "אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם".

"וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל'' – היפרדות הגויים לא היתה מיד לאחר המבול, אלא לאחר שפרו ורבו ולאחר מעשה דור הפלגה שבפרק הבא; אולם כוונת הכתוב לעידן שאחרי המבול – שבו האנושות התחילה לצמוח מחדש, והעמים נפרדו זה מעל זה ומילאו את פני הארץ, כפי מה שנתייעד עבורם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (לעיל ט א).