שער ג · נישואי רחל ולאה

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ, וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

כתב רש"י, על פי בראשית רבה (ע יג): "'וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ' – כסבור: ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים, 'וַיְחַבֶּק' – כשלא ראה עימו כלום, אמר: שמא זהובים הביא, והינם בחיקו, 'וַיְנַשֶּׁק לוֹ' – אמר: שמא מרגליות הביא, והם בפיו" – "דאם לא כן, אין דרכו של רשע לחזור [=לחזר] על האורחים, ואף על גב שהיה קרוב לו" ('גור אריה'). דמותו של לבן מוכרת כבר מהסיפור על עבד אברהם שבא לקחת את רבקה, ובו הוא מתואר כאדם החומד ממון – "וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן, וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ" (לעיל כד כט-ל); וכפי שכתב רד"צ הופמן: "כבר הכרנו את לבן כאדם אנוכי, שרק המתנות העשירות שמוענקות לאחותו מביאות אותו להכניס אדם זר לביתו; דומה שגם אצל יעקב צפה לעושר רב".

אם כן, מחד גיסא דמותו של לבן מצטיירת במקרא כשלילית, ועל סמך זה מבין המדרש כי לא היה שמח באורחים, ואף לא ביעקב שהיה קרובו, וכדברי מהר"ל ב'גור אריה'; ומאידך, הסיפור בעניין עבד אברהם מלמד כי היה חומד ממון – ובהתאם לשני הנתונים הללו מפרש המדרש כי קבלת הפנים הלבבית-לכאורה שערך לבן ליעקב, כמתואר בפסוקנו, לא נבעה מתוך אהבת קרובים אלא מתוך חמדת ממון.

לעומת זאת, לפי הפשט נראה כי אכן אהבת קרובים היא זו שהניעה את לבן לרוץ לקראת יעקב ולקבל כך את פניו; אמנם ברבות הימים ייעכרו היחסים ביניהם, אך כעת הוא שמע כי הגיע אל המקום קרוב משפחתו, בנה של אחותו שלא ראה כבר במשך כמאה שנה,⁸⁵ ומובן כי באופן טבעי שמח לקראתו וקיבלו בלבביות. מסתבר אמנם כי לבן קיווה בליבו שיעקב הוא בעל ממון ויהנה אותו מנכסיו במפגש זה, כשם שנהג עבד אברהם, וגם מחמת תקווה זו הוא קיבל כך את פניו; אך החיבוק היה לשם חיבוק והנשיקה לשם נשיקה. אין בכך קושי מזאת ש"אין דרכו של רשע לחזור על האורחים", שכן כך הוא באורחים המחסרים את ממונו של בעל הבית, אך במקרה זה סבור היה לבן שדווקא ירוויח מהאירוח – וממילא לא היתה בליבו כל מניעה מלשמוח בביאת קרוב משפחתו ולקבלו בלבביות ובכבוד.

כהבנה זו משמע גם מלשון הכתוב: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ – וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ", דהיינו: מפני שהיה יעקב "בֶּן אֲחֹתוֹ", נהג כך; לא נאמר "בן יצחק", או "נכד אברהם" – כינוי שהיה מרמז על העושר שירש לכאורה יעקב מאביו או מסבו, עושר שהכיר לבן בביקורו של העבד בשעתו – אלא "בֶּן אֲחֹתוֹ"; הרי שהקירבה המשפחתית היא זו שהביאה את לבן לנהוג כפי שנהג.

"וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – רש"י פירש על פי המדרש שם, בהתאם לשיטתו: "'וַיְסַפֵּר לְלָבָן' שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו", וכלשון המדרש: "אמר ליה יעקב: מה את סבור, ממון אתית טעין? לא אתית טעין אלא מילין [=מה אתה סבור, שבממון באתי טעון? לא באתי טעון אלא במילים]". לעומת זאת, על פי הפשט מובן כי סיפר יעקב ללבן את כל הנסיבות שהביאוהו הנה, "מה שקרהו בעצת אימו עם עשו ועם אביו בברכות, ושעשו היה מתנחם לו להרגו" (אברבנאל); עד עתה סבור היה לבן כי יעקב לא בא אלא לביקור קצר שלאחריו ימשיך בדרכו, אולם יעקב מספר לו את כל אשר קרהו, על מנת להסביר לו מדוע הוא מבקש לשבת עימו מעתה ואילך לאורך זמן, עד אשר תשוב חמת אחיו.

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן: אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה, וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה"

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" – פירש רד"ק: "'אַךְ עַצְמִי' – פירושו: באמת, וכן 'אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל' (תהלים עג א), '[וַיֹּאמֶר] אַךְ עַמִּי הֵמָּה' (ישעיהו סג ח), והדומים להם"; וכך פירש הרמב"ן (ויקרא כג כז): "ועל דרך הפשט, 'אך' כמו 'אכן', לְאַמֵּת העניין [...] וכן 'אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי'".

לעומת זאת, רש"י – בהתאם לשיטתו דלעיל, שעניין העדר הממון של יעקב הוא העומד במרכז השיח בפסוקים אלו – פירש זאת כך: "מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חודש ימים, וכן עשה". נראה שמילת הניגוד 'אלא' שבדברי רש"י מקבילה למילה 'אך', שאף היא עשויה להתפרש כמילת ניגוד – מאחר ואין לך ממון לא הייתי מארחך בביתי, אך מפני ש"עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" אאפשר לך זאת; וכך פירש ה'מזרחי': "אין לי לאספך בבית מאחר שאין בידך כלום, אך מאחר ש'עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה' יש לי להטפל בך".⁸⁶

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" – כלומר קרוב משפחתי, כאילו כל בני המשפחה נחשבים כגוף אחד של עצם ובשר; וכך תרגם אונקלוס: "קריבי ובסרי", ובתרגום ירושלמי: "קריב בשרי". על גבי זה ניתן להוסיף, כי משמעות השימוש בביטוי "עַצְמִי וּבְשָׂרִי" היא מעבר לכך שהדובר מכיר בקירבה שבינו לבין השומע – וכוללת גם את זאת שהדובר רואה את קרוב משפחתו כאילו היה הוא עצמו, ומתייחס אליו בהתאם; וכך פירש הרמב"ן (בפס' טו): "אמר לו מתחילה כי עצמו ובשרו הוא, ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו"; ולפי זה אין כוונת הביטוי רק לכך ששנינו שייכים לאותם 'עצם ובשר' המשותפים למשפחה כולה, אלא שאתה עצמך נחשב בעיניי כ'עצמי ובשרי' שלי.⁸⁷⁸⁸

מובן כי משמעות תשובה זו של לבן, היא: מפני שאתה קרוב משפחתי, הרי שאתה מוזמן לשבת עימי; אולם עולה השאלה – מדוע הוא אומר רק "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", ואינו אומר בפירוש את הנגזר מכך: "שבה עמדי"? נראה, שבכלל "כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" שסיפר יעקב ללבן היתה גם הבקשה לשבת עימו, שהרי זו היתה תכלית הסיפור – יעקב סיפר ללבן את כל אשר קרהו, ואת הנסיבות שהביאו אותו לברוח ולמצוא מקלט בביתו, ומשכך באופן טבעי הן מסתיימות בבקשה מפורשת או מרומזת לעשות כפי שאמרה לו אימו ולשבת בביתו של לבן; וכתגובה לכך, משיב לו לבן: "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", תשובה שמשמעותה היא – אכן בצדק סברתם אתה ואימך שאארחך בביתי, ואקבל בקשתך; וכפי שפירש רשב"ם: "'אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה' וגו' – ויפה כיוונתה לבוא אלי".

"וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים"

כמובא לעיל, רש"י כתב: "אלא מפני קורבה אטפל בך חודש ימים, וכן עשה"; ולדבריו, מלכתחילה הקציב לבן את זמן אירוח החינם לחודש ימים. אך מתוך פשט הכתוב אין בכך הכרח, ויש מקום להניח שלבן רק אמר לו "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", כלומר: שבה עמדי, ללא קצבת זמן, וכך ישב עימו חודש ימים – עד שאמר לו, כפי שיתואר בפסוק הבא, "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם, הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ", וכפי שיתבאר שם.

את המשמעות המילולית של הביטוי "חֹדֶשׁ יָמִים" פירש אבן עזרא (לעיל ד ד) כ'חודש שלם', חודש שימיו מלאים, ולא בקירוב; וכך כתב: "ופירוש 'שְׁנָתַיִם יָמִים' (להלן מא א) – ימים שלמים שנתיים; ואם נכתב 'שנתיים' [בלבד] – ייתכן שאינם שלמות מיום אל יום; וכן: 'עַד חֹדֶשׁ יָמִים' (במדבר יא כ) – שישוב החודש כאשר היה".⁸⁹

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם, הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.

"הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם"

רש"י פירש: "הֲכִי אָחִי אַתָּה [וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם]' – לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חינם?! 'וַעֲבַדְתַּנִי' כמו 'תעבדני', וכן כל תיבה שהיא לשעבר, הוסיף ו"ו בראשה, והיא הופכת התיבה להבא". לפירושו, האות ה' במילה "הֲכִי" היא ה' התמיהה (ולפיכך מנוקדת בחטף פתח), ומשמעות המילה "הֲכִי" היא כמשמעות המילה "וכי" בלשון חז"ל ובלשון ימינו, כפתיחה לתמיהה. וכך תרגם אונקלוס: "הֲמִדַּאֲחִי אַתְּ וְתִפְלְחִנַּנִי מַגָּן?!".

אולם אבן עזרא (לעיל כז לו) פירש באופן שונה את משמעותה של מילה זו: "'הֲכִי' – כמו 'אמת',⁹⁰ וכן 'הֲכִי אָחִי אַתָּה'", וכך פירש כאן רד"ק, שהוסיף: "כלומר, אחר שאתה אחי אינו טוב שתעבדני חינם בערך בגדים ומחייתך לבד, אלא שיהיה לך טוב עימי ותגדל בנכסים איתי".⁹¹

בפירושם של אבן עזרא ורד"ק ישנו קושי מסויים, שכן גם לפיו המילים "וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם" נאמרות בתמיהה, כפי שכתב רד"ק "אינו טוב שתעבדני חינם", ומאידך נמצא שאין בפסוק מילה או אות המורה על תמיהה, שכן לפיו שיעור הכתוב הוא: "הֲכִי אָחִי אַתָּה! וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?!" ואין זו דרך המקרא.⁹²

ועוד ניתן להקשות על פירוש זה: אילו לא היה מדובר באחיו אלא באדם זר, וכי אז ראוי היה שיעבדנו חינם?! הן לגבי כל אדם אין הצדקה לכך שיעבוד בחינם, ואם כן לשם מה נצרך לבן להדגיש: "באמת, אחי אתה"? ואמנם מתוך דברי רד"ק משמע שמתכוון ליישב זאת, בכך שלא מדובר כאן על חינם ממש, שהרי הוא מקבל מלבן בגדים ומזון, ועל כך אכן ניתן לומר שאילו היה מדובר באדם זר היה די לו בזה, אך מכיון ש"אָחִי אַתָּה" – ברצוני "שיהיה לך טוב עימי ותגדל בנכסים איתי". אולם מלשון הכתוב לא משמע כך, שכן לבן אומר "וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם", ומכך משתמע שהבעייתיות היא ב'חינם', דהיינו בכך שיעקב עובד ואינו מקבל על עבודתו את התמורה ההוגנת הראויה לו מן הדין, ולא שנמנעת ממנו תוספת מיוחדת שלבן רוצה לתת לו מפני שהוא קרובו.

"וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם"

עד כה, לא נאמר בכתוב שיעקב עבד את לבן; אם כן, כיצד הוא תמה ואומר "וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?!", שמכך משמע שכבר קודם לכן היה יעקב עובד אותו?

פירוש הרמב"ן הראשון

הרמב"ן כתב על כך שני הסברים; הראשון הוא:

"הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם" – לא סיפר הכתוב שהיה יעקב עובד אותו. וייתכן, כי מעת שאמר "וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (פס' י) לא יצא הצאן מידו, כי בראותו את רחל כי רועה היא חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד, והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה.

לפי פירוש זה, אכן יעקב רעה את צאן לבן במשך אותו "חֹדֶשׁ יָמִים", ואף על פי שלא היה מחוייב בכך – מפני אהבתו לרחל, שמכוחה רצה לחסוך ממנה את עבודת רעיית הצאן. גם רש"י (בפסוק הקודם) פירש שיעקב רעה את צאן לבן באותו החודש: "מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חודש ימים, וכן עשה, ואף זו לא לחינם – שהיה רועה צאנו". כך פירש גם רש"ר הירש, שהסביר באופן שונה מהרמב"ן מדוע התנדב יעקב לרעות את הצאן במשך חודש זה: "גם כאן מוצאים אנו תכונה אופיינית של יעקב: חריצות; יעקב עבד עבור לבן חודש שלם ללא תמורה, הוא לא רצה לאכול לחם חסד". על כך אמר לו לבן כעת: "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?!".

לפי הסבר זה, מדוע היה חשוב ללבן להציע ליעקב משכורת? הרי מהמשך הסיפור ניתן ללמוד כי לא היה אדם ישר, ואם כן – מה מנע ממנו להניח ליעקב להמשיך לעובדו בחינם?

נראה, כי מאחר שלבן היה מעוניין בעבודתו של יעקב – הוא רצה למסד אותה ולעשותה קבועה וקיימת, כך שיוכל לסמוך על כך שהיא תמשיך. כל עוד העבודה נעשתה בהתנדבות, יכול היה יעקב להפסיקה בכל עת מבלי לראות בה דבר מחייב; אך כשהיא מעוגנת בהסכם הדדי הכולל משכורת, קטן החשש שיעקב יפסיקנה. וכך כתב רש"ר הירש: "לבן רצה לקשור אותו אליו באמצעות תשלום שכר, שמא יאבד לו עובד כה מוכשר".⁹³

אלא שעל פירוש זה של הרמב"ן יש לשאול, מדוע לא אמר לו לבן כך כבר בתחילת החודש? הרי כבר מאז היה יעקב רועה את צאנו!

ניתן להבין זאת על פי דברי המדרש (בראשית רבה ע יד), שבו נאמר: "'וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים', אמר רבי אמי: למדתך תורה דרך ארץ, עד היכן צריך אדם להיטפל בקרוביו? עד חודש ימים". מאחר ויעקב היה קרובו של לבן, ממידת דרך ארץ היה ראוי להניח לו תקופה של חודש המוגדרת כאירוח, ללא התחייבות רשמית לעבודה; לאחר חודש, יעקב כבר נחשב כתושב קבע במקום ולא כאורח,⁹⁴ ומאז ואילך לא היה מוטל על לבן ממידת דרך ארץ לארחו בחינם, ומשכך הוא בא עימו בדברים בעניין מיסוד עבודתו והפיכתה למחייבת.

פירוש הרמב"ן השני

הרמב"ן מוסיף פירוש שני:

ואפשר עוד לאמר, כי לבן דיבר בערמה: אמר לו מתחילה כי עצמו ובשרו הוא, ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ובשרו; וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן, אמר לו: "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?!", כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי, כי איש מוּסָר אתה ולא תתפרנס משל אחרים; וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני – בחינם, בלא משכורת שלימה, והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך, ואתן. אז הכיר יעקב דעתו, ואמר לו שיעבוד אותו שבע שנים ברחל. והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן, כי לה היו צריכים ובה היו מדברים.

לפי פירוש זה, יעקב לא עבד את לבן קודם לכן במשך החודש הראשון – אולם לבן אומר לו "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?!", בדרך הערמה; הוא אינו מציע לו או דורש ממנו בפירוש לעבוד, אלא מניח כנתון ידוע ומוסכם שיעקב יעבוד אותו, ומעתה אינו שואל אלא איזו משכורת יבחר.

בדברים שבין לבן ליעקב מוזכרת רק המשכורת, ולא טיב העבודה עצמה – ולפי הפירוש הראשון אין בכך קושי, שכן יעקב כבר היה רועה את צאן לבן, וממילא מובן שלעבודה זו מתייחס לבן בדבריו. אך לפי הפירוש השני, נמצא שבטרם עבד יעקב את לבן ברעיית הצאן, אומר לו לבן "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם, הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ" – אך אינו מפרש מה היא העבודה שהוא מצפה ממנו לעשות! זאת מיישב הרמב"ן בכך ש"העבודה, מן הסתם, היא מרעה הצאן, כי לה היו צריכים ובה היו מדברים"; כלומר, למרות שבמשפט זה סתם לבן ולא פירש את מהות העבודה, ואמר רק "וַעֲבַדְתַּנִי" – גם מתוך ה'סתם', דהיינו סתימת הדברים, היה מובן ליעקב שמדובר ברעיית הצאן, "כי לה היו צריכים ובה היו מדברים".

לפי פירוש זה, הצעת המשכורת היתה דרך ערמומית ועקיפה לקבוע את עבודת יעקב כ'עובדה בשטח', ומשכך אין לשאול – כפי ששאלנו לפי הפירוש הראשון – מדוע 'מתנדב' לבן להציע לו משכורת; אולם ייתכן שהמניעים שהביאו את לבן לכך, על פי מה שהתבאר לעיל שם, היו קיימים גם לפי פירוש זה, ואף מחמתם הציע לו לבן משכורת.

טעם הדבר שלבן אמר לו כך רק לאחר שישב עימו "חֹדֶשׁ יָמִים", ולא לפני כן, יוסבר לפי פירוש זה כמו שהתבאר לעיל על פי הפירוש הראשון; במשך החודש הראשון היה יעקב מוגדר כאורח, שממידת דרך ארץ מתבקש לארחו בחינם, מאחר והוא קרוב משפחה – ולפיכך הניח לו לבן חודש זה מבלי לעבוד. זאת ועוד: גם מבחינת הרטוריקה שנקט בה לבן, לא יכול היה לומר ליעקב במשך החודש הראשון "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם", "כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי, כי איש מוּסָר אתה ולא תתפרנס משל אחרים" (כלשון הרמב"ן לעיל) – שהרי הוא אורח בביתו שהגיע אליו זה מקרוב, והתארחותו אצל לבן אינה נתפסת כ"פרנסה משל אחרים", כך שניתן יהיה להציג כדבר המובן מאליו את זאת שיעקב נדרש לעבוד אותו.

וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת, שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.

פסוקים אלו מופיעים כאן באמצע השיח שבין יעקב ללבן, כהקדמה הנצרכת לשם הבנת תשובת יעקב; יעקב ישיב ללבן: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (פס' יח), ולפיכך מקדים הכתוב ואומר כי היו ללבן שתי בנות, ומתאר כל אחת מהן – כרקע למה שייאמר בפסוק הבא, שיעקב אהב דווקא את רחל. וכך כתב רשב"ם: "הפסיק תשובת דבריו של יעקב, כי לפי שהיו לו שתי בנות והקטנה מצאה חן בעיניו, לפיכך שאל [=ביקש] את הקטנה".

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" – אונקלוס תרגם: "וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָין", מלשון 'יאה', דהיינו שעיניה היו נאות, וכך פירש רשב"ם: "'רַכּוֹת' – נאות". מבחינה מילולית, המושג 'רך' במקרא מופיע במובן של עדינות,⁹⁵ ואם כן יש מקום להניח שבהקשר זה כוונת הכתוב לשבח את לאה במראה עיניה, שהיו עדינות ויפות. לעומת זאת, מדברי אבן עזרא משמע שמפרש שהכתוב מציין בכך חיסרון, ולא שבח;⁹⁶ ובדרך זו פירש רד"צ הופמן: "כלומר: עדינות וחלשות, לא מבריקות".⁹⁷⁹⁸

"וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" – פירש רש"י: "'תֹּאַר' הוא צורת הפרצוף, לשון 'יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד' (ישעיהו מד יג), קוֹמְפָּשׂ בלעז; 'מַרְאֶה' הוא זיו קלסתר"; וכעין זה פירש רשב"ם: "'יְפַת תֹּאַר' – כמו: 'בַמְּחוּגָה יְתאֳרֵהוּ' (שם), דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים. '[וִ]יפַת מַרְאֶה' – לבן ואדמדם". המונח 'תואר' מציין את קווי המתאר של הפנים, שיצרו פנים יפות, ואילו המונח 'מראה' – לפי רשב"ם, מציין את גוון העור, שהיה "לבן ואדמדם" – כלומר בהיר עם נטייה לסומק, או לפי רש"י – "זיו קלסתר", דהיינו יפי מראה הנסוך על הפנים, שאינו תלוי במאפיין מוגדר כל שהוא. ניתן גם להרחיב את משמעות הביטוי "יְפַת תֹּאַר", כך שאינו מתייחס רק לתואר הפנים אלא גם לתואר הגוף כולו; "תֹּאַר" – קווי המתאר של הגוף, הגיזרה החיצונית; וכפי שפירש רד"ק: "'תֹּאַר' הוא על צורת הפנים ושאר האיברים וקומת הגוף, ו'מַרְאֶה' – על הבשר, שהיה לבן ואדום [-כמבואר לעיל לפי רשב"ם]".⁹⁹

מטרת השוואה זו בין שתי הַבָּנוֹת היא ציון יתרונה של רחל על לאה: לאה – רק עיניה היו נאות (או שאף הן לא, לפי המפרשים כך), אך רחל – היתה כולה "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". וכתב על כך רש"ר הירש: "במקום לומר שלאה הייתה פחות יפה, מבליט ומהלל הכתוב בעדינות רבה את מה שהיה יפה גם בה: עיניה היו רכות וענוגות, לעומת רחל שהיתה כולה יפה". וכל זאת אומר הכתוב כרקע לאמירתו בפסוק הבא – "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל", בעקבות יופיה, ולכן רצה דווקא בה ולא בלאה, הגם שלאה היתה הגדולה,¹⁰⁰ ואמר ללבן: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" – וכפי שיתבאר שם.

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.

"וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל"

מילים אלו מהוות המשך למאמר המוסגר שבשני הפסוקים הקודמים, שכאמור לעיל מהווים הקדמה לתשובת יעקב דלקמן; "וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת, שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל; וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה, [ולכן:] וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל". לאחר הקדמה זו, חוזר הכתוב לשיח שבין יעקב ללבן, ומצטט את תשובתו של יעקב: "וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה".

הכתוב רומז לכך שאהבת יעקב לרחל נבעה מהיותה "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". אין כוונת הדברים לומר שהוא חפץ בה רק מפני יופיה, והיתה זו משיכה חיצונית בלבד – הרי יש "אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא כב), ויעקב ביקש אישה הראויה לו; אולם, יש שהיופי החיצוני מקרין כלפי חוץ את יפי האישיות הפנימי, ומהווה אמצעי לעורר אהבה בליבו של האחר, שמתוך התרשמותו מהיופי הנראה לעיניים ומשיכתו אליו הוא מגיע לידי אהבת אמת וחיבור פנימי לאישיות האחרת, מבעד ליופיה החיצוני.¹⁰¹

"וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים"

מדוע יעקב מתנדב לעבוד תקופה כה ארוכה, בשעה שיכול היה להציע שֶׁיַּעֲבֹד תקופה הקצרה מזו בהרבה, ואף בכך היה לבן מתרצה? ולא זו בלבד שהוא מאריך בכך את תקופת התחייבותו, אלא גם דוחה את נישואיו לרחל לכל אורך תקופה זו!

על פי דברי הרמב"ן שהובאו לעיל (פס' ט), שרחל היתה קטנה באותו זמן מהיות לאיש – הרי שהדבר מובן היטב; רחל היתה כבת חמש או שש, ולפיכך מן ההכרח היה להמתין עד שתתבגר ותוכל להינשא. הנחה זו מסבירה פרטים נוספים – מדוע הסכים לבן לעכב את נישואיה במשך שבע שנים, ומדוע לא נשאה יעקב כבר בתחילת שבע השנים, כשהתחייבותו בצידו – וכפי שעשה בפועל בשבע השנים האחרות שעבד עבור רחל, שנשא אותה בתחילתן.

וכך כתב רבינו בחיי (בפס' ט):

ויש לתמוה בזה, מה היתה כוונת יעקב להתחיל להזכיר לו הזמן הגדול של שבע שנים להשתעבד בהם? ואילו היה לבן מתחיל בזה שיאמר תעבדני שבע שנים, היה ראוי לו ליעקב שימעיט הזמן ויאמר כי די לו בעבודת שתיים ושלוש שנים שהוא זמן השכיר, ואיך יתחיל הוא בזה?

וייתכן לפרש, כי טעם "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים" כדי שתשלים רחל י"ב שנה ויום אחד ותהיה ראויה להריון, כי קטנה היתה בת חמש שנים כשבאה עם הצאן ולא היתה ראוי[ה] לאיש כלל. ומה שיורה על זה, מה שאמר לו "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה", כי בידוע שרחל קטנה מלאה, אבל ביאורו: מצד שהיא קטנה איני יכול לנשאה עכשיו, ומפני זה אמתין לה שבע שנים ואעבוד אותך. ואף על פי שהיתה ראויה לביאה, הנה יעקב גוף של קדושה לא חשב להיות עימה עד מלאת הימים שתהיה ראויה לבנים ויוכל לקיים המצוה [...] ועל כן לא רצה לנשאה עד עבור שבע שנים ותהיה ראויה להריון.

לעומת זאת, על פי ההבנה שרחל כבר היתה גדולה באותו זמן (כפי שניתן להבין מדברי מדרש בראשית רבה, המובאים לעיל בפס' יא), שבה ועולה קושיה זו. החזקוני כתב על כך: "היה לו לומר שנה או שנתיים, אלא לא היה בדעתו של יעקב שיתנו לו אישה יפה כרחל בשביל עבודה מועטת, ולכך אמר שבע שנים", אולם יש בכך מן הדוחק.

לפי הבנה זו, עלינו להסביר גם מדוע הסכים לבן לעכב את נישואי רחל במשך שבע שנים, ומדוע לא נשאה יעקב כבר בתחילת שבע שנות העבודה – ונראה, שלבן לא בטח ביעקב שיעבדהו במשך שבע שנים אם יקבל את תמורתן מראש – וחשש שיברח עם אשתו, או שיתרשל בעבודתו וכדומה – וכדי להבטיח שאכן יקבל מיעקב את התמורה, עיכב את הנישואין עד תום שבע השנים, הגם שבינתיים יושבת בתו ברווקותה. אם כן, מדוע בשבע השנים האחרות ניתנה לו רחל כבר בתחילתן? ייתכן שאז כבר ראה לבן את יושרו של יעקב ולא חשש מכך, או שעיכוב נוסף של עוד שבע שנים עד לנישואי יעקב לרחל היה מחיר מוגזם עבור יעקב, ולבן נזהר מלמתוח את החבל יתר על המידה במערכת היחסים שביניהם, ולפיכך לא מנע ממנו את רחל עד תום שבע השנים הנוספות.

"בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה"

לכאורה די היה שיזכיר את שמה של רחל: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל", ולשם מה הוא מפרט "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה"? כתב על כך רש"י, על פי בראשית רבה (ע יז):

"בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" – כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: "אעבדך ברחל", ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר "בִּתְּךָ", ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר: "הַקְּטַנָּה". ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו.¹⁰²

הסבר נוסף להוספת המילים "בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" מופיע בדברי רבינו בחיי שצוטטו לעיל: "ביאורו: מצד שהיא קטנה איני יכול לנשאה עכשיו, ומפני זה אמתין לה שבע שנים".

ניתן גם להסביר שכוונתו היתה לומר: ידוע לי שרחל היא "בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה", ואף על פי שהמנהג הוא להשיא קודם את הגדולה – אני חפץ דווקא בה, ולא בלאה הגדולה. כך ביקש יעקב למנוע מלבן לרמותו לאחר זמן ולומר לו: "מאחר ש'לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה' (פס' כו), סבור הייתי שבוודאי כוונתך ללאה, בתי הגדולה, אלא שטעית בלשונך" וכדומה; אולם, כדברי רש"י, "אף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו".

וַיֹּאמֶר לָבָן: טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר, שְׁבָה עִמָּדִי.

לבן מביע הסכמה לתנאו של יעקב, ואף מוסיף לומר שגם מצידו הוא חפץ לתת לו את רחל, "כי הִדָּבֵק במשפחה הוא טוב" (רד"ק), ולכן: "שְׁבָה עִמָּדִי" – "בתנאי זה שאמרת, ואחר כן אתננה לך" (שם). ייתכן, שתוספת זו נועדה להשקיט את ליבו של יעקב, לבל יחשוש שאין בכוונת לבן לקיים את חלקו בהסכם – שהרי ידוע לו כי גם לבן מצידו רוצה בכך; באופן זה, סבר לבן, לא יתייאש יעקב במהלך שבע השנים מציפייתו לקיום התנאי ולא יעזוב את עבודתו, ובנוסף לכך גם לא יהיה ערני כדי למנוע מלבן לרמותו.

אף על פי שבאופן פשוט משתמע מדברי לבן שהוא מסכים למה שהציע יעקב, כאמור לעיל, ומשמעות האמירה "שְׁבָה עִמָּדִי" היא: שבה עמדי ונקיים הסכם זה – קריאה מדוקדקת של דברי לבן מראה כי הוא התנסח באופן עמום ובלתי מתחייב, שכן לא אמר שיתן את רחל ליעקב, אלא רק שזהו דבר רצוי בעיניו, וגם במילים "שְׁבָה עִמָּדִי" אינו מתייחס בפירוש להסכם, וניתן גם להבינן כ"הישאר כאן, ויהיה מה שיהיה". וכך כתב רד"צ הופמן:

כמו כל האנשים הערומים, כך מבטיח גם לבן הבטחה מעורפלת ובלתי ברורה, כדי לא לכבול ידיו. הוא עושה עצמו כאילו הצעת יעקב מאוד רצויה לו ומתאימה לרצונו, ובהפיחו בלב יעקב בדרך זו ביטחון ביושרו שלו, הוא משכיל שלא לתת לו את ההבטחה הברורה, ליתן לו את רחל לאישה תמורת שבע שנות העבודה המוצעות. אמנם הוא נותן לו את רחל, אבל רק תמורת עבודה של שבע שנים נוספות.

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים"

"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל" – "בעבור רחל" (אבן עזרא); לשם מה נצרך הכתוב לומר כאן "בְּרָחֵל", מאחר וכבר ידוע מהפסוקים הקודמים שעבודתו היתה בעבורה?

באופן פשוט נראה כי תוספת זו נועדה להקדים את האמור בהמשך הפסוק: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" – מכיון שעבודתו במשך שבע השנים היתה "בְּרָחֵל", היו שנים אלו נראות בעיניו "כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ", וכפי שיתבאר להלן. באופן אחר פירש 'אור החיים' טעמה של תוספת זו: "טעם אומרו 'בְּרָחֵל', פירוש: היה מפרסם בשעת עבודה כי בעד רחל היה עובד והיא לו חלף עבודתו מלבן, גם מפרסם לשלול לאה, לבל יישכח הדבר ותהיה כפירה בינו ובינו", ומכל מקום לא הועיל לו הדבר, כידוע מהמשך המעשה.

"וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"

מפשט הכתוב משמע שכוונתו לומר כי שבע השנים חלפו במהירות בעיני יעקב כאילו היו ימים אחדים, וזאת בסיבת אהבתו לרחל. הבנה זו מעלה מאליה את השאלה – הרי כשאדם מצפה ומשתוקק לדבר מה, משך זמן ההמתנה דווקא נראה בעיניו כארוך יותר, ולא כקצר יותר!

מפרשים רבים העלו קושיה זו, ובעקבותיה פירשו שאין כוונת הכתוב לתאר את חוויתו והרגשתו של יעקב באותן השנים, אלא את צורת הסתכלותו על התמורה שהתחייב בה; היה משתלם בעיניו להשקיע שבע שנות עבודה בעבור רחל, ומחיר זה היה קטן בעיניו כאילו היה ימים אחדים, לעומת גודל אהבתו אליה וחפצו בה. כך לדוגמה כתב החזקוני: "דבר מועט היה בעיניו לעבוד בשבילה ז' שנים מרוב חיבתו בה, ואילו היה לבן שואל יותר – היה יעקב עובד [יותר]", והספורנו: "שחשב שהיה ראוי לתת מוהר רב מזה, באהבתו אותה – שאהבה מקלקלת השורה".¹⁰³

באופן אחר ניתן להסביר, שאכן כוונת הכתוב לומר כי שבע השנים חלפו במהירות בעיני יעקב כאילו היו ימים אחדים – אך לא מפני ציפייתו לנישואיו עם רחל, אלא למרות ציפייה זו; זמן שאדם חווה כתקופה טובה ונעימה, נדמה בעיניו כחולף במהירות – וכך חווה יעקב את שבע השנים הללו, שכן ליבו היה מלא באהבה לרחל, וגם יכול היה לשהות במחיצת אהובתו ולדבר עימה, ואף העבודה עצמה שבה עסק בשבע השנים הללו מילאה אותו הנאה וסיפוק, שכן ידע כי מכוחה של עבודה זו הוא יזכה ברחל, וכך טעמה הערב של המטרה המתיק גם את האמצעי. במקום שתודעתו של יעקב תהיה נתונה לכך שעליו להמתין זמן כה רב עד שיישא את רחל, והוא יתמלא בציפייה מרירה המדמה התארכות הזמן – הוא הניח זאת בשולי תודעתו; מאחר וידוע היה לו כי עליו להמתין שבע שנים, וקודם לכן לא יוכל לשאת את רחל – קיבל זאת כמצב נתון וכעובדה מוגמרת, ושוב לא הוטרדה שלוותו ממחשבות על החיסרון שקיים בחייו במשך שנות העבודה ובהמתנה הארוכה למילויו.¹⁰⁴ מחשבותיו היו נתונות רק לצד החיובי שבמצב זה; ליבו היה מלא בתקווה אופטימית לקראת העתיד הצפוי לו בתום שבע השנים, באהבה לרחל, ובידיעה כי עבודתו שבכל יום ויום מקרבת אותו להשגת המטרה הנכספת. מכוח כל זאת, חווה יעקב שנים אלו כזמן טוב ומשמח, מלא תקווה וסיפוק; ולפיכך, הן חלפו בעיניו במהירות, "כְּיָמִים אֲחָדִים".¹⁰⁵

ניתן לפרש זאת באופן נוסף, אם כי הוא נוטה לדרך דרש: רבקה אמרה ליעקב: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים, עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" (לעיל כז מד); בפועל, הוא ישב עם לבן הרבה מעבר לימים אחדים, אולם הכתוב מציין כאן כי אותן שבע שנים שישב בהן יעקב עם לבן ועבד אותו בעבור רחל, היו בעיניו "כְּיָמִים אֲחָדִים" במובן זה שהעיכוב מלשוב לביתו לא היה קשה עליו. שכן, רבקה אמרה לו שיצטרך לשבת עם לבן "יָמִים אֲחָדִים" מפני האיום הנשקף לו מעשו, ומאחר שבפועל ישב עימו זמן רב מעבר לכך – בדרך הטבע השהות בגלות מחוץ לביתו והעיכוב מלשוב למולדתו ולבית אביו היו קשים עליו יותר ככל שמתארך הזמן, כך שלכאורה דבריה של רבקה לא התקיימו במשמעותם הפשוטה; אך מציין הכתוב כי אותן שבע שנים היו עבורו "כְּיָמִים אֲחָדִים" בלבד, מאחר ובמשך כל השנים הללו הוא ישב אצל לבן מרצונו, כדי לזכות ברחל, ולא מפני האיום מעשו. אמנם גם במשך שנים אלו היה קשה עליו הריחוק מבית אביו, אך מפני שהיתה לו בהן סיבה מרצונו העצמי להישאר שם, הרי שקושי של שבע שנים נחשב עבורו ככזה של ימים אחדים, ואם כן נמצא שאכן התקיימו דבריה של רבקה – רק "יָמִים אֲחָדִים" ישב יעקב אצל לבן מפני פחדו מעשו, ולא שנים רבות.¹⁰⁶

"אֲחָדִים" – "מועטים" (רש"י לעיל כז מד); מדוע ימים מועטים נקראים "יָמִים אֲחָדִים"? רד"ק (שם) כתב על כך: "'אֲחָדִים' – מועטים, ולפי שהאחד הוא תחילת המספרים והוא המעט שבנספרים, יְכַנּוּ הדבר המועט באחד". אולם ניתן גם להסביר, שמשמעות הביטוי מבוססת על כך שבכמות מועטה של פרטים – כל אחד מהם ניכר בפני עצמו כ'אחד', וניתן להבחין כבר במבט ראשון במספרם הכולל; מה שאין כן בכמות מרובה, שבה אין כל פרט ניכר בפני עצמו כ'אחד', ואין הפרטים נראים כ'אחדים' אלא ככלל.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי, וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.

"הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי"

"הָבָה אֶת אִשְׁתִּי" – יעקב אינו אומר "תנה", שמכך משמע: תן לי דבר שלך, אלא "הָבָה" – לשון הכנה והזמנה, הבא לי את שלי. אף אינו אומר "רחל", או "בתך", אלא "אִשְׁתִּי" – מעתה, מכיון שהשלמתי את התחייבותי כלפיך, הרי היא שלי; ומאחר וכך – "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי".

"כִּי מָלְאוּ יָמָי" – אונקלוס מתרגם מילים אלו כך: "אֲרֵי שְׁלִימוּ יוֹמֵי פּוּלְחָנִי" – נשלמו ימי עבודתי; "מָלְאוּ יָמָי" – מלאו הימים 'שלי', דהיינו הימים שבהם היה מוטל עלי לקיים את חלקי בעיסקה, וכעת הגיע 'יומך', ועליך לקיים את חלקך.

כך נראה על פי פשוטו של מקרא, אולם רש"י פירש בשני אופנים אחרים: "'מָלְאוּ יָמָי' – שאמרה לי אימי.¹⁰⁷ ועוד: 'מָלְאוּ יָמָי', שהרי אני בן שמונים וארבע שנה, ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים? וזהו שאמר 'וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ', והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן".¹⁰⁸

אך הרמב"ן תמה על פירושים אלו: "למה לא פירש הרב 'מָלְאוּ יָמָי' על שני העבודה והתנאי ששלמו, כדברי אונקלוס, והוא משמעות הכתוב באמת! ובשביל הימים שאמרה לו אימו [-כפירוש הראשון], גם מפני זקנתו [-כפירוש השני], לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם!"; אם לא מלאו שבע שנות העבודה – לא יתן לו לבן את בתו בגלל סיבות אלו, ואם מלאו שנות העבודה – יעקב לא היה זקוק להזכיר סיבות אלו, שכן כבר השלים את חלקו!

בהמשך דבריו, מפרש הרמב"ן כי ייתכן שבשלב זה טרם נשלמו שבע שנות העבודה במלואן (וראה להלן בביאור לפסוק כז, בטעם הצורך שראה לפרש כן), ולפי זה הציע שני אופנים בהבנת המשמעות המדוייקת של המילים "מָלְאוּ יָמָי":

ועוד ייתכן לומר, כי כאשר היו בשנה השביעית אמר יעקב ללבן "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי" – שזאת שנת מלאות הימים, וכן "זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים" (ירמיהו ו יא) – הוא אשר הגיע לשנת סופו, וכן "עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם" (ויקרא ח לג) – עד היום השביעי, שבו ימלאו ימי המילואים.¹⁰⁹

או שאמר "מָלְאוּ" בעבור שהיו קרובים לְהִמָּלֵא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים. וכן בסדר האחר: "בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה" (להלן לה יח) – בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה.

"וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ"

לעיל הובאו דברי רש"י על פי המדרש, שלפיהם כוונת יעקב באמירה זו – שלכאורה אינה מדרך הצניעות – לבטא את הנחיצות של נישואיו לרחל מבלי עיכוב, מאחר וידע כי הוא מיועד להעמיד שנים עשר שבטים.

הרמב"ן, בהמשך לדבריו שצוטטו לעיל, פירש אמירה זו באופן אחר: "וזה טעם 'וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ' – כלומר לא שתתן אותה ואלכה, אבל [=אלא] שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי, כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך". בהתאם לפירושו שיעקב אמר כן בטרם נשלמה השנה השביעית, הוא מפרש שבמילים אלו מבהיר יעקב כי אין בכוונתו לשאת כעת את רחל ולסיים בזאת את עבודתו וללכת עימה למקום אחר, אלא להישאר כאן ולהשלים את שנות העבודה במלואן, "וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" – כלומר: אני לא אלך איתה למקום אחר, אלא אבוא אליה – היא תישאר כאן, וכך גם אני.

באופן נוסף פירש זאת בעל 'עקידת יצחק' (וכעין זה האברבנאל): "'וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ' – כי יהיה לי עימה דירה מיוחדת אשר אבוא אליה כבואי מן השדה, ולמה אהיה כאורח נטה ללון בבית נכרי?"; לפירוש זה, המילים "וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" מתפרשות כמציינות כניסה לבית, אשר יהיה מיוחד ליעקב ורחל לבדם, בניגוד למציאות שהיתה עד אז, שיעקב דר כאורח בביתו של לבן.

וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה.

"וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה"

לבן ערך לאנשי המקום משתה של סעודת נישואין, כפי המנהג. נראה שמשמעות פרט זה בהקשר של הסיפור היא, שלבן עשה כך כדי לפרסם את הנישואין ולתת להם תוקף ציבורי; הוא חשש שאילו הנישואין ייעשו בצנעה – לאחר שיעקב יגלה שלאה ניתנה לו במקום רחל הוא יתייחס בביטול לנישואין אלו, ייפרד מלאה ויתבע ממנו את רחל; אך אם נישואיו ל'רחל' – שבפועל תהיה לאה – ייעשו במעמד ציבורי בנוכחות כל אנשי המקום, לא יוכל יעקב להתייחס אליהם בביטול, ובעל כרחו יכיר בכך שלאה נשואה לו, ובעבור רחל יהיה עליו לעבוד שנים נוספות. וכך כתב האברבנאל: "לפי שאם יעקב ירצה לגרש את לאה בהרגישו בה, יגונה עניינו בעיני כל העם שנאספו בחופתו ואכלו עימו, ואולי שמפני זה יימנע לגרשה"; וכך פירש גם המלבי"ם: "אסף את אנשי המקום [...] שֶׁיֵּבוֹשׁ יעקב לגרש את לאה, מפני הפרסום", והוסיף: "ושלא יבדוק יעקב אם היא לאה או רחל, כי יסמוך שלא ירמה אותו בכזאת במעמד כל אנשי העיר".

"וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו"

על לשון הכתוב "וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו" – כתב 'אור החיים':

"וַיִּקַּח אֶת לֵאָה" – אולי שלא רצתה לרמות יעקב, וּלְקָחָהּ בעל כרחה או בריצוי דברים, וזולת זה לא היה צריך לומר אלא "ויבא [את] לאה בתו אליו".

"וַיָּבֵא אֹתָהּ" – הערים להביאה בידו, ולא מסרה לא לשלוחי האב ולא לשלוחי הבעל, כדי שלא יהיה לו זמן להכיר בה קודם, והביאה בידו, ואין מהמוסר לחתן להזדמן לפניו; ושם עמד לבן עד סמוך לביאתו אליה, להמעיט לו זמן ההכרה.

בדבריו אלו, עומד 'אור החיים' על משמעותם של שני הפעלים הנזכרים כאן: "וַיִּקַּח [...] וַיָּבֵא", על רקע היות מעשה זה מרמה מצד לבן כלפי יעקב:

הלשון "וַיִּקַּח אֶת לֵאָה" מלמדת על כך שלא בנקל עלה ביד לבן להביא את לאה אל יעקב, והוא נצרך 'לקחתה' – "בעל כרחה או בריצוי דברים"; ואכן מסתבר שמצד עצמה לא רצתה לאה לתת יד לתרמית זו, שעשויה להתגלות במוקדם או במאוחר ולגרום לה עגמת נפש ובושה, להביא למתח בינה ובין אחותה, וכן בינה ובין יעקב, ושמא אף לשילוחיה מאיתו; וכל זאת, מלבד עצם ההיבט השלילי שבמעשה זה מצד הרמייה שבו, ואי ההגינות כלפי יעקב.¹¹⁰

הלשון "וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו" מדגישה את זאת שלבן עצמו הביא את לאה ליעקב, ולא על ידי שלוחים, כך שיכול היה להשגיח על כך שזהותה לא תתגלה. לאה היתה מכוסה בדרך צניעות, ובחשכת הלילה לא ניתן היה להבחין בכך שאין זו רחל; לבן ליווה אותה בעצמו לכל אורך הדרך, על מנת לוודא מקרוב שתוכניתו מתממשת ללא תקלה, עד שהביאה אל יעקב בעודה מכוסה, ו"כאשר הכניס עימו בבית את לאה – נטל פנס מלפניה, בדרך צניעות [כביכול]" (אברבנאל), וכך לא הכיר בה יעקב.

"וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה"

לבן נותן ללאה שפחה אישית, שתשרת אותה בחייה העצמאיים מכאן ואילך. וכתב רש"י (להלן לא י, על פי בראשית רבה עא ט): "בכולן נאמר הריון חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נְתָנָהּ לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהג ליתן שפחה גדולה לגדולה וקטנה לקטנה".

על פי דברי המדרש (בראשית רבה עד יד), "כולן בנותיו היו", גם זלפה ובלהה; ובתרגום המיוחס ליונתן, וכן בפירושי בעלי התוספות, נאמר שהיו בנותיו של לבן מפילגשו.

וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה, וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי, הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" – כתב רש"י (על פי מגילה יג ע"א): "אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה 'עכשיו תכלם אחותי', עמדה ומסרה לה אותן סימנים". על פי התלמוד שם, יעקב ורחל חששו מלכתחילה מתרחיש כזה של רמאות ולפיכך קבעו ביניהן סימנים שעל ידם יאמת יעקב את זהותה של רחל, אך רחל מסרה את הסימנים לאחותה כדי שלא יכיר בה יעקב ולא תיגרם לה בושה; ולפיכך, בלילה היה בטוח יעקב שזוהי רחל, ורק בבוקר ראה להפתעתו "וְהִנֵּה הִוא לֵאָה!". וכתב רשב"ם: "בדבר שלא נודע תחילה, אומר 'וְהִנֵּה', וכן: '[וַיִּיקַץ פַּרְעֹה] וְהִנֵּה חֲלוֹם' (להלן מא ז)" – דהיינו שהמילה 'וְהִנֵּה' מורה על חידוש, דבר שלא היה ידוע מקודם.¹¹¹

"וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי" – זוהי אמירה כללית של תלונה ותרעומת, ולאחריה מפרש את תוכן הטענה: "הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?".¹¹²

וַיֹּאמֶר לָבָן: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.

הסבר א לדברי לבן טענה משפטית

לבן טוען: אמנם היה במשמעות דבריי – "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר, שְׁבָה עִמָּדִי" (פס' יט) – שאתן לך את רחל כפי שאמרת, אך ודאי שלא היתה כוונתי להתנות עימך באופן הנוגד את מנהג המקום! התנאי כשלעצמו אינו נוגד את המנהג, שכן ייתכן שלאה היתה נישאת לאדם אחר במשך שבע השנים הללו, אך מאחר ולא נישאה, מובן שאיני יכול לתת לך את רחל, ואף התנאי אינו מחייב אותי בכך, שכן לא התנינו אלא על דעת מנהג המקום. אף לשון הדברים עשויה להתפרש כך: "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר" (שכמבואר לעיל שם, לשון זו מנוסחת במכוון באופן מעורפל ובלתי מחייב) – כשביכולתי לתתה "לָךְ" ו"לְאִישׁ אַחֵר", אעדיף לתת אותה "לָךְ", אך כשגם לאיש אחר איני יכול לתתה – הרי שגם לך לא התחייבתי בכך.

כך פירש בעל 'עקידת יצחק':

יש במשמע דבריו שהוא לא הודה בפירוש שיתן לו את רחל, אלא שטוב (לתתו) [לתתה] לו מתתו אותה לאיש אחר, ואף שיתננה לו לא יעשה כן לתת הצעירה לפני הבכירה, לא לו ולא לאחר; וכאילו אמר לו: הנה הפשרה לא היתה כי אם על הסדר המורגל, ושקודם שתנשא (את) רחל תנשא אחותה הבכירה לך או לזולתך.

וכן 'אור החיים' (בפירושו השני), שהוסיף לטענה זו נדבך נוסף:

עוד נראה כי טענתו היא כי לא היה בפירוש בשעת התנאי שהגם שלא תנשא לאה יתן לו רחל, ובזה אין סתירה למנהג מהתנאי, כי לעולם תקדים לאה לינשא, ובמלאות ז' שנים שיעבוד יעקב, אם קדמה לאה ונשאת – תיכף ומיד יקח רחל, ואם לאו – יהיה יושב ומצפה עד שתקדים הבכירה כמשפטי הארץ, כי אין בתנאי דבר מגיד שהתנו לבטל המנהג.

ומעתה, כששאלת "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי" חשבתי שעל לאה אתה אומר, כי המנהג מנהג ידוע הוא שאין לתת הצעירה קודם, ומן הסתם על לאה אמרת ואין בזה רמאות, ולך היה מוטל לדעת כי היא לאה מבלי צורך הודעה, ובזה ביטל טענת "רִמִּיתָנִי".¹¹³

הסבר ב לדברי לבן טענה מציאותית

לפי ההסבר הקודם, לבן טען טענה 'משפטית' שמצדיקה כביכול את מעשהו על פי שורת הדין, וכפי שהתבאר; אולם ניתן גם להסביר כי לבן הודה בכך שמן הדין היה עליו לתת ליעקב את רחל, אך הדבר נמנע ממנו בעל כרחו – וכך פירש הרמב"ן (בפס' כז): "והנכון בעיניי, כי דברי לבן בערמה, אמר ליעקב: 'לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ', כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן, כי נבלה הוא אצלם", וכן הספורנו: "לא הניחוני אנשי המקום לקיים דברי", ו'אור החיים' בפירושו הראשון: "נתכוון לומר כי אנשי המקום מיחו בידו מעשות כדבר הזה, והוא אומרו 'לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ', כי היא טענת רבים".

מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

"מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת"

"מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" – כתב רש"י: "'שְׁבֻעַ' דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף [-שווא נע] – שבוע של זאת", לבן אומר ליעקב למלא את ה'שבוע' של לאה. מה הוא אותו 'שבוע'?

פירוש רש"י והמפרשים

רש"י מפרש בהמשך דבריו: "הן ז' ימי המשתה, בתלמוד ירושלמי במועד קטן". בתלמוד שם (פ"א ה"ז) נאמר: "תניא, אין נושאין נשים במועד, מפני שאין מערבין שמחה בשמחה; רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא: 'מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת'", וכך מובא בשמו גם במדרש בראשית רבה כאן (ע יט): "אמר רבי יעקב בר אחא: מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, אלא 'מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת' וגו'" – ולפי הבנתו, משמעות דברי לבן היא שיש להשלים את שבעת ימי המשתה והשמחה של לאה, ורק לאחר מכן להתחיל באלו של רחל, ולא לערב שמחה בשמחה. כך גם מתורגם פסוקנו בתרגום ירושלמי: "שבעת ימי משתותא דלאה", ובאופן זה פירשו רוב המפרשים. לפי פירוש זה, אומר לבן ליעקב כי אין כל מניעה לתת לו את רחל כבר עתה, אלא שעליו להמתין עד תום שבעת ימי המשתה של לאה, ומיד לאחריהם יוכל לקבל את רחל.¹¹⁴

פירוש הרמב"ן

אולם הרמב"ן (בפס' כא) כתב על כך:

ואני לא ידעתי, כי שבעת ימי המשתה [הם] תקנת משה רבינו לישראל!¹¹⁵ ואולי נאמר שנהגו בהם מתחילה נכבדי האומות, כעניין באבלות, דכתיב: "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (להלן נ י), ומה שלמדו בכאן בירושלמי ובבראשית רבה שאין מערבין שמחה בשמחה – סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. אבל בגמרא שלנו בפרק משקין (מועד קטן ט ע"א) לא למדוה מכאן, ודרשוה מ"וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה [בָעֵת הַהִיא] אֶת הֶחָג [...שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם]" (מלכים א' ח סה).

הרמב"ן מקשה על פירוש זה – הרי שבעת ימי המשתה הם מתקנת משה רבינו לישראל, ואם כך כיצד הם נהגו בימי יעקב בארץ ארם? ומיישב זאת בכך שייתכן כי מנהג זה היה קיים מימים קדמונים, אלא שמשה קבעו כתקנה מחייבת לישראל – וכשם שמנהג שבעת ימי האבל היה קיים כבר בזמן האבות, וגם עליהם נאמר (בירושלמי שם) שהם תקנת משה לישראל.

אולם, עם זאת שהרמב"ן מיישב סתירה זו שבין מאמרי חז"ל, הוא נוטה לפרש כי "שְׁבֻעַ זֹאת" האמור כאן אינו שבעת ימי המשתה של לאה, אלא שבע שנות העבודה שהתחייב בהן יעקב עבור רחל (ובפועל היו עבור לאה) – שעדיין היה על יעקב להשלימן. אך לכאורה לא ניתן לפרש כך, שכן נאמר לעיל: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי" (פס' כא) – הרי שכבר מלאו ימי עבודתו של יעקב! הרמב"ן מפרש זאת על פי דרכו, ומיישב קושי זה במספר אופנים; וכך כתב בהמשך דבריו (שם):

וייתכן לומר כי זה היה מחילוף משכורתו עשרת מונים,¹¹⁶ כי יעקב אמר לו מתחילה כי מלאו הימים, ולבן שתק ונתן לו לאה, ואחרי כן אמר לו לבן "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת", כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה, וקודם זמני נתתיה לך, ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן, כי מה יוכל לעשות, והוא ברחל יחפוץ. ולכן לא אמר הכתוב מתחילה: "ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב" וגו'.

ועוד ייתכן לומר, כי כאשר היו בשנה השביעית אמר יעקב ללבן "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי" – שזאת שנת מלאות הימים, וכן "זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים" (ירמיהו ו יא) – הוא אשר הגיע לשנת סופו, וכן "עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם" (ויקרא ח לג) – עד היום השביעי, שבו ימלאו ימי המילואים. או שאמר "מָלְאוּ" בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים. וכן בסדר האחר: "בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה" (להלן לה יח) – בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה. וזה טעם "וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" – כלומר לא שתתן אותה ואלכה, אבל [=אלא] שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי, כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך.

לפי פירושו הראשון של הרמב"ן, יעקב ולבן נחלקו בשאלה האם מלאו הימים; לפי דעתו וחשבונו של יעקב כבר נשלמו שבע שנים מלאות, ועל סמך זה אמר ללבן "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי"; לבן לא אישר זאת ולא הכחיש, אלא ערך את המשתה ונתן לו את לאה. רק לאחר מכן טען לבן ששבע השנים טרם נשלמו, ועל יעקב למלא תחילה "שְׁבֻעַ זֹאת" – שבע השנים של לאה, שכבר ניתנה לו, ורק לאחר מכן ייתן לו את רחל; יעקב, מחוסר ברירה, נאלץ להשלים את העבודה עד המועד שבו מלאו הימים לפי דברי לבן, ואז קיבל את רחל והתחיל לעבוד שבע שנים נוספות.¹¹⁷ הרמב"ן מוסיף, כי לפי פירוש זה מובן מדוע לא אמר הכתוב, כציון זמן האירוע המדובר: "ויהי במלאת הימים, ויאמר יעקב...", שכן עניין מלאות הימים היה שנוי במחלוקת, ולא היווה נתון אובייקטיבי מוסכם.

לפי פירושו השני של הרמב"ן, גם יעקב לא טען ששבע השנים חלפו במלואן; ולפי זה, הוא מפרש את הלשון "מָלְאוּ יָמָי" בשני אופנים: האחד, שהיה זה בתוך השנה השביעית, שהיא השנה הממלאת את החשבון, ויעקב כינה את 'ימיו' כ'מלאים' מאחר והשנה הממלאת אותם כבר החלה;¹¹⁸ והשני, שהיה זה קרוב לסוף השנה השביעית, ומאחר והיו הימים קרובים להימלא החשיבם יעקב כמלאים. ואמנם, לא עלה על דעתו של יעקב שלא יצטרך להשלים את העבודה עד כלות השנה השביעית, אלא אמר ללבן כי מאחר ולא נותר לעבודתו אלא זמן מועט – ראוי שכבר יתן לו את רחל, "שאשאנה, ואשלים מעט הימים אשר עלי, כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך" – ונראה שכוונת הדברים לומר, שמאחר ועד עתה עבדתי אותך, אין לך לירא שארמה אותך ואעזבך לפני כלות השנה השביעית, שכן לא יהיה משתלם לי לעבור על התנאי ולרמותך רק על מנת לחסוך מעצמי עבודה של שבועות או חודשים מועטים; ואם כן, גם מבלי לסמוך על יושרי ונאמנותי יהיה סביר מצידך להניח שאשלים את שנות העבודה כדין, ומאחר וכך – "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי".

אלא שאם כך, תעלה השאלה – מדוע נצרך לבן לומר ליעקב "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת"? הרי מובן מאליו שעליו למלא את עבודת שבע השנים שהתחייב בהן! זאת מפרש הרמב"ן בהמשך דבריו:

ואחרי כן אמר לו לבן: מלא שבוע השנים של לאה זאת, כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן; או: כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל; ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין.

הרמב"ן מעלה שני הסברים לכך שלבן נצרך לומר ליעקב שעליו למלא "שְׁבֻעַ זֹאת": האחד, "כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן" – דהיינו שיעקב לא ירצה להשלים את עבודת שבע השנים הללו, שהרי לבן נתן לו את לאה במקום רחל,¹¹⁹ והשני – "שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל", דהיינו להבהיר ששבע השנים השניות תתחלנה רק כשתכלינה הראשונות, והוספת שבע שנים אלו לא ביטלה את הצורך להשלים את עבודת השנה השביעית עד תומה; וייתכן גם שהסבר זה נאמר בהתאם לפירושו הראשון של הרמב"ן שהובא לעיל, שלפיו נחלקו לבן ויעקב האם כבר מלאו הימים, ועל כך אומר לו לבן – עליך לקבל את דעתי ולמלא "שְׁבֻעַ זֹאת" לפי חשבוני, ורק אז אתן לך את רחל.¹²⁰

"וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת"

לאחר שתמלא "שְׁבֻעַ זֹאת", דהיינו את השבוע של לאה, "נִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת" – ניתן לך גם את רחל, ואף זאת (תרתי משמע) לא בחינם, אלא במחיר מלא – "בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת". רש"י מציין: "'וְנִתְּנָה לְךָ' – לשון רבים, כמו: 'נֵרְדָה', 'נָבְלָה' (לעיל יא ז) 'וְנִשְׂרְפָה' (שם פס' ג), אף זה לשון וְנִתֵּן". אולם מדוע אכן אומר לבן "וְנִתְּנָה" בלשון רבים, ולא "ואתן" בלשון יחיד?

כתב על כך הרמב"ן:

"וְנִתְּנָה לְךָ" – לשון רבים [...] זה פירש רבינו שלמה, ולא אמר למה יתפוס היחיד לשון הרבים. אולי יחשוב הרב שהוא דרך הנכבדים בלשון הקודש, כמאמר אחרים.¹²¹

ור' אברהם [אבן עזרא] אמר בכאן שהוא בניין נפעל והו"ו השיבו לעתיד, ופירושו: "ותנתן לך".¹²²

והנכון בעיניי, כי דברי לבן בערמה; אמר ליעקב: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ" – כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן, כי נבלה הוא אצלם, אבל תמלא שבוע זאת וניתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת, שכולנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה.

לפי פירוש הרמב"ן, מכיון שהמניעה לתת ליעקב את רחל נבעה, לדברי לבן, מכך שאנשי מקומו כפו עליו שלא לעבור על מנהג המקום – גם את ההסכמה לנתינת רחל הוא מייחס להם, בנוסף לו עצמו; והרי הוא כאומר: כעת אנשי מקומי מנעוני מלתת לך את רחל, אך מאחר וְנָשָׂאתָ את לאה הבכירה, מעתה לא ימנעו זאת, ו"כולנו נסכים בדבר" וְנִתֵּן לך את רחל.

ייתכן גם להסביר, שאף אם לבן לא טען שאנשי המקום מנעו ממנו לתת ליעקב את רחל, אלא שההסכם שבינו לבין יעקב אינו תקף נגד מנהג המקום (כפירוש הראשון שהובא בביאור לפסוק הקודם) – הרי שבהתנסחותו בלשון רבים הוא מציג את אנשי המקום כעומדים לצידו בוויכוחו עם יעקב: אני וכל אנשי מקומי אוחזים במנהג שלא לתת הצעירה לפני הבכירה, אך לאחר שתמלא "שְׁבֻעַ זֹאת", נִתֵּן לך "גַּם אֶת זֹאת".

"בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת"

כתב הנצי"ב ב'העמק דבר': "'עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים' – 'עוֹד' הוא מיותר, ומשמעו ― כמו שהיה, כדתנן שלהי סנהדרין (י ו) במקרא 'לֹא תִבָּנֶה עוֹד' (דברים יג יז).¹²³ ומזה יצא הדרש בפירוש רש"י: 'הקישן לראשונות' וכו'". רש"י (על פי בראשית רבה ע כ) כתב על האמור להלן בפסוק ל "וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת": "הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה [=בנאמנות] אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו", ולדברי הנצי"ב דרשה זו נלמדת מהמילה "עוֹד" (וכך התפרש ב'שפתי חכמים' שם); ואם כך, הרי שמשמעות זו כלולה לא רק בתיאור הכתוב את עבודתו של יעקב בפועל (בפסוק ל), אלא גם בדברי לבן אליו (בפסוקנו) – כך שהוא מתנה עימו כי עבודתו בשבע השנים האחרות לא תיפול מזו של הראשונות, ואף היא תהיה בנאמנות ובמסירות – "ואף על פי שברמאות בא עליו", לפי דעתו של יעקב.

וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה.

"וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" – כפי שהתבאר לעיל, לפי רוב המפרשים "שְׁבֻעַ זֹאת" הוא שבעת ימי המשתה של לאה, ולפי פירוש הרמב"ן הוא שבע שנות העבודה הראשונות שהתחייב בהן יעקב. מפסוקנו לכאורה משמע כפירוש הרמב"ן, שכן נראה מלשונו שמילוי "שְׁבֻעַ זֹאת" הוא פעולה שעשה יעקב, ו"אם על ימי המשתה, מה מעשה עשה יעקב? ומהו 'וַיְמַלֵּא'? והיה לו לומר 'ויוחל יעקב עד מלאת שבוע זאת'!" (ר' נפתלי הרץ ויזל). ניתן להקשות כך גם מדברי לבן לעיל "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת", אלא שאותם ניתן לפרש כ"המתן עד מלאות שבוע זאת", אך מפסוקנו משתמע כי מדובר בפעולה אקטיבית של יעקב, ולא רק בהמתנת זמן!

בעל 'באר מים חיים'¹²⁴ כתב על כך:

צריך לדעת, מה עשייה עשה יעקב? הלא הוא לא עשה כלום, כי אם 'שב ואל תעשה' היה שהמתין, ולבן הוא שעשה שנתן לו בתו. ואכן כי הנה לבן אמר "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת", ולכאורה היה לו לומר "המתן שבוע זאת", ובמה ימלא יעקב השבוע?

ואך, כי לבן ביקש מיעקב: אם היות שכבר רימיתיך ומה שנעשה נעשה, על כל פנים עתה אתה תמלא השבוע הזאת הוא שבעת ימי המשתה אלו של לאה, שתעשה אתה השמחה והסעודות הצריכין להיות בשבעת הימים, בכדי שידעו הכל כי כבר נתרצית בלאה ואינה אצלך באונס והכרח, כי אם אדרבה תעשה משתה לאה לחזקה ותדע כי אשתך היא, ואחר השבוע אתן לך. ולזה אמר הכתוב: "וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת", כאשר ביקש לבן שיעשה משתה לאה בימי שמחתה, ואחר כך "וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה".

לפירושו, לבן חשש מכך שיעקב יתנער מנישואיו המוטעים עם לאה, וידרוש במקומה את רחל תמורת שבע השנים שכבר עבד; לפיכך, הוא התנה עימו בפירוש שימלא את שבוע ימי המשתה – דהיינו שיערוך משתה ושמחה בשבעת הימים הללו כנהוג וינהג בהם כחתן, ומשמעות הדבר היא שהוא מכיר בתוקפם של הנישואין עם לאה ומתרצה בהם. פסוקנו מעיד כי אכן כך עשה יעקב, ומילא "שְׁבֻעַ זֹאת".

"וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה" – כתב 'אור החיים': "'לוֹ לְאִשָּׁה' – מגיד הכתוב באומרו 'לו' וגו' כי עקרת הבית היא רחל, כי היא בת זוגו"; ואם כי הביטוי "לוֹ לְאִשָּׁה" מופיע פעמים רבות במקרא, כאן ישנה כפילות – שכן כבר נאמר "וַיִּתֶּן לוֹ", והחזרה על המילה 'לו' בסוף הפסוק – "לוֹ לְאִשָּׁה" – עשויה לבטא את זאת שרחל היתה האישה העיקרית בעיני יעקב, שהרי בה רצה מלכתחילה, והיא זו שהיתה "לוֹ לְאִשָּׁה". וכך כתב רש"ר הירש: "'לוֹ לְאִשָּׁה' – כפל הלשון בולט, ואולי מצביע על דרגה גבוהה יותר של קירבה עם רחל מאשר עם לאה".

"וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה" – ראה מה שהתבאר לעיל (פס' כד) בנוגע לזלפה, הנוגע גם לכאן.

וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה, וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

אהבת יעקב לרחל ידועה לקורא זה מכבר, שהרי נאמר לעיל "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל" (פס' יח) ומפני כך ביקש אותה מלכתחילה; אם כן איפוא, פסוקנו לא בא אלא ללמד על תוספת האהבה שהיתה ביעקב לרחל בעקבות נישואיהם; עליית המדרגה ברמת הקִרבה שבין יעקב לרחל הביאה גם עליית מדרגה באהבה שהיתה בו כלפיה: "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל" – ובעקבות זאת: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה".

מתוך לשון הכתוב משמע שגם את לאה אהב יעקב, שכן נאמר "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל, [יותר] מִלֵּאָה" – הרי שאהב את לאה, אלא שאת רחל אהב יותר; ואף שמקודם לכן לא נאמר שיעקב אהב את לאה – בעקבות נישואיהם אהב גם אותה, ואף היתה זו אהבה ייחודית השמורה לזיווגו הראשון של אדם, כפי שיובא להלן. וכך כתב רד"ק: "להודיע כי גם לאה אהב, אף על פי שלא בחר בה מתחילה לאישה; כיון שנישאת לו, אף על פי שלא היתה בכוונה, אֲהֵבָהּ כמו שאדם אוהב אשתו, אבל יותר אהב [את] רחל".

כך ניתן ללמוד גם מהמילה 'גם': "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל" – משמע: בנוסף למה שאהב את לאה, אהב גם את רחל. אולם ניתן לפרש גם (תרתי משמע) באופן אחר, כפי שפירש רשב"ם: "'וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל' – וגם אֲהֵבָהּ יותר מִלֵּאָה, כלומר: בא אליה, וגם אֲהֵבָהּ. רוב 'גם' הפוכים כן בתורה, וכן: 'וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי' (שמות יב לב) – גם תברכו אותי, וכן: 'גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי' (במדבר כב לג) – הנה לחצתי רגלך ונעשיתה שפי ופיסח, גם עדיין הייתי הורג אותך". לפירושו, המילה 'גם' אינה מתייחסת לרחל (כך שהיא רומזת על אהובה נוספת), אלא לפועל "וַיֶּאֱהַב" (כך שהיא רומזת על פעולה נוספת), "כלומר: בא אליה, וגם אֲהֵבָהּ", ושיעור הכתוב: "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל, וַיֶּאֱהַב, גַּם, אֶת רָחֵל".

אם כן, העולה מן הכתובים הוא שמלכתחילה אהב יעקב רק את רחל, מפני יופיה ואישיותה שנגעו לליבו; לאחר שבא אל לאה, אהב גם את לאה, מפני קרבת הנישואין שנוצרה ביניהם; ולאחר שבא גם אל רחל – אהב את רחל יותר ממה שאהב אותה לפני כן, ויותר ממה שאהב כעת את לאה – באשר אהבתו אליה כללה גם את האהבה הקדומה לרחל מפני מי שהיא, וגם את הקומה הנוספת של האהבה הנובעת מקירבת הנישואין; ועל כך נאמר בפסוקנו: "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל, [יותר] מִלֵּאָה".

הרמב"ן מציין כי היות אהבת יעקב לרחל גדולה מאהבתו ללאה, בשלב זה, אינו מובן מאליו: "הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה, והטעם: בעבור כי הטבע לאהוב יותר האישה אשר ידע האדם בראשונה, כעניין שהזכירו חכמים בנשים, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי,¹²⁵ והנה יעקב אהב רחל [יותר] מלאה – שלא כדרך הארץ, וזה טעם 'גַּם'"; למרות שאהבתו ללאה היתה גדולה בשל היותה אשתו הראשונה, אהבתו לרחל לאחר מכן עלתה עליה.

"וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" – כתב רש"י (על פי בראשית רבה ע כ): "הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה [=בנאמנות] אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו"; וראה מה שהתבאר בעניין זה לעיל (סוף פס' כז).