שער ו · פטירת רחל ולידת בנימין

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.

"וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה"

"וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה" – דהיינו בעוד 'כברת ארץ' מפרידה ביניהם לבין העיר אפרת. משמעות הביטוי 'כברת ארץ' שנויה במחלוקת, הן מבחינת האטימולוגיה והן מבחינת התוכן, כפי שיתבאר כעת.

פירוש אחד הביא רש"י בשם מנחם בן סרוק: "מנחם פירש: לשון כביר, ריבוי, מהלך רב" – מרחק כביר היה ביניהם לבין אפרת; וכך פירש גם רשב"ם: "'כִּבְרַת' – כמו: 'יָרֹעַ כַּבִּירִים' (איוב לד כד), 'וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים' (ישעיהו י יג), לשון הרבה. ולפי [שהיה] ריבוי ארץ עד אפרת נקברה בדרך". לפי פירוש זה, הכתוב מציין זאת על מנת לנמק מדוע קבר יעקב את רחל בדרך ולא בעיר הסמוכה – שכן היה מרחק רב עד אליה, ואין זה מכבוד המת להשהותו זמן רב; וכל שכן שמטעם זה לא ניתן היה לקברה בחברון, במערת המכפלה, שהיתה רחוקה יותר.

לעומת זאת, רש"י מדעת עצמו פירש שזהו שם של מידת אורך, 'כִּבְרָה': "ואומר אני שהוא שם מידת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר 'צמד כרם', 'חלקת שדה',³²¹ כך במהלך אדם נותן שם מידה – כברת ארץ". הביטוי 'כברת ארץ' מופיע גם בפרשת ויחי, כשיעקב מזכיר באזני יוסף את האירוע המתואר בפסוקים אלו: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (להלן מח ז), וגם שם פירש רש"י באופן דומה, אלא שהזכיר מידת אורך קצרה יותר: "'כִּבְרַת אֶרֶץ' – מידת ארץ, והם אלפיים אמה כמידת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן". בדומה לכך פירש (שם) גם את כוונת אונקלוס, שתרגם ביטוי זה כ"כְּרוֹב אַרְעָא": "ואונקלוס תרגם 'כְּרוֹב אַרְעָא', כדי שיעור חרישת יום. ואומר אני שהיה להם קצב [=קצבה, מידת אורך] שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת [...],³²² כדאמרינן 'כרוב ותני' (בבא מציעא קז ע"א), 'כמה דמסיק תעלא מבי כרבא' (יומא מג ע"ב)".³²³

אבן עזרא פירש שהאות כ' במילה "כִּבְרַת" אינה מיסוד המילה, אלא היא נוספת על המילה 'ברת', המציינת לדעתו שם של מידת אורך, והכ' מציינת שהמרחק האמור היה בקירוב ולא בדיוק: "ייתכן היות הכ"ף לדמות, ויהי היסוד 'ברת'; ויהיה פירושו: מידת מהלך, ואין ריע לו"; וכך כתב רד"ק בשם רס"ג: "והגאון רב סעדיה פירשו גם כן הכ"ף כף הדמיון, אבל פירש אותו במיל לפי העניין בלא חבר". כך פירש גם רד"ק עצמו, אלא שלפירושו "יש ריע לו", שכן שם המידה נגזר מלשון 'לברות' – לאכול, ומשמעותה היא: כדי הליכה מעת תחילת היום עד שעה שאוכלים בה הולכי הדרכים, וכך כתב בפירושו כאן: "ולפי דעתי, כי הכ"ף שימוש, ו'ברת' שם, מן 'וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם' (שמואל ב' יב יז), והכ"ף כ"ף השיעור, כמו 'כְּעֶשְׂרִים אִישׁ' (שמואל א' יד יד), 'כְּאַלְפַּיִם אַמָּה' (יהושע ג ד)", ובספר השורשים שלו (שורש 'ברה'): "ועל דעתי כן הוא 'כִּבְרַת אֶרֶץ', שהכ"ף כ"ף הדמיון ואינה שורשית, ופירושו: שיעור מהלך הארץ מן הבוקר עד עת האכילה, כי כן משערים הולכי הדרכים". לפי פירוש זה, מסתבר שמדובר לכל הפחות במרחק הליכה של שעה, אם לא של שעות ספורות – והרי זה מרחק של מילים רבים, ולא כרס"ג ור' משה הדרשן שפירשו שזהו כשיעור מיל אחד.

הרמב"ן, במהדורה הראשונה של פירושו, צידד בפירוש רד"ק: "והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי, כי הכ"ף לדמיון ואיננה שורשית, ומוצא המילה מן 'הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ' (איכה ד י), 'וְתַבְרֵנִי לֶחֶם' (שמואל ב' יג ה) – עניין אכילה מועטת בבוקר. ופירושה: שיעור מהלך ארץ מן הבוקר עד לעת האוכל, כי כן ישערו כל הולכי דרך". אולם לאחר שעלה לארץ וראה בעיניו את המקום, הוסיף למהדורה המאוחרת של פירושו פסקה שבה הוא חוזר בו מכך – שהרי קבר רחל סמוך הוא לבית לחם, והמרחק שביניהם קטן מ'כברת ארץ' לפי פירוש רד"ק; ואלו דבריו שם:

זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמיטיב, ראיתי בעיניי שאין ממצבת רחל לבית לחם אפילו מיל, והנה הוכחש הפירוש הזה [של רד"ק], גם דברי מנחם. אבל הוא שם מידה בארץ כדברי רבינו שלמה; ואין בו תואר, רק הסכמה, כרוב השמות;³²⁴ והכ"ף לשימוש, שלא נמדד בכיוון.³²⁵

ואם יהיה השם הזה [נגזר] מִתֹּאַר, ייתכן שיהיה 'ברת' כמו 'בת', מלשון: "מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי" (משלי לא ב), והוא שם למידה הקטנה שימדדו הולכי ארחות, כמו למיל היום. ואמר לה 'בת ארץ', כי המידה כמו בת לפרסה, או למידה אחרת ידועה בימים ההם.

אם כן, לפי מסקנת דבריו, 'ברת' הוא שם של מידת אורך מועטת – או שם שרירותי, או שהוא במובן של 'בת', 'ברת' בארמית, על שם שהיא כביכול 'בת' של המידה הסטנדרטית, הגדולה הימנה. על פי המציאות הריאלית הוא מכריע כי לא ניתן לפרש כמנחם שזהו מרחק 'כביר', ואף לא כרד"ק, שגם לפי פירושו מדובר במרחק רב.³²⁶

הביטוי 'כברת ארץ' מופיע בשני מקומות נוספים במקרא: האחד בדברי יעקב ליוסף בפרשת ויחי, כמובא לעיל, והשני בספר מלכים, בעניין נעמן שהלך מעם אלישע 'כברת ארץ' עד שהשיגו גיחזי: "וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם, וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ. וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים: הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא, חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה. וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם" (מלכים ב' ה יט-כא); ואף שם משמע יותר שמדובר במידת אורך קטנה, שכן מסתבר שמיד בשעה שהלך נעמן כבר רצה גיחזי לרדוף אחריו, והכתוב מציין שלא הספיק נעמן ללכת מרחק רב עד שהשיגו גיחזי.

לפי מסקנת הרמב"ן שמדובר במרחק מועט, מסתבר שכוונת הכתוב בתיאור "וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה" היא ציון מקום קבורת רחל – שהינו בסמוך לאפרת היא בית לחם; אך לפי המפרשים שמדובר במרחק גדול, הרי שאין הכתוב מלמד בכך על מיקומה של קבורת רחל, ולפיהם יובן כי מטרת התיאור היא לנמק מדוע קבר אותה יעקב בדרך ולא בעיר הסמוכה – שכן היה מרחק רב עד אליה, ואין זה מכבוד המת להשהותו זמן ממושך. להלן יאמר הכתוב: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (פס' יט), ובהקשר לכך מבהיר הכתוב בפסוקנו כי הגם שהיה זה "בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה" – לא היה בסמוך לה, אלא ב"עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה", ולפיכך נקברה בדרך.³²⁷

פירושים נוספים לביטוי "כִּבְרַת הָאָרֶץ" על דרך הדרש, מופיעים בבראשית רבה (פב ז): "אמר רבי אליעזר בן יעקב: בשעה שהארץ חלולה ככברה, והבר מצוי.³²⁸ רבנן אמרי: כבר הבר מצוי ועונת הגשמים עברה, ועדין השרב לא בא";³²⁹ ועל פי זה כתב כאן רש"י: "ואגדה: בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה, שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו 'וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ'" – והרי בעניין נעמן עניין עונת השנה אינו רלוונטי. בכוונת המדרש ניתן להסביר שהכתוב מציין כי היה זה בעת שמזג האוויר נוח, בין ימות הגשמים לימות השרב, ומכל מקום קבר אותה שם בדרך ולא הוליכה לאפרת או לחברון, וכך פירש רד"ל (שם): "ונראה לי עניין המאמר כאן לומר שהזמן היה יפה להוליכה, רק ע"פ הדיבור קברה שם על הדרך, כדאיתא בפסיקתא" – וכוונתו לאמור במדרש 'פסיקתא רבתי' (ג ד): "אמר לו [יוסף ליעקב]: שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה, שמא עונת גשמים היתה? אמר לו לאו, ב'עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה', בין פסח לעצרת היה, בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה שיכולים [ל]הלו[ך], [...] שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבור".

"וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ"

"וַתֵּלֶד רָחֵל" – הנצי"ב ב'העמק דבר' פירש שמילים אלו אינן מציינות את הלידה עצמה, שהרי התיאור שלאחריהן מתאר את קשיי הלידה שקדמו לה, אלא את התחלת תהליך הלידה: "עוד לא ילדה ממש, אלא אחזוה חבלי לידה". אולם ניתן גם לפרש שיש כאן 'כלל ופרט', כך שמילים אלו מהוות כותרת לאירוע כולו: "וַתֵּלֶד רָחֵל", ולאחר מכן מפרש הכתוב מה אירע במהלך לידה זו.

"וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" – הפועל "וַתְּקַשׁ" מעורר קושי מבחינה דקדוקית, שכן הוא מנוסח כפועל יוצא – הקשתה [אחרים], בעוד שרחל עצמה היא זו שחוותה את הקושי; קושי דומה (תרתי משמע) עולה גם מהניסוח שבפסוק הבא: " וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ". רד"ק פירש מילה זו בשני אופנים; האחד: "היה לה קושי גדול וצער לידה עד שמתה ממנו, ויהיה 'וַתְּקַשׁ' פועל עומד אף על פי שהוא מן הדגוש" – לפי זה, משמעות הפועל היא כמשמעותו אילו נכתב רפה: "וַתְקַשׁ" – היה לה קשה. האופן השני הוא: "או יהיה [פועל] יוצא, ופירוש: כי הלידה קִשְּׁתָה וציערה אותה מאוד", ומדבריו משמע שלפי אופן זה הפועל מיוחס ל'לידה', שעל אודותיה נאמר: "וַתְּקַשׁ" על רחל; וכך משמע מפירוש אבן עזרא (בפסוק הבא): "'בְהַקְשֹׁתָהּ' – מהבניין הכבד הנוסף, והטעם: שהקשתה הלידה על נפשה. וכן: 'וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ'".

אולם, נראה שקיים קושי לפרש שהמילים "וַתְּקַשׁ... בְהַקְשֹׁתָהּ" מתייחסות לפעולת הלידה, שהרי הנושא של פסוקים אלו הוא רחל, ואילו פעולת ה'לידה' אינה מוזכרת כאן כנושא; אדרבה, מלשון הכתוב "וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ... בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ" ניכר כי ה'לידה' משמשת כאן כציון המצב ולא כנושא הפועל. ייתכן איפוא לפרש, שאכן פועל זה מנוסח כפועל יוצא – אך אינו מתייחס לפעולת הלידה, אלא לרחל; מכיון שקושי הלידה אינו נובע מחמת גורם חיצוני אלא מגוף היולדת עצמו, ייחס הכתוב לרחל עצמה את פעולת ה'הקשייה' – וזוהי תופעה לשונית מצויה במקרא, שימוש בבניין 'הפעיל' (שלרוב משמש כפועל יוצא) כלפי פעולות שנפעלות בגופו של הנושא-המושא, כגון: "וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ" (שמות טז כד), "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א יח), "וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא ט), "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ" (נחמיה ט כה), ועוד.

וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.

"וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ" – בעת קושי הלידה (וראה בביאור לפסוק הקודם בעניין משמעות המילים מבחינה דקדוקית), אמרה לה המיילדת שאין לה לירא, "כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן". מהי משמעות אמירה זו? ממה היתה רחל עשויה לירא, וכיצד העובדה ש"גַם זֶה לָךְ בֵּן" עשויה להשקיט את יראתה?

באופן פשוט נראה להסביר, שמכיון שהלידה הסתבכה, היתה היולדת יראה פן הלידה לא תצליח, והוולד לא ישרוד בחיים לידה זו; ועל כך אמרה לה המיילדת שלא תירא, כי לפי ראות עיניה הלידה תצליח על אף הקושי והסיבוך, והנה "גַם זֶה לָךְ בֵּן" – נולד לך בן בריא ושלם. וכך פירש המלבי"ם: "יראה פן על ידי קישוי הלידה יהיה הוולד נפל או פן הוא בלתי בן קיימא, 'וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי' מזה, 'כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן', רוצה לומר: בן קיימא הראוי לגדלו".

רשב"ם פירש באופן אחר: "'אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן' – כאשר התפללת: 'יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר' (לעיל ל כד), ולא חפץ להמיתך אלא קיבל תפילתך, ולדבר על ליבה נתכוונה". לפי פירושו, היראה המדוברת לא היתה על חייו של הוולד אלא על חייה שלה, והמיילדת ניסתה להרגיע אותה שלא תירא פן תמות, שכן מכך ששמע ה' תפילתה ונתן לה "בֵּן אַחֵר" מוכח שאינו חפץ במותה. ההיגיון הלוגי בדברי הרגעה אלו הינו מפותל מעט, קלוש ובלתי מחוייב, ולפיכך מוסיף רשב"ם שאכן רק "לדבר על ליבה נתכוונה", ולא היו אלו דברי טעם.

נראה, שהמילה "גַם" היא שהובילה את רשב"ם לפרש כך: "אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן"; מהי משמעות המילה "גַם" בהקשר זה? באופן פשוט, משמעותה היא, כדברי רש"י: "'כִּי גַם זֶה' – נוסף לך על יוסף"; אולם מחמת איזה טעם תזכיר כעת המיילדת שבן זה הוא נוסף על יוסף, עובדה שהינה ידועה ולכאורה בלתי רלוונטית לסיטואציה הנוכחית? לפיכך מפרש רשב"ם כי בכך תלוי לב העניין: הנה כעת הוסיף לך ה' בן אחר, כשם שביקשת בעת לידת יוסף: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" – ומאחר שתפילתך התקבלה, ודאי את רצויה לפני המקום, והוא ימשיך להעניק לך חיים.³³⁰

מדברי תלמידיו של ר' יהושע המובאים במדרש בראשית רבה (פב ח) משמע שלא היה בדברים אלו היגיון לוגי לכך שאין לה סיבה לירא, ולא היו אלא דברי הרגעה שנועדו לשמח את ליבה של היולדת ובכך להקל על כאבה ולהסיח דעתה מדאגתה; וכך נאמר שם: "שני תלמידים משל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם סרדיוט אחד, אמר להם [...]: מהו דין דכתיב [=מהו זה שכתוב] 'וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ [וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן]'? אמרו לו: כך ממסמסין נפשה של חיה [=מפיגים את דאגתה של היולדת], ואומרים לה בשעת הלידה: אל תיראי כי בן זכר ילדת". לפי הסבר זה, המיילדת ביקשה לשמח את ליבה של היולדת בכך שנולד לה בן זכר דווקא, ולהסיח את דעתה מהכאב והדאגה; ונראה שלפיו כוונת האמירה אינה שמפני שנולד לה בן אין לה סיבה לירא (כפי שהיא מתפרשת בפירושים הקודמים), אלא: "אַל תִּירְאִי" הסיחי את דעתך ממחשבות המורא והדאגה, "כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן" – שהרי נולד לך בן זכר, היי נתונה בשמחה ובמחשבות ענוגות על הבן שנולד לך.³³¹

ומה ראה הכתוב לתעד את הדברים שאמרה המיילדת לרחל בשעה זו? מהי חשיבותם בהקשר הסיפור המלא?

נראה, כי תיאור זה מהווה הקדמה נצרכת לתיאור קריאת שמו בפי רחל; המיילדת אמרה לה "כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן" על מנת להרגיעה, וכך ידעה רחל – עוד בטרם הסתיים תהליך הלידה – שוולד זה הוא בן זכר; מתוך כך יכולה היתה לקרוא לו שם, כפי שיסופר בפסוק הבא: "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי". לולא כן לא היתה קוראת לו שם, מאחר ולא זכתה להגיע בעודה בחיים לשלב שבו יכולה היתה לראות שבן זכר הוא שנולד לה ולקרוא לו שם בהתאם.³³²

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי, וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין.

"וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה"

המילים "כִּי מֵתָה" עשויות לעורר שני קשיים: האחד, מאחר וכבר נכתב "בְּצֵאת נַפְשָׁהּ", לשם מה הן נכתבו כלל? והשני, כיצד מזכיר הכתוב את שלב המיתה לפני שמזכיר את שלב קריאת השם, שכמובן קדם לו?

באופן פשוט נראה ליישב שני קשיים אלו כאחד, ולהסביר שזהו מאמר מוסגר, שנועד להשלים את הרקע לתיאור הפסוק; שכן הכתוב מתאר את אשר אמרה רחל בעת יציאת נפשה – אך עד כה לא נאמר כלל הנתון הדרמטי שרחל מתה במסגרת אירוע זה, וכאן הכתוב מזכיר את יציאת נפשה רק בתור תיאור הזמן והמצב שבו קראה לבנה בשם, כאילו היתה זו עובדה ידועה; לפיכך, מוסיף כאן הכתוב, כביכול באיחור, הסבר רקע: "כִּי מֵתָה"; רחל מתה באירוע זה, ו"בְּצֵאת נַפְשָׁהּ [...] – וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי". לפי זה מובן עניינן של מילים אלו, וגם לא קיים בכתוב קושי כרונולוגי – שכן המילים "כִּי מֵתָה" אינן חלק מרצף התיאור אלא מאמר מוסגר המתאר את תוצאת האירוע כולו.

לעומת זאת, רד"ק הבין שמילים אלו הן חלק מהרצף הכרונולוגי של התיאור, והסביר זאת כך: "'וַיְהִי' – בעוד שהיתה יוצאה נפשה, 'כִּי מֵתָה' – קרובה למות, ואין בה תקוה, קראה לו, קודם שתמות, 'בֶּן אוֹנִי'". לפי זה אמנם מיושב הקושי הכרונלוגי, אך לא מובן לכאורה עניינן של מילים אלו, ומה הן מוסיפות על "בְּצֵאת נַפְשָׁהּ"; וניתן להסביר זאת כדברי ר' נפתלי הרץ ויזל, כך שהן נועדו להבהיר ש'יציאת נפש' זו היתה מיתה, ולא עילפון בלבד: "לא שיצאה נפשה שהתעלפה, כמו שיקרה פעמים ליולדת המקשה לילד אחרי הלידה, ועוד תשוב נפשה אליה, אלא מתה ממש. רק טרם מתה, כְּשֶׁהֵחֵלָה נפשה לצאת, שהרגישה בעצמה עילוף [אז 'וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי']".

"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי"

רש"י פירש: "'בֶּן אוֹנִי' – בן צערי", וכן רד"ק: "'בֶּן אוֹנִי' – כי בצער גדול ילדתיו", ואבן עזרא: "'בֶּן אוֹנִי' – כמו: אבלי, וכן: 'כְּלֶחֶם אוֹנִים' (הושע ט ד), 'לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי' (דברים כו יד)". לפירוש זה, רחל קראה לבנה על שם צער הלידה, זהו 'בן צערי' – בן שנולד מתוך צער גדול שחוויתי.

ייתכן גם שרחל הרגישה בנפשה כי היא קרובה למיתה, וקראה לו כך על שם האבל והצער שיהיו מנת חלקם של בני משפחתה לאחר מותה; "אוֹנִי" – הצער והאבל שיהיו עליי, כתוצאה מלידת בן זה (ושמא לכך מכוון אבן עזרא בדבריו הנזכרים).

באופן אחר פירש המלבי"ם: "'בֶּן אוֹנִי' – רוצה לומר: בן כוחי, שכוחי ניתן לו, כי היא מתה על ידו". בן זה כביכול שאב ממנה בלידתו את כל כוחותיה; חייה וכל כוחותיהם התמצו ללידה זו, ונטשו אותה לטובת הבן הנולד.

"וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין"

מהי משמעות השם 'בנימין', ומדוע קרא לו אביו כך ולא בשם שנתנה לו אימו?

מסתבר, שמפני ששם זה נשא משמעות שלילית, והיה עשוי להזכיר תדיר את התוצאה הטרגית של לידתו – ראה יעקב לנכון לקרוא לו בשם אחר; ולפי חלק מהפירושים, שם זה היה קרוב במשמעותו לשם המקורי שנתנה רחל, ולא היה בכך עקירה מוחלטת של השם שנתנה היא, וכפי שיתבאר להלן.

המפרשים כתבו כי האטימולוגיה של השם היא 'בן ימין', והסבירו זאת בדרכים שונות. רש"י פירש כך:

נראה בעיניי: לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשבא אדם מארם נהרים [...], בנימין – בן ימין, לשון "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהלים פט יג), ולפיכך הוא מלא.

לפי פירושו, יעקב קרא לבן זה 'בן ימין' על שם היותו ייחודי בכך שנולד בארץ כנען, הנמצאת בדרומה של ארץ ארם שבה נולדו אחיו, והרי הוא 'בן ימין' – 'בן דרום',³³³ לעומת אחיו שנולדו ב'שמאל', דהיינו בארץ ארם, הצפונית לארץ כנען; בן זה הוא יליד הארץ המובטחת, ויעקב מנציח זאת בשמו. רש"י מוסיף, שמכיון שמשמעות השם היא 'בן ימין' וזו היתה כוונת יעקב בקריאתו – הוא מופיע כאן בכתיב מלא, כך שניכרת בו המילה 'ימין' – וזאת בשונה מרוב איזכורי השם במקרא, שבהם נכתב "בִּנְיָמִן" בכתיב חסר.

מפרשים אחרים פירשו שהרקע לשם זה הוא היותו בן זקונים, שנולד לבסוף – והדבר יובן יותר על פי דברי חז"ל שיעקב ידע כי עתידים להיות לו שנים עשר בנים.³³⁴ כך פירש בעל מדרש 'שכל טוב': "בן שמחזיק בימיני לנהלי"; וכן חזקוני (בפירושו השני): "בן ימין – כלומר יחזיק ימיני בזקנותי, דוגמא: 'אֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכל בָּנִים גִּדֵּלָה' (ישעיהו נא יח)". אף הם מפרשים את האטימולוגיה של השם כרש"י, אך במובן שונה – בן זה ילווה אותי לעת זקנתי ויתמוך בימיני, וכדרך שנאמר "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ, אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (תהלים עג כג); ובאופן דומה ניתן לפרש: יתמוך בי ביד ימינו, וכדרך שנאמר: "וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי" (שם יח לו).

בדומה לכך פירש רד"ק, אך באופן אחר: "'וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין' – כלומר: בן ימיני וחביב עליי, שנולד לעת זקנתי, וכן: 'תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ' (תהלים פ יח) – האהוב והחביב עליך,³³⁵ כמו שאמר: 'וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ' (שם פס' טז)".³³⁶

גם רשב"ם פירש את מובנו של השם על רקע היות הבן 'בן זקונים', אך מתוך הענקת משמעות אחרת למילה 'ימין': "'בִנְיָמִין' – בן זקונים, בן ימים, כמו 'לְקֵץ הַיָּמִין' (דניאל יב יג), כמו 'הימים'". לפירושו, כוונת יעקב לומר: בן זה נולד לי בהיותי 'בא בימים', והרי הוא 'בן ימים' – בן שנולד לי בהיותי טעון משא כל ימיי.

'בכור שור' פירש באופן נוסף את משמעות הביטוי 'בן ימין': "'וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין' – לא רצה לעקור ממנו שם אִמּוֹ לגמרי, אלא תִּקְּנוֹ [ל]'בנימין', לשון חוזק. ימין – לשון חוזק". הוא אינו מפרש את משמעותו המדוייקת של המובן 'בן חוזק', אך מציין את מגמת השימור שנקט בה יעקב גם בקראו לבנו בשם אחר: את 'בן צערי' שינה ל'בן חוזק', כך שהמשמעות משתנה אך המבנה של השם נשמר.

כך פירש גם הרמב"ן, שהרחיב בכך יותר, ולפי דבריו לא זו בלבד שמבנה השם נשמר, אלא גם ישנו דמיון סמנטי בין שני השמות; ואלו דבריו:

והנכון בעיניי: כי אִמּוֹ קראתו 'בן אוני' ורצתה לומר 'בן אבלי', מ"לֶחֶם אוֹנִים" (הושע ט ד), "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי" (דברים כו יד). ואביו עשה מן 'אוני' – הכח, מלשון: "רֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מט ג), "וּלְאֵין אוֹנִים" (ישעיהו מ כט), ולכן קרא אותו 'בנימין' – 'בן הכח', כי החוזק הוא בימין, ולכן קראו 'בן הכח', או 'בן החוזק'; כי הימין – בו הגבורה וההצלחה, כעניין "לֵב חָכָם לִימִינוֹ" (קהלת י ב), "יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ" (תהלים כא ט), "יְמִין ה' רוֹמֵמָה" (תהלים קיח טז). רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אִמּוֹ, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אִמּוֹתם ייקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה.

בדומה לכך פירש המלבי"ם, כהמשך לפירושו שהובא לעיל לשם 'בן אוני' כ'בן כוחי': "ושם זה עצמו קרא לו אביו, שם 'בן ימין', שבימין נמצא האון והכח". לפי פירושו, הרי שהדמיון בין השם שנתנה רחל לבין השם שנתן יעקב עולה מדרגה נוספת – אין זה דמיון רק במבנה השם (כ'בכור שור'), ואף לא דמיון המבוסס על כפל משמעות של המילה 'און' (כרמב"ן), אלא שני השמות מתפרשים כ'בן כוח', ומשמעויותיהם קרובות מאוד זו לזו, אלא שמשמעות השם שנתנה רחל היא שלילית – בן זה שאב ממני את כוחותיי עד תכליתם, בעוד שיעקב העניק לו שם בעל משמעות חיובית – זהו 'בן כוח', הוא יהיה בעל כוח ויממש אותו בחייו.

שינוי יעקב את שם בנו מ'בן אוני' ל'בנימין', היווה עידון השם למשמעות חיובית תוך שמירה על היסוד של השם המקורי, שהוא החותם האחרון שהותירה בעולם אשתו האהובה; הוא המיר את המשמעות הבסיסית של השם שנתנה – מושג הכוח והעוצמה הטמון במילה 'און' – ויצק אותו לתבנית חיובית של חיים וצמיחה. בעוד שבעיני רחל ה'און' היה כוח שנטש אותה, בתנועה של כילוי שהוביל למוות ולצער, יעקב בחר לתרגם אותו כוח עצמו למושג 'ימין' – סמל לכוח, גבורה ועשייה; בכך, הוא הפך את בנם המשותף ממזכרת חיה של יגון ושכול לייצוג של עוצמה ותקווה. זהו שינוי עדין, המבטא בחירה בחיים והעצמתם, תוך שמירה על כבודו ורצונו של המת: הבן, שנולד מתוך מיצוי כוחותיה של אימו, יישא בשמו את מוטיב הכוח שהיא הנציחה בשמו – אך לא ככוח שכלה והוביל להעדר חיים, אלא ככוח חיובי המכוון אל העתיד, להמשך של בניין וצמיחה מתוך עוצמה וגבורה.

וַתָּמָת רָחֵל, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם.

מיתת רחל הוזכרה בפסוק הקודם אגב עניין קריאת שם הבן, וכאן היא מוזכרת כאירוע בפני עצמו, ובהקשר לקבורתה ולהצבת המצבה במקום הקבורה.

יעקב קובר את רחל בסמוך למקום מיתתה, ואינו מוליך אותה לאפרת היא בית לחם, מקום היישוב הסמוך, וגם לא למערת המכפלה – אחוזת הקבר המשפחתית, כפי שהיה מצופה. בטעם הדבר נאמרו הסברים שונים – חלקם מתייחסים להימנעות מקבורה במערת המכפלה, וחלקם מתייחסים להימנעות מקבורה באפרת, ועלינו להזקק לאלו ולאלו – שכן יש למצוא טעם לכך שלא קבר את רחל במערת המכפלה, שהיא המקום המתבקש לכך לכאורה, ועל גבי זה יש למצוא טעם גם לכך שקברה בדרך ולא בעיר הסמוכה, אפרת.

באופן פשוט, המניעה היתה בסיבת המרחק – לא ניתן היה לקבור את רחל במקום רחוק ממקום פטירתה, מפני כבוד המת. הסבר זה רלוונטי לגבי מניעת הקבורה בחברון, שבידוע כי היתה רחוקה משם, וייתכן שגם למניעת הקבורה באפרת, וכפי שיתבאר כעת.

הובאו לעיל (בפס' טז) דברי המפרשים כי "כִּבְרַת הָאָרֶץ" היינו מרחק רב; ולפי דבריהם, הכתוב שם מציין ש"כִּבְרַת הָאָרֶץ" הפרידה בין מקום פטירת רחל לבין אפרת, על מנת לנמק מדוע קבר אותה יעקב בדרך ולא בעיר הסמוכה – שכן היה מרחק רב עד אליה, ואין זה מכבוד המת להשהותו זמן רב; וכל שכן שמטעם זה לא ניתן היה לקברה בחברון, במערת המכפלה, שהיתה רחוקה יותר.

גם אם נפרש כדברי האומרים ש"כִּבְרַת הָאָרֶץ" היינו מרחק מועט, כמובא שם, ייתכן שמן הנמנע היה להשהות את הקבורה אף למשך זמן ההליכה הקצרה משם ועד אפרת, וכפי שכתב הנצי"ב ב'העמק דבר': "ולא הֵבִיאָהּ אפילו לבית לחם, משום שאי אפשר להשהות קבורת חיה [=יולדת] בשום אופן, כדאיתא במועד קטן: 'אין משהין את הנשים מפני הכבוד, לא שנו אלא חיה'".³³⁷³³⁸

אולם ייתכן גם שאם אכן המקומות היו סמוכים לא היתה מניעה מצד זה להוליכה לאפרת, ודרך קצרה זו – שאף היא לכבודה של המתה – אינה בכלל השיהוי האסור; ולפי זה, עלינו למצוא טעם אחר לכך שלא קברה יעקב באפרת אלא דווקא בדרך. ר' ישעיה דטראני מציע הסבר ריאלי לכך שיעקב העדיף לקברה לכתחילה דווקא בדרך, ולא בעיר אפרת עצמה:

תימה, למה לא הכניסה יעקב אבינו עליו השלום בעיר וקברה שם כיון שהיה כל כך סמוך לה? יש לומר, מפני שלא היה רוצה לדור באותה העיר – אפילו אם היה קונה מקום וקוברה שם, שאחר זמן היו גוזלים אותו וחורשים אותו לשדה ולכרם, והיתה מתבזה. לכך קברה בדרך, מקום שאינו ראוי לשדה וכרם.³³⁹

אם כן, כאמור לעיל, על דרך הפשט מובנת המניעה לקבור את רחל בחברון, מפני המרחק הרב – המחייב הליכה ארוכה ושיהוי הקבורה, אשר מנוגד לערך כבוד המת, ובפרט במקרה של אישה יולדת. אולם המדרש (בראשית רבה פב י) מציע לכך הסבר רוחני:

מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיהו לא יד).

הרמב"ן, בפירושו לדברי יעקב ליוסף לפני מותו: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (להלן מח ז), כתב על דברי המדרש הללו:

וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמרו באגדה זו; ושמא זה הוא מה שאמר הכתוב "מֵתָה עָלַי רָחֵל... בַּדֶּרֶךְ... וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ", כלומר: בדרך אשר יעברו בה בניה – מתה, ושם קברתיה לטובתם. והכתוב לא יפרש בעתידות, רק ירמוז בהם.

ומוסיף הרמב"ן להסביר זאת על דרך הפשט, באופן שהוזכר לעיל:

ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל, שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אִמּוֹ שם, וכאשר קבר שם את לאה. ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען, ולא נקברה בחוצה לארץ, כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב; ומתה בדרך, בפתע פתאום, ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עימה למערת המכפלה? ואיה הרופאים והרפואות לחנוט אותה? וזהו טעם "עָלַי". ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם [אלא] רק כחצי יום, היה יעקב כבד מאוד במקנה הגדול ובני בית, ולא יגיעו שם [אלא] רק בימים רבים. וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו. ושנו חכמים: "ולא של נשים לעולם, מפני הכבוד".³⁴⁰

הרמב"ן מסביר כי מכל מקום מנע המרחק מחברון את קבורת רחל שם: להוליך אותה לשם במהירות לא יכול יעקב, שכן לא היה באפשרותו לעזוב את משפחתו ומחנהו; להוליכה לשם בקצב ההליכה של המחנה הכבד – אף זאת לא יכול, מפני כבוד המת; וגם לחונטה, על מנת לשמר את הגופה בכבוד (כשם שחנטו את יעקב לימים בטרם העלוהו לקבורה ממצרים לחברון) – לא יכול, שכן לא היו לו האמצעים הדרושים לכך.

על גבי זה, מוסיף הרמב"ן הסבר רוחני משלו לכך שנמנע יעקב מלקברה במערת המכפלה:

ואני סבור שהיו אלה דברי התנצלות; וגם יוסף יודע שמתה בדרך, ונקברה בארץ, וכבוד עשה לה במותה. אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה, כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו; ולאה היא הנישאת לו בהיתר ראשונה, ורחל באהבתו אותה ובנדר אשר נדר לה לקחה.

"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם"

"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ" – מתוך ההקשר מובן כי "קְבֻרָתָהּ" היינו "קברה", כשם עצם ולא כשם פעולה, וכפי שציין כאן אבן עזרא: "קְבֻרָתָהּ וקברה שווים", וכפי שנאמר במשה: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד ו).³⁴¹

"הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" – עד יום כתיבת התורה; "כך אמר בעל הספר: היא מצבת קבורת רחל שהייתה עומדת וקיימת עד היום הזה" ('בכור שור').

הקבלת מחציות הסיפור המעבר מ'יעקב' ל'ישראל'

ממבט כללי על פרקנו (מפס' א עד פס' כ) ניתן להבחין בכך שהוא בנוי כשתי מחציות מקבילות זו לזו; כל מחצית בנויה משלבים דומים: הופעת דיבור אלוהי ליעקב, עבודת האל במזבח או מצבה, קריאת שם המקום, מיתת אישה, וקבורתה במקום מסויים וידוע. המחצית הראשונה (פס' א-ח) מספרת על ההתגלות האלוהית בשכם, שבה הצטווה יעקב על העלייה לבית אל; לאחר מכן, על עלייתו לשם ובניית המזבח על ידו, וקריאתו למקום 'אל בית אל'; ולאחר מכן, על מיתת דבורה וקבורתה תחת אלון ידוע ומסויים. המחצית השנייה (פס' ט-כ) מספרת על ההתגלות האלוהית בבית אל, שבה התברך יעקב והובטחו לו ייעודי העתיד; לאחר מכן, על הצבת המצבה באותו המקום והעבודה עליה בנסך ושמן, וקריאת שם המקום 'בית אל'; ולאחר מכן על מיתת רחל, קבורתה, והצבת מצבה על קבורתה, הידועה "עַד הַיּוֹם".

נראה, כי עניינן של שתי המחציות המקבילות הללו הוא לבטא את המעבר משלב העבר לשלב העתיד, ממדרגת 'יעקב' למדרגת 'ישראל'. ההקבלה ביניהן מחדדת את הניגודיות שביניהן, ניגודיות שמבטאת את השינוי וההתעלות במדרגת החיים של יעקב, שהתרחשו במסגרת פרקנו.

המחצית הראשונה מתארת את התהליך של סגירת המעגל השייך לגלות פדן ארם – ה' אומר ליעקב לעלות לבית אל, כדי לקיים את נדרו אשר נדר בעבר, בעת ברחו לחרן – "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (פס' א), ויעקב מקיים זאת בבניית מזבח, וקורא למקום על שם ההתגלות שחווה בו בעבר, כמאמר הכתוב: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל, כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו" (פס' ז).

הוא משנה את שם המקום מ'בית אל' ל'אל בית אל', שמשמעותו היא: האל שוכן ומופיע בבית אל – שֶׁכֵּן כעת, כשהוא מממש את הנדר ומייסד מסורת של עבודת ה' במקום זה, הרי שנוכחותו של האל באותו המקום מופיעה בגלוי ובפועל. זהו שינוי המבוסס על הזיקה לעבר, כתוספת מדרגה על גבי השם שבו קרא למקום זה בתחילה.

לאחר מכן – "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה"; דבורה, כמיניקתה של רבקה אימו, מייצגת את קישורו של יעקב לדורות העבר, ומיתתה מסמלת את שלב ה'היגמלות' – התנתקות חיי יעקב מהעבר; וכך גם מיתתה של רבקה עצמה, שרמוזה בפסוקנו על פי פרשנות הדרש. "וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" – דבורה נקברת "תַּחַת הָאַלּוֹן", דהיינו אלון ידוע ומסויים שישמש כסימון ומצבה לקבורתה, ושמו נקרא 'אלון בכות' – שם המייצג את העבר, בכי על אשר היה ואיננו עוד.

גם הוראת יעקב לאנשיו, בטרם העלייה לבית אל, "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (פס' ב), וכן ביצוע ההוראה – "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם" (פס' ד), מבטאים את ההתנתקות מהעבר וההתנקות מפגמיו.

כמו כן, גם התיאור "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (פס' ה) שייך למגמה זו, באשר הוא מבטא את הסרת האיום המרחף עליהם מחמת אירועי העבר, ופתיחת עתיד בטוח עבורם.

אם כן, מחצית זו עוסקת ב'ניקוי השולחן' בחייו של יעקב – בהיטהרות ביתו מאלוהי הנכר, בפריעת חובו לקיים את נדרו, ובהצלתו מהאיום שריחף עליו מפני יושבי הארץ. על גבי אלו – דבורה ורבקה, הדמויות המייצגות בחיי יעקב את שלב העבר, 'יורדות מהבמה'. בכך, מסתיים השלב הראשון בתולדות חייו, שבו נקרא שמו 'יעקב', והוא מפנה את מקומו לשלב החדש, אשר בו ייקרא שמו 'ישראל'.

המחצית השנייה עוסקת בפתיחתו של השלב החדש, שלב 'ישראל' – בנשיאת הפנים לעתיד, לייסוד אומה מתוך מדרגה של שררה ועליונות. אותם האלמנטים שהרכיבו את המחצית הראשונה שבים ומופיעים כאן באותו הסדר, אך נושאים הם משמעות שונה:

ה' נראה אל יעקב, משנה את שמו ל'ישראל', ומברך אותו בייעודי העתיד של האומה שתצא ממנו:

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ; וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ" (פס' ט-יב).

לאחר מכן, יעקב מציב מצבה ועובד עליה – "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן"; אין זה לשם קיום נדר מהעבר, כבתחילת הפרק, אלא בעקבות אותה ההתגלות שבה הובטח לו על העתיד.³⁴²

הוא קורא למקום שבו חווה את ההתגלות של הברכה – 'בית אל' (בשונה מהשם 'אל בית אל' שנתן למקום שבתחילת הפרק כ'שדרוג' לשמו הראשון, וכמבואר לעיל), שכן זוהי תחילת התגלות ה' אליו במקום זה, כמקום חדש – הנושא זיקה אל העתיד, ולא אל העבר.

לאחר מכן, מתאר הכתוב את מיתת רחל ולידת בנימין – אירוע שמסמל באופן מובהק את מגמת העתיד המאפיינת מחצית זו; לידת בן, אשר מהווה יסודו של אחד משבטי ישראל העתידיים, ונושא בשמו החדש 'בנימין' – 'בן ימין', את המרת החיסרון ששייך לעבר – הצער והמוות, המתבטאים בשמו הראשון 'בן אוני', לביטוי של כוח, תקווה וגבורה, הנושאים פניהם אל העתיד.

על מקום קבורת רחל מציב יעקב מצבה, אשר הכתוב מציין כי גם מצבה זו נושאת פניה אל העתיד: "הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם"; בשונה מאותו 'אלון בכות' שעל קבורת דבורה, אשר כאמור שמו מציין את העבר, ואף חומרו עשוי להתכלות – מצבת קבורת רחל עשויה אבן, נצחית ובלתי מתכלה, והיא נשארה ניצבת "עַד הַיּוֹם", כממשיכה ללוות את בניה – ביישובם בארץ, ואף בגלותם ממנה.³⁴³

אם כן, הרי שהשתלשלות האירועים בפרקנו בנויה על פי סדר מגובש ומכוון, המבטא באופן סמוי את המפנה המשמעותי שהתרחש בשלב זה בחייו של יעקב, אשר במרכזו עומד שינוי שמו ל'ישראל' בפי ה'; מפנה זה היווה אבן היסוד של חיי ישראל – כאדם, וכאומה – בארצו, ומתוכו יצאו אל הפועל הייעודים הגדולים שהציב לו כאן הקב"ה.