שער ז · מעשה ראובן וההגעה לחברון

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל" – המשיך במסעו דרומה לכיוון חברון, "אל בית אביו" (רד"ק), לאחר ההתעכבות הבלתי צפויה על דרך אפרתה. הוא עבר את 'מגדל עדר', "וַיֵּט אָהֳלֹה" – וקבע שם את מחנה אוהליו, על הדרך, "מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר".

"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא"

"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא" – באותה העת ששכן במחנה שמהלאה למגדל עדר; בזאת מובן מדוע ציין הכתוב את החנייה באותו המקום, שכן "בָּאָרֶץ הַהִוא" התרחש מעשה ראובן, ולפיכך מזכיר אותה הכתוב כתחנה נוספת בעלת משמעות במסעו של יעקב.³⁴⁴

באופן נוסף פירש רש"י את כוונת הכתוב בהדגשה זו: "'בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא' – עד שלא בא לחברון אצל יצחק ארעוהו כל אלה"; דהיינו, התעכבותו מלשוב אל אביו עוררה עליו ביקורת שמיימית, והיא שגרמה לאירוע השלילי של מעשה ראובן – "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו"; וכפי שפירש את דבריו ה'מזרחי': "כלומר על שלא מיהר ביאתו לאביו; והוא [כעין] מה שכתב [רש"י] למעלה, בפסוק 'קוּם עֲלֵה בֵית אֵל': 'לפי שאיחרת בדרך נענשת ובאה לך זאת [-מעשה דינה]',³⁴⁵ דאם לא כן 'וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא' למה לי".

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו"

פרשנויות שונות נאמרו לתיאור זה: פרשנות הפשט, שלפיה היה זה משכב כפשוטו, ופרשנות הדרש, שלפיה היה זה מעשה אחר של התערבות בחיי האישות של יעקב, אשר הכתוב מציג אותו בחומרה כאילו היה משכב ממש, וכפי שיתבאר להלן. לפי כל אחת מהדרכים, עלינו להבין גם מה היה המניע של ראובן למעשה זה, ומה היו תוצאותיו.

פרשנות הדרש

הגישה הבולטת בדברי חז"ל מפרשת פסוק זה שלא כפשוטו, וכפי שמובא בתלמוד (שבת נה ע"ב):

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר", מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עימה.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עוון, ולא בא מעשה זה לידו. אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו" (דברים כז כ) ויבוא חטא זה לידו?! אלא מה אני מקיים "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו"? עלבון אימו תבע; אמר: אם אחות אימי היתה צרה לאימי, שפחת אחות אימי תהא צרה לאימי?! עמד ובלבל את מצעה.

על פי דברים אלו, כתב כאן רש"י:

"וַיִּשְׁכַּב" – מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו? שכשמתה רחל נטל יעקב מיטתו שהיתה נתונה תדיר באוהל רחל ולא בשאר אוהלים ונתנה באוהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אימו, אמר: אם אחות אימי היתה צרה לאימי, שפחת אחות אימי תהא צרה לאימי?! לכן בלבל.

לאחר מיתת רחל, שהיתה האישה האהובה ביותר על יעקב – הוא קבע את מיטתו אצל בלהה שפחתה, שהיוותה בעיניו מעין המשכיות לדמותה של רחל שכבר איננה; על זאת חרה לראובן, שכן ראה עלבון לאימו בכך שיעקב מעדיף את בלהה השפחה על פני אימו הגבירה, ועשה מעשה המבטא את ביקורתו על הנהגתו של אביו. לא התפרש מה טיבו של 'בלבול יצועים' זה, וייתכן שהכוונה היא שהעביר את מיטתו של יעקב לאוהל לאה; מכל מקום, היתה זו פעולה סמלית שביטאה את התמרדותו של ראובן בסדר המעמדות החדש שקבע יעקב במשפחתו. הכתוב שופט מעשה זה בחומרה ומציג אותו כאילו היה משכב עם בלהה פילגש אביו; היתה זו התערבות בוטה בסדרי חיי האישות האינטימיים של יעקב, והכתוב מעלה עליו כאילו היתה זו ההתערבות הקיצונית ביותר – "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו".

פרשנות הפשט

לעומת זאת, מפרשי הפשט פירשו את הפסוק כפשוטו, כגון 'בכור שור' שכתב:

"וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – ונמצא שאיבד שתי נשיו: רחל שמתה, ובלהה ששכב ראובן עימה, שמהיום ההוא ומעלה לא שכב יעקב עימה, כדכתיב גבי פלגש[י] דוד ששכב עמהן אבשלום: "[וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא] וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת [עַד יוֹם מֻתָן] אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמואל ב' כ ג).

וכן רד"ק:

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן" – הלך לאוהל בלהה³⁴⁶ ושכב עימה. "פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" – אשת אביו היתה, וקראה 'פילגש' לפי שראובן חשב כי לא היתה אסורה עליו, לפי שהיתה תחילה שפחה ואחר כן לקחה אביו לפילגש. והכתוב מעיד עליו שהיתה לו לאישה, כמו שנאמר: "וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה" (לעיל ל ד), והיתה אסורה עליו, כי בני נח נצטוו על העריות כמו שכתבנו, כל שכן בני יעקב. [...] "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – ופרש מן האישה.

פרשנים אלו מתייחסים לתיאור המופיע בכתוב בכפשוטו; אולם אם כך, עלינו להבין מה היה המניע של ראובן למעשה זה; האמנם היתה בלהה אישה כה יפה עד שראובן לא עמד ביצרו כנגדה, הגם שהיתה מבוגרת ממנו בדור, ולמרות חומרתו של המעשה? גם אם נאמר כרד"ק שראובן סבר כי מבחינה פורמלית היא מותרת לו, ודאי שמעשה זה חורג הוא ממנהגו של עולם ואינו ראוי, הן כלפי אביו והן כלפי סדרי המשפחה – ואם כן, עלינו לעמוד על טיבו של המניע שעמד מאחורי המעשה.

'בכור שור' לא התייחס לעניין זה, וגם רד"ק לא פירש אלא מדוע הוא סבר שאינה אסורה עליו, אך לא פירש מה הניע אותו לכך. ניתן להסביר זאת באותה הדרך שהסביר ר' שמעון בן אלעזר בתלמוד, לפי שיטתו – חרה לראובן על כך שגם לאחר מות רחל אין יעקב מבכר את אימו לאה אלא את בלהה שפחת רחל, ולפיכך עשה מעשה קיצוני על מנת לפגוע בקשר האישות שבין יעקב לבלהה; ייתכן שהתכוון לפסול את בלהה מלהיות ראויה עוד למשכבו של יעקב, ולהפריד ביניהם עולמית (כפי שאכן היה, לפי דברי מפרשים אלו), וייתכן שהתכוון רק להשפיל את מעמדה של בלהה, שכן מעשה זה מבטא את זאת שכביכול אינה נחשבת אשתו של יעקב, והקשר שביניהם אינו מונע מראובן לשכב עימה (כפי שאכן סבר, לדברי רד"ק), ובכך קיווה להעלות את קרנה של לאה אימו ולנתב אליה את מעמד האישה המרכזית בבית יעקב.

גם ממספר מקורות בדברי חז"ל משמע שפירשו את הפסוק כפשוטו; כך פירש רבי יהושע (בתלמוד שם) את תוכחת יעקב לראובן לפני מותו – "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (להלן מט ד): "פסעתה על דת, חטאת, זנית";³⁴⁷ וכך משמע מהאמור בבראשית רבה (צח ד): "רבי היה אומר בו דבר לשבח ודבר לגנאי [...], 'רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה' (שם פס' ג), אַתְּ בכור ואני בכור, אני בן שמונים וארבע שנה לא ראיתי טיפת קרי, ואַתְּ: 'וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה'".

כך גם ממקורות נוספים המדגישים את גודל הזעזוע שנוצר בעקבות המעשה, או את היקף תשובתו של ראובן, משתמע כי מדובר במעשה חמור הרבה יותר מאשר בלבול יצועי אביו. כך נאמר במדרש ה'ספרי' (ואתחנן, לא): "כיון ששמע יעקב כן, נזדעזע, אמר: אוי לי, שמא אירע פסולת בבניי, עד שנתבשר מפי הקב"ה שעשה ראובן תשובה, שנאמר: 'וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר', והלא בידוע ששנים עשר הם, אלא שנתבשר מפי הקב"ה שעשה ראובן תשובה". ובמדרש בראשית רבה (פד יט) נאמר: "'וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר' – והיכן היה? [...] רבי אליעזר אומר: בשקו ובתעניתו" – הרי שראובן היה עסוק בתשובה ובתענית שנים רבות לאחר החטא, ומכך נראה יותר כהבנת הפשט בפסוקנו.

עוד נאמר במדרש ה'ספרי' (וזאת הברכה, שמז): "וחכמים אומרים: לעולם אין מחליפים לא זכות בחובה ולא חובה בזכות, אלא נותנים שכר על המצוות ועונשים על העבירות, ומה תלמוד לומר 'יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת' (דברים לג ו), שעשה ראובן תשובה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוצל היה ראובן מאותו החטא ולא נזקק לאותו מעשה [...]". מכך משמע שקיימת מחלוקת האם היחס הסלחני כלפי ראובן – שלדעת המדרש עולה מתוך ברכת משה לשבטו – מבוסס על כך שעשה תשובה (כדעת חכמים), או – לחילופין – על כך שמלכתחילה "מוצל היה מאותו החטא" (כדעת רשב"ג); ואם כן, הרי שלדעת חכמים פסוקנו מתפרש כפשוטו, ורק מפני שעשה ראובן תשובה בירכו כך משה.

פירוש הרמב"ן

הרמב"ן מקבל באופן עקרוני את פרשנות הדרש, ועל גבי זה מתמקד בשאלה מה היה המניע של ראובן למעשהו, ומציע הסבר אחר מהמופיע במקורות חז"ל; וכך כתב:

ועל דרך הפשט ייתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה מפחדו שלא תלד ליעקב עוד, כי הוא הבכור, וחשב לקחת שני חלקים, ויפסיד יותר מכל האחים. ולא פחד מאימו [שתלד], כי זקנה היתה, ואולי מתה זלפה, או חשש לכבוד אימו בעבור היותה שפחתה. ולכן ניטלה ממנו הבכורה מידה כנגד מידה. וזהו טעם "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר", כי לא הוליד אחרי כן.

וכך כתב גם בפירושו לתוכחת יעקב לראובן האמורה בפרשת ויחי: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (להלן מט ד):

ומן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי בסדר 'וישלח', כי ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעטו בכורתו. על כן אמר לו שהוא פחיזות וקלות דעת, שיחשוב להרוויח בו, ולא יבוא לו ממנו יתרון [אלא] רק הפסד.³⁴⁸

הרמב"ן מפרש את המניע של ראובן על רקע היותו בכור, בשונה מרבי שמעון בן אלעזר שפירשו על רקע היותו בנה של לאה. לדבריו, כוונת ראובן היתה למנוע מיעקב להוליד בנים נוספים מבלהה, שימעטו את חלק ירושתו; שכן כבכור, הנוטל פי שניים,³⁴⁹ ההשפעה של חלוקה עם בנים נוספים תהיה גדולה יותר בחלקו מאשר בחלקם של יתר האחים.³⁵⁰

פירוש הרמב"ן מתאים יותר לפרשנות הפשט, שלפיה ראובן שכב עם בלהה ממש, וכך יובן שאכן "נתכוון לפסול את בלהה מאביו"; אך לפי פרשנות הדרש, שרק בלבל את יצועיו, האמנם סבר שמפני כך יתרחק יעקב מבלהה מכאן ואילך?! לכאורה לא מסתבר כן, אך כך עולה מלשונו של הרמב"ן – "שבלבל ראובן יצועי בלהה, מפחדו שלא תלד ליעקב עוד". לפי זה, נֹאמַר כי הרמב"ן סבור שעבור אדם במדרגתו של יעקב, ההתערבות של בנו במרחב האינטימי של חיי האישות שלו יצרה זעזוע והוא ראה בכך חילול קדושתו של הקשר עם בלהה, כפי שיאמר "אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (להלן מט ד); משכך, נמנע מלהמשיך לקיים חיי אישות במקום שבו הופרה פרטיותו בצורה כה בוטה, ומאז ואילך פרש מבלהה ולא הוליד ממנה עוד.

זו היתה כוונתו של ראובן, לדברי הרמב"ן, וניתן היה לומר שיעקב עצמו לא נהג כך בעקבות המעשה, ולא היתה זו אלא תקווה של ראובן; אך הרמב"ן מוסיף על הדברים וכותב שאכן כך נהג יעקב, ולא הוליד עוד מבלהה, ולדבריו זוהי כוונת הכתוב בסוף הפסוק, המציין כאן "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" – דהיינו שבעקבות מעשה זה נותר מניין בניו שנים עשר בלבד, ולא נולדו לו עוד בנים.³⁵¹

"וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"

מאחר ולא מופיעה כאן כל תגובה של ישראל בעקבות המעשה, התיאור של שמיעתו אודותיו נראה קטוע ונטול משמעות; אם כן, מהי איפוא כוונת הכתוב בכך שמציין "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"?

רד"ק ו'בכור שור' פירשו, כמובא לעיל, שבכך מבקש הכתוב לרמוז שבעקבות שמיעה זו שינה יעקב את מנהגו ומאז לא בא עוד אל בלהה. לפי הבנה זו, הרי שמילים אלו הן כמקרא קצר, וכוונתן לומר: ואכן התממשה כוונתו של ראובן, שכן "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" על כך, ומאז התגלגלו הדברים כפי שציפה – שאביו ישמע על הדבר ויגיב כפי שהגיב, בפרישה מבלהה.

גם הרמב"ן פירש שיעקב פרש מבלהה, כמובא לעיל, אך לא כפירוש כוונת המילים "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל". את כוונתן של מילים אלו פירש באופן אחר, כך שעובדת העדר איזכור תגובתו של ישראל בעקבות אותה שמיעה – היא הנותנת: הכתוב מלמד כי אף על פי שיעקב שמע על הדבר, לא נקט כעת בצעד דרמטי נגד ראובן ולא הרחיקו מהמשפחה; ואלו דבריו: "'וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – סיפר הכתוב ענוותו, כי שמע בחלל בנו יצועיו, ולא ציווה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל [=אלא] יימנה עמהם, ויהיו שנים עשר, והוא יימנה ראשון".

רשב"ם פירש: "'וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – לא נכתב זה אלא להודיעך שבשביל ששמע יעקב את הדבר, אמר לו בשעת צוואתו: 'פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ' (להלן מט ד)". אולם כפי שהעיר ר' נפתלי הרץ ויזל, "אם כן הוא ללא צורך, שממאמרו 'פַּחַז כַּמַּיִם' וגו' ידענו שידע [יעקב] מה שעשה".

ר' נפתלי הרץ ויזל מתייחס לטעם הדבר שבענייננו דווקא בשם 'ישראל' יכנה הכתוב את יעקב: "בכל הפרשה לפניו ולאחריו קראו 'יעקב', לבד במעשה ראובן קוראו 'ישראל'; ייראה לי שהוא לגַנות מעשהו, שעשה כן לאביו שקרא לו הקב"ה בשם 'ישראל', לקדושתו ולכבודו, והוא חילל יצועו".

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר"

על דרך הפשט פירש רש"י: "'וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר' – מתחיל לעניין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המיטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן" – זהו סיכום המציין כי כעת, משנולד בנימין, נשלם המניין הראוי לבני יעקב – שנים עשר, שלימים יהיה למניין שבטי ישראל. אולם יש בכך קושי, שכן מדוע לא נכתב סיכום זה מיד לאחר תיאור לידת בנימין וקבורת רחל, ונדחה עד לאחר תיאור החניה במגדל עדר ומעשה ראובן?

רשב"ם, המפרש אף הוא בדרך זו, כתב על כך: "עתה כשנולד בנימין היו שנים עשר; ועד שסיים כל עניין אותה הפרשה לא היה רוצה להפסיקה" – לפי דבריו, הכתוב ביקש לסיים בתחילה את תיאור מסעו של יעקב, עד סמוך לבואו אל היעד הסופי – "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן" (פס' כז),³⁵² ורק לאחר מכן לעבור לעניין סיכום בניו של יעקב. סיכום זה מהווה עניין בפני עצמו, שכן המילים "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" אינן אלא כותרת לו, והוא יופיע בפירוט בפסוקים הבאים; ולפיכך, על מנת שלא להפסיק את תיאור המסע בהצגת סיכום בני יעקב, שיבץ אותו הכתוב דווקא כאן.

בנוסף על כך מביא רש"י פירוש שני, המקשר את סוף הפסוק לתחילתו: "ורבותינו דרשו: ללמדנו בא שכולן שווין וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן", וכוונתו לדרשתו של ר' יונתן בתלמוד (שבת נה ע"ב), שהובאה לעיל: "כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר: 'וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר', מלמד שכולן שקולים כאחת", והיינו שלא חטא במה שמייחס לו פשט המקרא, אלא בדבר קל יותר.

באופן דומה פירש הרמב"ן מילים אלו, בהמשך לדבריו דלעיל, אלא שלפי פירושו הן לא נועדו לשקף את נקודת מבטו של המקרא, כדרשת ר' יונתן, אלא את זו של יעקב, שהמשיך להחשיב את ראובן כאחד מבניו ולמנותו עמהם; ואלו דבריו:

"וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – סיפר הכתוב ענוותו, כי שמע בחלל בנו יצועיו, ולא ציווה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל [=אלא] יימנה עמהם, ויהיו שנים עשר, והוא יימנה ראשון. ולכן עשה משתי הפרשיות פסוק אחד, כי אף על פי שהוא תחילת עניין, שבא למנות השבטים משנולדו כולם, רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו.

רד"ק פירש מילים אלו לפי שיטתו שהפסוק מתפרש כפשוטו, בהמשך דבריו שהובאו לעיל: "'וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – ופרש מן האישה, זה הוא שאמר: 'וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר' – כי לא היה לו עוד בן"; דהיינו שבסיבת מעשה ראובן – "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" בלבד, ולא יותר כפי שהיה עשוי להיות אילו לא היה פורש מבלהה, ומוליד ממנה בנים נוספים; וכך פירש גם הרמב"ן (כפירוש נוסף למילים אלו), כמובא לעיל: "וזהו טעם "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר", כי לא הוליד אחרי כן".³⁵³³⁵⁴

בְּנֵי לֵאָה: בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן, וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל: יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה: גָּד וְאָשֵׁר, אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם.

סדר האימהות בכתוב הוא: "בְּנֵי לֵאָה [...] בְּנֵי רָחֵל [...] וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל [...] וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה"; הגבירות מוזכרות בתחילה, ולאחריהן השפחות, והשתיים שבכל זוג מופיעות על פי הסדר הכרונולגי של נישואיהן ליעקב: לאה ורחל, בלהה וזלפה.

"בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן"

הכתוב מציין בפירוש את היות ראובן הבכור, שכן זהות הבן הבכור היא פרט בעל חשיבות, המהווה חלק מתיאור שלם של רשימת הבנים; ובדומה לכך נוהג הכתוב גם ברשימות תולדות אחרות, כגון "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת, וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי" (לעיל י טו-טז), "הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ: אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם (שם כב כ-כא), "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם: בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם" (שם כה יג).

על גבי זה, לאור ההקשר הייחודי של פסוקנו, הצגת ראובן כבכור נושאת תוספת משמעות: על אף מעשהו המתואר בפסוק הקודם, עודנו נחשב בכור הבנים – הן בעיני המקרא והן בעיני יעקב; כך, כמובא לעיל, כתב הרמב"ן: "'וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – סיפר הכתוב ענוותו, כי שמע בחלל בנו יצועיו, ולא ציווה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל [=אלא] יימנה עמהם, ויהיו שנים עשר, והוא יימנה ראשון"; ואף על פי שנאמר: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א' ה א) – רק חלק מזכויות מעמד הבכורה עבר מראובן ליוסף; וכך נאמר במדרש בראשית רבה (פב יא):

אמר ר' יהודה בר סימון: קשה היא שלשלת יוחסין לפני הקדוש ברוך הוא שתעקר ממקומה, הדא הוא דכתיב: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל", וכתיב: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" וגו', "בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל" (שמות ו יד), אמור מעתה: בכורת ממון ניטלה ממנו, ולא ניטלה ממנו בכורת יוחסין [...].

ר' חגי בשם ר' יצחק אמר: אפילו בשעת הקלקלה אין מייחסין אלא לראובן, הדא הוא דכתיב: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן" וגו'. "בְּנֵי לֵאָה, בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן" – רבי יודן בשם רבי אחא: ראובן בכור לעיבור,³⁵⁵ בכור ללידה, בכור לבכורה,³⁵⁶ בכור לנחלה,³⁵⁷ בכור לעבודה,³⁵⁸ בכור לתשובה.³⁵⁹

אם כן, ראובן המשיך להחשב בכור האחים, ולא ניטלה ממנו "בכורת יוחסין" אלא רק "בכורת ממון", דהיינו הזכות לרשת חלק גדול יותר בנכסי אביו – כך לדעת ר' יהודה בר סימון; ואילו לדעת ר' יצחק גם בכורת הממון לא ניטלה ממנו, והוא עודנו "בכור לנחלה" – דהיינו לנחול חלק בכורה בנכסי אביו, ורק לעניין מעמדם של בניו עברה בכורתו ליוסף, כפי שכתב כאן רש"י בעקבות דברי ר' יצחק: "אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור – בכור לעבודה, בכור למניין, בכור לנחלה. ולא ניתנה בכורה ליוסף אלא לעניין השבטים – שנעשה לשני שבטים".

"אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם"

לשם מה מזכיר כאן הכתוב שבני יעקב נולדו לו "בְּפַדַּן אֲרָם", נתון שהינו כבר ידוע ואין בו כל חידוש?

נראה, שציון זה מהווה חלק ממסגרת תיאור סיום מסעו הארוך של יעקב, מבית אביו לפדן ארם ומשם בחזרה לבית אביו. לקראת השלב הדרמטי שבפסוק הבא, המתאר את הגעת יעקב אל תחנת הסיום של המסע הארוך – שיבתו אל אביו יצחק, מציג הכתוב את המשפחה שהקים במסגרת הזמן של גלותו הארוכה בפדן ארם, אשר עימה הוא חוזר אל אביו, עטור בעטרת הניצחון וההצלחה של הקמת משפחה לתפארת: "אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם" – אלו הבנים שנולדו לו במסגרת מסע הגלות לפדן ארם, מסע אשר כעת הוא שב ממנו ומגיע אל סיומו.

הפרשנים עמדו על כך שהגם שבנימין לא נולד בפדן ארם אלא בארץ כנען, אומר כאן הכתוב דרך כלל: "אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם" – "ואף על פי שנולד בנימין בארץ ישראל, רובן נולדו בפדן ארם" ('בכור שור'), "והכתוב דיבר על הרוב" (אבן עזרא). אולם על פי המבואר לעיל, ניתן לומר שמילות סיכום אלו נכונות להאמר גם על בנימין, מבחינה מהותית, אף כי לא מבחינה מילולית, שכן גם הוא נולד במסגרת הכללית של מסע יעקב לפדן ארם, בטרם שב אל בית אביו; וכך כתב ר' נפתלי הרץ ויזל: "כי 'פדן ארם' כולל פדן ארם ושובו עד חברון; שכל זמן שלא בא אל בית אביו, נקרא שובו מפדן ארם, כלומר שנולדו לו טרם בואו אל אביו".

וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו"

פסוקנו חותם את מסעו של יעקב; לאחר שפירט הכתוב את הבנים שנולדו לו, אשר עימם הוא שב אל אביו – מתאר הכתוב את סופו של המסע: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו". לפני כעשרים ושתיים שנה, יצחק אביו שילחו לחרן לקחת לו משם אישה, וברכו "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ" (לעיל כח ג) – וכעת הוא שב אליו, לאחר שקיים את ציוויו והתקיימה בו ברכתו.

הכתוב מזכיר כאן רק את יצחק ולא את רבקה, והדבר מהווה סמך לדרשת חז"ל כי רבקה מתה קודם לכן, ומותה רמוז באיזכור מות דבורה מינקתה, כאמור לעיל (פס' ח): "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה", וכמובא שם; וכך כתב הרמב"ן (שם):

והקרוב, מה שאמרו רבותינו שירמוז למיתת רבקה [...], וסיוע לזה מה שאמור למטה: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע", ואילו היתה רבקה שם, היה מזכיר "אל אביו ואל אימו", כי היא השולחת אותו שם והגורמת לו כל הטובה, ויצחק בעצתה ציווה אותו ללכת שם.

"מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן"

העיר חברון נקראה גם 'ממרא', על שם אדם בשם זה שגר שם, כאמור בעניין אברהם: "וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר" (לעיל יד יג), "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (שם כג יט); ושמה הקדום היה 'קרית ארבע', על שם הענק 'ארבע' שגר שם, כמאמר הכתוב: "וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא" (יהושע יד טו).³⁶⁰ ייתכן שיעקב בא אליה בשעה שנקראה 'ממרא' ו'קרית ארבע', ועל כך נאמר "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע", ועל כך מציין הכתוב: "הִוא חֶבְרוֹן" – היא העיר הידועה כיום, בזמן כתיבת התורה, בשם 'חברון'.

"אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק"

מאחר והדבר ידוע, לשם מה מציין כאן הכתוב בפירוש שחברון היא העיר "אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק"?

נראה, כי הכתוב מדגיש שיעקב בחר לקבוע את מושבו מכאן ואילך דווקא בחברון – מפני שבה גרו אברהם ויצחק; ובכך מלמד הכתוב כי ראוי לו לאדם לגור בעיר שבה גרו אבותיו. כך נאמר במדרש 'בראשית רבתי' על פסוקנו: "מכאן אמרו: אל יעמוד אדם אלא במקום אבותיו, כדי שתהא זכות אבותיו מסייעתו, שכן יצחק לא דר אלא במקום שדר אברהם, וכן 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו' (להלן לז א) – זה חברון, שכן כתוב: 'וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן' (שם פס' יד)". בכיוון זה פירש גם רד"ק, אך באופן שונה: "להודיע כי ראוי לאדם לגור בעיר אבותיו, לכבוד האבות שהם נקברים שם, וכן אמר נחמיה: '[אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה, אֶל] עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי' (נחמיה ב ה), תלה הדבר בקברות אבותיו", וכן הספורנו, שנימק זאת באופן אחר: "כי אמנם זכרון חסדי הצדיקים בארץ מגוריהם מטיב לבניהם שם טוב ואהבת חסד בעיני יושבי הארץ".

וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

כתב רש"י: "אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק שתים עשרה שנה" (ראה בדבריו החשבון המלא); הכתוב הזכיר כאן את מיתת יצחק, לפני סיפור מכירת יוסף שבפרשה הבאה, אף על פי שהסדר הכרונולוגי של הדברים היה שונה. בטעם הדבר כתב הרמב"ן:

וכבר כתבתי שזה מנהג הכתוב בכל הדורות: יספר עניין האדם ותולדותיו ומיתתו, ויתחיל בתולדות הדור האחר.³⁶¹ וראוי היה להקדים מיתת יצחק לתולדות יעקב כאשר עשה באברהם ובכל דורות הראשונים, אבל יתכוין הכתוב להגיד כי יצחק מת בשיבה טובה זקן ושבע אחרי ששב אליו בנו המבורך הנוחל מעלתו, וקברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם.

הרמב"ן מציין כי הנוהג המקובל במקרא הוא להזכיר את מות האב לפני פירוט תולדות חייו של בנו, אף אם מבחינה כרונולוגית היא היתה בשלב מאוחר יותר, ומשכך אין קושי בהיות מיתת יצחק מוזכרת כבר כאן, לפני זמנה. הוא מוסיף על כך, שלפי נוהג זה היה ראוי להזכיר את מיתתו של יצחק אף בשלב מוקדם יותר, לפני כל סיפור תולדות יעקב שבפרשות ויצא-וישלח, אלא שהכתוב בחר להזכירה דווקא כאן, לאחר תיאור שיבת יעקב אליו, על מנת להבליט את זאת ש"יצחק מת בשיבה טובה זקן ושבע, אחרי ששב אליו בנו המבורך הנוחל מעלתו", והוא זכה לראותו ולרוות נחת ממנו ומצאצאיו; ומלבד זאת, גם "קברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם" – מה שאין כן אילו היה מת בעוד שרוי יעקב בגלותו ובפחדו מפני אחיו.

"וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" – ראה בספרי 'אם בישראל' על פרשת חיי שרה, על הפסוק "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (לעיל כה ח), הרחבה בביאור משמעות הביטויים הנזכרים כאן.

"וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" – במערת המכפלה, כפי שנאמר להלן (מט ל-לא): "בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה [...] שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק", וכתב על כך הרמב"ן: "ולא הוצרך להזכיר כי קברוהו במערת המכפלה, בעבור שהזכיר כי היה בעיר ההיא, ואנה יקברוהו? רק בקבר אביו".

"עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" – הכתוב הקדים את עשו ליעקב בשל היותו בכור, וכפי שכתב רד"ק:

הקדים עשו ליעקב לפי שהיה בכור, ואף על פי שמכר בכורתו – יעקב היה נוהג בו כבוד ומקדימו לפניו, מעת שהשלים איתו. אבל באברהם נאמר: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו" (לעיל כה ט) – הקדים יצחק לישמעאל, ואף על פי שהיה ישמעאל בכור, לפי שהיה יצחק בן הגבירה וישמעאל בן השפחה.